הלא-יאמן

מה שקרה אינו מתקבל על הדעת. אם לא נקבלו, נאבד את דעתנו
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

-"למה שקו שמונה-עשרה לא יגיע?" האיש התיישב על ספסל התחנה, הוציא מטפחת מכיס מכנסיו וניגב בה את אגלי הזיעה שנצצו על קרחתו.
-"בגלל מצעד הגאווה." הסברנו.
-"אין שום קשר בין קו שמונה-עשרה למצעד הגאווה!" הוא הכריז בתוקף.
-"סגרו את הרחובות בהם יעבור המצעד. המסלול של קו שמונה-עשרה השתנה."
האיש התעלם מדברינו ושקע במחשבות. לפתע אמר:
-"חסר להם צבע בדגל של הגאווה."
-"מה?"
-"כן. חסר להם צבע בדגל. איזה צבע חסר?" הוא חייך וחיכה שנודה שאיננו יודעים את התשובה.
-"תכלת! אין שם תכלת!"
לא ירדנו לסוף דעתו.
-"אתה אוהב תכלת?" ניסינו.
-"לא, לא. הדגל שלהם הוא קשת ובקשת יש גם צבע תכלת אבל בדגל שלהם חסר. צריך להיות בדגל תכלת. אני יודע את זה כי אני עובד בקשת."
-"אתה עובד בקשת?"
-"אני עובד במכבסה שקוראים לה 'קשת' וכל יום אני מסתכל בצבעים של הקשת ויש שם תכלת."
-"אולי תפנה אל מארגני המצעד ותבקש שיוסיפו לדגל תכלת."
-"לא, אין כבר מקום בדגל לעוד צבע."
-"אולי תבקש שיצרו את הפסים וככה יפנו מקום לפס תכלת?"
-"לא, לא." הוא ביטל את הצעתנו בהינף יד והטביע את מבטו במדרכה.
שתקנו. היה חם. לבסוף סבלנותו של האיש פקעה והוא היכה בידו על ירכו ואמר:
-"למה אין בדגל תכלת? אני לא מבין אותם!"

קו שמונה-עשרה לא בא; עלינו לאוטובוס אחר. ישבנו במושב ליד הדלת האחורית וחשבנו על האיש הקירח מהתחנה שסירב להשלים - ובכל זאת השלים - עם דגל הגאווה ומצעד הגאווה והעדרו של קו שמונה-עשרה. בחודשים האחרונים גם אנחנו מנסים להשלים עם דברים שלא מתקבלים על דעתנו. כמו האיש שעובד בקשת, אנחנו חוזרים ונתקלים בקושי הכפול - הקושי להבין, ולכן גם להאמין, במה שנמצא מולנו.

***

חברנו ג'יימס, שמתמחה בספרות הודית מהמאה ה-12, שלח סרטון יוטיוב בו נראים חברי כנסייה במערב ווירג'יניה, בהרי האפלצ'ים, רוקדים ושרים וצורחים בעודם אוחזים נחשים בידיהם. מסתבר שמנהג אחיזת הנחשים רווח בקרב מספר קטן של כניסיות פנטקוסטיות באיזורים כפריים בארצות הברית. בני הכנסייה מאמינים שעמידות בפני ארס נחשים היא סימן לאמונה מלאה באל. בסרטון נראים זקנים בעניבות, גברות בשמלות פרחוניות רחבות, בחורים במכנסיים אדומים צמודים וחזיות, ילדים קטנים נישאים ומטלטלים בידי הוריהם - כולם רוקדים בכוונה גדולה, נוטפים זיעה, מוחאים כפיים, כורעים ברך, מניפים ידיים, שרים (המטיף/זמר שואל: "מה אתם חושבים על ישו?" קהל מאמינים שר בתשובה: "הוא בסדר") וכל זה כשנחשים בידיהם.

הסרטון מצחיק ויפה ואף קצת מפחיד ולא נוח. כמו מערכונים של מונטי פייטון, כמו הנונסנס - התעוזה לדחות את המובן, לעשות את הלא-יעלה-על-הדעת. נכישת הנחש אינה רק מבחן לאמונה באל, היא גם התגשמות האמונה באל. מי שמאמין פוסע מעבר לגבולות הסביר, מאבד את דעתו ומוסר עצמו לידי האל.

***

כורעי ברך הם: מאמינים לפני מזבח, נתינים לפני כס מלך, אבלים לפני קבר, אוהבים בפני אהוביהם, קורבנות בפני רוצחיהם. הם כורעים תחת כורח שאינו כורח פיסי או לוגי; הם כורעים תחת הכורח של הרוח. במחסומים, בשטחים, ראינו פעם אדם שרעד מפחד ובכל זאת סירב לכרוע ברך בפני חייל - הכורח של הרוח עומד גם מאחורי הסירוב לכרוע.

וכשהלא יאמן מתגשם - הרוצח לא נענה לתחינות הקורבן, המלך דוחה מעליו את הנתין, המת לא קם לתחייה, אלהים לא מטה אוזן - מה אז? אז הדחייה, המוות של הרוח. החיים אחרי האסון הם חיים ביולוגיים בלבד, חיים של גוף בעולם ריק. ואף על פי כן, לעתים כורעי ברך שהושבו ריקם נעמדים על הקרקע שנשמטה תחתם.

***

ציורו של קראוואג'יו "תומאס הספקן"

ציורו של קראוואג'יו "תומאס הספקן"

בציורו של קראוואג'יו, "תומאס הספקן", ישו נראה מוליך את ידו של סנט תומאס אל תוך פצעיו, לעיניהם המשתאות של שני צופים מן הצד, כדי להוכיח שאכן קם לתחייה. האמן הבריטי מארק וולינגר כותב על הציור:
"אנחנו בפנים ובחוץ, מעורבים וצופים מן הצד, מאמינים ולא-מאמינים. אנחנו יכולים לבחור להזדהות (לחוש אמפתיה) עם האדם הפצוע, האדם שאצבעו בפצע, או עם המתבוננים מהצד. לא סיפור אלא רגע, התגלות, כמו ישו שנלקח בגן בציור של קראוואג'יו שלא מזמן נמצא במנזר ישועי באירלנד. ראשו הפאסיבי של ישו כפני ינוס שבצידם האחר קריאתו לשמים של יוחנן הקדוש, כחלום לא-אפשרי של בריחה."

הציור "לקיחתו של ישו" מציג את רגע הבגידה, כשיהודה איש קריות מוליך את החיילים הרומים אל ישו ואלו אוחזים בו. בציור, עיניו של ישו מושפלות בעצב כנוע ואילו יוחנן הקדוש מניף את ידיו לשמיים וקורא באימה. וולינגר מחבר בין פלא תחייתו של ישו לאסון הבגידה בו - שניהם לא מתקבלים על הדעת.

הפלא, הנס, והאסון - בפני כולם אנחנו ניצבים אובדי עצות. מה שנמצא אבל אינו מובן, אינו הגיוני, אינו מתקבל על הדעת - מוטל בספק. אנחנו לא משלימים, לא מקבלים, לא יכולים. "אך אם ישו לא היה נבגד", שואל וולינגר, "איפה היינו היום?"

***

השפה המדעית, במידה שהיא עוסקת במה שסביר ולא סביר, מתגלית כאן כלא רלוונטית. הסביר והלא-סביר שניהם עלולים להתגלות כלא-אמיתיים. אביה של ב', ידידתנו, חלה במחלת שרירים נדירה שייסרה אותו עשר שנים והמיתה אותו בגיל חמישים ושלוש. איזו נחמה יש באי-הסבירות של מחלתו? האם מחלתו פחות אמיתית בגלל אי-סבירותה? הסביר והלא-סביר עומדים מצד אחד והאמת והשקר מצד שני וביניהם פעורה תהום. לא נוכל להסתפק בסביר; אנחנו חייבים לדעת. כל מה שעלול היה לקרות רחוק שנות אור ממה שקרה למעשה.

אנחנו מתעקשים על השאיפה הזאת, החצופה, לדעת את האמת, כי נדמה לנו שפעם ידענו. שהיו ימים בהם העולם היה ללא ספק. אחרי שהספק משך סדקים בדפנות העולם ידענו לקרוא לימים האלו, הרחוקים, "ילדות". ולמרות כל מה שאנחנו יודעים היום ולא ידענו אז, סופה של ילדותנו לא החל בגילויים מסעירים. הצעד הראשון במפולת האמונה אינו הראייה המפלילה אלא התערערות האמונה מתוך עצמה - כמו סלע ענק ששנים היה מאוזן ופתאום, כאילו ניעור בו כוח רצון, זע.

***

"החד-קרן בשבי". אמן לא ידוע

"החד-קרן בשבי". אמן לא ידוע

"'ובכן, עכשיו שראינו זה את זה,' אמר החד-קרן, 'אם תאמיני בי אאמין בך. האם עשינו עסק?" משפט זה, מתוך ספרו של לואיס קרול, "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם", מתנוסס על קיר מימי הביניים בצפון מנהטן, בקלויסטרס. מוזיאון וגני הקלויסטרס הם ענף של מוזיאון המטרופוליטן לאמנות שמוקדש לאמנות וארכיטקטורה באירופה של ימי-הביניים. המוזיאון נבנה מפריטים אדרכיליים, דתיים ואחרים, רובם מהתקופה שבין המאה השתיים-עשרה למאה החמש-עשרה לספירה. אחד הפריטים המפורסמים ביותר במוזיאון הוא שטיח קיר גדול שנקרא "החד-קרן בשבי". במרכזו נראה חד-קרן אצילי יושב לפני עץ, מוקף גדר, בלב שדה פרחים ססגוני שנפרס לכל קצוות הבד. לכבוד חגיגות שבעים וחמש שנים למוזיאון, מוצגת בקלויסטרס תערוכה ששמה "החיפוש אחר החד-קרן". בתערוכה מוצגים תיאורים מדעיים-לכאורה של החד-קרן, איורים ותחריטים של מסעות ציד וגם קרן לבנה ארוכה ששימשה כהוכחה לקיומו של החד-קרן, בסיסה נראה כאילו נעקר מתוך ראש החיה. הספק בקיומו של החד-קרן כל כך עיקש שגם מציאת החד-קרן לא תגבר עליו. כדי להוכיח את קיומו של החד-קרן יש לצוד אותו, להרוג אותו.

אנחנו מתבוננים בשטיח קיר עשוי צמר ומשי שנרקם בסביבות 1500, שמו 'החד-קרן מומת ומובא לטירה'. שלושה ציידים נועצים כידונים בחד-קרן שזועק בכאב, כלבים נוגסים בגבו וישבנו וצייד רביעי שותה את הדם שניגר מפצעי החיה הגוססת. מעשה הציד רווי בתסכול וזעם שלא באים על סיפוקם. נדמה לנו ששום דבר לא יצליח להסיר את הספק המייסר בקיומו של הלא-יאמן. הספק מוביל אותנו אל הדם: נכישת הנחש, דמו של ישו, דם החד-קרן. גם אנחנו, בימים שלא הבנו את העולם בו לקחנו חלק, מתחנו חתכים ארוכים בזרוענו. מנין בא הדם? מה שלא מתקבל על דעתנו לא רק מוטל בספק אלא גם מטיל ספק בנו: אל מול הלא יאמן אנחנו מאבדים את דעתנו. הספק ההדדי מייצר מלחמת הישרדות, קרב בינינו לבין הלא יאמן. הניסיון להפריך את קיומו, כמו הניסיון להאמין בו, הם אופנים שונים בהם אנחנו מנסים להציל את עצמנו. אנחנו רוצים לדעת אותו כדי לדעת את עצמנו, להשמיד אותו כדי לשוב לעצמנו. הדם שלו הוא הדם שלנו - נשתה אותו.

***

למרות ההקפדה הנוקשה שניכרת בערוגות הפרחים ובגיזום השיחים, נדמה לנו שמשהו שהיה אסור מותר פתאום, שאפשר לקבל או לוותר או להמשיך הלאה

צפינו בסרט "שומרי הסף" בקולנוע לינקולן פלזה. שלוש זקנות ישבו בשורה לפנינו ולא חדלו לצקצק בלשונן ולהשמיע את שאט הנפש והזעזוע שהן חווות לנוכח הדברים שמוצגים על המסך. הזקנות התרגשו מאוד מפתיחות ליבם של אנשי השב"כ הבכירים ומצאו עניין רב בהרהורי נפשם. אנחנו, לעומתן, נשארנו אדישים לכל אלו ואפילו לסימולציות הממוחשבות של פרשת קו 300. משום מה הזדעזענו רק מצילומי הארכיון משנות התשעים המוקדמות - רבין, ערפאת וקלינטון באוסלו, ההפגנות הגדולות נגד ובעד תהליך אוסלו, רצח רבין, הפיגועים הגדולים. פתאום, לבדנו בבית הקולנוע הרחוק, בלי שהתכוונו, פרצנו בבכי מול התמונות הידועות של ההיסטוריה הישראלית הקרובה. המשכנו לבכות ולבכות בעוד ראשי השב"כ דיברו עברית והזקנות צקצקו ונאנחו באנגלית. הסרט נגמר, שטפנו פנים ויצאנו אל רחוב ברודווי הסואן. הלכנו אל עבר כיכר קולומבוס, אל תחנת הרכבת התחתית.

חודשיים אחר כך, אנחנו עומדים בקלויסטרס מול מחזה החד-קרן המומת ונזכרים איך בכינו אז, עם הזקנות בקולנוע. אנחנו יוצאים לגינה היפה של הקלויסטרס. השעה שעת אחר-צהריים מאוחרת והשמש מנמיכה לאט. למרות ההקפדה הנוקשה שניכרת בערוגות הפרחים ובגיזום השיחים, נדמה לנו שמשהו שהיה אסור מותר פתאום, שאפשר לקבל או לוותר או להמשיך הלאה.

עם ההקלה הזו, בגינה, עולה בדעתנו שבכינו באולם הקולנוע החשוך בגלל השלום. בכינו כי נזכרנו בזמן שבו השלום התקבל על דעתנו. אמנם מעולם לא ראינו אותו, את השלום, ולא ידענו איך הוא נראה - לא ידענו אפילו אם יש לו קרן - אך בכל זאת האמנו בקיומו, בטובו, וידענו שניתן למצוא אותו. רצינו "להיות כבר בו", במילותיו של עוזי חיטמן. האמנו שהפרויקט היהודי המהפכני - הקמת מדינה שבה יהיו ליהודים חיים נורמליים, מכובדים, שגרתיים, טובים במידת הסביר - מתגשם. (חייהם הטובים של יהודי ארה"ב לא עלו על דעתנו).

ועם אבדן האמונה בשלום בא הדם - הניסיון להוכיח, מעל לכל ספק, שהשלום לא אפשרי, שמעולם לא היה אפשרי, שהוא רק אחיזת עיניים, שתמיד היה אחיזת עיניים. השלום, חשבנו בגני הקלויסטרס, הוא הנס והאסון שלנו. כל השנים בישראל חיינו כמו בני הכנסייה בהרי האפלצ'ים: רקדנו בכוונה גדולה, אוחזים נחשים ארסיים, נאחזים באמונה שהיתה פעם ואבדה, מקיזים ושותים דם כדי להוכיח את קיומנו.

כרענו ברך, איבדנו את אהובינו ואף על פי כן נמצאנו עומדים. ישראל היא נס, ישראל היא אסון, ואף-על-פי-כן, קרא יוסף חיים ברנר, ישראל תהיה

התיישבנו על ספסל אבן, היתה רוח נעימה. השומר הודיע לנו שהמוזיאון ייסגר בעוד רבע שעה. בגדנו באלהים, אלהים קם לתחייה ואף-על-פי-כן אנחנו חיים. כרענו ברך, איבדנו את אהובינו ואף על פי כן נמצאנו עומדים. ישראל היא נס, ישראל היא אסון, ואף-על-פי-כן, קרא יוסף חיים ברנר, ישראל תהיה. ישראל קיימת על אפו וחמתו של הייאוש הישראלי. בלילה אנחנו חולמים על סופה של ישראל, ביום מנבאים את חורבנה, אבל היא קיימת.

***

האיש נאנח, נעמד, הסתכל אל קצה הרחוב, לראות אם האוטובוס מגיע, ושוב התיישב על הספסל.
-"לא מבין." האיש ניגב שוב את הזיעה ממצחו. "לא מבין אותם, את ה... גאים. מה יש להם?"
ניסינו לומר משהו אבל האיש מיהר להפסיק אותנו.
-"די!" הוא אמר, שפתו התחתונה רועדת, "יש דברים שאי אפשר להבין עד הסוף".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על הלא-יאמן

יש שישה צבעים בדגל הגאווה ולא שבעה משום שבעת מצעד הגאווה הראשון, רצו לחלק הדגל לשתיים ולתלות את החצאים לאורך הרחוב בו עבר המצעד. שבע לא מתחלק בשתיים, אבל שש כן, לכן צמצמו את מספר הצבעים בדגל.

הנה, עכשיו אתה וגם האיש הבא שתפגוש יודעים למה אין תכלת.