מר עכבר

טזאורוס רקס
(פרק זה מספר על מר עכבר שמבקש שיכתבו ספר בעבורו)

ולמר עכבר היה משחק מילים שנהג לשחק בו עוד בילדותו, ולמשחק קרא טזאורוס רקס, השם כמו המשחק עצמו היה משחק מילים, אם כי שונה במהותו, המשחק עצמו עסק במובנן של מילים, והתבסס על כך שגם בין מילים בעלות מובן דומה קיימים הבדלים, ולכן למשל כשהיה חולם חלום — מיד חשב על הזיה, שדומה קצת לתעתוע, למיראז' ולגמל, ובכל זאת לא חשב שחלום וגמל הן מילים בעלות משמעות דומה כל כך, וממשחק מילים זה, שעיקרו ניסיון לחבר מילים שאין ביניהן קשר למראית, כמו למשל פרפר ופריפריה, הגיע למסקנה כי בסופו של דבר יוכל באמצעות מחשבתו ודמיונו לחבר כמעט כל צמד מילים בעלות משמעות רחוקה, והדבר נראה לו כתגלית מלאת תקווה, כמעט כמו זו של גילוי כף התקווה הטובה שמאפשרת לחבר יבשות וארצות שקודם לכן אי אפשר היה לחברן, והוא חשד שמהירות הדמיון עולה בהרבה על מהירות האור, ומרוב שהיה עסוק במציאת הדמיון בין מילים היה ראשו רוחש מחשבות ודימויים, ומרוב שהיה עסוק בלהציב לעצמו שאלות למענה ומרוב שהיה עסוק בעצם החשיבה עצמה, לא צלח אפילו ספר אחד מתחילתו ועד סופו, עד כדי כך שנואש מקריאה ולא קרא ספרים במשך שנים והחליט לבקש שייכתב ספר אחד וראשון בעבורו, שיוכל לקרוא אותו תוך הקפדה על כמה כללים בסיסיים, שהראשון שבהם הוא שלא נדרש ידע מוקדם כדי לצלוח את הכתוב, ואולי אפילו עדיף שתיכתב על עטיפת הספר אזהרה בכתב גדול וברור, מסוג ההודעות כמו: משרד הבריאות ומשרד החינוך מאשרים כי מחקרים רפואיים עדכניים במכוני מחקר מובילים בעולם מצאו כי לספר זה לא נדרש ידע מוקדם וכי ידע מוקדם פוגע בבריאות ואף בפוריות וטוב יעשה מי שקורא את הספר אם ייפטר מהידע המוקדם שברשותו לפני שהוא מנסה לקרוא ואין אחריות לבעלי ידע מוקדם והודעה זו מופנית לגברים ולנשים כאחד, וכלל נוסף לספרו היה שהספר יהיה סלחן, גם אם הקורא מדלג על אות או שורה או עמוד ואף על הספר כולו, ואם לא די בכך רצה שהספר יוכל להיקרא מכל נקודה ולכל כיוון, היינו מראשיתו או אמצעיתו ואף מסופו, ושיא תעוזתו היה המחשבה שגם קריאה בסדר פרקים הפוך לא ממש תשנה דבר, שהרי כל מילה אפשר לחבר לכל מילה וכל פרק לפרק וכל עניין לכל עניין, גם אם בראשיתו של דבר לא נראה שיש ממש קשר, ועוד הוסיף מר עכבר שהוא זקוק לספר שאותו יקרא מתוך רצון ולא מתוך כורח, כמו שקרה לו לא פעם בבית הספר, ושמוסר ההשכל שלו, היינו של הספר, יהיה מוסר השכל ממש ממש פשוט ולא מסובך, בסגנון של הכול זה הכול, או של יש בכל דבר מכל דבר או של אין דין מי שמפיל צנצנת לבנייה על המדרגות כדין מי שבשנת 1927 היה אומר שמניית ג'נרל מוטורס יכולה ליפול ואפילו להתרסק, שכן בוודאי היו סוגרים אותו, היינו את רואה השחורות בעניינה של מניית ג'נרל מוטורס, במוסד לחולי רוח, לפחות עד שהמניה תתחזק, ושיהיה ספר ידידותי כמו מקרר מהסוג של פעם, שיש לו ידית גדולה, שכשפותחים את הדלת המוצרים בפנים, היינו אלו שבתוך המקרר, נעורים לחיים ומתחילים לנגן בכל מיני צבעים ולא סתם נשארים קפואים ולחוצים בגלל תאריך התפוגה, ושיהיה גם ספר שימושי במידה מסוימת, היינו שיחכים אותו במשהו, ואת מה שרוצים שיבין שיכתבו בבירור ולא כחידה, ויוודאו היטב שהבין את מה שחשוב, גם במחיר של חזרה על כך שוב ושוב, והוא, מר עכבר, יאמר שאת הספר הזה היה כותב לו יכול היה, ושאם לא היה הספר כתוב — היה כותב אותו בעצמו, ועל כך היתה קודה מוסיפה שפעם היתה הפסקת חשמל והכול היה חשוך והיא נעמדה ליד המקרר והמתינה שמישהו יפתח את הדלת כי חשבה שאולי נשאר בפנים עוד קצת אור, ועוד הוסיף מר עכבר כי הספר שהוא זקוק לו לא יכיל מילים ארוכות כאמנסיפציה, ולא יעודד האזנה לברהמס או לשופן, ואותו כנ"ל לגבי שאלות כמו למה לכל הרוחות הקדים באך פרלוד לכל פוגה, או מדוע נפלה רוזלין טורק מהכיסא בגיל ארבע־עשרה, או בכמה מכר אלטר בעל המכולת לחמנייה עם מלפפון בילדותו של מר עכבר ומיהם האנשים שמעדיפים מלפפון בחומץ על פני מלפפון במלח, שהרי לא נדרש ידע מוקדם, ולמשחק קרא טזאורוס רקס, שמהווה הכלאה בן המילה תזאורוס קרי אגרון לבין הדינוזאור טירנוזאורוס רקס, ובנו של מר עכבר היה חובב גדול של דינוזאורים, ואביו של מר עכבר, היינו האיש בחליפה, אהב מאוד מילונים באנגלית ובעיקר בעונה, ועל כך יסופר בהמשך, ובקשתו האחרונה של מר עכבר היתה כי ימעיטו בסימני פיסוק וינסו לכתוב בכתב גדול שאינו מצריך שימוש במשקפיים.

2.
הדוור
(ובו יסופר על מר עכבר הממתין למכתב)
ומר עכבר העסיק עצמו בשאלה אם את המילה דוור, היינו מחלק המכתבים, כותבים בוי"ו אחת או בשתיים, וכך הסתובב בפרוזדור האפל שבדירתו שבקומה החמישית במגדל בן החמש קומות והמתין לדוור, הלוא הוא מחלק המכתבים, ובינו לבינו ידע שאין לו שום סיכוי לעבור את מבחן הקבלה בהצלחה, ואולם, כפי שנהגה קודה לומר, גם כלב שנובח בלי לנשוך הוא עדיין כלב, ומר עכבר היה מביט בחלון הגדול יחסית לחדר הצר וצופה אל העמק הגדול ואל הכרמים והשדות ומטריד עצמו בשאלה אם דין חלון שתלוי על הקיר בראשית המחזה כדין רובה התלוי על הקיר, ולו יכול היה מר עכבר להיזכר־לפנים היה בוודאי יודע שיום יבוא ויעבור דרכו, היינו דרך החלון הגדול יחסית התלוי על הקיר הצר, אך זיכרונו לעתיד בגד בו והוא לא ידע לאיזה כיוון יעבור, היינו לתוך החדר, או, רחמנא ליצלן, אל מחוצה לו, לכיוון העמק, והיה החלון שבראש המגדל כקוף המחט, ומר עכבר כחוט שהושחל דרכו ושאינו יודע לאיזה כיוון הוא מושחל ואינו מרבה בחשיבה על כך, כמי שגורלו בידיו של אחר ולא בידיו שלו, ואולם בזמן זה היה עסוק מעבר לעניין הכיתוב של הדואר ולשאלת החלון בחיפוש דמותו של הדוור, הלוא הוא מחלק המכתבים, שאמור היה להגיע אל הבית הבודד בן החמש קומות רכוב על אופניו במורד השביל אל העמק, והדוור, שלמרות שהיה מורגל לציפיותיהם של אנשים ולכבוד שהם רוחשים לו, ושלא הקדיש ולו רגע אחד בחייו לעניין איות מקצועו, ידע שמר עכבר מחכה לתשובה שאמורה להגיע ממעבר לים, לשם דיוק מלוטציה, ושאין למסור את המכתב אלא למר עכבר בעצמו, ומוטב לאחוז במכתב כך שהבול והחותמת הכחולה כלפי מטה והיד מכסה את שם השולח, והכול כדי שסודו של מר עכבר יישמר מפני השכנים, ובעיקר מקומה שלישית, וחזקה עליו, היינו על הדוור, שלא היה מעכב את המכתב ולו לרגע, מפאת גודל השעה, וכשם שאין המיילדת מאחרת ליולדת כך אין מעכבים מכתב, שדין עיכוב הדין כדין עיוות הדין, ועל כך קודה נהגה לומר שאנשים נהיים דומים לעורכי הדין שלהם עד כדי כך שקשה להבדיל ביניהם, וכאמור ידע הדוור כי חייו של מר עכבר אינם חיים מרוב ציפייה, עד כדי כך שהיו ימים שהיה הולך לקראת הדוור ופוגשו בשביל הלבן שמחבר את העמק הגדול לקיבוץ תל־צליל שכן הציפייה בבית וההמתנה למכתב היו מזיקות לבריאותו ומעכלות את גופו כחלודה בברז המים החמים, וידע מר עכבר כי הדוור רוכב היטב על אופניו אפילו ביד אחת, שכן דיברו ביניהם על טיולי אופניים לא פעם, שהרי מר עכבר נהג לרכוב רבות עם בנו עד שהפסיק, ועל כך יסופר במקום אחר, ואולי כאן המקום להבהיר לאיזו בחינה נרשם מר עכבר ומה נדרש להכין לצורך הבחינה ואיך בכלל הגיע לעניין הבחינה, שהרי מעבר לכול ידע מר עכבר היטב שאין לו כאמור כל סיכוי לעבור את הבחינה, גם אם יהיה עיוור כאותו הלמוט שניגן את כל יצירותיו של באך מתוך זיכרון ובלי שראה ספר תווים מימיו, היינו למד אותן מתוך שמיעה בלבד, אלא שהעצלות מונעת בשלב זה את ההבהרה בעניין הבחינה, וגם אם יהיה ספק בר מינן, היינו חירש, עיוור וגידם, עדיין אין לו למר עכבר כל סיכוי לעבור אותה, ובטרם יתייחס מישהו לשאלות אלו נבהיר בכל זאת שהמקום שבו יסופר על טיולי האופניים של מר עכבר והמקום להסביר על אודות הבחינה אינם דומים, ורבות המִקרוֹת, כן, כן — המִקרוֹת, שבהן נהג מר עכבר להציב בפני עצמו שאלות סרק, וידע היטב שרוב השאלות שהוא מציב בפני עצמו טפלות, והלוואי ויכול היה לקום על רגליו ולצעוק פנימה אל תוך עצמו חדל, שלא כמו החלון וקוף המחט, והשאלה שהעסיקה אותו מעבר לכל השאלות שהוצגו עד כה היתה מדוע ולמה הוא שומע שוב ושוב בראשו את 44 הדואטים, היינו 44 הצמדים של ברטוק, שנכתבו לנגינה בשני כינורות, ויצירה זו היתה יפה וראויה הן לנגינה והן להאזנה, ואולם לא ממש הבין מדוע דבקה דווקא היא לראשו בשלב זה של חייו, בעודו ממתין לתשובה המתעכבת כבר כמה זמן, והיה מאזין לנגינת 44 הדואטים מבוקר עד ערב, ואפילו רכש את התווים, ואולם התברר לו שמשום מה קטעי הנגינה הוקלטו בדיסק שלא לפי הסדר שבספר התווים, כלומר היצירה המוקלטת הראשונה אינה בהכרח הראשונה בספר, וכנ"ל לגבי השנייה והשלישית וכן הלאה, עד ליצירה מספר 44, והדבר הקשה עליו את ההאזנה וגרם לו לדפדף קדימה ואחורה בספר התווים בלי לדלג על עמודים, כפי שיסופר במקום אחר, והציפייה לתשובה כמעט והורידה אותו מהפסים, שכן מחשבות התרוצצו בראשו אנה ואנה, והכול על רקע הצלילים הצורמים, ולעתים הקשים, של 44 הדואטים של ברטוק, ואם לא די בכך — הרי מוזר היה בעיניו שהתעסק ביצירה זו במקום להתכונן לבחינה או לכל הפחות להחליט איזו יצירה יבצע אז, שכן בניגוד לחוט המושחל לקוף המחט, כאן לקח את עתידו בידיו, ובעודו פוסע במסדרון האפל ומביט בחלון וחושב על איות המילה דוור ועל החלון עצמו ועל ברטוק ועל הלמוט ועל עוד כמה דברים שהשתיקה יפה להם, ראה את מעוף העורבני וידע שציפור זו כשם שאינה מבשרת את האביב כך היא מבשרת אולי את בואו של הדוור, ושמחה העירה את לבו המנמנם, וחשב שאולי הכתם הכחול שהתברך בו העורבני בקצה כנפו ושיפה ממנו אין, מסמן בעבורו את החותמת הכחולה שעל המעטפה מלוטציה, שבוודאי לא תאחר להגיע, ועוד יותר מכך חשב על כך שמחשבותיו עולות ויורדות ועפות וחוזרות מבולבלות כשירת הציפורים בעמק, ובעודו חושב את כל הדברים האלה ראה בקצה השביל הלבן שיורד אל העמק את הדוור רכוב על אופניו, וכרסו מידלדלת, ומאחר שהתאכזב כבר לא פעם מהציפייה חזר ושינן לעצמו כי בניגוד לאותיות שבמזוזה, שבמרוצת השנים מתעייפות ונופלות ויש לבדוק אותן לעתים ולהחזירן למקומן, הרי שהמכתב מלוטציה נכתב מן הסתם במכונת כתיבה חשמלית, והכיתוב לא ישתנה לטוב או לרע, גם אם יתקמט הנייר או אם ייפול הדוור מאופניו, דבר שממילא לא סביר שיקרה, ולעניין הדואטים שיער שאולי דבקה בו היצירה בגלל המספר 44, ששווה למחצית ממספר הקלידים בפסנתר, או אולי בגלל אופיו של ברטוק, שהיה קפדן עד כדי כך שהיה יושב עם ספר תווים ומטרונום ומאזין בד בבד לאלו המנגנים את יצירותיו, כאילו הם בבחינה שלא יעברו לעולם.

מתוך "מר עכבר", מאת גדעון הרן, שראה אור בהוצאת "פרדס", 2016

לרכישת הספר בהנחה באתר ההוצאה הקליקו כאן.

תמונה ראשית: מתוך "התנגשות עירונית", תצלום: tanakawho