תעשיית היתומים

כשהסרט "אנני" הגיע לבתי הקולנוע בשנת 2014, בגרסת וויל סמית' וג'יי זי, המחזמר הועבר אל המאה ה-21, כולל סמרטפונים, דמויות מעודכנות ואפילו התייחסויות לטרילוגיית "דמדומים" ול"אווטאר". אך על אף שהדמות הראשית בסרט, בגילומה של קוונז'יין ואליס, רעננה במקצת את ההפקה (המי יודע כמה) של הקומיקס-שהפך-מחזמר הזה, אבל היא עדיין אנני, היתומה הקטנה – עוד אחת בשוּרה כמעט אינסופית של אסופים שתרבות הפופ נותנת להם הזדמנות לשיר ולרקוד את דרכם אל מחוץ לבית היתומים ואל תוך התודעה הקולקטיבית שלנו.

כדאי אולי שתבואו לקחת את התינוק שלכם... בבקשה?

במבט ראשון, ליתומים יש לא מעט מעלות. קל להבין את סוד הקסם של יתומה בדיונית: היא מגיעה ממקור מסתורי והפוטנציאל שלה בלתי מוגבל. יתומה כזה מסוגלת לעשות או להיות כל דבר. כפי שנינה אורבך (Auerbach) טוענת בספרה "גלגולי היתום" היתומה היא אחת מן היצורים הנדירים ששייכים לעצמם בלבד. היא שורדת, היא "המטפורה הבסיסית של העצמי המנושל, המנותק", עצמי שלכולנו יש בו חלק, כחברים בעולם מנותק וא-היסטורי. אין פלא שאנחנו מזדהים.

יתומים הם גם מכרה זהב לסופרים – הם נושאים אתם מטען רב, אבל רק מעט קשרי משפחה. בשנת 1924, אמן הקומיקס הרולד גריי נזכר בפוטנציאל הזה כשנתקל בילדה לבושת סחבות ושמה אנני, בזמן ששוטט ברחובות שיקגו וחיפש רעיונות לסיפור. "היה לה הגיון בריא, היא ידעה לדאוג לעצמה. לא הייתה לה ברירה", הוא נזכר. "הפכתי אותה ליתומה כדי שלא תהיה לה משפחה, לא יהיו לה קשרים מחייבים, ותהיה לה החירות ללכת לאן שתרצה". באותו רגע נולד המנוע שהניב אינספור רצועות קומיקס – שהוקדשו להרפתקאותיה של אנני הג'ינג'ית התזזיתית והתפרסמו בשלל עיתונים במשך למעלה מ-85 שנה.

אנני שימשה לו כלי שבאמצעותו לקח את אמריקה למסע מטלטל. באמצעות הג'ינג'ית הקטנה שלו, הוא ביטא רעיונות של חופש, התקדמות בכוחות עצמך וקסם מחוספס. אנני הייתה נועזת, מתוחכמת ולעולם לא פסקה לחייך. כיתומה החביבה על האמריקנים, היא הצטרפה לשורות הילדים נטולי-ההורים שהציתו את הדמיון העממי מראשית הספרות המודרנית – מול פלנדרס ופרודו בּגינס, קוזט ופיפ, דורות'י גייל ואן שרלי.

הו, עוד מעט כבר לא תהיי יתומה!

זה העניין עם יתומים: ממש כפי שהטבע אינו סובל רִיק, האומנות אינה סובלת יתום שמסתובב יותר מדי זמן באין משפחה. יתומים נדירים בלבד אינם מוצאים בית, ובכלל זה גם העצמאיים ביותר שידעה הספרות. "סיפורה של היתומה הגאה, הנועזת, העצמאית, ג'יין אייר, מסתיים ברעייה ואם, המזוככת, הדתייה, העשירה והמסופקת ג'יין רוצ'סטר", מציין ג'רום ביטי (Beaty) במאמרו Jane Eyre Cubed. והרפתקאות תום סויר זוכות להגנה ולעתים גם לענישה מצד דודתו פולי.

יוצרו של תום סויר, מרק טוויין, ידע דבר או שניים על יתומים – הוא שימש להם בן לוויה. בשנת 1869 הוא נשא הרצאה שכותרתה " The American Vandal Abroad " באירוע התרמה למען בית יתומים בקליבלנד, אוהיו. וההערות המאולתרות שלו בסיום ההרצאה גרמו לקהל להתגלגל מצחוק:

"אל תחששו לתת יותר מדי ליתומים, משום שלא משנה כמה תתנו, זה החלק הקל בעסקה הזו. ישנם אנשים שצריכים לטפל בשישים יתומים, ואפילו לרחוץ אותם! יתומים חייבים לרחוץ! וזה לא כל כך פשוט... צריכים לרחוץ אותם בקפדנות רבה, וכשמגיעים ליתום מספר שישים, כבר צריך לרחוץ את היתום הראשון שוב. יתומים לא נשארים רחוצים".

בבסיסה, חוויית היתמות היא חוויה של אבל, אובדן ונטישה – וילדים אמתיים לא תמיד מוצאים משפחות באותה קלות כמו עמיתיהם הבדיוניים.

זוהי חוויה שאפילו היום קשה להכיר בה. במאמר All of Us Are Real: Old Images in a New World of Adoption, סוזן בורדו תוהה איזו "בורות אכזרית" מגלה הקנון הספרותי בכל הנוגע לילדים שאין להם הורים. "לפעמים קשה להבין", היא מהרהרת, "האם הסיפור מספק הזדמנות להתגבר על פחדים או פשוט מייצר פחדים חדשים – בהשראת התחושות והחרדות של המבוגרים יותר מאשר באמצעות תובנות שלהם באשר לעולם הילדים".

מתברר כי ילד חסר בית מגלם בתוכו יותר חרדה מכל דמות אחרת – ולמרות החיבה ליתומי תרבות הפופ החמודים, לאמריקה לקח זמן רב לאמץ את ילדיה היתומים שלה. במחקר משנת 1935, שהשווה את ההישגים האקדמיים של ילדים שחיו בבתי יתומים לאלה של בני גילם, המחברים מודים כי "מורים והורים מניחים שנוכחות מספר רב של ילדים המתגוררים בבית יתומים מזיקה לבית הספר שבו לומדים ילדיהם. הם חושבים שילדי בית היתומים הם טיפשים יותר, מפגרים קשות ובאים מרקע חברתי לקוי לעומת תלמידים שגדלו בבית נורמלי".

והשפל הכלכלי הגדול, בימי פריחתה של אנני, החמיר את המצב. בשנת 1909, "בעיית היתומים" עלתה לדיון בוועידת הבית הלבן "לעניין הטיפול בילדים נצרכים". אך למרות שמסקנות הוועידה היו ברורות – הסכמה כללית על כך שיש להעדיף אומנה, אימוץ ושילוב מחודש של יתומים במשפחות על פני שליחתם למוסדות – לא קל היה ליישם אותן.

בשנות השלושים, ממש בזמן שהרפתקאותיה של אנני שבו את לבה של אמריקה, יתומים אמתיים לא זכו לחיים קלים כל כך.

בתחילה, משפחות החלו לקחת לביתם ילדים יתומים, אבל הדבר רק יצר לבתי היתומים תדמית של מקום אליו נשלחים ילדים בעייתיים. ככל שהמצב הכלכלי התדרדר, קשה היה יותר לפתוח את הבית בפני ילדים. בתי היתומים היו צפופים ודלי תקציב, אך רק ילדים מעטים יכלו לעבור לבתי אומנה. השהות בבתי היתומים, שאמורה הייתה להיות זמנית, הפכה למאסר עולם שנמשך לעתים עד 18 שנה. ועל פי מרשל ב. ג'ונס במאמרו  Crisis of the American Orphanage, 1931-1940, "בשיא השפל הכלכלי מספר הילדים חסרי הבית היה דומה למספר הילדים במוסדות".

מתברר כי היתומים של אמריקה בימי השפל הגדול לא היו שובי לב כאנני – הם היו חבורות של ילדים בני ממעמד נחות, שייצגו את ההתמוטטות הכמעט מוחלטת של התשתית הכלכלית במדינה. אבל בעוד אמריקה מנסה להשלים עם זרותם של היתומים האמתיים, היא סירבה לנטוש את היתומים ככלים סימבוליים בספרות. עד מהרה הצטרפו אל אנני אייקוני תרבות פופ נוספים – חשבו על במבי, בטמן ואפילו בבר הפיל.

"השמש תזרח, בבוקר,
בבוקר, השמש, תאיר את העצב
היא רק במרחק זריחה..."

(מתוך הפקת "אנני" בתיאטרון "הספריה" בתרגום אילן שטורם)

רק בשנת 1960 החל להצטמצם מספר הילדים בבתי יתומים. ככל שהסביבה הכלכלית והפוליטית השתנתה, החלו מיושמים בארה"ב מודלים של טיפול ודאגה לילדים ויתומים כבר לא נשלחו למוסדות. פחות בתי יתומים הביאו ליותר "ילדי אומנה" ולפחות "יתומים". הגרסה החדשה של "אנני" משקפת את האבולוציה הזו, שבאה לידי ביטוי בין השאר בכך שמיס האניגן הפכה ממנהלת בית יתומים לאם אומנת.

בעיית הילדים חסרי ההורים בארה"ב לא נעלמה: בשנת 2013 המתינו לאימוץ 101 אלף ילדים. ולמרות שהמילה "יתום" נמצאת בשימוש פחות תכוף, המושג עדיין חי וקיים. למרות שמציאות חייהם של ילדים חסרי משפחה עדיין מכוערת מאוד – בין אם נקרא להם יתומים או נמצא להם שם אחר –התרבות שלנו זקוקה לאספקה שוטפת של ילדים כאלה (הארי פוטר, סוקי סטקהאוס, וולברין).

יתכן שמרק טוויין צדק – כל עוד הורים מתים, תמיד יהיו יתומים חדשים שימלאו את מקום של הקודמים, אנני עכשווית שתמלא את מקומה של קודמתה המתפוגגת. ולמרות המגבלות שהחיים האמתיים מציבים בפני הדימוי הספרותי של היתום, הצורך שלנו בילדים חמודים חסרי הורים, שנוכל להפנות אליהם את התקוות והפחדים שלנו, לא ייעלם מהשטח בקרוב.

אֶרין בלייקמוֹר (Blakemore) היא סופרת והיסטוריונית המתגוררת בבולדר, קולורדו שבארה"ב. ספרה הראשון  The Heroine's Bookshelf זכה בפרס 'קולורדו' לספרי עיון ותורגם לאיטלקית, קרואטית ופורטוגזית. היא כותבת על נושאי היסטוריה ותרבות בוושינגטון פוסט, באתר ה'סמית'סוניאן', טיים, NPR, Popular Science, The Onion ועוד. מידע נוסף תוכלו למצוא באתר שלה:erinblakemore.com

מקורות:

Incarnations of the Orphan, Nina Auerbach, ELH, Vol. 42, No. 3 (Autumn, 1975), pp. 395-419 The Johns Hopkins University Press"Jane Eyre" Cubed: The Three Dimensions of the Text , Jerome BeatyNarrative, Vol. 4, No. 1 (Jan., 1996), pp. 74-92 Ohio State University PressMark Twain's Orphanage Lecture, By: Fred W. Lorch American Literature, Vol. 7, No. 4 (Jan., 1936), pp. 453-455 Duke University PressAll of Us Are Real: Old Images in a New World of Adoption , Susan Bordo Tulsa Studies in Women's Literature, Vol. 21, No. 2,  The Adoption Issue (Autumn, 2002), pp. 319-331 University of TulsaA Comparative Study of Orphanage and Non-Orphanage Children, Harry P. Smith and Lawrence Hixon The Elementary School Journal, Vol. 36, No. 2 (Oct., 1935), pp. 110-115 The University of Chicago PressCrisis of the American Orphanage, 1931-1940 , Marshall B. Jones Social Service Review, Vol. 63, No. 4 (Dec., 1989), pp. 613-629 The University of Chicago Press

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "יתומים" (1885), תומס בנג'מין קנינגטון, תצלום: ויקיפדיה