חיי שוקולד

בסמסטר הסתיו של שנת הלימודים, אני מלמד שיעור בשם "אושר". הוא תמיד מלא עד אפס מקום, משום שכמו מרבית בני האדם, התלמידים רוצים ללמוד את הסוד שיאפשר להם לחוש סיפוק.

"כמה מכם רוצים חיים מאושרים?" אני שואל. כולם מצביעים. תמיד. "כמה מכם מתכננים ללדת ילדים?" כמעט כולם חוזרים ומצביעים.

ואז אני מציג את הראיות לכך שהולדת ילדים מאמללת את רוב האנשים, וכי הם חוזרים לחוש רווחה נפשית ברמות שחשו בה בעבר, רק אחרי שהילד האחרון שלהם יוצא מהבית. "כמה מכם עדיין רוצים ילדים?" אני שואל. יתכן שמדובר בעקשנות, אבל אותם אנשים שרצו ילדים כדי להיות מאושרים מצביעים גם הפעם.

התלמידים שלי חושפים את מה שהאצטקים הפרה-קולומבינים ידעו היטב. צריך להפסיק לחפש את האושר, משום שזה לא באמת מה שאנחנו רוצים. אנחנו לא מתכננים את החיים סביב מצבים של התעלות רגשית. אנחנו רוצים חיים בעלי ערך, ואם אנחנו נדרשים להקריב קורבנות לשם כך, אנחנו מוכנים לוותר על "אושר".

האצטקים, שחיו במקום שבו נמצאת מקסיקו של ימינו, לא זכו לתשומת לב ראויה מצד "המערב" (אני מניח את המושג הזה במירכאות, משום שהוא אינו מקובל על חלק מהפילוסופים של אמריקה הלטינית). כשאני מלמד את הקורס הזה, כל מה שמרבית התלמידים שלי יודעים על האצטקים הוא שהם נהגו להעלות קורבנות אדם. אבל לפני הגעת הכובשים הספרדים, לאצטקים הייתה תרבות עשירה מבחינה פילוסופית, עם אנשים שכונו "פילוסופים", ומתנגדיהם לכאורה ה"סופיסטים". יש בידינו כרכים שלמים של מחשבה אצטקית שתועדה בספרים שנכתבו על ידי אנשי כמורה נוצרים. חלק מהפילוסופיה הזו נכתב בצורה פואטית, חלק אחר מוצג כסדרה של טיעונים וחלק אפילו מנוסח כדיאלוגים.

הדבר מזמין השוואה עם הפילוסופים הקדומים של יוון הקלאסית, ובעיקר עם אפלטון ואריסטו. אלה טענו כי האושר מגיע באורח טבעי, כשאנו מטפחים מעלות כמו משמעת עצמית או אומץ. מובן כי דברים שונים מסבים אושר לאנשים שונים. אבל אריסטו האמין כי האוניברסליות של ה"היגיון" היא המפתח לסוג של הגדרה אובייקטיבית של אושר, כשמתלווים אליה תכונות אופי מסוימות.

כמו היוונים, האצטקים תהו כיצד לנהל חיים טובים. אבל להבדיל מאריסטו, הם לא התחילו ביכולת האדם לחשוב בהיגיון. במקום זאת, הם הביטו החוצה, אל נסיבות קיומנו על פני האדמה. לאצטקים היה פתגם: "הארץ היא חלקלקה", שהיה נפוץ ומובן להם כמו שאפוריזמים בני ימינו, דוגמת "אל תניחו את כל הביצים בסל אחד", מובנים לנו. הם התכוונה לכך שהארץ הינה מקום שבו בני אדם מועדים לטעות, מקום שבו התכניות שלנו מועדות להיכשל, וחברויות מסתיימות לעתים קרובות בבגידה. דברים טובים מעורבים תמיד בדברים בלתי רצויים. "הארץ אינה מקום טוב. היא אינה מקום של אושר או של סיפוק", מייעצת אם לבתה, בשיחה מתועדת ששרדה עד היום. "נכון יותר לומר שהארץ היא מקום של אושר-תשישות, של אושר-כאב".

מעל לכול, ולמרות התערובת הזו, הארץ היא מקום שבו למעשינו יש קיום קצר מועד בלבד. ביצירה פואטית פילוסופית שכותרתה "חברי, עמדו!", כתב נֶצַהוּאלקוֹיוֹטל, שליט העיר טקסקוקו, שנחשב משכיל וידען:

חברי, עמדו!
הנסיכים ירדו מנכסיהם
אני נצהואלקויוטל,
אני זמר, אני ראש התוכי.
קחו את הפרחים והמניפה
ועמם, צאו לרקוד!
אתם ילדִי,
אתם הנרקיס.
קחו את השוקולד שלכם,
את פרח עץ הקקאו,
מי ייתן ותשתו את כולו!
רקדו את הריקוד,
שירו את השיר!
לא כאן ביתנו,
לא כאן אנו חיים,
גם אתן תיאלצו להסתלק.

ישנו דמיון ניכר בין הדמות הזו לבין פסוק באיגרת הראשונה אל הקורינתים, בברית החדשה (15:32) שנאמר בו: "הבה נאכל ונשתה, כי מחר נמות!"

כל זה נשמע קודר למדי? יתכן. אבל רובנו מסוגלים לזהות כאן מספר אמיתות לא נעימות. מה שהפילוסופים האצטקים באמת רצו שנדע היה: כיצד עלינו לחיות, בהתחשב בכך שאיננו יכולים להימלט מכאב ומהעובדה שחיינו בני חלוף?

התשובה היא שאנו אמורים לשאוף לחיות חיים בעלי ערך ומושרשים. האצטקים השתמשו במילה neltiliztli. המובן המילה שלה הוא "שורשיות", אבל גם "אמת" ו"טוּב" במובן הרחב יותר. הם האמינו שהחיים האמתיים הם חיים טובים, שהמטרה העליונה אליה יכול אדם לשאוף היא עשייה מכוונת. אנו מוצאים לכך הדים בהשקפותיהם של עמיתיהם ה"מערביים" הקלאסיים, אם כי הם מתפצלים מהם בשתי חזיתות. ראשית, האצטקים לא חשבו שחיים כאלה יובילו ל"אושר", אלא אם יש לכם מזל. שנית, את החיים השורשיים משיגים בארבעה שלבים נפרדים, שיטה רחבת היקף יותר מזו שהציעו היוונים.

השלב הראשון קשור באופי. ברמה הכי בסיסית, השורשיות מתחילה בגוף – מקום שהמסורת האירופאית נוטה להתעלם ממנו, כשהיא מפנה את תשומת לבה בעיקר למחשבה ולנפש. האצטקים השקיעו תשומת לב רבה בגוף, באמצעות משטר אימונים יומיומי, הדומה במידת מה ליוגה (גילינו צלמיות בתנוחות שונות, חלקן דומות באופן מפתיע לתנוחות יוגה כמו, למשל, תנוחת הלוטוס).

בשלב שני, אנחנו אמורים להשתרש בנפשנו. המטרה היא להשיג סוג של איזון בין ב"לב" שלנו – מושב התשוקה, ל"פָּנים" – מקום מושבו של השיפוט. שכלול של תכונות אופי מאפשר את האיזון הזה.

בשלב השלישי האדם מוצא את שורשיו בקהילה, כשהוא ממלא תפקיד חברתי. הציפיות החברתיות האלה מחברות אותנו אלה לאלה ומאפשרים לקהילה לתפקד. כשחושבים על זה, מרבית המחויבויות הן תוצאה של תפקידים כאלה. אנחנו מנסים היום להיות מכונאים, עורכי דין, יזמים, פעילים פוליטיים, אבות ואימהות טובים. עבור האצטקים, תפקידים כאלה היו קשורים לחגי השנה, שהכילו מושגים כמו הינזרות ושפע, בדומה לתקופת התענית או המרדי גרא בנצרות. הפולחנים האלה היו חלק מהקניית ערכי המוסר, באמצעות חינוך או הרגל, שלימדו אנשים מהן המעלות הדרושות לחיים שורשיים.

ולבסוף, על האדם לחפש שורשים בטֶאוֹטְל, הישות האלוהית, היש היחיד. האצטקים האמינו שה"אל" הוא פשוט הטבע, ישות המכילה את שני המינים ונוכחותה מובעת בצורות שונות. שורשיות בטאוטל מושגת בעיקר בעקיפין, באמצעות שלושת השלבים הקודמים. אבל מספר פעילויות נבחרות, כמו חיבור שירה פילוסופית, מציעות חיבור ישיר יותר.

חיים כאלה מציעים הרמוניה בין הגוף, הייעוד החברתי והפליאה מול הטבע. חיים כאלה, בעיניי האצטקים, הם סוג של ריקוד זהיר, המתחשב בחלקלקות האדמה המסוכנת, ריקוד שהעונג הוא רק מרכיב זעיר ולא משמעותי שלו. החזון הזה מנוגד חריפות למושג האושר של היוונים, שבו ההיגיון והעונג מהותיים לחיים שאנו מוציאים אל הפועל על בימת העולם. הפילוסופיה האצטקית מעודדת אותנו לפקפק בחכמה המקובלת ה"מערבית" הזו אודות החיים הטובים – ולשקול ברצינות את האפשרות שחשוב יותר לעשות מעשה משמעותי מאשר ליהנות ממנו.

סבסטיאן פרסל (Purcell) הוא מרצה לפילוסופיה ב-SUNY-Cortland בניו יורק. תחומי המחקר שלו כוללים היסטוריה, מצבים חברתיים, גלובליזציה, תפישות שונות של צדק ופילוסופיה לטינו-אמריקנית.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי