מגפת הצחוק הגדולה

מגפת צחוק נשמעת כמו משהו שטוב שיתפרץ בשכונה. אבל צחוק אינו עניין כל כך פשוט.

מתברר כי צחוק אינו סתם קול המעיד על אושר. הוא עשוי לאותת על מצוקה, כעס או עצב ואפילו על מצב של מָניה. ההתפרצות המפורסמת ביותר של מגפת צחוק התרחשה בטנזניה (שנקראה אז טנגניקה) בשנת 1962, אבל סוג כזה של התנהגות של המון מתרחשת בעולם מדי שבוע, בעיקר באוכלוסיות הנמצאות במצב של לחץ כרוני. דוגמה עכשווית דומה היא התפרצות של בחילות וסחרחורות בלתי מוסברות בקרב תלמידי בית ספר בלנקשייר, אנגליה, בנובמבר 2015. ישנן גם שפע עדויות למקרים דומים במקומות שבהם החיים אינם יציבים, כמו קוסובו, אפגניסטן ודרום אפריקה.

ההתפרצות של שנת 1962 החל בבית הספר לבנות ואז התפשטה לקהילות אחרות והצחוק הבלתי נשלט הדביק כאלף איש, נמשך מספר חודשים וגרם לסגירה זמנית של 14 בתי ספר. מרבית המקרים של מחלות פסיכוגניות המוניות מתחילים באדם בודד – במקרה זה, אחת מתלמידות בית הספר שהתקף חרדה עורר בה צחוק בלתי נשלט, שהוביל לתגובת שרשרת שהוביל לכך שנערות אחרות סביבה החלו אף צוחקות ללא אפשרות להפסיק. אט אט, הצחוק התפשט אל מחוץ לבית הספר והמחוז, אל אוכלוסיות-בסיכון אחרות.

התסמינים של הנדבקים במגפה כללו התקפי צחוק ובכי חוזרים ונשנים, שנמשכו ממספר שעות ועד 16 יום. התקפים אלה לוו בחוסר שקט – ריצה חסרת תכלית, לעתים גם אלימות – אבל לא נמצא גורם אורגני. כריסטיאן הֶמפלמן (Hempelmann) מאוניברסיטת טקסס A&M האמריקנית, שחקר את האירועים, מתאר את מגפת הצחוק כמקרה של מחלה המונית פסיכוגנית או סוציוגנית. יתכן כי גורמי הלחץ שהשפיעו על תלמידות בית הספר כללו ציפיות חדשות ולא מוכרות שהושתו על בתי ספר על ידי ההנהלה הבריטית, ואי הוודאות שליוותה את המעמד העצמאי שקיבלה טנגניקה חודש בלבד לפני המקרה.

"מצד אחד, זה נשמע טוב מדי, ומצד שני, אנשים מצטטים את המקרה כדי לאשש כל מיני תופעות על פני הספקטרום, גם אם הן סותרות זו את זה", אומר המפלמן. "ולכן חשבתי שאני מוכרח לבדוק שוב את האירועים ולברר, האם זה באמת קרה ומה אפשר ללמוד מזה על הומור".

מגפת הצחוק אכן התרחשה, אבל לא ניתן ללמוד ממנה הרבה על הומור, והמפלמן מתרגז על כך שחוקרי הומור משתמשים באירועי טנגניקה כהוכחה לכך שהצחוק מדבק. מחלות פסיכוגניות מכל הסוגים כרוכות במה שמכונה תסמינים עצביים, הוא מסביר, וצחוק הוא רק אחד מהם. למרות שהמקרה בטנגניקה תם ונשלם, מקרים דומים של מחלות פסיכוגניות המוניות מתרחשים בקרב קבוצות של בני אדם שאינם מסוגלים לנתק את עצמם ממצבים מלחיצים.

במקרים כאלה, לאדם אין כוח להתמודד עם הלחץ והוא אינו מסוגל להגיב בצורה אחרת. לרוב מדובר בצעירים, יש בקרבם יותר נשים מגברים ורובן שכירות ולא מנהלות. "הביטוי החיצוני חייב להיות גופני, משהו שנותן לאדם אפשרות לומר – תראו, אני סובל; משהו קורה פה; אני לא רק מדוכא או מסוגר", מסביר המפלמן. מגפת הצחוק לא הייתה צחוק בחברותא – אלא חוויה משותפת של לחץ, אנשים שהעתיקו שלא במודע תסמינים מורכבים, שאחד מהם היה הצחוק.

המפלמן נזכר באירוע שהתחרש בעת שהוא התגורר בלאפייט, אינדיאנה. פועלים במשרד הרישוי המקומי חוו קשיי נשימה, בעוצמה שהביא לסגירה תכופה של המבנה ובסופו של דבר להעתקת המשרד לבניין אחר. במבדקי איכות הסביבה שחיפשו חומרים מזהמים, לא נמצא דבר ובסופו של דבר התקשורת המקומית דיווחה על המקרה כעל סוג של מחלה פסיכוגנית המונית.

"זאת הייתה פשוט סביבת עבודה איומה, איש לא רצה לעבוד במשרד הרישוי, ההנהלה שלהם הייתה גרועה, והעובדים מצאו, שלא במודע, דרך לצאת מהמצב, והעתיקו את התסמינים זה מזה", אומר המפלמן. "זה לא מטורף כמו שאתם חושבים".

המפלמן אומר שבעוד שמחלות פסיכוגניות המוניות הן נפוצות למדי, לעתים קרובות הן לא מדווחות ככאלה. "אם מתייחסים לאדם כאל סובל ממחלה כזו, בעתם מקטלגים אותו כהיסטרי", הוא אומר. "זה כמו לומר 'אין לך מחלה אמתית, אין פה עניין אמתי, אתה פשוט מתנהג כמו משוגע כי זה מציל אותך מצרה'". הסטיגמה עדיין קיימת. רופאים שהתחילו לזהות את התופעה, מנסים למצוא את הגישה המועילה ביותר למטופלים הלוקים במחלה. למרות זאת, מקרים כמו זה שבו קבוצה של תלמידות תיכון מניו יורק לקו כולן בטיקים בפנים, עדיין מדהימים את התקשורת.

ההתפתחויות האחרונות בתחום הצחוק, תחום מחקר הידוע בשם "גלטולוגיה" כוללים תרפיה באמצעות הומור וצחוק, מדיטציית צחוק ויוגה-צחוק – שבמהלכן צחוק מעושה הופך לאמתי ואמור להביא תועלת לגוף ולנפש. צחוק קשור לירידה בהורמוני מתח ולעלייה באנדורפינים, המספקים הקלה גופנית ונפשית כאחד.

באשר לרעיון האחרון, המפלמן אומר כי מדובר בתיאוריה הפרוידיאנית הקלאסית של ההומור, על פיה "אנחנו צוברים איזה לחץ נפשי פלאי והצחוק מאפשר לנו לשחרר אותו, באמצעות שסתום מטאפורי כלשהו שנועד לכך". הוא לא סבור שהתיאוריה מסבירה נכון את תפקיד הצחוק ואת פעולות ההומור. "מבחינה סטטיסטית, במקרים כאלה, שום דבר אינו משתרר. אלה אנשים סובלים, המביעים כך את הסבל שלהם", מסביר המפלמן. "דבר לא השתפר כתוצאה מכך שהם צחקו".

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Published by Atlas Obscura (atlasobscura.com) under an agreement with Alaxon

תמונה ראשית: "מוסא", תצלום: אדוארד מורגן