האיש ששמע בידיים

החירשות של בטהובן הוסיפה ממדים של עומק וחדשנות למוזיקה שלו, והמלחין הגאון גם הותיר אחריו סיפור רב-השראה של השלמה, הסתגלות ויצירתיות
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

לודוויג ואן בטהובן נחשב לדמות גדולה מהחיים, ולא מעט בזכות העובדה שהוא הצליח לעשות את מה שלכאורה נראה בלתי אפשרי: הוא המשיך לכתוב מוזיקה יפה, שקסמה אינו פג, אפילו כשהתחרש.

ההישג הזה נדמה לעתים כמו כדוגמה לנחישות-על, ניצחון של הרוח האנושית שבוחן את גבולות התושייה האנושית. אבל בטהובן האיש לא היה בטהובן שבדמיוננו. הסיפור שלו, על כל מוּפלאותו, אינו מיתוס. הוא מציע ללמד אותנו דבר מה פשוט אך רלוונטי תמיד על מוזיקה, שמיעה ונכות.

התיאורים של ניצחונו של בטהובן הם לרוב מוגזמים. הוא לא איבד את שמיעתו לחלוטין עד העשור האחרון לחייו, וגם אז לא ממש

ראשית, התיאורים של ניצחונו של בטהובן הם לרוב מוגזמים. הוא לא איבד את שמיעתו לחלוטין עד העשור האחרון לחייו, וגם אז לא ממש. במרבית שנות בגרותו, הוא חווה אובדן שמיעה הדרגתי, כפי שקורה לרבים מאתנו כשאנו מזדקנים. כשהוא כתב את הסימפוניה החמישית, יצירתו המוכרת ביותר, שמיעתו הייתה טובה מספיק והוא יכול היה לתקן את טעויות הנגנים.

ובטהובן לא היה נכה-על (Supercrip), כפי שמכונים אנשים שמתמודדים עם נכותם בדרכים המעוררות השראה אצל אחרים אבל גם מעודדים ציפיות בלתי סבירות. הוא מעולם לא טען שהוא התגבר על אובדן השמיעה שלו. הוא אמנם השלים איתה והסתגל אליה, אבל היא הותירה חותם ברור על המוזיקה שלו.

 בטהובן

דיוקן של בטהובן מאת פרדיננד שימון, ראה אור במחצית השנייה של המאה ה-19. תצלום: Boston Public Library

החזרה חשובה במיוחד למישהו שאינו מסוגל לספוג את הכול בהאזנה ראשונה. המוזיקה של בטהובן שופעת חזרות, בעיקר חזרות של יחידות קצרות וקלות לזיהוי

איפה ניתן למצוא את החותם הזה? התשובות המתבקשות ביותר לשאלה הן כנראה שגויות, או לפחות מטעות. בטהובן כתב הרבה מוזיקה רועשת, אבל עבור מי שמתחרש, מוזיקה רבת עוצמה אינה בהכרח טובה יותר. בעצם, מוזיקה קולנית מאוד עלולה להכאיב לאוזניים נחלשות. האזנה לסונטת פסנתר שקטה בסביבה שאין בה הסחות דעת הייתה כנראה נעימה לו יותר מהאזנה לסימפוניה דרמטית.

במקום זה, חפשו את המקומות שבהם הוא משתמש במשפטים חוזרים. החזרה חשובה במיוחד למישהו שאינו מסוגל לספוג את הכול בהאזנה ראשונה. המוזיקה של בטהובן שופעת חזרות, בעיקר חזרות של יחידות קצרות וקלות לזיהוי. מוזיקאים קוראים לזה מוטיבים. בטהובן השתמש במוטיבים כבאבני בניין ליצירותיו הארוכות יותר, בתהליך שמלחינים רבים חיקו בעקבותיו.

משום כך המוטיב בן ארבעת התווים בראשית הסימפוניה החמישית חוזר לאורך כל היצירה. כשהוא כתב את המוזיקה הזו, בטהובן נאלץ למצוא דרכים להתמצא בעולם הצלילים, ממש כפי שאנשים שמאבדים את שמיעתם עשויים להתחיל לקרוא שפתיים כדי להטיב להבין דיבור. , מבלי להיות מודעים לכך כלל.

סימן נוסף ניתן למצוא בפסנתרים שלו, אשר השתנו במהלך חייו. הפסנתרים הווינאיים המוקדמים שבהם ניגן בצעירותו היו בעלי צליל פעמוני צלול שקל היה לו, כנראה, לשמוע אפילו כששמיעתו כבדה. כשהתבגר, הוא הוא הלך ונקשר עוד יותר לפסנתרים שלו, אבל נזקק מהם לדבר מה שונה לגמרי.

פסנתר הברודווד האנגלי שהיה בבעלותו של בטהובן בעשור האחרון לחייו היה בעל צליל רם וגם עכור יותר מן הפסנתרים שעימם גדל –  שוב, בדיוק ההפך ממה שנדמה כי אדם ההולך ומתחרש ירצה.

אבל בטהובן התאהב בברודווד מסיבה שונה לגמרי. הפסנתר היה שופע רטט. לוח התהודה, שמעצים את הרטט שמייצרים המיתרים, היא מחובר ישירות לגופו של כלי הנגינה, והוביל את אותן רטיטות בחזרה אל הקלידים ואפילו אל הרצפה שמתחת לפסנתר. כך, אף שבטהובן הלך והתחרש, הוא החל לחוש את הצלילים בצורה שונה לגמרי.

בערוב ימיו, נבנה עבור בטהובן בהזמנה מיוחדת רזונטור [ובעברית: מָהוֹד], מכשיר המייצר תהודה אקוסטית, אשר הוצב על הפסנתר כדי להעצים את הצליל ואת הרטט כאחד. לאחרונה, חוקרים בנו מחדש מהוד כזה. את התוצאות ניתן לשמוע בהקלטה חדשה של שלוש הסונטות האחרונות שכתב בטהובן, בביצוע נגן הפורטה-פיאנו טום בגין (Beghin). ההכנות להקלטה זו הבהירו עד כמה חשוב היה המגע באופן שבו בטהובן חווה את המוזיקה בשנותיו האחרונות. המוזיקה לפסנתר שהוא כתב באותם ימים שילבה חזרות על אקורדים רבי עוצמה, דרכים חדשות ליצירת הרמוניות ומעברים מסונכרנים היטב שבהם שתי הידיים גורמות למסגרת הכלי לרטוט מלמעלה ועד למטה.

הוא שמע את מה שראה והרגיש כשהעט חצה את הנייר שוב ושוב על פני מרחבים של יצירתיות מוזיקלית מפותלות

בטהובן השתמש גם בעיניו כדי ליצור מוזיקה. אומרים שגם מוצרט וגם בטהובן נהגו להלחין יצירות מוזיקליות שלמות בראשיהם לפני שכתבו אותן. כבר עשרות שנים שחוקרים יודעים כי איש מהם לא טען מעולם שעשה זאת, אבל הסיפור ממשיך להתגלגל –  אולי משום שהוא מספק רעיון קל לתפישה. אילו היה נכון, הסיפור הזה עשוי היה לספק הסבר פשוט לאופן שבו בטהובן הלחין בגיל מבוגר, לאחר שאוזניו בגדו בו.

אבל התהליך היצירתי של בטהובן היה למעשה פחות מדהים מכפי שמפתה להאמין. כשמתבוננים ממש בכל אחד מכתביו או שרבוטיו של בטהובן, ניתן לראות שהוא יצר מוזיקה על הנייר, לעתים קרובות הוא מחק ושינה דברים שלא נראו לו מוצלחים, או נסחף בתבניות כתיבה קצביות ומלאות בחזרות, ששיקפו את המקצבים העזים של מרבית יצירותיו. הוא שמע את מה שראה והרגיש כשהעט חצה את הנייר שוב ושוב על פני מרחבים של יצירתיות מוזיקלית מפותלות.

בטהובן, כתב יד

כתב יד של בטהובן: העמוד הראשון של סונטה מס' 30 לפסנתר, אופוס 109 (שנת 1820), תצלום: ויקיפדיה

כיום, כשאנו מבינים שכל בני האדם נמצאים על ספקטרום שכולל מצבים שנחשבו פעם למחלות טרגיות, קל יותר להבין את בעיות השמיעה של בטהובן כחלק נורמלי מן החוויה האנושית

רביעיות כלי המיתר האחרונות שלו – שנכתבו כשכבר היה חירש ממש – ידועות כיצירות בעלות עומק שרק מעטים מבין מי שאינם מוזיקאים מסוגלים לתאר במילים. אי אפשר למצוא בהן ניצחון בולט או הברקה מוזיקלית בלתי נשכחת, אבל הן מכילות עולם צלילים חדשני שנראה מרשים עוד יותר בהתחשב בכך שכתב אותן אדם שלא יכול היה לשמוע. בטהובן יצר את הצליליוּת והמרקמים החדשים הללו משום שעיניו הן שהובילו אותו ועמן זיכרונות הצלילים שלו. במקום להפריע לתהליך היצירתי שלו, החירשות שלו הוסיפה ליצירות האחרונות הללו ממדים שאחרת לא היו נמצאים שם.

כיום, בטהובן נחשב בעינינו פחות לגאון ויותר למי שעשוי ללמד אותנו להשלים עם נכות. החוויות שלו מהדהדות בעידן שבו צורות של שונות אנושית זוכות לכבוד חסר תקדים, ומילים כמו גיוון עצבי נכנסות ללקסיקון שלנו. גיוון עצבי –  הרעיון לפיו כל בני האדם נמצאים על ספקטרום שכולל מצבים שנחשבו פעם למחלות טרגיות – עזר להאיר מצבים כמו אוטיזם, דו-קוטביות ודיכאון. בהקשר זה, קל יותר להבין את בעיות השמיעה של בטהובן כחלק נורמלי מן החוויה האנושית.

מוזיקה היא מדיום רב-פנים שדוחף אנשים לזוז, להרגיש, להתבונן, לחשוב ולחלוק חוויות עם אחרים. אילו מנגינות היו כוחות-על, המוזיקה של גדולי המלחינים לא הייתה מדברת אלינו, שאר בני האדם. סיפורו של בטהובן אינו סיפור של ניצחון על קשיים, אלא של השלמה עם מה שלא ניתן לשנות, של הסתגלות יצירתית באמצעות הכלים העומדים לרשותנו. הגיע הזמן שנקבל את בטהובן כפי שהוא.

 

רובין ואלאס (Wallace) מלמד מוזיקולוגיה באוניברסיטת ביילור שבוואקו, טקסס. את ספרו האחרון Hearing Beethoven: A Story of Musical Loss and Discovery,הוא כתב בהשראת אשתו המנוחה ברברה, שבסוף ימיה הייתה חירשת לגמרי.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תמונה ראשית: בחנותו של בונה הכינורות בברצלונה. תצלום: ז'וזפ מולינה סקאל

Photo by Josep Molina Secall on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רובין ואלאס, Zócalo.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על האיש ששמע בידיים

02
גילה בריל

"בטהובן נחשב בעינינו פחות לגאון ויותר למי שעשוי ללמד אותנו להשלים עם נכות"???
מביך לקרוא את הפסיקה "נחשב פחות לגאון", וברור שהוא לא "השלים עם נכותו". למיטב הבנתי הוא נשאר מתוסכל ממנה, וניסה בכל כוחו להיאבק בה (כמו לנסות לשמוע בשרידי השמיעה מהפסנתר, או לנצח על תזמורת גם כאשר הנגנים נאלצו להסתדר בלעדיו).
מי שעוסק במוזיקה באופן מקצועי יודע שמלחין לא צריך לשמוע דבר כדי לדעת כיצד תשמע המוזיקה שהוא כותב, ממש כשם שסופר אינו קורא בקול את מה שהוא כותב כדי להבין.
מוזיקאי רוכש את היכולת הזו לאחר שנים של האזנה וביצוע, וגם בטהובן עשה זאת בעודו שומע.
ברור שהחירשות העיקה מאוד על בטהובן, ברור שהוא ניסה בכל דרך אפשרית גם לשמוע, והחרשות שלו הוותה משבר שהשפיע על החוויה האישית שלו, אבל חשוב לדעת שכישורי ההלחנה שלו אינם קשורים לכך. הוא ידע איך נשמעת המוזיקה שהוא כותב גם מבלי לקלוט את גלי הקול בביצוע שלה, ממש כשם שסופר קורא את מה שכתב בקריאה דמומה.

03
נירה פריד

גילה בריל,אני מקווה שאת מכירה את "צוואת הייליגנשטאדט,HEILIGENSTADT TESTAMENT של בטהובן,שזה הכינוי שנתנו למכתב שכתב בטהובן לאחיו מעיירת מרפא ומנוחה אליו נסע במצוות רופאו -הייליגנשטאדט- ,בערך בשנת 1802 וסיפר בו על יאושו הנורא בגלל איבוד השמיעה שהוא חווה .ברור שמלחין ביחוד ברמה שלו שומע בשמיעה פנימית שלו את המוסיקה שהוא כותב,ובכל זאת הוא היה מיואש ורצה אז להתאבד בגלל הסיפור הזה,לפי עדותו לא התאבד רק בגלל מחוייבותו לאומנות מפני שידע שעדיין לא מיצה את כל מה שיכול היה לכתוב והרגיש באחריות שלא לקחת את חייו בידיו עדיין. זו אגב הייתה אותה השנה או בקירוב שבה כתב את הסונטה מס' 14 (נכתבה ב 1801 פורסמה ב1802 שקיבלה אחר כך את השם המטופש "ליל הירח" כשלודביג רלישטב 'החליט' שהוא שומע שם את אור הירח על אגם לוצרן...בעיני הסונטה וביחוד החלק הראשון שלה היא הסונטה הכי טראגית ששמעתי(וניגנתי)בימי חיי ,היא פשוט מרש של אבל ויאוש תהומי, וכך אני מנגנת אותה .