החירשות של בטהובן הוסיפה ממדים של עומק וחדשנות למוזיקה שלו, והמלחין הגאון גם הותיר אחריו סיפור רב-השראה של השלמה, הסתגלות ויצירתיות
X זמן קריאה משוער: 6 דקות
לודוויג ואן בטהובן נחשב לדמות גדולה מהחיים, ולא מעט בזכות העובדה שהוא הצליח לעשות את מה שלכאורה נראה בלתי אפשרי: הוא המשיך לכתוב מוזיקה יפה, שקסמה אינו פג, אפילו כשהתחרש.
ההישג הזה נדמה לעתים כמו כדוגמה לנחישות-על, ניצחון של הרוח האנושית שבוחן את גבולות התושייה האנושית. אבל בטהובן האיש לא היה בטהובן שבדמיוננו. הסיפור שלו, על כל מוּפלאותו, אינו מיתוס. הוא מציע ללמד אותנו דבר מה פשוט אך רלוונטי תמיד על מוזיקה, שמיעה ונכות.
התיאורים של ניצחונו של בטהובן הם לרוב מוגזמים. הוא לא איבד את שמיעתו לחלוטין עד העשור האחרון לחייו, וגם אז לא ממש
ראשית, התיאורים של ניצחונו של בטהובן הם לרוב מוגזמים. הוא לא איבד את שמיעתו לחלוטין עד העשור האחרון לחייו, וגם אז לא ממש. במרבית שנות בגרותו, הוא חווה אובדן שמיעה הדרגתי, כפי שקורה לרבים מאתנו כשאנו מזדקנים. כשהוא כתב את הסימפוניה החמישית, יצירתו המוכרת ביותר, שמיעתו הייתה טובה מספיק והוא יכול היה לתקן את טעויות הנגנים.
ובטהובן לא היה נכה-על (Supercrip), כפי שמכונים אנשים שמתמודדים עם נכותם בדרכים המעוררות השראה אצל אחרים אבל גם מעודדים ציפיות בלתי סבירות. הוא מעולם לא טען שהוא התגבר על אובדן השמיעה שלו. הוא אמנם השלים איתה והסתגל אליה, אבל היא הותירה חותם ברור על המוזיקה שלו.
החזרה חשובה במיוחד למישהו שאינו מסוגל לספוג את הכול בהאזנה ראשונה. המוזיקה של בטהובן שופעת חזרות, בעיקר חזרות של יחידות קצרות וקלות לזיהוי
איפה ניתן למצוא את החותם הזה? התשובות המתבקשות ביותר לשאלה הן כנראה שגויות, או לפחות מטעות. בטהובן כתב הרבה מוזיקה רועשת, אבל עבור מי שמתחרש, מוזיקה רבת עוצמה אינה בהכרח טובה יותר. בעצם, מוזיקה קולנית מאוד עלולה להכאיב לאוזניים נחלשות. האזנה לסונטת פסנתר שקטה בסביבה שאין בה הסחות דעת הייתה כנראה נעימה לו יותר מהאזנה לסימפוניה דרמטית.
במקום זה, חפשו את המקומות שבהם הוא משתמש במשפטים חוזרים. החזרה חשובה במיוחד למישהו שאינו מסוגל לספוג את הכול בהאזנה ראשונה. המוזיקה של בטהובן שופעת חזרות, בעיקר חזרות של יחידות קצרות וקלות לזיהוי. מוזיקאים קוראים לזה מוטיבים. בטהובן השתמש במוטיבים כבאבני בניין ליצירותיו הארוכות יותר, בתהליך שמלחינים רבים חיקו בעקבותיו.
משום כך המוטיב בן ארבעת התווים בראשית הסימפוניה החמישית חוזר לאורך כל היצירה. כשהוא כתב את המוזיקה הזו, בטהובן נאלץ למצוא דרכים להתמצא בעולם הצלילים, ממש כפי שאנשים שמאבדים את שמיעתם עשויים להתחיל לקרוא שפתיים כדי להטיב להבין דיבור. , מבלי להיות מודעים לכך כלל.
סימן נוסף ניתן למצוא בפסנתרים שלו, אשר השתנו במהלך חייו. הפסנתרים הווינאיים המוקדמים שבהם ניגן בצעירותו היו בעלי צליל פעמוני צלול שקל היה לו, כנראה, לשמוע אפילו כששמיעתו כבדה. כשהתבגר, הוא הוא הלך ונקשר עוד יותר לפסנתרים שלו, אבל נזקק מהם לדבר מה שונה לגמרי.
פסנתר הברודווד האנגלי שהיה בבעלותו של בטהובן בעשור האחרון לחייו היה בעל צליל רם וגם עכור יותר מן הפסנתרים שעימם גדל – שוב, בדיוק ההפך ממה שנדמה כי אדם ההולך ומתחרש ירצה.
אבל בטהובן התאהב בברודווד מסיבה שונה לגמרי. הפסנתר היה שופע רטט. לוח התהודה, שמעצים את הרטט שמייצרים המיתרים, היא מחובר ישירות לגופו של כלי הנגינה, והוביל את אותן רטיטות בחזרה אל הקלידים ואפילו אל הרצפה שמתחת לפסנתר. כך, אף שבטהובן הלך והתחרש, הוא החל לחוש את הצלילים בצורה שונה לגמרי.
בערוב ימיו, נבנה עבור בטהובן בהזמנה מיוחדת רזונטור [ובעברית: מָהוֹד], מכשיר המייצר תהודה אקוסטית, אשר הוצב על הפסנתר כדי להעצים את הצליל ואת הרטט כאחד. לאחרונה, חוקרים בנו מחדש מהוד כזה. את התוצאות ניתן לשמוע בהקלטה חדשה של שלוש הסונטות האחרונות שכתב בטהובן, בביצוע נגן הפורטה-פיאנו טום בגין (Beghin). ההכנות להקלטה זו הבהירו עד כמה חשוב היה המגע באופן שבו בטהובן חווה את המוזיקה בשנותיו האחרונות. המוזיקה לפסנתר שהוא כתב באותם ימים שילבה חזרות על אקורדים רבי עוצמה, דרכים חדשות ליצירת הרמוניות ומעברים מסונכרנים היטב שבהם שתי הידיים גורמות למסגרת הכלי לרטוט מלמעלה ועד למטה.
הוא שמע את מה שראה והרגיש כשהעט חצה את הנייר שוב ושוב על פני מרחבים של יצירתיות מוזיקלית מפותלות
בטהובן השתמש גם בעיניו כדי ליצור מוזיקה. אומרים שגם מוצרט וגם בטהובן נהגו להלחין יצירות מוזיקליות שלמות בראשיהם לפני שכתבו אותן. כבר עשרות שנים שחוקרים יודעים כי איש מהם לא טען מעולם שעשה זאת, אבל הסיפור ממשיך להתגלגל – אולי משום שהוא מספק רעיון קל לתפישה. אילו היה נכון, הסיפור הזה עשוי היה לספק הסבר פשוט לאופן שבו בטהובן הלחין בגיל מבוגר, לאחר שאוזניו בגדו בו.
אבל התהליך היצירתי של בטהובן היה למעשה פחות מדהים מכפי שמפתה להאמין. כשמתבוננים ממש בכל אחד מכתביו או שרבוטיו של בטהובן, ניתן לראות שהוא יצר מוזיקה על הנייר, לעתים קרובות הוא מחק ושינה דברים שלא נראו לו מוצלחים, או נסחף בתבניות כתיבה קצביות ומלאות בחזרות, ששיקפו את המקצבים העזים של מרבית יצירותיו. הוא שמע את מה שראה והרגיש כשהעט חצה את הנייר שוב ושוב על פני מרחבים של יצירתיות מוזיקלית מפותלות.
כיום, כשאנו מבינים שכל בני האדם נמצאים על ספקטרום שכולל מצבים שנחשבו פעם למחלות טרגיות, קל יותר להבין את בעיות השמיעה של בטהובן כחלק נורמלי מן החוויה האנושית
רביעיות כלי המיתר האחרונות שלו – שנכתבו כשכבר היה חירש ממש – ידועות כיצירות בעלות עומק שרק מעטים מבין מי שאינם מוזיקאים מסוגלים לתאר במילים. אי אפשר למצוא בהן ניצחון בולט או הברקה מוזיקלית בלתי נשכחת, אבל הן מכילות עולם צלילים חדשני שנראה מרשים עוד יותר בהתחשב בכך שכתב אותן אדם שלא יכול היה לשמוע. בטהובן יצר את הצליליוּת והמרקמים החדשים הללו משום שעיניו הן שהובילו אותו ועמן זיכרונות הצלילים שלו. במקום להפריע לתהליך היצירתי שלו, החירשות שלו הוסיפה ליצירות האחרונות הללו ממדים שאחרת לא היו נמצאים שם.
כיום, בטהובן נחשב בעינינו פחות לגאון ויותר למי שעשוי ללמד אותנו להשלים עם נכות. החוויות שלו מהדהדות בעידן שבו צורות של שונות אנושית זוכות לכבוד חסר תקדים, ומילים כמו גיוון עצבי נכנסות ללקסיקון שלנו. גיוון עצבי – הרעיון לפיו כל בני האדם נמצאים על ספקטרום שכולל מצבים שנחשבו פעם למחלות טרגיות – עזר להאיר מצבים כמו אוטיזם, דו-קוטביות ודיכאון. בהקשר זה, קל יותר להבין את בעיות השמיעה של בטהובן כחלק נורמלי מן החוויה האנושית.
מוזיקה היא מדיום רב-פנים שדוחף אנשים לזוז, להרגיש, להתבונן, לחשוב ולחלוק חוויות עם אחרים. אילו מנגינות היו כוחות-על, המוזיקה של גדולי המלחינים לא הייתה מדברת אלינו, שאר בני האדם. סיפורו של בטהובן אינו סיפור של ניצחון על קשיים, אלא של השלמה עם מה שלא ניתן לשנות, של הסתגלות יצירתית באמצעות הכלים העומדים לרשותנו. הגיע הזמן שנקבל את בטהובן כפי שהוא.
רובין ואלאס (Wallace) מלמד מוזיקולוגיה באוניברסיטת ביילור שבוואקו, טקסס. את ספרו האחרון Hearing Beethoven: A Story of Musical Loss and Discovery,הוא כתב בהשראת אשתו המנוחה ברברה, שבסוף ימיה הייתה חירשת לגמרי.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square
תמונה ראשית: בחנותו של בונה הכינורות בברצלונה. תצלום: ז'וזפ מולינה סקאל
Photo by Josep Molina Secall on Unsplash
תגובות פייסבוק
5 תגובות על האיש ששמע בידיים
מקסים ומעניין
"בטהובן נחשב בעינינו פחות לגאון ויותר למי שעשוי ללמד אותנו להשלים עם נכות"???
מביך לקרוא את הפסיקה "נחשב פחות לגאון", וברור שהוא לא "השלים עם נכותו". למיטב הבנתי הוא נשאר מתוסכל ממנה, וניסה בכל כוחו להיאבק בה (כמו לנסות לשמוע בשרידי השמיעה מהפסנתר, או לנצח על תזמורת גם כאשר הנגנים נאלצו להסתדר בלעדיו).
מי שעוסק במוזיקה באופן מקצועי יודע שמלחין לא צריך לשמוע דבר כדי לדעת כיצד תשמע המוזיקה שהוא כותב, ממש כשם שסופר אינו קורא בקול את מה שהוא כותב כדי להבין.
מוזיקאי רוכש את היכולת הזו לאחר שנים של האזנה וביצוע, וגם בטהובן עשה זאת בעודו שומע.
ברור שהחירשות העיקה מאוד על בטהובן, ברור שהוא ניסה בכל דרך אפשרית גם לשמוע, והחרשות שלו הוותה משבר שהשפיע על החוויה האישית שלו, אבל חשוב לדעת שכישורי ההלחנה שלו אינם קשורים לכך. הוא ידע איך נשמעת המוזיקה שהוא כותב גם מבלי לקלוט את גלי הקול בביצוע שלה, ממש כשם שסופר קורא את מה שכתב בקריאה דמומה.
גילה בריל,אני מקווה שאת מכירה את "צוואת הייליגנשטאדט,HEILIGENSTADT TESTAMENT של בטהובן,שזה הכינוי שנתנו למכתב שכתב בטהובן לאחיו מעיירת מרפא ומנוחה אליו נסע במצוות רופאו -הייליגנשטאדט- ,בערך בשנת 1802 וסיפר בו על יאושו הנורא בגלל איבוד השמיעה שהוא חווה .ברור שמלחין ביחוד ברמה שלו שומע בשמיעה פנימית שלו את המוסיקה שהוא כותב,ובכל זאת הוא היה מיואש ורצה אז להתאבד בגלל הסיפור הזה,לפי עדותו לא התאבד רק בגלל מחוייבותו לאומנות מפני שידע שעדיין לא מיצה את כל מה שיכול היה לכתוב והרגיש באחריות שלא לקחת את חייו בידיו עדיין. זו אגב הייתה אותה השנה או בקירוב שבה כתב את הסונטה מס' 14 (נכתבה ב 1801 פורסמה ב1802 שקיבלה אחר כך את השם המטופש "ליל הירח" כשלודביג רלישטב 'החליט' שהוא שומע שם את אור הירח על אגם לוצרן...בעיני הסונטה וביחוד החלק הראשון שלה היא הסונטה הכי טראגית ששמעתי(וניגנתי)בימי חיי ,היא פשוט מרש של אבל ויאוש תהומי, וכך אני מנגנת אותה .
הוסיפי תגובה...
מרתק. תודה!
מדוע אנשים אוספים אמנות?
ארין תומפסוןאין מדובר בתאוות בצע, אפילו לא רק בתשוקה לאסתטיקה: אספני האמנות הגדולים...
X רבע שעה
מה קורה עם התשתיות?
המלה תשתית קנתה לה מקום מרכזי בעברית של ימינו. בתל אביב, מי יוכל לומר שהדבר נעלם מעיניו, עובדים על תשתית לרכבת התחתית. בחורף הקרוב, כשיהיו הצפות בדרום העיר, יזכירו לנו ש"מדובר בבעיה ארוכת שנים של תשתית לקויה".
המובן המקורי של המלה "תשתית" הוא שכבת יסוד, בין אם בקרקע חקלאית ובין אם בדרך סלולה. המלה קשורה לשורש שת"ה שעניינו הנחת דברים על מישור. במיוחד מוכר לנו הצירוף "שתי וערב" מעולם האריגה, כש"שתי" מציין את חוטי היסוד, חוטי האורך המונחים לקראת אריגת ה"ערב", חוטי הרוחב. אם נמשיך במבט לאחור, נוכל לציין את "שָת" המקראי, שהוא יסוד ובסיס, וככל הנראה קשור ל"שֵת" שמקורו אכדי ופירושו "אחוריים, עכוז או החלק התחתון, האחורי, בגוף" – כלומר האזור המשמש לישיבה, המסד שעליו מונח גופנו בשעה שאנו יושבים. אבן שושן מביא במילונו, לעניין הערך "שָת" את קטע הפסוק מספר תהלים (י"א, ג'): "כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן", כשההקשר הוא פעולתם של הרשעים בעולם, ההורסים את היסודות, את שכבות הבסיס לקיום התקין.
מבט אל המלה המודרנית "תשתית", הן מבחינת המשקל שלה והן מבחינת השימוש הנפוץ בה, מראה לנו כי יש נטייה לראות בה מכלול, אכן כפי שכותב אבן שושן: "כלל המתקנים הפיזיים המשמשים יסוד לחיי חברה ומדינה מודרניים, כגון מערכות כבישים ומסילות ברזל, מערכות מים וביוב". כלומר, יש מערך מורכב הכולל מערכות שונות שכולו יחד הוא התשתית לדבר מסוים.
והנה בכל זאת, רב השימוש בצורת הרבים "תשתיות", במעין הד חוזר לקטע הפסוק מספר תהלים. נראה שהמבט כפול: אל המכלול ככזה ואל החלקים המרכיבים אותו, כשכל מערכת היא תשתית, המכלול אף הוא תשתית, אך הוא גם "תשתיות", כשאנו זוכרים ומציבים לנגד עינינו את החלקים. יוצא מכך ש"תשתית" הוא שם קיבוצי וגם שם פרטני של דבר יחיד, והעניין תלוי בפרספקטיבה, בצרכיו של הדובר, בהקשר.
כאשר רוצים להיות ספציפיים, לדייק, מדברים על תשתית. וההקשר אומר לנו אם מדובר בתשתית חשמל, תשתית גז או תשתית חוקית. אך דומה שככל שהדוברים רוצים להיות מעורפלים, לא להתחייב, אולי אפילו לא ליטול אחריות על מערכת מסוימת או חלק מוגדר במכלול, גוברת הנטייה לדבר בלשון רבים: "תשתיות".
דוגמה ישראלית חוזרת לעניין זה מתגלה כל אימת שמערכת הביטחון מסבירה את פעולותיה נגד הצד השני, היריב, ובמיוחד בשעת מלחמה. "מטוסינו תקפו תשתיות טרור" אומר, ככל הנראה, שמצד אחד תקפו למשל מערכות תקשורת, עמדות מבוצרות, מבנים, רשתות חשמל ומנהרות מבוצרות – שכל אחד מהם יכול להיחשב "תשתית" על פי ההקשר או הצורך הרטורי או הענייני, ומצד אחר אין מתחייבים מה בדיוק תקפו ומה נפגע, עד כמה ומדוע.
דומה המצב בהקשר העירוני (זה המכונה גם "מוניציפלי"). כשהאחראים על תחזוקה של עיר מדברים על "תשתיות" יש להניח שהם אינם מתמקדים במערכת מסוימת או אולי אינם רוצים להפנות אליה את תשומת הלב, אלא מעדיפים לדבר על המכלול המורכב מחלקים רבים. במכלול כזה תמיד יהיה מה לתקן, תמיד יהיה על מה לעבוד, ותמיד יהיה אפשר לומר שתשתית ספציפית זאת או אחרת לא היה אפשר להספיק לתקן או לשדרג כנדרש.
יחיד ורבים מאפשרים פרספקטיבות שונות, מידות שונות של קירבה וריחוק (ולפי העניין, מידות שונות של אחריות או התנערות ממנה). אפשר לראות זאת כבר ב"כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן" הקדום: הרשעים הורסים את התשתיות, את כולן, אחת אחת, ואחריותם בהתאם. יתכן מאוד שהדבר נכון לא רק ביחס לצמד-חמד "תשתית" ו"תשתיות" המעסיקות אותנו כאן, הפעם. בינתיים, מעניין לראות כיצד המובן המקורי, שהיה פיזי – שכבת קרקע, שכבת סלילה של דרך, חוטי בסיס לאריגה, על רקע זיכרון לשוני של אחוריים ואזור הישיבה – התפתח למובן מופשט. יש להניח שדוברי עברית של ימינו אינם קושרים "להשית" (כלומר "להניח" או "להטיל מלמעלה") עם "תשתית", והקשר נותר במילונים, ובשורש העברי הקדום, שקיים עוד מלפני העברית הקדומה. עברית, שפה שמית לעילא, ממשיכה להפעיל את מנגנוניה – שורשים, משקלים, בניינים – וגם לפתח מובנים מופשטים על יסוד משמעויות קונקרטיות, פיזיות מאוד.
ובינתיים, בתל אביב עובדים על התשתיות. גם על תשתית הרכבת התחתית, גם על תשתיות אחרות, מי יודע אילו.
אלוהים ואשתו היו כאן
יגאל בן-נוןהאלוהות בספרי במקרא היא נושא רגיש שחוקרים רבים נמנעים מלעסוק בו. רבים...
X רבע שעה