אין בניין שאין לו סוף


בניינים גדולים מהווים סמל לעוצמה ועמידות, אבל בסופו של דבר רובם יתבלו ויהפכו מבלתי מנוצחים לבלתי רצויים. היזמים של היום ייטיבו לעשות אם יזכרו שפעם בית אל על היה אחד הבניינים היוקרתיים בישראל
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בתל אביב, העיר הישראלית היחידה בעולם, היה פעם בית-עם, מבנה עץ רעוע שהחל את דרכו כבימת מופעים פשוטה בחולות, ואז התפתח וגידל לעצמו קירות וגג מעץ. הוא התיישן מהר, וכעבור שלושים שנה לערך נהרס. את הקרקע שעליה עמד רכש אריה פילץ, מחלוצי יזמי הבנייה בתל אביב. במקום צריף למופעי תרבות ובידור עממיים הקים פילץ את מגדל המשרדים הפרטי הראשון בישראל, אנדרטה פיסולית בת 13 קומות לרוח היוזמה החופשית בבטון חשוף, חלונות סרט ומדרגות מילוט ספירליות. הוא קרא לו "בית אל על", על אף שחברת התעופה הלאומית של ישראל לא יזמה את הקמתו ותפסה רק חלק קטן משטחי המשרדים שבו.

בית אל על בתל אביב. צילום: Sambach

בית אל על בתל אביב. צילום: Sambach

הסיבה לכך היתה, לדברי פילץ, עסקית בלבד ונועדה למשוך לבניין גם חברות אחרות, רצוי מתחום התעופה והתיירות, אבל ניכרה בכך גם היקסמות כלשהי מרעיון ההעפלה לשמים. הבניין – "גורד השחקים הראשון" של תל אביב, כפי שהיה מי שכינה אותו – נחנך בשלהי 1962 ובלט על רקע קו הרקיע הנמוך והשטוח של העיר. ימי תהילתו היו קצרים; סמוך לחנוכתו החל לצמוח במהירות, כקילומטר וחצי דרומית לו, שלד הבטון מעורר ההשתאות של מגדל שלום מאיר (או, בפי העם, "מגדל שלום"), 32 קומות (ועוד ארבע קומות תת-קרקעיות) שהציבו אותו עם השלמתו ב-1965 בין עשרים הבניינים הגבוהים בעולם. לידו נראה בית אל על בן השלוש כשריד מבויש ומצומק מתקופה אחרת.

המבנים המרשימים שטורחים יזמי העל להקים דומים כולם לבית לוויות משוכלל שעל חזיתו נוצצת הבטחת השווא "לי זה לא יקרה"

למרות ההבדלים בגודלם, נולדו שני הבניינים מתוך צירוף נסיבות דומה. גם במגדל שלום עטו יזמים שאפתניים לא פחות מפילץ – האחים משה ומרדכי מאיר – על מגרש חריג בגודלו כדי "למקסם" את ערכה הכלכלי של הקרקע על ידי בינוי מסיבי שתכליתו הגלויה היא הפקת רווחים, והנסתרת – השארת מזכרת לנוכחותם בעולם גם לדורות הבאים. גם כאן הושמדה פיסת היסטוריה מראשיתה של העיר, אם כי, כיאה ליומרותיו הנישאות של מגדל שלום, היתה זו פיסת היסטוריה בקנה מידה אחר לגמרי: הפרויקט קם על הריסות מבני הכורכר הוותיקים של הגימנסיה העברית הרצליה, המוסד הציבורי החשוב ביותר של תל אביב הקטנה שניצב בטבורה כמעט מיום היווסדה. פילץ לא נשאר חייב.

כמעט במקביל לחנוכת מגדל שלום טרח על יציקת יסודות עמוקים לפרויקט הבא שלו, מלון רב קומתי עגול מול בית אל על, הפעם על שטחו של "גן רינה" – קולנוע עץ פתוח מוקף גינה קטנה שהריסתו עוררה רק גל חרישי של נוסטלגיה. משם פנה להקמת תמנוני בטון רב זרועיים, הנוגסים כבר בחלקי עיר שלמים – התחנה המרכזית החדשה (שקמה על שטחו של פרדס יפואי שנעקר והוחלף במבני תעשייה קלים) ודיזנגוף סנטר (שקם על שטח שכונת הצריפים נורדייה).

פילץ והאחים מאיר לא היו הראשונים בסביבתם לאמץ את היגיון הבנייה הספקולטיבי; לא מעט בנייני משרדים להשכרה נבנו עוד בעשורים שקדמו להם בערים הגדולות של ארץ ישראל המנדטורית. החידוש היה בעיקר בעוצמה ששידר הגודל. הדימוי של הבניין היה כעת חלק מהותי מהסיפור, והגובה – חלק כמעט הכרחי מהדימוי. כגודל הבניין, כך גם גודל ההתלהבות מנפלאות הבנייה המודרנית וגודל ההשקעה הכספית, שהלכה והעפילה לשיאים חדשים. פילץ והאחים מאיר היתוו את הכיוון, מציתים מירוץ חימוש יזמי ברוח הססמה האולימפית "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר"; כשהחל ההון הפרטי הגדול לחלחל לתוך עולם הבנייה הישראלי של שנות השבעים והשמונים, הפכו הבניינים האלה מקוריוז מעורר השתאות שרק מעטים יכולים לממש, לנורמה הולכת ומשתרשת בתהליך בלתי נשלט לכאורה של הסלמה מתמשכת. הנסיבות המיוחדות שהביאו לפריצתם המוקדמת לעולם נראות היום, לפחות בישראל, כתנאי יסוד לכל בנייה יזמית משמעותית.

מגדל שלום נשקף מבעד לרחוב הרצל בתל אביב. צילום: אלי שני

מגדל שלום נשקף מבעד לרחוב הרצל בתל אביב. צילום: אלי שני

אלה היו ימי התום של היזמים הגדולים. תום ועיוורון. בפברואר 1966, כמה חודשים אחרי חנוכת מגדל שלום, התלקחה אש בבית צים, בניין ארבע-קומתי בן פחות מעשר שנים ששימש כמטה התל אביבי של חברת הספנות הלאומית. הדליקה גבתה את חייו של אדם אחד וכילתה את הבניין. סגן מפקד מכבי האש של תל אביב הודה בפני ועדת החקירה שמונתה לחקור את האירוע כי אינו יכול לומר במצפון שלם כי כוחות הכיבוי מוכנים במאה אחוז למקרה של דליקה דומה במגדל שלום. למזלו, הועמדו הדברים למבחנו של דור אחר. בנובמבר 2010 פרצה אש בקומה ה-29 של המגדל והתפשטה במהרה לקומה שמעליה. לכבאים, שנאלצו להיטלטל עם ציוד הכיבוי בגרמי המדרגות הצפופים של המגדל המודרני לשעבר, נדרשו כארבע שעות להשתלט על האש. שתיים מהקומות שנפגעו נשרפו כליל. המגדל כולו נסגר לפעילות למשך יותר משבוע; עוד ארבעה חודשים נדרשו לשיקום מלא של המערכות הטכניות. במכבי האש טענו כי הזמן הרב שנדרש לכיבוי הדליקה נבע ממיקומו של מוקד האש (קומה טכנית נמוכה במתכוון ודחוסה) ומחסרונם של אמצעים מודרניים לשחרור עשן.

שיטות הבנייה המודרניות הביאו לעולם מבנים בסדרי גודל חסרי תקדים שהוקמו מחומרים עמידים מאי-פעם. הן גם יצרו לרגע את האשליה שהעמידות החומרית בלתי ניתנת לערעור

מגדלים (או בניינים גדולים בכלל) הם כר פורה לאסונות ספקטקולריים. אסונות כאלה, המושכים באופן טבעי תשומת לב יתרה, מחזקים באופן פרדוקסלי דווקא את אשליית נצחיותו של הבניין משום שהם קושרים בין הפגיעה האנושה בו לבין אירוע טראומטי מקרי, כזה שוודאי היה נמנע אילו ננקטו פעולות נכונות מבעוד מועד. הניסיון מלמד אחרת – חייהם של בניינים קצובים בזמן, מותם הוא הכרח. בסופו של דבר, בניין הוא לא יותר מגל אשפה פוטנציאלי, עם תקופת זוהר בת כמה עשרות שנים (במקרה הטוב). רובם המכריע של הבניינים הגדולים, הבלתי מנוצחים לכאורה, לא ייעלמו באש ובתמרות עשן אלא יתפוגגו בטבעיות מאחורי ענן אבק משום שגילם והתבלותם יהפכו אותם לבלתי רצויים.

הדחף שהביא את פילץ והאחים מאיר להשקיע הון עצום בעולם הבנייה לווה גם בהדחקה (רצונית?) מושלמת של תאריך התפוגה של המבנים ובהתעלמות רועמת מתוצאות ההיעלמות הצפויה. הבניינים שלהם (ושל ממשיכי דרכם) נהגו מתוך הזיית שווא על מונומנטליות נצחית, כזו שלא מסתיימת באתר ההטמנה הקרוב. אף אחד לא שאל מה יקרה ביום שבית אל על יפנה את מקומו לבניין אחר, גדול ומשוכלל ממנו. אף אחד לא הִקשה וחקר לאן ילך מגדל שלום מאיר ביום שבו יסיים את דרכו, במכוון או שלא במכוון. הדבר מעורר פליאה דווקא משום שתנאי יסוד לבנייה היזמית ברוחם של פילץ והאחים מאיר הוא כמעט תמיד סילוקם המכוון מפני השטח של בניינים אחרים. מבחינה זו, המבנים המרשימים שטורחים יזמי העל להקים דומים כולם לבית לוויות משוכלל שעל חזיתו נוצצת הבטחת השווא "לי זה לא יקרה".

פילץ והאחים מאיר נתפסים היום כדמויות מיתולוגיות, כמעט הירואיות, כחלוצים לפני המחנה, כמפלסי דרך. גם אם דבק בהם רבב, הוא נבע בעיקרו מהאופן שבו השפיעו הבניינים שלהם על חיי העיר. נעים פחות לדבר על תרומתם במושגים של אחריות לנזק סביבתי מחמיר והולך, גם משום שאין זה מנומס לשפוט את דורות העבר לפי אמות המידה של ההווה, אבל גם משום שאמות המידה של ההווה מדחיקות עדיין את שאלת האחריות של הבונה לשלב הסופי של הבניין, שלב הפירוק (או הפיצוץ המבוקר) ופינוי המקום. הדבר היה נסלח אילו רק לא היתה הבנייה המודרנית כרוכה בשימוש מסיבי בחומרים ובשיטות שאחריתם זיהום סביבתי ארוך ימים, לרוב בלתי הפיך. היזמים – הזוכים לשיתוף פעולה מלא מצד משרתיהם הצנועים, האדריכלים – לא נדרשים לקחת אחריות על נפח הפסולת העתידית שהם מכניסים לעולם, לא על בזבוז המשאבים, ובעיקר לא על ההרעלה השיטתית של הסביבה בחומרים עמידים ומורכבים יותר ויותר. הם ממשיכים ליזום מבנים שנועדו להישאר לעד זקופים וגאים, מצבת נצח ליוזמתם החופשית, תוך התעלמות מהקמילה ההכרחית שכופים הטבע והמנגנונים הכלכליים. הם ממשיכים לחשוב על המחר בלי באמת לחשוב על המחר.

מרכז הסחר העולמי החדש בניו יורק. הוא אמור לשרוד מתקפת טרור, רעידות אדמה ושלל פגעי טבע ואדם אחרים. צילום: Joe Mabel

מרכז הסחר העולמי החדש בניו יורק. הוא אמור לשרוד מתקפת טרור, רעידות אדמה ושלל פגעי טבע ואדם אחרים. צילום: Joe Mabel

שיטות הבנייה המודרניות הביאו לעולם מבנים בסדרי גודל חסרי תקדים שהוקמו מחומרים עמידים מאי-פעם. הן גם יצרו לרגע את האשליה שהעמידות החומרית בלתי ניתנת לערעור. האמת, מתברר, הפוכה; ככל שטכנולוגיות ההקמה של בניינים הולכות ומשתכללות, כך הולכות ומשתכללות יכולות ההרס וההשמדה. למעשה, יכולות ההרס וההשמדה משתכללות בקצב מהיר בהרבה, מגחיכות שוב ושוב את פוטנציאל העמידות של הבניינים המודרניים. וכך, מצד אחד, נותנת המודרנה את הכלים הדרושים ליציאה למיזמי בנייה הרפתקניים שהיו דמיוניים אך לפני רגע, ומן הצד האחר גם את הכלים הדרושים לסילוקם מהשטח – בעיקר כתוצאה מאובדן רלוונטיות, לאו דווקא בגלל כשל חומרי. "גורד השחקים" של פילץ או המגדל של האחים מאיר, שיא של תחכום טכנולוגי בשעתם, נראים היום, חצי מאה מאוחר יותר, כניסיונות מגושמים (או נוסטלגיים) של דור פרה-היסטורי. שרידתם מעוררת, יותר מכול דבר אחר, פליאה.

בעיית הגודל היזמי המודרני, שאחריתה בבעיית ענק של גודל זיהומי מודרני, היא תוצר ישיר של כללי משחק כלכליים שמאפשרים – יש טוענים, שמחייבים – את הבנייה בסדרי גודל הולכים ומתעבים. יעדה של הבנייה הזאת הוא כמעט תמיד מרכזי הערים עתירי הביקושים, בשיטה שבה ההרכב האורבני מוכתב על ידי היגיון כלכלי "חסר פניות" של שוק "חופשי", "תחרותי", "יעיל". הביקושים מעלים את ערך הקרקע, ערך הקרקע הגבוה הופך את הבנייה המוגברת (ורק אותה) לכדאית, בנייה מוגברת מעודדת ביקושים נוספים, מחזקת את כוח המשיכה של מרכז העיר ומעלה בתורה עוד יותר את ערך הקרקע.

לכאורה, חופשיותו של השוק אמורה להרגיע את השטח, למנוע בנייה שאינה נחוצה באמת. למעשה, חופשיותו של השוק, האוטומטיות ה"מדעית" שבה הוא פועל מעצמו, מעבירה את האחריות לצורת ההתגבשות של העיר מהשלטון האזרחי לשלטון ערטילאי של מנגנוני שוק נעלמים, בהיגיון חסר היגיון שמעודד בעיקר בניית-יתר, בתחרות לא חופשית בין שחקנים לא שווים, לא כי באמת צריך, אלא כי באמת אפשר. אחת מתכונות היסוד של הבנייה היזמית החופשית היא שאינה יכולה עוד להסתפק במועט משום שהמנגנון הכלכלי התחרותי העומד מאחוריה מעניש את המסתפקים במועט ודוחק אותם אל שולי התודעה. מיותר לציין – זהו מנגנון כלכלי שלא לוקח בחשבון את ההשפעה הסביבתית של הבנייה, לא כל שכן את שאלת סופו של הבניין.

הכסף הגדול מעודד פיתוח של טכנולוגיות עוצמתיות יותר ויותר, ואלה בתורן מאפשרות בנייה גדולה יותר ויותר, בסחרור חופשי של הזנה הדדית

דרך יעילה להבנת השפעתו החריגה של הגודל היא למקד את המבט בפעולות המתרחשות בתחומו של המגרש הבודד, זירת הפעולה של מעשה הבנייה עצמו, בלי לשקלל השפעות סביבתיות מרחיקות לכת, בין-יבשתיות ובין-דוריות, שנובעות מהפקת החומרים, שינועם לאתר הבנייה וסילוקם לאתרי ההטמנה. בשיטה הכלכלית הנוכחית, חוקי התכנון והחלוקה הקשיחה למגרשים מגבילים את היזם, מצמצמים לכאורה את הנזק שהוא מוּעד לגרום (בהשוואה, נניח, למהנדס עירוני שאפתן מדי). למעשה, תחימת פעילותו של היזם בגבולות המגרש משמשת, בשם הכדאיות הכלכלית, הקִדמה והאינטרס הציבורי ה"ירוק" של ציפוף הערים, כתירוץ לפריצת כל הסכרים, לגילוי מסיבי של כוח, להשתלחות אלימה ובלתי מרוסנת במגרש: השמדת כל מה שעמד על הקרקע; חפירה למעמקי האדמה; והעמדת אובייקט גדול ממדים ככל שמתיר ההון מעל היסודות החפורים.

לטיפול כזה במגרש תוצאה כפולה: הוא מבטיח שהריסת הבניין החדש תהיה מורכבת, אלימה וקשה יותר לאין שיעור מזו של הבניין שהוא בא להחליף; ושהטעם היחיד להחלפת הבניין החדש עתיד להיות הקמת בניין שיהיה גדול והרסני אף יותר ממנו. החקיינות האנושית והתחרות היזמית על תשומת הלב מציבים את התהליך כולו על מסלול נסיקה שמוביל לתהום המרופדת בשרידיהם של בניינים לשעבר. האדריכלות היא כסף שקפא, ואז נסדק והתיישן ונבעט למזבלה המקומית.

העבר היה שונה. לא רק בגלל מנגנוני שליטה שונים שעיצבו את הערים, לא רק בגלל ריכוז ההון הגדול בידי המדינה או בידי שכבה אוליגרכית צרה מאוד, לא תחרותית בעליל. העבר היה שונה בעיקר בגלל שיטות הבנייה הטרום-מודרניות שהגבילו מאוד את היקפי הבנייה ואת קצב החלפתה, שיטות שהולידו אדריכלות הפיכה. אבן מקומית, לבני חומר או בוץ, קורות עץ – חומרי הבנייה העיקריים של העבר – ניתנים לפירוק ולשימוש חוזר; במקרה הרע של אי-מִחזורם, הטמנתם אינה מחדירה לאדמה יסודות כימיים זרים (אבן ולבנים הם מחצבים שחוזרים לאדמה שממנה יצאו; עץ, חומר אורגני לכל דבר, נרקב ומתפרק). במקרה הטוב, שהיה בעבר המקרה הנפוץ יותר בשל דלות האמצעים והכמות המצומצמת של חומרי הגלם, נעשו מאמצים לשמרם לבנייה נוספת.

הדבר התאפשר, בין השאר, גם בשל קנה המידה המקומי, הקטן והמצומצם, של רובן המכריע של פעולות הבנייה. טביעת הרגל הסביבתית של אדריכלות כזאת היתה כמעט תמיד בת-תיקון ואפשרה להחזיר את האתר, כמעט ללא מאמץ, למצב שקדם להקמת המבנה. אדריכלות כזאת – שעשויה ברובה מחומרים ברי-מִחזור, שאינה משאירה אחריה אדמה חרוכה – נעלמה מהעולם של ההון היזמי, שפנה, בשם היעילות הכלכלית, לחפש טכנולוגיות בנייה יציבות יותר.

שיטות הבנייה המתקדמות שנולדו במחצית השנייה של המאה ה-19, אלה שהבטיחו להבטיח את הנצח, הפכו את ההפיכות על פניה והחליפו אותה בכמיהה לעמידות אינסופית. התפתחותן המהירה ושליטתן המוחלטת בשוק הן, מעל לכול, תוצאה של קבלת הפנים החמה לה זכו מהיזמים הפרטיים, הכוח המניע העיקרי מאחורי פיתוח חומרים ויישומים הנדסיים חדשים. למרות האופטימיזם הטכנולוגי העיוור, רתימת הבטון והפלדה לכללי המשחק של כלכלת השוק הובילה וממשיכה להוביל רק למקום אחד: כמויות אדירות של פסולת בניין שעתידות להיקבר בערי מתים ענקיות, סמויות רק לכאורה מן העין. אלה ימשיכו ללוות את האנושות עוד מאות שנים, באוויר, בים וביבשה.

הגורם העיקרי להיווצרותן הוא העמידות ההנדסית המופלאה שמולידה השיטה הכלכלית: מנגנוני השוק מחייבים את הגודל של הבנייה היזמית, והגודל מחייב שימוש מוגבר באמצעים המודרניים המתקדמים ביותר כדי להפוך אותה לכדאית. הכסף הגדול מעודד פיתוח של טכנולוגיות עוצמתיות יותר ויותר, ואלה בתורן מאפשרות בנייה גדולה יותר ויותר, בסחרור חופשי של הזנה הדדית. אבל אם בניינים גדולים יותר פירושם גם חריכת יתר של הקרקע, קנה מידה דמיוני לא רק של בנייה אלא גם של אסונות סביבתיים פוטנציאליים, חובה לחזור ולהרהר בעצם ההכרח המדומיין של קיומם.

בורג' ח'ליפה, הבניין הגבוה בעולם בדובאי, המתנשא לגובה 828 מטרים. צילום: Donaldytong

בורג' ח'ליפה, הבניין הגבוה בעולם בדובאי, המתנשא לגובה 828 מטרים. צילום: Donaldytong

ההיגיון הנדל"ני של ההקצנה הגוברת מאליה, זה שנולד בניו יורק והועתק משם לאינספור מרכזים מטרופוליניים ברחבי העולם (נידחים ככל שיהיו), משרת קודם כול את יזמי הבנייה. מה שעשוי לקבל הצדקה נקודתית באי של מנהטן (או בטוקיו, או בהונג קונג, או בשנחאי) בשל צירוף נסיבות גיאוגרפי וגיאו-פוליטי ייחודי, נראה גדול בהרבה על מידותיו של האי המדומה של ישראל, בסך הכול מדינה מזרח-ים-תיכונית ננסית, ושל המטרופולין התל אביבי שלה, שהתחיל לדמיין את עצמו בניו יורקית עוד לפני שהצליח לגמגם בערבית של ביירות. בפרובינציה הגודל הוא הדהוד גרוטסקי של מרכז האימפריה, לא כורח בלתי נמנע. קל מדי לאמץ אותו כגזרת גורל, קל מדי לפנות להתמוגגות חסרת אחריות מהחירות המבנית שמאפשרת ההכלאה בין שיטות וחומרי בנייה מודרניים לכסף של כלכלת השוק החופשי.

אבל שיטה כלכלית כזאת, שמבוססת על עיוורון מודע ועל תחשיבים שקריים במתכוון, נטולי עלויות סביבתיות, עתידה בסופו של דבר לקרוס לתוך עצמה, ממש כמו עוד מגדל שאיבד מזוהרו. איתה ייעלמו גם תוצריו הבלתי מנוצחים של עולם הבנייה היזמי, אלה שבפניהם נדרשת העיר לכרוע ברך. את מקום אנדרטאות הנצח שאחריתן הרס קולוסאלי יתפסו שוב בניינים הפיכים, כמו צריף העץ של בית העם התל אביבי, כמו מבני הכורכר של גימנסיה הרצליה, אלה שנעלמו בלי להותיר עקבות, משאירים אחריהם אדמה חולית בתולית למראה. את מקום הבנייה המתעלמת בטיפשות מהשלכות התפרקותה תתפוס בנייה שמתכננת מראש את סופה. הטכנולוגיה, יש לקוות, לא תירתם עוד על ידי הכסף היזמי ליצירת מראית עין של עמידות אלא להבטחת הפיכות מתוחכמת יותר, קלה יותר למימוש. התוצאה, מן הסתם, תהיה בניינים גדולים פחות, כלכליים פחות, עמידים פחות, ואולי גם חתימת סיפורם של היזמים הגדולים, אדוני השמים והארץ (בגבולות המגרש, כמובן). לא נורא.

אור אלכסנדרוביץ' הוא אדריכל, חוקר, עורך ומתרגם. בימים אלה הוא דוקטורנט לארכיטקטורה באוניברסיטה הטכנולוגית של וינה ועורך סדרת "ארכיטקטורות" בהוצאת "בבל". המאמר פורסם לראשונה באנגלית בביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה ב-2012.
Aleksandrowicz, Or, "No Building has No End", in Erez Ella, Milana Gitzin-Adiram, Dan Handel (eds.), Aircraft Carrier (catalog of the Israeli Pavilion at the 13th international architectural exhibition in Venice), Hatje Cantz, 2012, pp. 52-61

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אור אלכסנדרוביץ'.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על אין בניין שאין לו סוף


01
ברק

מאמר כתוב היטב, מעניין וחשוב. יתכן שהיה כדאי להתייחס בפירוט על הנזק לסביבה הנובע מהפעלת המגדלים ומהשפעתם על מרקם החיים בסביבתם לעומת ההשפעה של בניה צנועה יותר, זאת בנוסף לתיאור הנזק מבנייתם וסוף דרכם.

03
דניאל

שוב אותם קולות.
הגודל הוא האויב.

הכותב, דתי ומגמתי - אינו מעודכן כלל.
דווקא הבנייה המודרנית היא הראשונה שחושבת על סופה ושימוש בחומרים מחדש. מודרנית של היום זו לא מודרנית של שנות ה-60.
והצריפים? הצריפים נבנים ממה שזמין. אם בסביבה זמינים חומרים הרסניים לסביבה - עדיין יהיו אלה החומרים שירכיבו את הצריפים.

לראייה- מאהלי הבדויים - שמתם לב מאילו חומרים בנויים היום אותם מאהלים?

04
אלון כרמל

איוולת המגדלים אינה רק בתאריך פקיעת תוקפן, אלא באי התאמתם לסביבה הנמוכה. בנייה קיצונית המספרת על ניתוק סביבתי, יומרה, התנשאות. ככזו היא מרחיקה בין בני האדם, מעצימה את המרחק המבהיל ביניהם גם כך ומעשירה את תרבות השום כלום באבן שאין לה הופכין.

06
תל אביבי

מעורר הזדהות אך גם תמוה
גם לי יש צביטה בלב כשאני רואה את קו הרקיע של תל-אביב המתכסה במגדלים , אבל כפי שנאמר לפני בתגובות - בהינתן גידול מתמיד ומסיבי באוכלוסיה - חייבים בנייה צפופה יותר-כמובן עד גבול הגיוני-ע"פ התב"ע.
מה שתמוה הוא הטיעון על תפוגה והחלפה של בניינים גבוהים קיימים - מישהו רואה סבירות שהעירייה תאפשר להרוס את מגדל שלום (או בניינים אחרים באותו סדר גודל) לטובת בניינים בעלי אחוזי
בנייה גבוהים עוד יותר ? לי נראה תסריט כזה פשוט הזוי...

07
רונן סאס

הכותב לא התייחס למיקום המגדלים ביחס לסביבה בה הם ממוקמים, גם לכך יש השלכות מרחיקות לכת, מגדל שלום לדוגמא לא רק שקם על חורבות מבנה היסטורי אלה הוא זה שהיווה תקדים לחוסר התחשבות קיצוני בסביבה בה הוא נבנה שהיא לא רק נמוכה אלה גם בעלת חשיבות היסטורית ראשונה במעלה והיום מה שהיה פעם הלב של תל אביב ומקום הולדתה נהפך לשעטנז לא ברור של מגדלים גבוהים שמורידים את ראשוני הבתים של תל אביב לממדים של בתי בובות ומטילים צל, יוצרים מערבולות רוח חזקות וגורמים ניכור סביבתי באזור שלו היה מוכרז כרובע היסטורי היה יכול להיות פנינה אורבנית שלא נופלת מאחיותיה באירופה הקלאסית.
חוסר התתחשבות הזאת מופיע בעוד מקומות כמו קו החוף ואזורים אחרים בעיר שמרביתם בעלי בניה נמוכה והכל כמובן בגלל שהכסף לא רק מעוור את עיני היזמים אלה גם את עיני נבחרי הציבור.

08
דבורה

גם בשכונת גילה בירושלים נבנה קניון ומגדל מגורים, "אפ טאון" ,בתקופה שבה נבנה פרויקט הולילנד. היום אפ טאון הוא קניון רפאים של חנויות נטושות.
וכל זאת על שטח שהיה אמור להיות שטח פתוח לטובת התושבים.