אין כמו אימייל

לדואר האלקטרוני יש הווה מזהיר והיסטוריה מרתקת. כיצד עשוי להיראות עתידו?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אימייל – איכס. יש יותר מדי מיילים, מהסוג הלא נכון ומהאנשים הלא נכונים. כשאנחנו לא מכפישים את תיבות הדואר הנכנס שלנו בקול רם, אנחנו שולחים בשקט מיילים ובהם התנצלויות על שלקח לנו כל כך הרבה זמן לענות, ועל שגיאות הכתיב, ועל שפספסנו את ההודעה הקודמת, ושכחנו לכבות את המענה האוטומטי, ושלחנו את המייל הזה מהמכשיר הנייד, וכתבנו הודעה ארוכה מדי, ובכלל, על שהפרענו לנמען מלכתחילה.

תוך כחצי מאה הפך האימייל מכלי ייעודי אלמוני, לטכנולוגיה פופולרית ואהובה, לתופעה נלעגת ושנואה.

יחסית לפעילות שגרתית כל כך, נדמה שהעיסוק באימייל טעון בכמויות מדהימות של חרדה ואשמה. כמה מחקרים מצאו קשר בין בדיקת מיילים תכופה לרמות גבוהות של חרדה. מחקר אחר בחן אנשים שבודקים מיילים לעתים תכופות, וזיהה אצלם פעילות לב המעידה על רמות גבוהות של קורטיזול, הורמון המקושר ללחץ – אך רק עד שנאסר עליהם להיכנס לתיבות הדואר הנכנס שלהם.

בעידן האינטרנט הנייד, בדיקת מיילים היא עווית בלתי נשלטת ובה בעת רצועה הקושרת רבים מאתנו למשרד. תיבת הדואר הנכנס, האינבּוֹקס, היא המקום שבו סיסמאות נשכחות מושבות לחיים; שבו נאספות הודעות בתפוצה המונית; שבו משותפים מתכונים לפשטידות, תמונות של תינוקות ובדיחות קרש מגוחכות. האינבוקס, אם כך, הוא אתר של התכנסות: של זבל, של עבודה, של פרסום, ולפעמים אפילו של התכתבויות אישיות ובלתי רשמיות. האימייל עובד בדיוק כמו שהוא אמור לעבוד, ואף טוב יותר מבעבר, ובכל זאת נדמה שאנשים שונאים אותו יותר מתמיד.

תיבת דואר נכנס

תיבת דואר נכנס. תצלום: פול דאוני.

תוך כחצי מאה הפך האימייל מכלי ייעודי אלמוני, לטכנולוגיה פופולרית ואהובה, לתופעה נלעגת ושנואה. כעת, כשהמוניטין של האימייל הולך ודועך, ספקיות השירותים מציעות לנו כלים שיעזרו לנו "לנקות" את האינבוקס, בשעה שסטארטאפים מבטיחים לחסל כליל את האימייל. בחוגי הטכנולוגיה מקובל כיום להתרברב כמה מעט הם משתמשים במיילים.

האימייל לא תמיד היה כזה. אנחנו לא תמיד היינו כאלה. מה קרה?

מהנדס המחשבים ריימונד טומלינסון שלח את המייל הראשון ב-1971. הוא אינו זוכר מה היה כתוב בו, אבל אנשים ממשיכים לשאול אותו בכל זאת. "הוא היה ארעי לחלוטין ולא הותיר אחריו עקבות", הוא אמר. "אולי יש איזו מכונה עם זיכרון שהייתה מחוברת בזמנו, אבל אין שום סיכוי למצוא אותה".

באותם ימים פיתח טומלינסון יישומים ופרוטוקולים עבור ARPANET, הרשת הישנה שעליה מבוסס האינטרנט1 (כיום הוא מדען בכיר ב-BBN Technologies, זרוע המחקר והפיתוח של ענקית הציוד הצבאי ריית'און). ב-1971 אף אחד לא העלה בדעתו שמישהו מלבד עמיתיו של טומלינסון ירצה להשתמש באימייל. "המחשב לא היה כלי אישי", אמר טומלינסון. "הוא היה משותף לכמה עשרות משתמשים. רוב המחשבים היו יקרים למדי – עשרות, אם לא מאות אלפי דולרים".

האימייל נולד בתקופה שלפני הטלפונים הניידים, כשהיה קשה הרבה יותר ליצור קשר עם אדם שלא עמד לידכם. "היה מסובך מאוד לתפוס אנשים במקומות אחרים, בייחוד אם הם נמצאו באזורי זמן שונים", אמר טומלינסון. "אם הם לא ענו לטלפון, אולי התמזל מזלכם והייתה להם מזכירה – או שירות הודעות טלפוני אם היו באמת חשובים".

כשטומלינסון ועמיתיו פיתחו יישומים ל-ARPANET, הם דיברו על איזשהו סוג של פרוטוקול תיבת דואר. אחד הרעיונות היה לייצר תיבות דואר אלקטרוניות ממוספרות כך שיהיה אפשר להדפיס את ההודעות ולהעביר אותן לתאים בעלי מספרים תואמים. "הסתכלתי על זה ואמרתי, 'טוב, זה רעיון מעניין, אבל הוא הרבה יותר מדי מסובך", סיפר לי טומלינסון. הוא חשב שיהיה פשוט יותר להפנות את ההודעות לאנשים מסוימים. אף על פי שהמטרה הייתה לאפשר תקשורת בין המהנדסים שעבדו על ARPANET באוניברסיטאות אחרות, המייל הראשון שטומלינסון שלח היה ממחשב אחד למחשב אחר שעמד "ממש לצדו" במעבדה בקיימברדיג', מסצ'וסטס.

החדר היה רועש בגלל שאגות המחשבים וזמזום המזגן שקירר אותם. והמכונה שטומלינסון השתמש בה כדי ללחוץ "שלח", כלל לא דמתה למחשבים של ימינו. "קחי נשימה עמוקה", אמר לי טומלינסון, "לא היה מסך".

את ההוראות הוא הכניס באמצעות מסוף בצבע בז' בגודל של מכונת כתיבה גדולה, בלי עכבר או משטח נגיעה. המסוף עצמו נראה פחות או יותר כמו מכשיר מסוג Teletype Model 33 KSR. הוא היה מחובר למדפסת שירתה עשרה תווים בשנייה, כולם באותיות גדולות.

וכל זה אומר שכדי לקרוא את המייל הראשון היה הנמען צריך להדפיס אותו.

טומלינסון היה מי שבחר את הסימן @ עבור כתובות המייל, וזה תפס – למרות תקופה קצרה בשנות ה-80 שבמהלכה ספקיות שירותים אחדות התנסו בסימן קריאה ובסימן אחוז.

מסוף Teletype MDI 33

מסוף Teletype MDI 33, תצלום: פול סאליבן

כדי לבדוק מיילים באותם ימים ראשונים היה עליכם להיכנס עם החשבון שלכם למחשב ולהשתמש במקלדת כדי להקליד פקודת “type mailbox”. "תיבת המייל הייתה קובץ, והפקודה הדפיסה את תוכן הקובץ על נייר במסוף", הסביר טומלינסון. "היו מערכות שבדקו את תיבת המייל של המשתמשים לאחר הכניסה, ואם היא לא הייתה ריקה, המערכת הדפיסה הודעה בנוסח 'יש לכם דואר'". הם היו צריכים להשתמש בתוכנה נפרדת כדי לכתוב ולשלוח הודעות, ורק בהמשך שולבו תיבות הדואר הנכנס והיוצא. "בסוף שנות ה-70 כבר היו קיימים רוב הפיצ'רים שאנחנו מקבלים כיום כמובנים מאליהם", אמר טומלינסון.

בתחילה היה האימייל שימושי, אך לא נפוץ – יעברו עוד עשרות שנים לפני שהדואר האלקטרוני יהפוך לכלי מקובל. בשנות ה-80 נהרו המשתמשים הראשונים לשירותים מרושתים כגון CompuServe ו-Prodigy שהציעו גישה לאימייל, אם כי לא בהכרח כפונקציה מרכזית. טים ברנרס-לי התווה את הרעיון להקמת האינטרנט ב-1989, בתקופה שבה לרוב האנשים בארצות הברית עדיין לא היה מחשב אישי. אבל מצב העניינים הזה השתנה במהרה.

ב-1995 היה לשליש מהאמריקנים מחשב משלהם, ו-14 אחוז דיווחו שיש להם חיבור לאינטרנט בבית – לרוב חיבור Dial-up אטי. ככל ששיעור השימוש באינטרנט עלה, הפך האימייל לאבן היסוד התרבותית שלו, והאינבוקס הפך לתופעה. "אם אין לכם כתובת אינטרנט", אמר גבר בן 37 מניו ג'רזי לניו יורק טיימס ב-1994 (הוא התכוון לכתובת אימייל), "אתם נתפסים כאפסים, כאנשים מעל 40. בקרוב זה יהיה אות קלון חברתי".

חברת America Online, שאפשרה למיליוני אמריקנים לחקור את הרשת בפעם הראשונה, נבנתה סביב חוויית בדיקת המיילים. המשמעות היא שעבור מיליוני אנשים, בדיקת מיילים עמדה במרכז חוויית הגלישה כבר מראשיתה. ב-1997 החל האימייל לחדור למקומות עבודה ולקמפוסים אקדמיים. הדואר האלקטרוני הפך לכלי עלילתי מרכזי בקומדיה הרומנטית “You’ve Got Mail" מ-1998, והיה נושא שירה של בריטני ספירס, “Email My Heart” מ-1999.

אנשים חשו יראת כבוד כלפי האימייל. הם אהבו אותו.

ואז הם הפסיקו לאהוב אותו.

אם אפשר ללמוד משהו מהתנהגותם של מתבגרים לגבי גורלן של טכנולוגיות, הרי שגורלו של האימייל נחרץ.

החדשנות פגה. מאז 1999 גדל היקף השימוש באינטרנט יותר מפי עשרה – האוכלוסייה המקוונת צמחה מ-280 מיליון איש ליותר משלושה מיליארד, זאת לפי Internet Live Stats. נדמה שגם נפח האימייל ממשיך לצמוח, אבל הנתח שהוא תופס בתקשורת האלקטרונית צנח.

אם אפשר ללמוד משהו מהתנהגותם של מתבגרים לגבי גורלן של טכנולוגיות, הרי שגורלו של האימייל נחרץ.

המתבגרים בקושי משתמשים בו (או בפייסבוק, אגב), ומעדיפים לשלוח אס-אם-אסים ולהתכתב בפלטפורמות כמו סנאפצ'ט ואינסטגרם. שלושת רבעי מהמתבגרים שולחים אס-אם-אסים זה לזה באופן קבוע, אומר מחקר PEW מ-2012, בשעה ששישה אחוזים בלבד מתכתבים במייל דרך שגרה.

נראה שאנשים שונאים את האימייל מאותן סיבות שבעבר הם אהבו אותו. ניצחונו המהותי של האימייל, האיכות שהפכה אותו לתופעה מהפכנית, הוא שיכולתם לשלוח באופן מידי הודעה כתובה לאדם שכלל לא מחכה לה באותו רגע (אמנם גם הפקסים עשו דבר דומה, אך הם שימשו לתקשורת בין עסקים יותר מאשר לתקשורת בין-אישית). אבל כאשר אנחנו משאירים לאנשים הודעות כדי שיקראו אותן אחר כך, אנו תורמים להתנפחות האינבוקס. וכדי לכווץ אינבוקס נפוח נדרשים זמן והשקעה.

האימייל הוא טכנולוגיה ניטרלית, כלומר כל אחד יכול לשלוח מייל לכל אחד. אם כתובת המייל של אדם כלשהו נמצאת ברשותכם, ההודעה שלכם תישלח בהכרח – בין אם הנמען הוא חבר ותיק, הבת שלכם, הבוסית של הבוס, או ביונסה. בשנה שבה נולד האינטרנט, ההשטחה הזאת נחשבה מדהימה. כל אדם בארגון היה יכול לתקשר באופן ישיר ומידי עם כל אדם אחר, "יהיה מעמדו אשר יהיה", כפי שנכתב בניו יורק טיימס במאמר על אודות "דואר ממוחשב" ב-1989. הניטרליות היא אחת הסיבות לכך שהאימייל הוא כלי מיוחד כל כך. אבל היא גם אחת הסיבות לכך שהאינבוקסים שלנו עולים על גדותיהם.

ב-2016 האימייל אינו עומד עוד במרכזם של קומדיות רומנטיות ושירי אהבה; הוא עומד במרכזן של שיחות על עומס יתר דיגיטלי וחוסר איזון בין בית לעבודה. אנחנו משתמשים במילים כמו "טביעה", "מפולת" ו"רודנות". אנשים נוטרים טינה לתיבות הדואר הנכנס שלהם מכיוון שהם אינם שולטים בהם. האימייל גובה מאתנו מחיר פסיכולוגי. הוא "מכביד עלינו רגשית", אמר אלכס מוּר, מנכ"ל חברת Boomerang, שמציעה שורה של כלי התייעלות, כמו תזמון מיילים, אישורי קריאה ותזכורות למיניהן.

"אנחנו נותנים לאימייל להפריע לנו עשרות פעמים ביום, וזה נורא ואיום", אמר מור. "יש מחקר שמראה כי בכל פעם שאתם מקבלים התראה על מייל חדש ומביטים בו, נדרשות לכם 64 שניות כדי להתאושש. בעצם זה אומר שאינכם מצליחים לעבוד. אתם כל הזמן מתאוששים מקריאת מיילים".

"אנחנו מלחיצים את עצמנו", הוא הוסיף. "אנחנו חיים בגיהינום של התראות. זאת בעצם הסיבה המרכזית לכך שאנשים שונאים את האימייל".

כעת, כשיש לנו יותר ויותר פלטפורמות לבחור מתוכן, אנחנו לא משתמשים באימייל כפי שהשתמשנו בו בעבר. פשוט יש יותר מדי פלטפורמות לתקשורת בזמן-אמת שאחריהן אנחנו צריכים לעקוב. מלבד האימייל, אנחנו יכולים לשוחח בטוויטר, בג'י-צ'אט, Yik Yak, סנאפצ'ט, פייסבוק, אינסטגרם, וייבר, סקייפ, HipChat, FireChat Cryptocat, וכן – אולי הפלטפורמה הפופולרית מכולן – אס-אם-אס.

SMS

SMS. תצלום: פיקסל אדיקט

סלאק (Slack), פלטפורמה לשליחת הודעות בזמן אמת שנבנתה עבור עידן הניידים, מראה לנו כיצד תקשורת עסקית עשויה להיראות בעולם שלאחר האימייל, גם בשעה שחברות רבות משווקות את עצמן כמחסלות-אינבוקסים (לא נגזים אם נאמר שסלאק מסוגלת לחולל שינוי מהותי במערכת היחסים של המשתמש עם האימייל: האטלנטיק משתמש בסלאק מאז 2014, ובאופן אישי אני יכולה לומר שחוויית העבודה שלי השתנתה לחלוטין); בעידן שלפני סלאק עבדתי בחדרי חדשות שהשתמשו בסקייפ או ב-Yammer; כלי לניהול פרויקטים בשם Asana המבטיח "עבודת צוות ללא אימייל"; ולמי שמעוניין בעבודה משותפת נטולת-מייל, ישנם גם Trello, Basecamp ועוד.

בעמק הסיליקון כבר לא אופנתי לשאול מה יחליף את האימייל. בחדר החדשות שבו השתמשנו בסקייפ, לפני יותר מחמש שנים, אחד מעמיתיי, מפתח ווב, סירב עקרונית להשתמש באימייל. לאחרונה נתקלתי בציוצים ממומנים מחברה בשם Ryver שמציגה את עצמה כמי שתחליף את סלאק. ב-2011, חברת Robert Half Technology ערכה סקר בקרב 1,400 מנהלים ומצאה שיותר ממחצית מהם חושבים ששיעור השימוש בפלטפורמות לתקשורת בזמן-אמת יעלה על שיעור השימוש באימייל עד 2016. יש הטוענים שזה כבר קרה.

כל זה מציב בפנינו פרדוקס משונה. בחוגים האינטרנטיים, ובייחוד בקרב אנשים שמשתמשים ברשת זה זמן רב, מקובל לחשוב שפתוח זה טוב. ואף על פי שהאימייל הוא טכנולוגיה שנואה, הוא עדיין אבן יסוד של הרשת הפתוחה. "האימייל הוא הטכנולוגיה הגדולה האחרונה שאינה בבעלותו של אף אחד", אמר ג'ונתן זיטריין, מרצה למשפטים מהרווארד, באחד מפרקי הפודקאסט Codebreaker בנובמבר, "וכשאני אומר שהוא לא בבעלותו של אף אחד, אני מתכוון שלאימייל אין מנכ"ל... הוא פשוט הזיה משותפת שעובדת".

בלבו של הדיון העקום הזה על ניטרליות ברשת – דיון שמתנהל פחות או יותר מאז תחילת המאה ה-21 – שוכן העיקרון הזה בדיוק. "מכיוון שהאינטרנט תוכנן בצורה נקיה כל כך שבזכותה אפשר לבנות עליו כל דבר, ומכיוון שהוא מבוזר", אמר ברנרס-לי בנאום ב-2014, "יכולתי פשוט לפתח את הרשת בלי לבקש רשות מאף אחד".

סטיוארט באטרפילד, מנכ"ל סלאק, שאוהב להזכיר לאנשים שהוא משתמש ברשת מאז 1992, אומר שהוא לא באמת מנסה לחסל את האימייל – אפילו אם החברה שלו זוכה לתשבחות בדיוק על הדבר הזה. יחסית למנכ"ל של חברת טכנולוגיה אהובה בשווי מיליארדי דולרים, באטרפילד מציג את השאיפות שלו באופן קרתני-משהו. הוא בסך הכול רוצה לקיים "ג'אם-סשן עם כל העולם", הוא אמר בהתייחס לכך שסלאק שואבת השראה מהפרוטוקולים של ימי האינטרנט המוקדמים, דוגמת IRC.

אף על פי שגם באטרפילד מאמין שהאימייל הוא "החתיכה העצמאית הגדולה האחרונה באינטרנט", הוא מוסיף כי העובדה שעסקים משתמשים באימייל לתקשורת משרדית היא "מטורפת", בייחוד בשעה שהאינובקסים כבר רוויים. "סביר להניח ש-80% מהמיילים אינם נשלחים על-ידי בני אדם – ואינני מתכוון רק לספּאם", הוא אמר. "הנה קבלה מהנסיעה באוּבֶּר, מישהו שעוקב אחריכם בטוויטר, ניוזלטר שיווקי. ואני מניח שבסביבות עסקיות יש שיעור גבוה אפילו יותר של מיילים הנשלחים ממערכות".

הרעיון הבסיסי של סלאק אומר שאם אתם ממילא משתמשים במייל כדי לפנות לאותה קבוצה לאורך זמן, מוטב כבר שיהיה לכם מרחב דיגיטלי משותף כדי שאנשים יוכלו להצטרף לשיחה ולעזוב אותה לפי הצורך (חשבו על זה: אין עוד צורך לסרוק שיחות מייל שבהן שישה אנשים עושים "השב לכולם" רק כדי לומר "תודה"). באטרפילד אומר שהמטרה המרכזית של סלאק אינה לצמצם את הזמן שאתם מקדישים לתקשורת, אלא לנצל את הזמן הזה בצורה טובה יותר.

מעמדו של האימייל תמיד היה תלוי בשינויי התפיסה לגבי הדברים שאפשר לעשות בעזרת טכנולוגיה בזמן ובמרחב. האימייל אינו קשור עוד למחשב; הוא נמצא תחת אצבעותינו בכל רגע נתון. והשינוי הזה נובע באופן בלעדי כמעט מעליית הטלפונים הניידים. כפי שהניידים אפשרו לנו לקבל שיחות גם כשאנחנו לא בבית, הסמארטפונים אפשרו לנו להשיב למייל גם כשאנחנו לא מול מחשב.

כיום, פחות מעשור מאז הופעת האייפון הראשון, ליותר משני שלישים מהמבוגרים בארצות הברית יש סמארטפונים. יותר ויותר אמריקנים גולשים אך ורק באמצעות הסמאטרפונים, ונפטרים מחיבורי האינטרנט הביתיים.

אם האימייל הוא סוג אחד של "גיהינום התראות", הרי שהתראות "פּוּשׁ" (ההתראות ש"מתפרצות" למסך הטלפון שלכם) הן מעגל התופת הבא. הסמארטפונים הביאו עמם את עידן האינטרנט-בכל-מקום. התראות שרוטטות, מצלצלות, דופקות ומזמזמות ללא הרף מגיעות אלינו מאינספור אנשים ואפליקציות. הגישה הישירה למסך שבכיס הלקוח קוסמת מאוד לעסקים, בין שמדובר באפליקציה MyFitnessPal שאומרת לכם לספור כמה קלוריות אכלתם בצהריים, או בניו יורק טיימס ששולח לכם מבזק.

התראות פוש הן ההמשך הטבעי של האימייל, ועם הופעת פריטי ענידה כמו שעונים מרושתים וכל אינספור הדברים האחרים שמחוברים לרשת, המצב רק יילך ויחריף. ההתראות האלה מתנהגות כמו אס-אם-אסים בתקופה שבה אנשים ממילא שולחים הודעות זה לזה ללא הרף. חברה שרוצה לעודד את המשתמשים שלה לפתוח את האפליקציה יכולה לפנות אליהם אישית, ואף לעשות זאת בצורה שמחקה את האופן שבו הם מתקשרים עם חבריהם הקרובים ביותר ובני משפחתם. גם אנשי מכירות ניסו לחקות את התקשורת האישית, הבלתי רשמית הזו, באמצעות מיילים (ראו גם קמפיינים נשיאותיים, ניוזלטרים של באזפיד, ולואי סי.קיי.), אך בשעה שמיילים נשלחים ומחכים שהנמען יפתח אותם, התראות הפוש נועדו להפריע לכם ברגע שהן נשלחות, ואם הסמטארפון שלכם רוטט הן אף מרעידות אתכם פיזית כדי להודיע שמישהו דורש את תשומת לבכם עכשיו ומיד.

הזינוק הגדול קדימה

"הזינוק הגדול קדימה", תצלום: קריב

"אתם יכולים למשוך את תשומת הלב של כל מי שתרצו במהירות האור", אמר באטרפילד. "ההתראות האלה מפתות כל כך... קשה שלא לבדוק את הטלפון". זאת אחת הסיבות לכך שבחודש האחרון הוסיפה סלאק אפשרות של "נא לא להפריע", כך שאנשים יוכלו להגדיר זמנים שבהם התראות סלאק לא יגיעו לטלפון שלהם אלא אם הם יבדקו אותן באופן פעיל. כך יכול כל אחד לכתוב כל דבר בכל עת בערוץ סלאק נתון, בלי לחשוש שמא הוא מטריד את עמיתיו בשעות מוזרות. במילים אחרות, המשתמשים יוכלו לשלוף הודעות ולקרוא אותן מתי שנוח להם. כך, באופן מוזר שכזה, סלאק נעשית טיפ-טיפה דומה יותר לאימייל.

יש לציין שהאימייל עובד נהדר בטלפונים הניידים. זהו פרוטוקול ישן שמותאם בצורה נפלאה למכשירים החדשים. "בעוד שאתרי האינטרנט נראים בטלפונים הניידים כמו ערימת גרוטאות מחלידה של טקסט בלתי קריא, פרסומות בלתי פעילות ועיצובים בלתי מותאמים, המיילים הרגילים נראים נהדר בנייד!" כתב אלכסיס מדריגל ב-2014. "הם סופר-קלים ככה שאפשר להוריד אותם במהירות בכל חיבור, ואפליקציות ניהול המייל בנויות נפלא ומשתלבות בצורה מושלמת במכשירים הסלולריים".

האימייל לא שרד אך ורק במזל. הוא גם השתפר. מסנני הספאם עובדים ממש, אבל ממש טוב. וספקיות רבות מציעות שירות אימייל חינמיים ללא כל מגבלה. ג'ימייל מפריד בין הודעות שיווקיות, מבזקי חדשות והודעות מחמותכם. לאחרונה הוא אף הוסיף מענה אוטומטי חכם שמציע לכם תשובות אפשריות למייל שקיבלתם בניסיון לחסוך לכם זמן. הגרסאות המוקדמות של השירות היו חביבות יתר על המידה: כשג'ימייל לא היה בטוח כיצד לחתום, הוא היה כותב, כברירת מחדל, "אוהב אותך" (אולי הטעות הזאת מתוקה מספיק כדי להמיס גם את לבם של שונאי האימייל המרים ביותר).

גם אנשים שסובלים מעומס יתר משתק של מיילים עדיין נושאים בלבם חיבה מוזרה לעטלף הטורף והאלים הזה

פיצ'רים של סינון וחיזוי תשובות מרמזים לנו על עתידו האפשרי של האימייל, בייחוד בשעה שהתקשורת ממשיכה לזלוג לפלטפורמות אחרות כגון סלאק, פייסבוק, הצ'אט העתידי של גוגל והודעות אס-אם-אס. "האימייל עבר אבולוציה שמזכירה את האבולוציה של הדואר הרגיל", אמר מייקל הייוורד, מנכ"ל Whisper, רשת חברתית שמאפשרת לאנשים להתכתב באנונימיות. "שניהם התחילו כאמצעי תקשורת שהלהיב את הציבור, אבל כעת אנחנו רואים בהם בעיקר ספאם – חשבונות, פרסומות – ומדי פעם מגיע בהם גם מידע חשוב".

לכן לספקיות יש תמריץ לייעל את קבלת המיילים – לא רק סינון של ספאם אלא שימוש בלמידת מכונה כדי לקבוע אילו הודעות יקבלו עדיפות גבוהה יותר. לא שזה קל כל כך. מאות מיליארדי מיילים נשלחים מדי יום, כ-75 טריליון מיילים בשנה. כמה מחקרים צופים כי בעוד שלוש שנים המספר הזה יעלה ל-90 טריליון בשנה.

לפי מחקר שערכה גלוריה מארק (Mark), מרצה לאינפורמטיקה מאוניברסיטת קליפורניה באירוויין, עובדי צווארון לבן בודקים את האינבוקסים שלהם 77 פעם ביום בממוצע, (אם זה נשמע לכם נמוך, דעו שהיא ראתה גם כי עובדים אחדים בודקים את המיילים שלהם בתדירות גבוהה הרבה יותר, לעתים אף 343 פעם ביום ומעלה). מארק מצאה שככל שאנשים משקיעים זמן רב יותר באימייל, כך הם מאושרים ופרודוקטיביים פחות.

"האימייל התפתח והפך למדיום מוזר של תקשורת, כי הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות כעת עם מייל הוא להשמיד אותו במהירות, כאילו כל הודעה היא מין עטלף טורף שמתנפל לכם על הפנים", כתב פול פורד בשנה שעברה. "אבל גם אנשים שסובלים מעומס יתר משתק של מיילים עדיין נושאים בלבם חיבה מוזרה לעטלף הטורף והאלים הזה".

אך ייתכן שהחיבה הזאת אינה מוזרה כלל וכלל – בייחוד בשעה שמתחריו של האימייל, עם התראות הפוש שלהם, רק הולכים ונעשים מעצבנים יותר ויותר. האימייל עובד. הוא פתוח. הוא נהדר בנייד. וכשצורות תקשורת אחרות יפחיתו, תיאורטית, את העומס שהמיילים יוצרים בחיינו, אולי הוא יחזור להיות כלי נסבל. אחרי ככלות הכול, האשמה שאנשים מייחסים לעתים קרובות לאימייל אינה טכנולוגית (זכרו, המשיבונים הביאו עמם גל דומה של "פרנויה ואשמה" כשהם עדיין היו חדשים, כך לפי מאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס ב-1979). "זה ללא ספק פיצ'ר אנושי", אמר טומלינסון, האיש ששלח את המייל הראשון. "האימייל אינו מייצר אשמה".

"אולי יהיה לו שם אחר, אולי הוא יוטמע בתוך איזו אפליקציה אחרת. אולי אפילו נזנח את הפרוטוקולים הקיימים. אבל אינני חושב שהוא ייעלם", אמר טומלינסון. "לאימייל תמיד יהיה מקום".

אדריאן לפראנס היא כתבת טכנולוגיה במגזין אטלנטיק.

תורגם במיוחד לאלכסון מה-Atlantic על-ידי תומר בן אהרון

כל הזכויות שמורות לאלכסון.


Copyright 2016 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אדריאן לָפראנס, Atlantic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על אין כמו אימייל

מצד שני, אלפים נרשמים במייל לניוזלטרים של מקורות המידע האהובים עליהם (ע"ע אתר אלכסון והמנויים שלו), ויש מומחי שיווק שעושים מזה הרבה מאוד כסף (ניל פאטל, בריאן דין ואחרים). המייל אולי מת כצורת תקשורת בסיסית, אבל הוא הרבה יותר מחי ונושם כצורה המועדפת של קבלת מידע מקצועי / עסקי / אחר.

אני רוצה להציע דווקא קונספט אחר - שהמייל נהיה שנוא לא בגלל שהוא "מפריע" לנו, כי הרי גם פה צוין שפוש נוטיפיקיישנס הן הרבה יותר חודרניות ומעצבנות במובן הזה ששיחות עבודה מתפרצות לנו לספייס הפרטי. דווקא אימיילים הם כן משהו מגודר ותחום במובן הזה שבאופן מובנה קיימים כמה אינבוקסים (כתובת פרטית, כתובת לספאם, כתובת בעבודה וניתן לשלוט ברמת ה"הפרעה" של כל תיבה בנפרד).

לטעמי, המייל נהיה "שנוא" (וזו מילה חזקה מאוד, אולי מדי) מכיוון שלאור התקשורת הקצרה שסלאק, ווטסאפ ומסנג'רים למיניהם מייצרים - המייל הפך לפלטפורמה לטקסט ארוך, לדברים כבדים, לשיחות שדורשות הרבה אנשים והרבה רעיונות - ואלה מיילים שדורשים מהקורא הרבה קשב ומשאבים.

המייל לא אידיאלי לניהול שיחות כאלה, שבד"כ דורשות כינוס של הרבה אנשים יחד. ולכן נוצר מצב שבו המייל הוא ברירת המחדל שלנו לשיחה שהיא לא קצרה מאוד מול מספר מאוד מצומצם של אנשים (עד 4-5) אבל הוא גם לא יעיל בפתרון של השיחות הארוכות האלה, כך ששורה תחתונה: הוא לא כלי יעיל עבור המטרה העיקרית שלו.

אני חושבת שעידן האימייל אולי יוחלף בשילוב של שני כלים: פלטפורמות התקשורת ה"קצרה" שקיימות היום, יחד עם מעין "מרחב עבודה" משותף. קצת מה שגוגל ניסו לעשות עם גוגל וייב ולא הצליחו - אבל הגרעין לגמרי היה שם.

03
סובלת מאימיילים

נו, הבעיה לא באימייל. הבעיה היא בבני אדם. האימייל הוא רק כלי. מי שנודניק באימייל, יהיה גם קרציה בוואטסאפ ובסלאק או בכל טכנולוגיה אחרת. אני די משוכנעת שמחקר של הודעות בתיבות אימייל באירגונים, ימצא שאותם טמבלים מייצרים את אותם סוגי אימיילים בדיוק , בלי תלות באיזה אירגון, שפה או נושא מדובר.
שנאמר, a fool with a tool is still a fool