אישה ונער

מה מתחולל כשתשוקה של אישה ושל נער לא נקברת ומטושטשת, אלא מוצפת?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הייתן חושבות שחוסר היכולת להיחלץ משלטונו הבלעדי של הנרטיב האדיפלי - אותו מיתוס מעופש שהיקפו חרג מזמן מכל פרופורציה קבילה - לכל הפחות יוביל לריבוין של מערכות יחסים מיניות בין נשים בוגרות ונערים צעירים, הלא כן? בפועל, זוגות אלה מצויים במיעוט תודעתי ומספרי. גם לאחר חופן רומנים מתוקשרים וכמה ניסיונות רפים להכריז על אופנת הקוגריות וטרנד הפומות – הן נותרו בתפיסה הציבורית בגדר מופעים אקסצנטריים של נשיות בולענית וגבריות ילדית מבולבלת, לא הצליחו למשוח את הפער הגילאי ה"הפוך" כאפשרות קבילה, ואף נחשקת, לאהבה.

ייצוגים (כמעט) קנוניים של מימוש האינטימיות הארוטית והרומנטית בין נשים לגברים צעירים התקיימו ועודם מתקיימים, אם בספרות ("האם את אוהבת ברהמס?" 1959 מאת פרנסואז סאגן), בקולנוע ("הבוגר" 1960 שביים מייק ניקולס) ובאופרה ("אביר הוורד", 1911, שהלחין ריכרד שטראוס וכתב הוגו פון הופמנסטל). אך אלה אינם שכיחים, ודאי לא במידה המשתווה לנראות ולתכיפות של פער הגילאים ה"רגיל" (גם הוא מנוכס אדיפלית)- ודי להציץ ברשימות שוברי הקופות הרומנטיים של כל הזמנים ("אישה יפה" למשל) או של רבי המכר הספרותיים (חמישים גוונים של שעמום) כדי להיווכח במה הם המודלים הגבריים והנשיים החביבים עלינו ומה טיב יחסי הכוח ביניהם.

אין לי עניין להעלות לדיון שאלות בנוגע לסיבות התרחשותן של מערכות יחסים בין נשים ונערים כשהן בכל זאת קורות, מכיוון שלא מדובר בפנומן חריג שיש צורך להתחקות אחר שרשרת הקלקולים, הפתולוגיות, או החסרים שלכאורה הביאו אליו והפרו איזה מודל התפתחותי "תקין". הייתי רוצה להתבונן בקומץ מייצוגיהם הקולנועיים המסקרנים, המצויים על פי רוב במחלקת הסרטים ה"אמנותיים" (כיוון שמראש כוחם המסחרי נחשב זעום), ולבחון מה מתאפשר במסגרתם. מה מתחולל כשתשוקה של אישה ושל נער לא נקברת ומטושטשת, אלא מוצפת? איזה פוטנציאל נפער? כוונתי בנוסף לפוטנציאל העונג המובן מאליו המצוי בגוף נערי חלקלק ובגוף נשי בשל.

ברצוני לבקש להשהות במהלך הכתיבה את הדחף האוטומטי המביא אותנו לחשוב על מערכות יחסים אלו כעל תחליפים. הנפוץ מבין התחליפים בהם "מואשמים" סיפורי אהבה בין נשים ונערים קשור בהומוסקסואליות גברית מודחקת. זו לכאורה באה לידי ביטוי במושא תשוקה "בלתי סביר" ובוודאי לא הטרוסקסואלי דיו בדמות אישה מבוגרת, כחלק מהמיתוס המפוהק לפיו גברים מפתחים נטיות הומוסקסואליות כתוצאה ממערכת יחסים קרובה מדי ונטולת גבולות עם אמם בילדות. בכוונת תחילה אני בוחרת שלא להבין את סיפורי האהבה המיוצגים פה כאלטרנטיבה הומו-ארוטית פחותה ומדוללת, גם אם הטקסט הקולנועי עצמו מזמין זאת - כפי שקורה למשל ב"תה וסימפטיה" בבימוי וינסנט מינלי (1956). בסרט "אימהות מושלמות" שביימה אן פונטיין (2013) מנסה התסריט לאותת לנו ברמיזות מעודנות כלוויתן מוחף, שצמד החברות נחשד בלסביוּת פוטנציאלית (ושערורייתית!) אותה הן מתמירות כביכול בקיום יחסים זו עם בנה של זו.

מתוך הסרט "אמהות מושלמות" בבימויה של אן פונטיין.

מתוך הסרט "אמהות מושלמות" בבימויה של אן פונטיין.

 

אפשרות דומה שמתעוררת בצפייה ב"אימהות מושלמות" ושאבקש להקפיא לצורך הדיון הנוכחי, היא קריאת מערכות יחסים אלו כגלגול נאמן למקור של תשוקה מינית אדיפלית שלמען הסדר הטוב (יחסית), פסחה על האם הביולוגית ונותבה לתחליף הקרוב ביותר בנמצא. לא רק "אימהות מושלמות" אלא רבים מהטקסטים אליהם אתייחס הופכים ניתוח כזה לזמין במיוחד, זמין מדי, כמעט. למשל "סיפור קצר על אהבה" של קישלובסקי (1988) בו חי טומק בדירה דחוסה עם אמו הזקנה באינטימיות כפויה ומערערת. "ארסן לופין" הצרפתי (2004) שאיבד את אמו היקרה והטובה ומיד לאחר מכן מצא את ג'וזפין בת המאה ויותר. "קונג פו מסטר" של איינס ורדה (1988), בו הוריו של ז'וליין עזבו לאפריקה והמאהבת שלו ,מארי ג'יין (היא ג'יין בירקין, שהייתה שותפה לכתיבת התסריט) היא אמה של בת כיתתו (שארלוט גינסבורג). "הכינו את הממחטות" (1978) בו ממתיק הילדון כריסטיאן את דיכאונה של סולאנג' שלא מצליחה להרות, משמש לה מאהב ותחליף בן.

מתוך הסרט "הכינו את הממחטות" (1978). הילדון כריסטיאן הופך למאהבה של סולאנג', שלא מצליחה להרות.

מתוך הסרט "הכינו את הממחטות" (1978). הילדון כריסטיאן הופך למאהבה של סולאנג', שלא מצליחה להרות.

ב-"Goodbye Again", המבוסס על ספרה של סאגן, סימון בן ה-25 חי עם אמו ועוזב את ביתה רק לאחר שמתאהב בפולה, אינגריד ברגמן, בת ה-40. דימוי הגבר הצעיר והלא יציב הכבול אל אמו בעבותות, מועצם גם בשל העובדה שמי שנבחר לשחק אותו הוא אנתוני פרקינס (שאינו דומה כלל לתיאורו של סימון בספר) - הלא הוא בראש ובראשונה נורמן בייטס מ"פסיכו" שיצא שנה קודם לכן. אך למרות הקלות בה ניתן להיצמד לקריאות הרואות בזוגות אלה אימהות ובנים שהשתבשו - אין בהן מן החידוש או העניין.

כמו כן, אמנע מלהבין מערכות יחסים אלו כטקס הטבלה אל הבגרות הגברית ("הבוגר" מ1967, "בשבחן של נשים בשלות" מ-1978 או מ-1997), מלמצוא בהן וריאציה נוספת של מסע חניכה בו הסובייקט הוא הגבר והאישה ממלאת תפקיד אינסטרומנטלי, דומה לשליחת נער צעיר לנערת ליווי מנוסה. הסיבה העיקרית בגינה אני מבקשת לפסוח על אפשרויות הקריאה המתבקשות היא העובש המתקרש על גבן, חוסר העניין שברדוקטיביות שהן מציעות, והרצון למצוא אסתטיקה סינגולרית בייצוגם של קשרים אלה, בייצוג עצמו ממש, ולא בפרשנות עקיפה או עקמומית. במקום, הבה נקבל לפחות זמנית את יחסי התשוקה והאהבה הללו מתוך תפיסה ואמונה דלזינאית שמטפורות לא קיימות, ושקריאה פסיכואנליטית ובה רק תחליפי אם ואב אינה מרתקת כל כך, ונוטה לרדד ולהשטיח כל שנקרה על דרכה. הייתי רוצה לזמן ולאפשר מבט חדש ומסוקרן שאינו מזדגג מבעד לעדשה אלגורית, סימבולית, מטפורית או אדיפלית - אלא רואה את שניצב מולו, ייצוג של מערכת יחסים רומנטית בין גבר צעיר ואישה בוגרת. מדוע חייב להימצא הסבר חוץ-זוגי, חוץ גופי לכך?

חשבו על אי בודד ובו ארקייד של משחקי וידאו. זהו בדיוק המרחב בו יוכל להתקיים קשר רומנטי בין אישה בוגרת, גרושה ואם לשתיים, לבין ילד בן 14, חובב מושבע של קוקה קולה ושל משחק המחשב "קונג פו מאסטר"

מתוך קורפוס רוטט והטרוגני של סרטים, לא ניתן לשרטט סוג יחיד או אפילו בולט של מודל מערכת היחסים הנטווית בין נשים לנערים. ייצוגיהם של רומנים אלה לא מביאים עמם חלוקת תפקידים מגדרית קבועה או מהופכת לזו הקבועה, גם לא סוג ספציפי של ארוטיקה. מה שבכל זאת נמצא במשותף למרבית הטקסטים הקולנועיים שלפנינו, בין אם אצל אנייס ורדה וג'יין בירקין, דאגלס סירק ורוק האדסון ("כל שהשמיים מרשים" מ-1955), האל אשבי ורות' גורדון (ב"הרולד ומוד" מ-1971) או אן פונטיין ורובין רייט - מתגלה דווקא במישור הוויזואלי, איזו היפר אסתטיזציה כמעט סוריאליסטית המטווה ראיית עולם ובה אין נפרדות בין תוכן וצורה, מעין זיקה, אהבה, אולי אף סגידה ליופי, מהסוג שניתן לדמיין שוררת בעולמה של אישה שיודעת ורואה מה מפתה כל כך בנער בן 16. חלק ניכר מהיפעה הזו מצוי במרחבים, בחללים ובאתרים בהם מתממשת אהבתם.

ג'יין בירקין ומתיאו דמי בסרט "קונג פו מאסטר"

ג'יין בירקין ומתיאו דמי בסרט "קונג פו מאסטר"

דיאלוג בין ג'יין בירקין, בת ה-42 (או שמא בת דמותה, מארי ג'יין בת ה-34, ההבדל אינו ברור לגמרי) לבין המאהב שלה, ז'וליין בן ה-14 (אותו שיחק בנה של ורדה, מתיאו דמי), ספונים במקום המפלט היחיד בו יכלו להיות נאהבים ולא שותפים לסטייה מעוררת פלצות וגועל- בית קטון על אי מרוחק ויפהפה מוקף סלעים:
אני מבוגרת מדי בשבילך, אומרת מארי ג'יין.
לא. עונה ז'וליין בביטחון. אבל למקום הזה לא יזיקו כמה משחקי וידאו.

חשבו על אי בודד ובו ארקייד של משחקי וידאו.
זהו בדיוק המרחב בו יוכל להתקיים קשר רומנטי בין אישה בוגרת, גרושה ואם לשתיים, לבין ילד בן 14, חובב מושבע של קוקה קולה ושל משחק המחשב "קונג פו מאסטר".

מערכות היחסים בין הנשים והנערים, באופן בו הם באות לידי ביטוי מבחינה קולנועית, לא מתרחשות באותן הטריטוריות בהן מתנהלים סיפורי אהבה נורמטיביים בדרמות וקומדיות רומנטיות. אתר יחסיהם לא מצוי בזירה הציבורית הכפופה לחוקים - הם לא צועדים יד ביד ברחובות ניו יורק או פריז, לא בוחרים יחד מצרכים או רהיטים, לא נודדים באווירון, רכבת או אוטובוס (באוטובוס ייסע דאסטין הופמן בתפקיד בן בראדוק בסיום "הבוגר" רק עם אליין רובינסון הצעירה, בשמלת כלה כמובן). באותו הזמן, מקום מפגשם של הזוגות לא נענה להגדרות הקלאסיות של הזירה הפרטית, הביתית. הם לא מקיימים יחסי מין בדירות בורגניות ולא מבקרים זו במיטתו הקבועה של זה, על פי רוב ההתרחשות ביניהם כמו מתאפשרת רק במקום יחיד, מצומצם וספציפי מאד (לעולם לא בתאווה קפיטליסטית באווירת "עשינו את זה בכל חדר בבית").

המרחבים בהם מתממשת תשוקתם הם אתרים לא קונבנציונאליים, נטועים בעולם אך נבדלים ממנו, פועלים כמערכת ייחוס נפרדת. אלה מקומות שמתקיימים בבין לבין, בצללים, במחילות ובפערים, ללא קירות עבים ואטומים שמפרידים בין חוץ לפנים. ברבים מהחללים קרועים חלונות גדולים, גדושים בנוף שמקיף אותם, מאפשרים מבט מבעדם לתוך הבית או התבוננות הרחק החוצה מתוכו. אהבתו של טומק בן ה-19 אל שכנתו האמנית מגדה זולגת מבעד לטלסקופ ולמשקפת שלו אל תוך החלונות העצומים של דירתה. אותה הדירה שהוא עצמו מגיע אליה בהמשך, בה הוא "נכשל מינית" ובורח חזרה לחדר בבית אמו בבניין שממול, שם הוא חותך את ורידיו. מגדה הסוערת היא זו שמנסה כעת להציץ אל חדרו של טומק, בכיוון ההפוך.

הסרט מסתיים כפי שהתחיל - היא מגיעה לחדרו ומוצאת את טומק בפרקי יד חבושים, בין חיים למוות, בין ערות לשינה, ניגשת אל חלונו ומציצה לתוך ביתה שלה, פנימה. שם מבעד לטלסקופ היא רואה אותה עצמה, יושבת אל השולחן ושופכת עליו בקבוק שלם של חלב. חלב צחור כמו השלג הניבט מחלון ביתו של רון ב"כל שהשמיים מרשים", וכה נוכח בו השלג עד שלעיתים פורץ את הדלת ומתפזר בתוך הבית. שאר הזמן ממלא את החלונות העצומים בגודלם הפונים החוצה, אל הטבע הבלתי מבוית. הסרט מסתיים בסצנה המזכירה מאד את זו של טומק ומגדה. קארי, האלמנה המבוגרת יותר, עומדת בחדרו של רון כאשר הוא עצמו ספק מתאושש ספק מחוּסר הכרה עדיין מפציעתו, מביטה בזכוכית מבעדה נשקף במרחק נגיעה אייל רועה בכפור לבן. לא רק החלונות בקירותיו הופכים את ביתו של רון ללא סטנדרטי, גם העובדה שהוא בוחר לחיות באסם הישן שהיה שייך לאביו, ואט אט הופך אותו לבית של ממש, אך לא במובנים בהם קארי וחבריה הקונסרבטיביים תופסים את רעיון ה"בית".

מתוך "כל שהשמיים מרשים"

מתוך "כל שהשמיים מרשים"

ב-"Dish and the Spoon" נפגשים לראשונה רוז והנער במגדלור על חוף הים. יחד הם עוברים לבית הוריה הריק, וכך, בבית לא בית וזמן לא זמן הם משחקים זוג מאוהב במשך שבוע ענוג ושברירי, מבצעים את כל הפעולות, מתחפשים, מבשלים, מחליפים מילות אהבה, עד שרוז שבה לזרועות בעלה הבוגדני והנער - נעלם.

בתי החוף המרהיבים ב"אימהות מושלמות" בנויים ופניהם אל המים, מכניסים את הנוף פנימה כמו גם חושפים את המתרחש בתוכם יותר מכפי שצריך, או שמותר, גם כאשר מה שמתחולל בהם נראה ממש כאם המתנה אהבים עם בנה. ישנו גם המשטח הצף המופיע לכל אורך הסרט, אסדה משייטת בלב ים, גלויה לחלוטין אך מרוחקת מעיני הסקרנים, עליה נוהגים הזוגות לרבוץ בשמש, להחזיק ידיים. בית המלון ב"הבוגר" נמסך גם הוא באותה האווירה המנותקת. החדר הסודי הקבוע של בן וגברת רובינסון מזכיר אולפן, תפאורה. בן סוגר ופותח את התריסים שבו, אך מבעדם לא נשקף שום דבר מוחשי. לצד תלישותו המסוגרת, החדר גם פורע את חוקי בתי הפרברים האמריקאיים בהם חיות כל המשפחות בסרט, רחבי ידיים ושטופי שמש אך צרי העולמות. בד בבד עם הרומן החשאי נפערת בבית המלון מציאות חדשה ובה אנשים ומכרים שמזהים את בן תחת השם הבדוי מר גלאדסטון- יקום קטן וחלופי בו מתאפשרים יחסי הזוג יוצא הדופן. חדר בית המלון המבודד אך מוקף אנשים ב"הבוגר" מהדהד את חדרה של סולאנג' ב"הכינו את הממחטות", גומחה של שקט משופעת תקרה בה אישה וילד בן 13 חולקים מיטה, נעוצה בלב מחנה קיץ רוחש נערים מתבגרים.

בן וגברת רובינסון בחדר בבית המלון בסרט "הבוגר"

בן וגברת רובינסון בחדר בבית המלון בסרט "הבוגר"

מארי ג'יין וז'וליין נודדים אל בית על אי ומול המים הנשקפים מהחלון הפתוח הם מממשים את אהבתם, חיים כזוג להרף עין. אך לא רק הים חודר אל שטחי הבית. כמו חול המתעופף ברוח מסתננות פנימה גם שכבות שכבות של גילאים ומשפחתיות, באותה חינניות צרפתית הנתפסת על ידינו כפרוורטית כמעט. הבית שייך להוריה של מארי ג'יין, אמה היא ששלחה אותה באופן מפורש אליו כדי לצלול אל אהבתה החדשה והאסורה. מתלווה אל הזוג גם בתה הפעוטה (אותה משחקת בתה של בירקין- לו דאויון) שישנה עם הנאהבים בחדרם. וכהמשך ישיר של תנודות הגלים הרכות, הנה גם ארסן לופין ואהובתו בת המאה חיים מוקפים במים, בבית אנייה, חלל המשמש להם חדר מיטות, זירת קרב, מחסה, וכלי רכב לנדודים.

העבודה "מניפסט סרבני איקאה מדריד/ניו יורק"1 שמוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב, מבקשת להתבונן ב"אנשים שארגנו את חיי הבית שלהם לא כפרקטיקה מנותקת שעברה דה-פוליטיזציה אלא כליבה של סבך יחסיהם עם הקולקטיב והקונפליקטים שבקרבתם ובקרבם הם חיים… כתצורות קולקטיביות הם אינם מבקשים להדיר כל מפגש עם הרבגוניות הלעומתית שבחוץ, אלא מסתפקים בניהולה כמקור של נוחיות פוליטית מתוקה". דומה שזוגות נשים ונערים אלה מייצרים בגופם ובחללים אותם הם מאכלסים תפיסה מרחבית פוליטית מתוקה שכזאת.

עוד דוגמה נהדרת הוא הקרוון האגרני והפלאי של מוד. על אף שהוא ניצב בשולי כביש מהיר הוא משמש עולם מסוגר וחמים שאינו מנותק מכל פלאי התבל, בדיוק ההיפך מהאחוזה המפוארת והקרה בה גר הרולד עם אמו העשירה. יחד עם חוקי המרחב המתערבלים בקרוון של מוד, מתערבלים גם חוקי הזמן. להבדיל מאמו של הרולד שרוכשת לו מכוניות מודרניות, דוחפת אותו לנוע לעבר מטרה תכליתית ולשאת אישה צעירה - מוד חיה על ציר זמן אחר בו העבר נוכח ביתר שאת בכל רגע נתון, בו יכולותיה הטכנולוגיות (כמו פריצה והתנעה של מכוניות) אינן נפרדות ממאות המזכרות הישנות שאספה במרוצת שמונים שנותיה, בו מספר המקועקע על ידה אינו מונע ממנה אמון מלא בעתיד לא ידוע.

במובן זה היא מזכירה את הפאר עתיר הזיכרונות והייצוגים העצמיים בו חיה נורמה דסמונד ("שדרות סאנסט"), ואת הבית הצרפתי הבוהמייני, עמוס הפרטים והחפצים האישיים בו מתגוררת מארי ג'יין. בתים ומרחבים אלה מזכירים לצופה שלא כולן מסכימות לצעוד בטור עורפי ובהתקדמות כרונולוגית-ליניארית.

רבות מהדמויות בסרטים המתארים סיפור אהבה ובו פער גילאים "הפוך" שכזה, עוסקות גם במחאה אקטיבית נגד השלטון של זמנן. זוגות אלה מתנודדים בתנועה אחרת, נטולת יעד, ללא מחוגים הקוצבים את ריקודם

במחקרה על נשים שהביעו חרטה על המעבר לאימהות, פורשת2 אורנה דונת קריאות שונות העוסקות בתפיסות זמן סובייקטיביות באופן המבקש לפרוע את הסדרים הטמפורליים הליניאריים. היא עושה זאת באמצעות כתיבתן של הוגות כז'וליה קריסטבה, מירי רוזמרין, ג'אניס האקן וסימון דה בובאר. דונת בוחנת את האתוס החברתי המצווה לא להביט לאחור למשל, המיוצג בין השאר בדמותה של אשת לוט בסיפור סדום ועמורה. אותו הזיכרון הממוגדר והמבט הנשי על שאירע כבר, מסרב להתיישר אל הקו הפרוגרסיבי ונתפס כחסר תועלת חברתית - אך ניתן לראותו גם כהתמסרות אמיצה לזמן מעגלי, ספירלי ומפותל, זמן נצחי הפועם לריתמוס אחר, מתריס כנגד קונבנציות כרונולוגיות, מבקש לשמר גם מאורעות קשים מן העבר ולהמשיך להתבונן בקושי, מבלי להסיט את המבט. בעמדה זו ישנו הן פוטנציאל חתרני והן כאב על חוסר יכולתן של נשים לפעול בהווה, רדופות ברוחות עברן, משתמשות בדמיונן ובפנטזיות כדי לייצר דרכי התרחשות שונות, של מה היה אילו.

דונת מתארת קפסולות טמפורליות נפרדות אותן היא מציעה לדמות למעבורות המשייטות קדימה ואחורה בזמן, או נעות במעגלים, לא נעוצות על מסלולו של החץ המחודד שמצביע תמיד קדימה והלאה. זו אינה התרפקות נוסטלגית או אידיאליזציה סנטימנטלית של העבר, אלא הכרה בכך שעבור חלקנו, פועמים וחיים כל הזמנים במקביל, כל חלקי הזהות, בו בזמן. כך אין זה מפתיע שסצנות הפתיחה של "סיפור קצר על אהבה" ושל "Goodbye Again" למשל, הינן גם סצנת הסיום. ועולים בזיכרון גם קומקום החרסינה התכול המנותץ שרון הופך שלם שוב עבור קארי, התלבושות והמנהגים מהמאה ה-19 בהם מתעטפים רוז והנער, כמו גם הבנתה הסובייקטיבית של רוז את המאורעות ההיסטוריים שהובילו לחג ההודיה האמריקאי, ריבוי החיים בתוך עולם משחקי המחשב של ז'וליין, אלבום תמונות הילדות של ליל ורוז ב"אמהות מושלמות", ופניה של ג'וזפין המכשפה היפהפייה ב"ארסן לופין"- שלא השתנו במאום במשך שלושים שנה.

ממד הזמן בסיפורי אהבה אלה משייט מחוץ לעמודותיה של טבלת הייאוש בהן נרשמים במסודר רכיבי הזוגיות בעת המודרנית: חתונה, ילודה, צבירת רכוש, חיי שיתוף מונוגמיים הנמשכים לנצח, ומוות זוגי הקורה במקביל - גלגלי שיניים זעירים במכונה אידאולוגית. תקתוקים מתכתיים אלה הופכים הדים רחוקים ולא רלוונטיים עבור הזוגות, ש"חוסר הלימה" גילאי כרונולוגי משחרר אותם, לפחות זמנית, מהצורך לתת עליהם את הדעת. הנשים והנערים שורים במרווחים ובגומחות לימינליים, בין קטגוריות ובין שלבים, ללא זמן ומקום מובחנים ומקובעים, רעיון שעובר היטב במונטאז' המרהיב ב"הבוגר" - כאשר יום נמס ליום וחדר נעורים הופך חדר מלון ומזרון ים לגוף. זוגות אלה, שאינם מצייתים לרצפים ולמרחבים המאורגנים ומשונעים קדימה, מהווים גם הם, אם לאמץ את הגדרתה של דונת, קפסולות טמפורליות סרבניות ונפרדות.
וכמה שהן מתוקות.
האם הכל חוזר במעגלים? האם גם אמי התאהבה בנער מתבגר? שואלת את עצמה מארי ג'יין. וקארי, שאיבדה את בעלה וחיה על פי רצונם של ילדיה ושכניה, מוצאת אצל חבריו של רון ספר של הנרי דיוויד תורו ומקריאה ממנו-

If a man does not keep pace with his companions, perhaps it is because he hears a different drummer. Let him step to the music which he hears, however measured or far away

אין זה מפתיע אם כך, שרבות מהדמויות בסרטים המתארים סיפור אהבה ובו פער גילאים "הפוך" שכזה, עוסקות גם במחאה אקטיבית נגד השלטון של זמנן, כפי שקורה ב"שטן הבשרים", ב"בשבחן של נשים בשלות", וכמובן ב"הרלוד ומוד". זוגות אלה מתנודדים בתנועה אחרת, נטולת יעד, ללא מחוגים הקוצבים את ריקודם. אין להם לא מקום ולא שעה על תרשים הזרימה החד כיווני ובו שלבים מסונכרנים וידועים מראש, כרונולוגיים וביולוגיים. האם אין זו הוויה שרבים מאתנו, כזוגות, כיחידים או כקבוצות, עשויים לכמוה אליה, ללא קשר לגיל או העדפה רומנטית?

וכתמיד, הייתה מי שניסחה את זה יפה יותר קודם-

3
נַעַר שֶחַי בִּדֽפִיקוֹת לֵב מֽזֺרָזוֹת
אִשָּה שֶחַיָּה בּֽקֶצֶב אַחֵר
בּדִמֽדּוּמים שֶל שָעוֹת, הִשתָּאוּת
לֽצִפּוֹר חֲדָשָה מַבָּט שֶל
הִתֽאַמּֽצוּת לֽחַיּוֹת קטַנּוֹת
וכַמָּה אַנשי מֽחִלוֹת וכַמָּה
אַנשי סֻלָּמוֹת, כּֽמִיהָה
אנִי עובֶרֶת לִכּֽמִיהָה אַחֶרֶת

יונה וולך

(לריקו)

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

15 תגובות על אישה ונער

01
נועה בן אלי

מאלף. תודה על ההזמנה להשעיית הרעיונות האוטומטיים והמעופשים (תוך סקירה רצינית) שאפשרה לי להכיל מחשבה חדשה.
ובאמת, כמה קשה למצוא שותפים לחיים ומי יודע היכן נמצא את אשר לבנו מבקש.
3>

04
שמוליק נ

זה יפה ומעניין, ופותח מחשבה.

אך לא נטול הנחות נסתרות. וביחוד החיבה הראשונית שעוברת בטקסט ליחסים כאלה.
לדוגמה, "כוונתי בנוסף לפוטנציאל העונג המובן מאליו המצוי בגוף נערי חלקלק ובגוף נשי בשל."
מה העונג המובן מאליו הזה? שווה להתעכב, כי אם תהפכי את המינים, האם היית כותבת "עונג מובן מאליו המצוי בגוף נערה לא מפותחת לגמרי ובגוף גברי בשל" ? בשני המקרים, שאינם תמונת מראה אחד של השני, העונג יתכן, אך לא מובן מאליו. למה לא לנסות לכתוב מה מושך בזווג הזה?

הי שמוליק, תודה.
לגבי המשפט המצוטט- הוא אמור היה להיות הומוריסטי מעט. אתה צודק, אין שום דבר מובן מאליו. ובכל זאת- גופות צעירים וחלקלקים הם המובן מאליו התרבותי שלנו, אני חושבת.
אך לגבי היעדר ההסבר והפירוט- הם לא מופיעים בטקסט כי המטרה לא הייתה לשכנע נשים לממש מערכות יחסים עם נערים כפרקטיקה מענגת, אלא להתבונן בייצוג הקולנועי של מערכות היחסים האלה ולראות מה ניתן "להרוויח" ממנו.
ואתה צודק גם פה- זו אינה תמונת מראה לגוף נערה ואפילו לא קרוב, כי דינן של נערים וגברים ודינן של נערות ונשים במערכת הייצוג הקיימת- הם בעלי משמעויות שונות לחלוטין.

(תודה לנועות גם!)

06
נירית הירשמן

מאמר מעולה, אותנטי ואסתטי מאוד
כתוב ברגישות ובחוכמה
חוויה של הנאה ,סקרנות ואי נוחות
מחכה לקרוא עוד ממך
נירית הירשמן

07
אלינור

הרעיונות המוצעים מרעננים, ובאופן אירוני מעוררים בי דווקא תחושות בסיסיות ואינסטקטיביות יותר מהניתוחים האוטומטיים שהפכו למאוסים..
השזירה של החלקים השונים של הסרטים השונים נהדרת!

היה מעניין לקרוא במאמרך ובניתוח המסקרן של מספר סרטים ופיתוח הנושא הלא שגרתי.
אך ייתכן שפספסתי פה משהו. אני חשבתי שעיקר הטענה במאמר מבוטאת ע"י הציטוט הבא: "הייתי רוצה לזמן ולאפשר מבט חדש ומסוקרן שאינו מזדגג מבעד לעדשה אלגורית, סימבולית, מטפורית או אדיפלית - אלא רואה את שניצב מולו, ייצוג של מערכת יחסים רומנטית בין גבר צעיר ואישה בוגרת. מדוע חייב להימצא הסבר חוץ-זוגי, חוץ גופי לכך?" אני מסכים - זו אכן נקודת מבט מרעננת. אך לאחר המשך בקריאה, אני נתקל ב-"אין זה מפתיע ... שרבות מהדמויות בסרטים המתארים סיפור אהבה ובו פער גילאים "הפוך" שכזה, עוסקות גם במחאה אקטיבית נגד השלטון ..." וזאת כנראה מכיוון שהם לא אנשים שגרתיים, ואף כנראה נון-קונפורמיסטים. אם לוקחים בחשבון גם שהתייחסת לזרימת היחסים ה"נורמטיביים" של הזוגיות כאל "טבלת יאוש" - אזי קשה לי להימלט בסה"כ מהרגשה שמערכת היחסים בין גבר צעיר ואישה בוגרת כן מחפשת הסבר חוץ-זוגי וחוץ-גופי, ואפילו די מוגדרת ע"י הסבר חיצוני, על גבול הניהיליסטי כמעט.
אני טועה?

אגב, לא מצאתי בסיפור קצר על אהבה את ההגדרה החיצונית לאהבה (אני מתאר לעצמי שמדובר באהבה ראשונה של הבחור) שמוצגת בתומה שם (יש שני סיפורים בסרט כמובן - הסיפור של גיבורי הסרט שהוא סיפור כמות שהוא, בדיוק כמו שהתכוונת שהמערכת היחסים צריכה להיות, והסיפור שאנו רואים בפילטרים ומשקפיים של החברה שלנו - ז"א סיפור פרוורטי על בחור צעיר המציץ לנשים, שולח להם דואר שווא ואף לוקח משרה של מחלק החלב ע"מ להיות קרוב יותר למושא האהבה - ז"א מדובר בסיפור אובססיה חולנית ומציקה. אך מעבר לשני הסיפורים - האהבה נמצאת שם והיא טהורה ולא חשתי שהיא מוגדרת חיצונית).

אני מסוקרן דרך אגב איך היית מנתחת את הסרט האיש שנפל לכדור הארץ (The Man Who Fell to Earth) - שאמנם עיקרו לא במערכת יחסים רומנטית - אך ישנה אחת שם - והבחור נשאר צעיר והבחורה הופכת לאישה מבוגרת ומבוגרת ועוד יותר. כך הם אמנם מתחילים פחות או יותר באותו גיל, אך מסיימים עם מערכת היחסים של בחור צעיר עם קשישה. האם זה אדיפלי מודחק, או התרסה בלתי נמנעת כנגד הזמן?

בכל אופן - מאוד נהניתי

הי יורי, איזו תגובה מעניינת, תודה!
נראה לי שאני מאד מבינה את שאלתך, ובעצמי תהיתי לגבי זה.
אני חושבת שההקשר הפוליטי שנתתי- במכוון בציון קצר ואגבי- שונה מההקשרים שביקשתי להדוף בתחילת הטקסט. ראשית- כי לא ציינתי אותו כקשר של סיבתיות שמנמק את הבחירה הרומנטית ומוביל אליה (אדיפליות, חסכים אימהיים וכו) אלא סימון של איזושהי זיקה עדינה יותר בין יכולת לשמר על מתח של סובייקט מול סביבתו בחיים האישיים, לבין אותה היכולת בחיים הפוליטיים/אקטיביסיטיים.
ושנית- כי גם טבלת הייאוש היא חוץ זוגית. כלומר שהרצון, או היכולת, שלא להיות בה- אולי אינו חוץ גופי וחוץ זוגי אלא ההיפך. כזה שמתרכז בבחירת מושא אהבה ותשוקה ותו לא. (אני יודעת שכנראה אין כזה דבר).
זוהי תמיד המלכודת בניסיון להצביע על כל דבר כחתרני. האם לא יפול מייד לבדיוק אותן הסכימות רק בקשר מהופך?
במקרה של תומה, אני מסכימה איתך שהסרט לא שיפוטי, אוטומטי או פוריטיני ביחס אליו, לא מבקש להוביל את הצופה למסקנות חד משמעיות בנוגע ל"סטייה" שלו. גם אני השתכנעתי שמדובר בסיפור אהבה, על כל שהוא עשוי להציף- מה גם שמשהו בפער הגילאי ניטרל את הקשיים שאולי היו מתעוררת בצפייה אם היה מדובר בגבר מבוגר ונערה צעירה. בכל זאת חשבתי שכן נכח איזה חיבור בין החיים עם האמא בתוך הדירה לבין התשוקה למגדה מעבר לחלון.
לא צפיתי ב"איש שנפל לכדור הארץ"- אבל עכשיו אחרי התגובה שלך אעשה זאת בהקדם.

11
בן גל

תמה מעניינת, כתיבה יפייפיה, זווית ראייה מקורית, אבחנות חדות על היצירות הקולנועיות הנידונות. תודה, מעין. נהניתי לקרוא את הטקסט הזה והוא עורר בי מחשבה. בעיקרון, אני חושב שזה קשה להתעלם מהגורמים החיצוניים שעשויים להוליד קשר בין אישה מבוגרת לנער מתבגר. נכון שאין סיבה ממשית לכך שקשר כזה ייחשב לחריג בחברה שלנו. ומשום כך המחשבה שאת מציעה, לבחון את הקשר הזה כאשר הוא לעצמו ומתוך עצמו, ולא רק מתוך ההקשרים השגרתיים, כמו למשל האדיפלי, הוא נכון ומעניין. עם זאת, לדעתי, כל עוד קשר מסוג זה כן נחשב לחריג בחברה שלנו, אי אפשר באמת להתעלם מההקשרים הללו. מה דעתך?

12
אורה ראובן

ומנין לנו לדעת כמה קשרים כאלה, בין נשים מבוגרות ועלמים צעירים, אכן מתקיימים? התרבות שלנו שאינה מקבלת יחסים כאלה לא מאפשרת לחשוף קשרים כאלה.
לכן, אני שמחה לקחת מהטקסט היפה הזה את הגישה המתארת בועת זמן בהקשר יחסים כאלה, בועה שהיא כורח המציאות החברתית! כי אילו החברה הרשתה זאת, אולי היינו רואים זוגות כאלה כחלק נורמלי ממגוון סוגי יחסים. אבל החברה לא מרשה! אז צריך לדון בשאלה- למה!!!?

13
אילנה דבורצין

מעין.זה כתוב מרתק,בעיקר אהבתי את המגמה הבולטת בניתוח שלך,לברוח מאותן קלישאות פסיכולוגיות מוכרות ונדושות.
שואלת את עצמי אם המאפיין האסתטי הבולט בכל הסרטים הללו של המילייה בו מתממשת אהבתם של הצעיר והאשה הבוגרת,אין בו מן האמירה שזאת הדרך היחידה לפצות על הכיעור שבמערכת יחסים בין אשה מבוגרת,לעיתים קשישה, שהגוף בגד בה,לבין נער,או בחור צעיר?
כלומר,זה מוטיב קלנועי שחוזר על עצמו בסרטים האלו,כדי לאזן אולי את הדיסוננס האסתטי הזה,שמובנה כבר בבחירות האמנותיות של היוצר?...
ומה באשר לפער גילאי שלא נע דווקא בין נער לאשה בוגרת אלא בין בחור מנוסה ולא בתולי לאשה מבוגרת? גם זוגיות מסוג זה איננה נתפסת כנורמטיבית בעיני החברה, ובה משום מה הקלנוע לא מרבה לעסוק

14
גילה

איך "נער קריאה" נעדר מהניתוח הזה??? ואיך הוא משתלב בו?
ב"נער קריאה", מקום מפגשם של הזוג הוא בהחלט "הזירה הפרטית, הביתית", במיטתה הקבועה של חנה (גם אם היא אינה בורגנית קפיטלסטית), ודווקא יש בו משהו מאווירת ה"עשינו את זה בכל חדר בבית"... ועדיין, הדירה אכן מהווה עבור הזוג מעין "קפסולה טמפורלית" ומרחבית נפרדת, גם אם שברירית ומאיימת.
יהיה מעניין לשמוע את התייחסותך גם לסרט זה.