אי אפשר לשכוח את זה

המוזיקה משחקת תפקיד ייחודי בחיינו. חקר הקשר ההדוק בינה לבין הזיכרון האנושי עשוי להיות צעד הכרחי בדרך להבנת התודעה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

באחת הסצינות המפורסמות מהקלאסיקה ההוליוודית "קזבלנקה", פוסעת אינגריד ברגמן אל הפאב המאובק של המפרי בוגארט - אהובה מלפני המלחמה. זרה הרחק מביתה, ברגמן מתיישבת ליד הפסנתרן סם, האדם היחיד שהיא מכירה במקום. "נגן לי את את השיר שאהבתי", היא מבקשת ממנו. אבל סם, שהאמפרי בוגארט אסר עליו לנגן את השיר הזה, מנסה להתחמק. נדרשים קצת שכנועים אך לבסוף סם נענה ופוצח בביצוע מרגש של “As Time Goes By” - סטנדרט מוזיקלי סנטימנטלי במיוחד.

אז עוברת המצלמה להתמקד בפניה מלאות ההבעה של ברגמן ולצופים נשאר רק לשער בנוסטלגיה מדומה את הימים הטובים יותר בהם התנגן השיר, ואשר את זיכרונם הוא מעורר בה כעת. התמונה הזאת היא אולי מה שעמד בעיני רוחו של הפסיכולוג ג'ון בות' דייויס כשכינה את התופעה - "מותק הם מנגנים את השיר שלנו". את האפקט של "השיר שלנו" חוו כולם לפחות פעם בחייהם, קטע מוזיקלי נשזר אל רגע או תקופה בחיים וכאשר מאזינים לו שוב הוא מעורר את זיכרונם בחיות ובעוצמה רגשית יוצאת דופן.

***

עבור רובנו, טיול מוזיקלי במשעולי הזיכרון הוא רק אמצעי נוסף לברוח ממציאות אפרורית. אך בשביל חוקרים בשדה המתפתח של מוזיקה וקוגניציה, מדובר קודם כל בתופעה מרתקת הדורשת הסבר. מדענים אלו שוקדים על הבנת התופעה כחלק מהפרויקט המחקרי הרחב יותר לביאור העניין המיוחד שבני-אדם מגלים כלפי צלילים מוזיקליים. החידה אותה הם מקווים לפצח היא מה הופך מוזיקה,רעש המאורגן בתבניות בזמן, לאטרקטיבית עבור בני-אדם מכל התרבויות על-פני הפלנטה וככל הנראה מאז הפרה-היסטוריה של חברות אנושיות. ההנחה הבסיסית שמובילה אותם היא כי ניתן לשאוב תובנות חדשות לגבי התפקיד הייחודי שמשחקת המוזיקה בפסיכולוגיה האנושית דרך בחינת הפעילות המוחית המתלווה להאזנה למוזיקה.

תופעת ה"שיר שלנו" נחשבת למעניינת במיוחד משום שהיא מלמדת על הקשר העמוק שבין מוזיקה לזיכרון. מכיוון שהזיכרון הוא צומת מרכזי במוח האנושי, מומחים בולטים בתחום רואים בהבנת קשר זה צעד הכרחי בדרך לפתרון החידה .

עבור רובנו, טיול מוזיקלי במשעולי הזיכרון הוא אמצעי לברוח ממציאות אפרורית.הנוירולוג המפורסם אוליבר סאקס מסביר בספרו האחרון "מיוזיקופיליה" כי עד שנות ה-70, מחקר המנגנונים המוחיים הכרוכים בהאזנה למוזיקה נחשב לעיסוק לא-אופנתי בעליל. לטענתו, היו לכך שתי סיבות עיקריות: עד אותן שנים מרבית הידע שצברו מדענים על המוח התבסס על עדויות מחולים שסבלו מפגיעות מוחיות שונות. פסיכיאטרים ורופאים שטיפלו בחולים מהסוג הזה הסיקו על הנזק שנגרם ליכולות הקוגניטיביות של מטופליהם על ידי בחינת התנהגויות יוצאות דופן ודרך תחקורם לגבי השינוי שחל בהם עקב הפגיעות שחוו.

הצלבת הרשמים הללו, ביחד עם הידע על האיזורים המוחיים שניזוקו היתה הדרך העיקרית בה למדו מדענים על התפקיד שנועד להם במוח התקין. הבעיה, מתלונן סאקס היא כי אותם רופאים התעניינו יותר בפגיעה בתפקודים כלליים כמו ראיה או שימוש בשפה, מאשר בהיבטים שנחשבו שוליים כמו האזנה למוזיקה. כך קרה, לפי סאקס, כי ההתייחסות המבטלת לתפקידה של המוזיקה בבריאותם הנפשית של החולים גרמה להחמצתן של הזדמנויות רבות ללמוד על המנגנונים המוחיים הפועלים בזמן האזנה למוזיקה. הסיבה השנייה, קובע סאקס, היא טכנולוגית.

מוזיקה היא תופעה הנפרסת בזמן. לכן, כדי להבין לעומק את ההתרחשות המוחית הקשורה למוזיקה יש לעקוב אחר הפעילות החשמלית ברקמת העצב כפי היא מתרחשת בזמן אמת - תו אחרי תו ואקורד אחרי אקורד. השגת דגימות בהפרשי זמן קצרים כאלו התאפשרה רק עם המצאתם של מכשירי המיפוי המוחי מודרניים ובעיקר fMRI.

לסאקס עצמו לא היתה סבלנות לחכות עד שיבשילו התנאים. כחובב מוזיקה נלהב ונוירולוג עם קריירה ארוכה של טיפול באנשים הסובלים מפגיעות מוחיות, דאג סאקס לתחקר את מטופליו ולהבין ברמת דיוק מרשימה באלו אופנים, אם בכלל, השתנה יחסם למוזיקה. בספרו ריכז סאקס עשרות תיאורי מקרים של מטופליו לאורך השנים, אשר חוו שינויים דרסטיים ביכולותיהם המוזיקליות עקב שינויים אורגניים במוחם. סאקס מתאר אנשים אשר הפכו בעקבות תאונות ראש למוזיקאים מוכשרים או כאלו אשר איבדו את היכולת ליהנות ממוזיקה בגלל מחלה נגיפית. סאקס מספר סיפורים משונים על חולים ששבץ מוחי גרם להם לשמוע בתוך ראשם גרסה מושלמת של "מזמור חג המולד" בביצוע פרנק סינטרה ועל מטופלת שלו שצריכה רק כמה תווים משיר של ניל יאנג כדי להתמוטט בהתקף אפילפסיה.

סאקס מתאר אנשים אשר הפכו בעקבות תאונות ראש למוזיקאים מוכשרים או כאלו אשר איבדו את היכולת להנות ממוזיקה בגלל מחלה נגיפית.

***

מבין כל תיאורי המקרה של סאקס, זה ששופך אור יותר מכולם לגבי הקשר ההדוק שבין מוזיקה וזיכרון הוא המקרה המצמרר של קלייב וירינג. וירינג היה מוזיקולוג מצליח בשנות ה-40 לחייו כאשר נדבק בזיהום הרסני שהשבית חלקים ניכרים במוחו. הפגיעה העיקרית בחייו של וירינג היתה בזיכרון לטווח הארוך והיא שגרמה לאובדן 20 שנים של זיכרונות, מקרה קשה שפסיכולוגים מכנים אמנזיה רטרוגרידית. אמנזיה כזו היא אומנם נדירה באופן יחסי, אך מה שהפך את המקרה של וירינג ליחיד מסוגו היה הנזק הנלווה שנגרם ל"זיכרון העבודה" שלו. מדובר בזיכרון אשר מכיל פרטי זיכרון מעטים לשניות ספורות כשלב ביניים לפני רישומם הקבוע בזיכרון לטווח רחוק . לאובדנה של מערכת הזיכרון הזו היו השלכות מרחיקות לכת על חייו של וירינג, אשר איבד את היכולת לצבור זיכרונות חדשים. כפי שניסחה זאת אשתו שהקדישה את חייה לטיפול בו: "וירינג "הוגלה" לאי בודד בזמן, שמשכו הוא 7 שניות, הוא נאחז בו בכל כוחו עד הרגע הבלתי נמנע שבו הוא נסחף שוב לאבדון".

בסרט הדוקומנטרי של ה-BBC על וירינג ואשתו אפשר לחזות באורחות חייו יוצאי הדופן. וירינג, אדם שלא איבד את הטמפרמנט האינטלקטואלי המשועשע שלו מנסה נואשות לארגן מציאות שבורה ומקוטעת. חוויתו הקיומית היא זו של אדם אשר התעורר הרגע מתרדמת ארוכה, ללא עבר או רצף כלשהו שקדם לקיומו בהווה. ביומנו הוא מתאר את החוויה כך: "הרגע התעוררתי, עד עכשיו הייתי כמו מת - ללא רגשות או מחשבות, ללא כלום בעצם". התיאור המטריד הזה הופך להיות מבעית ממש כאשר מביטים במחברותיו של וירינג המלאות עד אפס מקום בפסקאות דומות.למרבה האימה, בכל התעוררות כזו בטוח וירינג כי הפעם באמת נחלץ מקיומו המבולבל.

וויליאם ג'ונסון. אוסף מוזיאון הסמית'סוניאן

וויליאם ג'ונסון. אוסף מוזיאון הסמית'סוניאן

היה זה אוליבר סאקס שהציע להחזיר את המוזיקה לחייו של וירינג. היכרותו מיד ראשונה בהשפעתה התרפויטית של מוזיקה על נפגעי מוח ורגישותו המרשימה לצרכיהם של מטופליו הובילו אותו לנסות על וירינג גישה טיפולית ייחודית . וירינג עצמו, לפני שחלה, היה לא רק מוזיקולוג עם ידע אנציקלופדי במלחינים ויצירות אלא גם מבצע ופסנתרן מוכשר, אך כאשר הושיב אותו סאקס לראשונה ליד הפסנתר הביט וירינג בקלידים במבט מזוגג . רק ברגע בו הניחו בתוך שדה הראיה שלו את ספר התווים "46 פרלודים ופוגות של באך" הניח וירינג את אצבעותיו בנונשלנטיות על הפסנתר וניגן. בהתחלה היתה הנגינה שלו מהוססת, האצבעות היו נוקשות מחוסר אימון, אך טכניקת הנגינה חזרה אליו במהרה. וירינג ניגן דקות ארוכות, פוגה אחרי פוגה סולם אחרי סולם, נגינה מורכבת ועשירה ברגש אשר הפתיעה עמוקות את סאקס ואשתו של וירינג שנוכחו בחדר. התרשמותם היתה כי ההיטמעות של וירינג אל תוך עולם הצלילים והמלודיות של באך אפשרה לו למצוא לראשונה את דרכו החוצה מהאי הבודד עליו חי מאז חלה.

צילומי המוח של וירינג הם חד-משמעיים, הווירוס שתקף אותו גרם לנזקים חמורים ברקמות ההיפוקמפוס והאונה הקדמית -שני אזורים הידועים כחיוניים לתפקוד התקין של הזיכרון. כיצד בכל זאת אפשרה לו הנגינה רצף של דקות שלמות בתוך מבנה מוחי המוגבל להכיל רק שניות בודדות של זיכרונות, הפכה לכן לשאלה מדעית מרתקת. מרבית חוקרי המוח אשר שמעו על המקרה מסאקס נטו להסבירו דרך פעולת מערכת הזיכרון התהליכי. הזיכרון התהליכי היא המערכת בה מתאכסנים כישורים ופעולות אוטומטיות, כמו קשירת שרוכים או נהיגה ברכב. חולי אמנזיה שסבלו מאובדן זיכרונותיהם משמרים לעתים קרובות את הזיכרונות התהליכיים שלהם, שכן אלו מפוזרים על-פני הצרבלום, אזור פרימיטיבי במעבה המוח. כך למשל יכולים חולים אלו לחתום את שמם, מיומנות הנשמרת בזיכרון התהליכי, אף על פי שהם לא זוכרים אותו במפורש. על-פי התאוריה, המיומנויות הטכניות הכרוכות בנגינה בפסנתר אוכסנו בזיכרון התהליכי של וירינג ואלו התעוררו לחיים בזכות הביצוע המוזיקלי שלו. כל זמן שווירינג ניגן, ניהל הזיכרון התהליכי את ההצגה והכתיב רצף של תנועות אשר נעו בתנופה אוטומטית מבלי לערב את האזורים המוחיים שניזוקו.

סאקס עצמו לא היה מסופק בהסבר הזה. נגינתו של וירינג, כפי שיבחין כל חובב מוזיקה, רחוקה מלהיות אוטומטית. כמבצע וירינג רגיש מאוד לדינמיקה המוזיקלית של היצירה, לעומקים הרגשיים המעודנים בה ולרגעים הוא מסוגל אפילו להשתעשע ולאלתר בתוכה. יהיה אשר יהיה המנגנון המוחי שהשתמר אצל וירינג אין ספק כי הוא אחראי להרבה יותר מאשר תנועות מכניות בלבד.

***

הפסיכולוג וחוקר המוח דניאל לויטין מסכים עם סאקס כי לא ניתן להסביר את המקרה של וירינג על-ידי פעולת הזיכרון התהליכי בלבד וכי נדרשת לשם כך תיאוריה מפורטת יותר. המקרה של וירינג, טוען לויטין, הוא ההוכחה הניצחת לכך שהמוח האנושי מכיל מנגנונים ייעודיים לזיכרון של קטעים מוזיקליים. לויטין הוא אחד מאותם טיפוסים צבעוניים בשדה הבין-תחומי של מוזיקה וקוגניציה, המונעים על ידי אהבתם למוזיקה לא פחות מאשר על ידי סקרנותם המדעית. בצעירותו היה לויטין מוזיקאי הקלטות מקצועי ומפיק מוזיקלי מצליח שהפיק כמה מהאלבומים של "גרייטפול דד" ו"סנטנה.” לויטין הגיע למדע בגיל מאוחר יחסית, אך פיצה על כניסתו המאוחרת בתשוקה ויצירתיות יוצאי דופן.

לויטין הוא אחד מאותם טיפוסים צבעוניים בשדה הבין-תחומי של מוזיקה וקוגניציה, המונעים על ידי אהבתם למוזיקה לא פחות מאשר על ידי סקרנותם המדעית.את התיאוריה של לויטין לגבי זכרון מוזיקלי אפשר למצוא בספרו רב-המכר - “This is your brain on music”. בספר רחב היריעה מציג לויטין ממצאים מדעיים רבים הקשורים למומחיות האוניברסלית של בני-אדם במוזיקה. לויטין מסביר כי בניגוד למה שטוענים מדענים אחרים, מוזיקה לא התפתחה כשעשוע חושי בלבד וכי יועדו לה מספר תפקידים חיוניים בחברות פרימיטיביות. בין השאר שימשה המוזיקה כאמצעי ליצירת אחדות קהילתית, "גלגלי-עזר" לשוניים שאפשרו אימון בהפקת צלילים שהפכו מאוחר יותר לשפה ואמצעי למשיכת בני-זוג, כפי שיודע היטב כל טינאייג'ר שהקים להקה. החשיבות התרבותית של המוזיקה בחברות אנושיות הפכה לכן את מוחותיהם למכווננים היטב לקלוט ולהגיב למאפיינים השונים של צלילים מוזיקליים. מקצב, תנועה הרמונית, מלודיה וגוון צליל, מאחורי כל אחד מהאלמנטים הללו עומד מנגנון מוחי מפותח אשר מגיב ומופעל על-ידו.

במסגרת הטיעון הרחב של לויטין יועד לזיכרון תפקיד מרכזי. לויטין מסביר כי המוח האנושי פיתח מנגנון זיכרון ייחודי לאכסונם של קטעים מוזיקליים. ניתן להתייחס למוזיקה כמבנה רב-שכבתי. ברמה הראשונה נמצא הצליל הבודד בתדר ובעוצמה נתונה, אך הצליל מקבל את משמעותו רק בתוך ההקשר של המלודיה או רצף הצלילים שבתוכם הוא נמצא. גם המלודיה לא עומדת בפני עצמה אלא מקבלת משמעות בהיותה חלק מהמהלך ההרמוני הכולל של הקטע המוזיקלי שבתוכו היא ממוקמת. המבנה הרב-שכבתי של קטעים מוזיקליים משקף במידה רבה את האופן שבו פועל הזיכרון הרגיל אשר מאכסן תכנים ברמות שונות של הפשטה. ההתפתחות של זיכרון מוזיקלי דרשה לכן התאמה קלה בלבד של המנגנון הקיים.

לויטין מסביר כי המוח האנושי פיתח מנגנון זיכרון ייחודי לאכסונם של קטעים מוזיקליים. ניתן להתייחס למוזיקה כמבנה רב-שכבתי.

מבנה הזיכרון המוזיקלי הוא אחת הסיבות להנאה ממוזיקה. לויטין מסביר כי כאשר אנחנו שומעים צליל המוח עסוק בלחפש בזכרון את ההקשר המופשט שיתאים לו- מהלך מוכר של אקורדים למשל. כאשר נמצא ההקשר המתאים נוצרת הציפיה שהמוזיקה תמשיך על-פי הרצף הצפוי. מהלך מוזיקלי שיתאים בדיוק לציפיה יהיה משעמם וחסר חיים אך כאשר הרצף נשבר לחלוטין הוא ישמע דיסוננסי או רועש. רק מהלכים מוזיקליים המגלמים את האיזון הנכון שבין הצפוי למפתיע יגרמו למוחותינו לעדן את מערך הציפיות שלהם ולתגמל אותנו על-כך בתחושת עונג. ההנאה ממוזיקה קשורה לכן הדוקות לדרך פעולתו של מנגנון הזכרון.

לפי לויטין, נגינתו של וירינג מתאפשרת מכיוון שזיכרונו המוזיקלי שרד את הפגיעה. וירינג מסתמך על הידע המוזיקלי של יצירות ותבניות מוזיקליות מורכבות לצורך זיהוי ההקשר ומציאת אוריינטציה מבלי שיזדקק לזיכרונו הקונבציונלי שאבד. כצפוי מהסבר מדעי טוב, התיאוריה של לויטין מבארת ניואנס נוסף ולא צפוי באופי הנגינה של וירינג. כפי שהבחין סאקס, וירינג מסוגל לנגן קטע מוזיקלי רק כאשר הוא מתחיל אותו מהתו הראשון שלו. כמו-כן, במידה ונגינתו נקטעת וירינג מאבד את הרצף ולא יכול לחזור לנגן שוב מהנקודה בה הפסיק. עובדה זו מתאימה היטב לתיאוריה, ללא זיכרון אחר על וירינג להתבסס רק על המבנה הרב-שכבתי של זכרונו המוזיקלי וזה מחייב את רצף הצלילים השלם בכדי שההקשר הרחב יוכל להישלף .

המבנה הרב-שכבתי של הזיכרון המוזיקלי הוא גם, לפי לויטין, זה שאחראי לתופעת ה-"שיר שלנו". לויטין מסביר כי קיים קונצנזוס מדעי ביחס לעובדה כי הזיכרון הוא מערכת אסוציאטיבית - כאשר זיכרונות נשמרים הם נקשרים זה לזה וכאשר הם מתעוררים הם עושים זאת יחד. כמו-כן, על-מנת שזיכרון מסוים יהיה טריגר יעיל לזיכרונות אחרים, עליו להיות מחובר אליהם באופן בלעדי. ככל שמספר הקשרים בין הזיכרונות גדל כך נחלשת עוצמת הקשר בין כל זיכרון נפרד . זו גם הסיבה, ככל הנראה, שאנחנו שוכחים עם הזמן - שכחה היא לא ההתבלות של המידע במוח אלא האובדן המתמשך של מסלולים אסוציאטיביים ישירים המתרופפים ככל שהקישוריות בין הזיכרונות הופכת מסועפת יותר.

קטעים מוזיקליים מהווים "מפתחות" יעילים במיוחד לזיכרונות מהעבר משום שאכסונם הרב-שכבתי הופך אותם לייחודיים - הזיכרון בשכבה המופשטת ביותר משתייך באופן בלעדי לשיר או קטע מוזיקלי יחיד. האזנה לשיר מסוים תעורר בשל כך שרשרת אסוציאטיבית ייחודית ומובהקת של זיכרונות שחוברו לו. כמו-כן, מציין לויטין, שירים מסוימים הם מטבעם "מפתחות" זיכרון טובים יותר משום שיש להם מבנה מוזיקלי ייחודי או מכיוון שאנחנו מאזינים להם לעתים רחוקות. הלהיט המונוטוני "לאמבדה" למשל, הוא ככל הנראה לא ה"שיר שלנו" של אף אחד.

***

פיטר ג'אנאטה, חוקר מאוניברסיטת יו סי דייויס, מקדיש חלק ניכר מהקריירה המדעית שלו למחקר המתמקד בתופעת ה"שיר שלנו". ג'אנאטה מסכים עם לויטין כי המבנה המופשט של המוזיקה הוא שגורם לה לעורר זיכרונות אך מבחינתו זוהי רק הנחת עבודה מקדימה. הבנה מלאה של התופעה דורשת להפשיל את השרוולים ולבדוק בניסויים מדויקים מהי ההתרחשות המוחית ביסודה. על-מנת לעשות זאת החל ג'אנאטה בנסיון החלוצי למקם את האזורים במוח המגיבים לתבניות מוזיקליות מופשטות. עד אותו הזמן היה ידוע למדע רק על האזורים בקורטקס המוחי בהם מפוענחים צלילים ורעשים בודדים. אך בכל הקשור למוזיקה, היכולת להבחין בין צלילים בודדים מעניינת פחות מאשר הרגישות לרצפי צליליים מורכבים, זו אשר בגללה אקורד מאז'ורי הוא שמח ואקורד מינורי הוא עצוב. לפי ג'אנאטה, העובדה כי בני-אדם מושפעים עמוקות מהבדלים אלו מצביעה על-כך שמנגנונים מוחיים כלשהם מכווננים להגיב להם.

המבנה המופשט של המוזיקה הוא שגורם לה לעורר זיכרונות, אך מבחינתו זוהי רק הנחת עבודה מקדימה.

על-מנת למצוא את האזור החמקמק, השמיע ג'אנאטה למשתתפים בניסויים שערך קטעים מוזיקליים ברמות מורכבות שונות בזמן שדגם את מוחם במכשיר fMRI. החיפוש אחר מתאם בין השינוי במהלכים המוזיקליים לשינויים בפעילות החשמלית במוח הוביל את ג'אנאטה לגלות כי אזור בשם VLPC הוא המועמד העיקרי לתפקיד. באמצעות מודלים מתמטיים, הראה ג'אנאטה כי אזור זה מתפקד כמפה מוזיקלית שבה כל אקורד ומפתח-מוזיקלי מתורגם לפעילות חשמלית ייחודית וקבועה. מצויד בתגלית החדשה, היה יכול כעת ג'אנאטה לבודד את הקשר בין התנועה במפה המוזיקלית לבין התעוררות זיכרונות.

"הייתי בשנה האחרונה בתיכון, ישבתי עם החבר שלי ברכב הטרנטה שלו והקשבנו יחד לרדיו, היינו מאוהבים" כך תיארה מישל, אחת הסטודנטיות במעבדתו של ג'אנאטה את הזיכרון שעלה בה בזמן ששמעה את השיר- “Waterfalls” של להקת TLC. בניסוי היסודי ביותר שנערך על השפעתה של מוזיקה על הזיכרון השכיב ג'אנאטה 13 סטודנטים בתוך מכשיר fMRI בזמן שהם מקשיבים לאייפודים מלאים בשירים פופולאריים ממצעדי להיטים משנות נעוריהם. מישל והמשתתפים האחרים התבקשו לתאר את התגובות שהשירים עוררו בהם בהתאם למספר פרמטרים שונים - האם השיר מוכר, האם הוא עורר בהם זכרונות אישיים, ובמידה וכן איזה מנעד של רגשות הוא עורר. ג'אנאטה השווה את הדגימות שאסף ביחד עם הדיווחים מהניסוי וגילה כי האזור המשמש כמפה מוזיקלית הפך פעיל במיוחד כאשר עלו בסטודנטים זיכרונות חזקים ואפופי נוסטלגיה. תגלית זו היתה מפתיעה מכיוון שהיא הצביעה על קשר ישיר מהצפוי בין הרגישות למהלכים מוזיקליים לבין פעולת הזיכרון. מגובה בעדויות אמפיריות יכל ג'אנאטה לנסח לראשונה תיאוריה שתסביר את תופעת ה”שיר שלנו”.

ההיזכרות בחוויות אישיות ומלאות רגש, מקדים ג'אנאטה, מחייבת את גיוסם של חלקי זיכרונות שונים וכריכתם יחד באופן אחיד וקוהרנטי. בניגוד לזיכרון של פריטי טריוויה למשל, זיכרון חוויתי נוצר רק כאשר זיכרונות מסוגים שונים - עובדתיים, ויזואליים, רגשיים מתעוררים יחד ויוצרים, בקירוב כלשהו, את הרצף המקורי שבו נחוו. התאוריה של ג'אנאטה היא כי כאשר שיר נצמד אל חוויה, שמיעתו מחדש גורמת לאיסוף ותזמון חלקי הזיכרון ממנה היא מורכבת. האזנה לשיר מתורגמת לתנועה חשמלית מאורגנת היטב במפה המוזיקלית ב-VLPC כך שהקשרים שבין אזור זה לאזורים אחרים הופכים את המוזיקה למנצחת על פעילות מוחית מבוזרת המביאה יחד כל החלקים הדרושים לזיכרון חוויתי. התעוררותם של זיכרונות חווייתיים מורכבים מתאפשרת, כפי ששיערו לויטין וג'אנאטה, בזכות המבנה והתנועה המופשטים של המוזיקה.

בספר המד"ב "קץ הילדות" של רוברט היינליין תוהים חייזרים בעלי אינטליגנציית-על שהגיעו לבקר בכדור הארץ מדוע מקדישים מיליארדי בני-אדם מזמנם כדי לנגן ולהקשיב לתבניות רעש חסרות-פשר. מסתבר שגם עם אינטליגנציית-על, כאשר מביטים מבחוץ על האהבה האנושית למוזיקה קשה לעמוד על טבעה. העניין מתחיל להתבהר כאשר עושים צעד פנימה, אל תוך נבכי המוח האנושי. זהו הצעד שעשה המדע בשנים האחרונות וכך הפכו תופעות כמו ה"שיר שלנו" מקוריוז לאפיק מחקרי מבטיח המוביל להבנה יסודית יותר של האינטראקציה המורכבת שבין מוזיקה למאזיניה.

“המוזיקה, היחידה מכל האומנויות, היא גם מופשטת לגמרי וגם אמוציונלית עד מאוד. אין לה כוח להציג משהו ספציפי או חיצוני אך יש לה כוח ייחודי לבטא מצבים או רגשות פנימיים. מוזיקה יכולה להינעץ היישר בלב; אין לה צורך בתיווך." מתפייט סאקס. ואכן, התיאוריות של חלוצים כמו לויטין וג'אנאטה מצביעות על-כך שייחודיותה של המוזיקה היא בישירות הבלתי-אמצעית שבה. מוזיקה משפיעה עלינו משום שצורתה המופשטת שלובה בדינמיקה המוחית שתנועתה ומבניה מוזיקליים לא-פחות.

גלעד לנדאו בעל תואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל-אביב. הוא פרסם כתבות על מדע בוואלה! והוא מתעניין במחקר הקוגניציה ובהשלכותיו על תפיסת העולם המדעית.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי גלעד לנדאו .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על אי אפשר לשכוח את זה

01
תומר

מעניין מאוד וכתוב מצוין.

כמו בכל מחקר הקשור למוח, יש פה חומר לספרות מד״ב: האם נוכל לייצר שירים לפי נוסחה שמעוררת את ה-VLPC במיוחד ולעשות המון כסף? או לייצר שירים מותאמים אישית שיחקו זכרונות יפים של אנשים מסוימים?

02
יובל אלוני

לגלעד, תודה על הארתך לענף מעניין וחדשני.בעקבות המאמר גליתי להפתעתי מדוע שירים מסויימים מרעידים לי את כל יישותי .היו לי כאלה גם באירועים גדולים כמו קונצרט ווקאלי מסויים שהתחלתי לבכות מהתרגשות לא רצונית שהובכתי ממנה מול הקהל באולם.
טוב שיש אנשים בעולם שמקדישים חים שלמים כדי להנהיר לנו את החיים ותודה גדולה לכולם

04
דב פישל

הערותיו של לויטין נשמעות מענינות ביותר.
מנסיוני מקובל עלי מאד שקיימת יכולת לשחזור יצירה עפ"י מקטע ולו זעיר ממנה, כמו גם הצפי הקיים להמשכיות ו"סגירה" של נושא/פסוק.
אני זוכר המון יצירות במוזיקה-קלסית כולל חלקים גדולים מהן אך מתקשה להצמיד אותן לשם הנכון/מלא של היצירה (אם כי שם המלחין "ברור" לעיתים קרובות מיד לאחר הצלילים הראשונים. עם השנים - פיתחתי לעצמי שיטת זכרון המבוססת על מילים ה"מתחברות" למנגינה כמו, למשל: "זו היא המנגינה ששוברט לא סיים אף פעם" ועוד.
מאמר מחכים ומהנה. תודה

כתבה מצויינת, תודה. ובכל זאת: 1) "46 פרלודים ופוגות של באך". שמה של היצירה המלאה הוא "הפסנתר המושווה" ומספר הקטעים הוא 48. 2) ספר המד"ב "קץ הילדות" של רוברט היינליין. לא בדיוק: הסופר הוא ארתור סי. קלארק.

07
יאיר

מעניין.
זה נראה לי דומה לאופן שבו ריח יכול לעורר זיכרון מסוים.
בנוסף ניתן לשאול אם זה רלבנטי רק לגבי מוזיקה אינסטרומנטלית או גם לגבי שירים מודרניים שיש בהם מילים (ולכן הרבה פחות מופשטים)