אמריקה תחתית

מאות אלפי אמריקנים נכלאים לשנים ולעשרות שנים בבידוד מוחלט, עשרים ושלוש שעות ביממה, ללא הליך משפטי, ללא זכויות, ללא שיקום או תועלת
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אם תציצו לתוך תא בידוד, כמו אלה שביקרתי בהם בכלא סינג סינג שבמדינת ניו יורק, תראו חדר בגודל שניים וחצי על שניים וחצי מטר בעל קירות אפורים ומיטת בטון. תאי בידוד הם תת-קרקעיים, דומים יותר לקברים מאשר לתאים. האור דולק תמיד. ברובם אין חלונות, אבל יש אסלה (בלי מושב או נייר) ומקלחת.

בכל תא בידוד שוכנים אסיר בודד או אסירה בודדת, והם נמצאים בו עשרים ושלוש או עשרים וארבע שעות ביממה. השהייה בתא מתאפיינת בבידוד הקיצוני ובחסך חושי, והיא עלולה להימשך ימים, חודשים, שנים ואף עשורים שלמים. אדם שבא לבקר בתא בידוד לא בהכרח יבחין בצואה ובשתן שדולפים מהתאים שמעל, במורד הקירות, ונקווים בשלולית על הרצפה. המבקרים לא יראו אסירים מטילים בעצמם מומים ונלחמים בשומרים, או זה בזה, למוות. הם לא יראו גברים בבגדים תחתונים, או עירומים, כבולים בידיהם לרגלי המיטות, ללא ספרים, עיתונים, רדיו, עטים או עפרונות. בחמישים השנה האחרונות ייצגתי מגוון נאשמים במקרים חוקתיים ופליליים, ואלה ששהו בבידוד מדווחים פעם אחר פעם שהיו עדים להתעללות הזאת, או שהיו נתונים לה בעצמם.

בבתי הכלא בארצות הברית כלואים 2,193,000 איש. יותר ממספר התושבים במנהטן. זה גם יותר מסך כל האסירים הכלואים ברוסיה או בסין

הם מספרים כיצד כבלו אותם למיטות בידיהם וברגליהם, וכיצד העבירו אותם ממקום למקום כמו חיות. הם מספרים שהאכילו אותם פסולת מזון כמו חזירים, או שהשאירו אותם ללא מזון, ברעב קיצוני. הם מספרים לי ששומרים חובשי ברדסים, חמושים בטייזרים ובאלות, בשריון גוף ובציוד לפיזור הפגנות, שולפים אסירים מתאיהם ומשאירים אותם מוטלים בחוץ על הרצפה, מוכים, חבולים, ללא טיפול. מי שרואה – ומריח – תא בידוד, לא ישכח זאת לעולם.

תא בידוד, כלא, ארה"ב

תא בידוד בכלא בקליפורניה. תצלום: מתיו תומפסון

ראיתי לראשונה תא בידוד בסינג סינג ב-1963, כשהלכתי לבקר את פרד ווד (Wood), שהיה כלוא שם (מר ווד, שמשמעות שמו באנגלית היא "עץ", זכה להיות האדם האחד-לפני-אחרון שהוצא להורג במדינת ניו יורק, וכשהתיישב בכיסא החשמלי צחק ואמר, "אתם עומדים לחזות בנזק שחשמל מסוגל לגרום לעץ"). מאז הזדמן לי פעמים רבות לבקר אסירים בתאי בידוד במתקני כליאה פדרליים ואחרים ברחבי ארצות הברית. כל אחד מתאי הבידוד שראיתי הוא תועבה.

גברים, נשים וילדים עלולים להיכלא בבידוד למשך שנים בגלל גחמה של סוהר. אין הליך משפטי מסודר לכליאת אסירים בבידוד, ואין הליך משפטי למניעתה

הספר Hell Is a Very Small Place: Voices from Solitary Confinement הוא אסופה של שבעה עשרה מאמרים מאת גברים ונשים שנכלאו בתאי בידוד בבתי כלא שונים בארצות הברית. הם לוקטו על-ידי ג'ין קאסֶלה (Casella), ג'יימס רידג'וויי (Ridgeway), שרה שׁוּרד (Shourd) ו-Solitary Watch, ארגון אמריקני המתנגד לכליאה בבידוד. לקוראים שאינם מבינים לאשורו את טיבו של העונש הניתן בשמם, האסופה הזאת תיתן מבט בלתי נשכח בזוועות ובהשפלות הייחודיות הכרוכות בכליאה בבידוד.

בבתי הכלא בארצות הברית כלואים 2,193,000 איש. יותר ממספר התושבים במנהטן. זה גם יותר מסך כל האסירים הכלואים ברוסיה או בסין, המדינות שבהן אוכלוסיות האסירים הן השנייה והשלישית בגודלן בעולם. ארצות הברית חולקת עם צפון קוריאה את התואר, "המדינה בעלת שיעור הכליאה הגבוה בעולם". בארצות הברית מצויים חמישה אחוזים מתושבי העולם, ועשרים וחמישה אחוז מאסיריו.

כ-400 אלף מבין האסירים האמריקנים נכנסו ויצאו מבידוד, ורבים משני מיליון אסירי ארצות הברית יודעים שהם עלולים למצוא את עצמם בבידוד אפילו אם נכלאו על עבירות קלות ביותר. בין 80 אלף ל-120 אלף גברים ונשים מוחזקים בבידוד מדי יום. בכל כלא פדרלי ובכל כלא השייך לאחת ממדינות ארצות הברית יש תאי בידוד. יותר מ-100 אלף ילדים אמריקנים מוחזקים בבתי כלא המשתמשים בכליאה בבידוד כפרקטיקה שגרתית. גברים, נשים וילדים עלולים להיכלא בבידוד למשך שנים בגלל גחמה של סוהר. אין הליך משפטי מסודר לכליאת אסירים בבידוד, ואין הליך משפטי למניעתה.

סביר להניח ש"אכזרית" ו"חריגה" הם שני התארים הראשונים שרוב האסירים – ורוב הקוראים – ישתמשו בהם לתיאור חוויית הכליאה בבידוד. אבל שום בית משפט בארצות הברית מעולם לא קבע שתאי הבידוד מפרים את התיקון השמיני לחוקה ואת האיסור שהוא מטיל על "עונש אכזרי וחריג". מסתבר ששופטים אמריקנים מעטים בלבד ביקרו בתוך תא בידוד.

הספר Hell Is a Very Small Place עורך לנו סיור מטריד ביחידות בידוד ברחבי ארצות הברית. את המאמרים בספר כתבו אסירים, שחלקם היו כלואים בבידוד חודשים, ולעתים אף עשרות שנים. ויש גם מאמרים של עורך דין, שני אקדמאים הפעילים בתחום המשפט ושני פסיכיאטרים, בהם סטיוארט גְרַסיאן (Grassian), מרצה לשעבר בבית הספר לרפואה של הרווארד הכותב על השפעותיה הפסיכיאטריות של הכליאה בבידוד. אסופת המאמרים הזאת היא בחזקת כתב גינוי למערכת בתי הכלא של ארצות הברית. קשה לקרוא את הספר בלי לחוש בושה.

הניסוי האמריקני הראשון בכליאה בבידוד היה מבוסס על אידיאלים אוטופיים. בהקדמה לספר, קאסלה ורידג'וויי כותבים שישנם דיווחים היסטוריים רבים על אנשים שנכלאו בגפם במגדלים ובצינוקים, ושלפני המאה התשע עשרה השתמשו חברות רבות בבידוד כמכשיר לעינוי ולהענשת עבריינים ונבלים למיניהם. עם זאת, הם טוענים בצורה משכנעת כי "הכליאה בתאי בידוד, כפרקטיקה מכוונת, מאורגנת ורווחת", היא המצאה אמריקנית מובהקת.

מערכת בתי הכלא האמריקנית המודרנית נוסדה בסוף המאה השמונה עשרה בפילדלפיה. מייסדיה הפרוטסטנטים התכוונו להשתמש בה כדי לתת ל"כופרים" די והותר זמן לקרוא את כתבי הקודש, להרהר במעשיהם ולשנות את דרכם. תומכי המערכת הזמינו מבקרים חשובים מחו"ל לצפות באסירים. קאסלה ורידג'וויי מתארים את הזעזוע של משקיפים כגון אלכסיס דה טוקוויל, גוסטב דה בּוֹמוֹן וצ'רלס דיקנס.

במסתם משנת 1833 בנושא בתי הכלא האמריקניים כתבו  דה טוקוויל ודה בומון שהמערכת, כבר מראשיתה, פנתה לדרך מוטעית, נוראה ורצחנית:

"האסירים הוכנסו לבידוד מוחלט. אבל אדם אינו מסוגל לשאת בידוד בלתי פוסק מסוג זה. הוא מרסק את הפושע ללא הפוגה וללא רחמים. הוא אינו משקם. הוא הורג".

צ'רלס דיקנס ביקר בבית הכלא Eastern State Penitentiary בפנסילבניה ב-1842, ועורכי הספר אומרים שהוא "מראשוני מבקרי הכליאה בבידוד – ואחד הרהוטים שבהם עד היום". הוא תיאר את האסירים כאנשים "שנקברו בעודם בחיים".

ב-1890, בית המשפט העליון של ארצות הברית הכיר בנזקים, באכזריות ובחוסר היעילות שדיקנס ודה טוקוויל תיארו, ובכל זאת קבע שכליאה בבידוד היא פרקטיקה חוקית לפי אמות המידה של החוקה. יותר ממאה שנה חלפו מאז, וארצות הברית כולאת אסירים בבידוד בתדירות גבוהה יותר, ולפרקי זמן ארוכים יותר, מכל מדינה אחרת בעולם. ברוב המקרים, האכזריות שאנו מפגינים בתאי הבידוד היא כמעט בלתי נראית. הממשל האמריקני אוסר על נציגי האו"ם לבקר בתאי הבידוד. אף נשיא מכהן מעולם לא ביקר בתא בידוד, ומעטים השופטים או המחוקקים שראו תא בידוד במו עיניהם.

כלא חייבים, וירג'יניה

כלא לבעלי חוב בוורסהאם, וירג'יניה (שימש עד המאה ה-19). תצלום: ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

הכוח לקבל החלטה שרירותית ולשלוח אסיר לתא בידוד אינו נמצא בידי שופטים או חבר מושבעים. כפי שקאסלה ורידג'וויי מציינים, הבידוד הוא "'קטגוריה' שנקבעת על-ידי מנהלי הכלא". ומנהלי הכלא ועובדיו רשאים להשתמש בשיקול דעתם כדי להעניש את האסירים בעונש הקיצוני הזה על מגוון של הפרות כללים – אם הם הולכים לאט מדי, או מהר מדי, או אם הם מדברים יותר מדי. הליכי השימוע של רוב בתי הכלא אינם דומים כלל וכלל להליכים משפטיים – הסוהרים, לרוב קבוצה מגובשת, הם התובעים, העדים והשופטים. 1 יותר מתשעים ושמונה אחוז מתלונות האסירים בסוגיות של בידוד, נדחות.

בתי הכלא מספקים עבודה והכנסה לקהילות שבקרבתן הם שוכנים, ולכן הקהילות האלה מעוניינות בהצלחתם. אם דבר מה בלתי הולם קורה לאחד האסירים, הקהילה נוהגת להניח שזוהי אשמת האסיר, ולא אשמתו של מתקן הכליאה המייצר הכנסות עבורה. האסירים שנשלחים לבידוד מודעים לכך, ומודעים גם למספר התלונות הנמוך שמוצא אוזן קשבת, ולכן רובם אינם מערערים על מצבם.

ההתפלגות הגזעית בתאי הבידוד מחפירה במיוחד: אף על פי ששחורים והיספניים הם שישים אחוז מהעצורים בארצות הברית, הם מהווים שמונים אחוז מאוכלוסיית בתי הכלא ותשעים וחמישה אחוז מן הנכלאים בתאי הבידוד. והמצב אינו במגמת שיפור: בחמש השנים שבין 1995 ל-2000 – התקופה העדכנית ביותר שיש לגביה נתונים זמינים – עלה מספר האסירים שהוחזקו בתאי בידוד בארבעים אחוז. ככל שאוכלוסיית בתי הכלא גדלה, המתקנים נעשים צפופים יותר וקשה יותר לנהל אותם, וכך תאי הבידוד הופכים לאפשרות קורצת עבור מי שאמון על השמירה על הסדר. ההרכב הגזעי של אוכלוסיית בתי הכלא האמריקנית, ושל אוכלוסיית תאי הבידוד, משקף את ההטיה הקיימת במערכת הפלילית נגד מיעוטים.

מערכת בתי הכלא הופכת בהדרגה למחסן של עבריינים קטינים ושל פגועי נפש. הארגון Treatment Advocacy Center מעריך שב-2012 יותר מ-350 אלף איש עם מחלות נפש קשות שהו בבתי כלא ובבתי מעצר, פי עשרה ממספר המאושפזים בבתי חולים לחולי נפש.

באוגוסט 2011, ועדה בראשות חואן א. מנדס (Méndez) - המכהן כנציג המיוחד של האו"ם לענייני עינויים ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או מבזים, ואף כתב את אחרית הדבר ב-Hell Is a Very Small Place - קבעה שאין לשלוח קטינים לבידוד. אך לעתים קרובות, הבידוד נכפה על אסירים קטינים – ובוגרים –  שהמערכת מחליטה כי אינם מסוגלים לעמוד בתנאים בבתי הכלא הרגילים. שיעור ההתאבדות של קטינים בבידוד גבוה פי שמונה עשר משיעור ההתאבדות של קטינים באוכלוסיית האסירים הכללית.

בית מעצר, נוער, בולטימור

בית מעצר לנוער, בולטימור, מרילנד. תצלום: סטיוארט מק-אלפיין

רבים מהכותבים בספר בילו חלק ניכר מחייהם כמו חיות בכלוב, אך כתיבתם מעידה על חדות הבחנה, ולכל אחד מהם תגובה ייחודית משלו לחוויית הבידוד. זוהי בדיוק הסיבה שהספר הזה חשוב ומטריד כל כך.

ג'ודית ואסקס (Vazquez), בת חמישים ותשע, האישה הראשונה שקיבלה רישיון חשמלאית בג'רזי סיטי, בילתה יותר מחמש שנים בבידוד בכלא ניו ג'רזי לאחר שהורשעה ברצח מדרגה ראשונה. היא נכלאה בתא בידוד קטנטן, "עם פיסת שמיים זערורית", ובספר היא מתארת את הצמא לאוויר – הדחף לנשום בחופשיות. הצמא היה עז כל כך, היא כותבת, שבמשך חודשים חפרה בציפורניה באיטום הגומי של מסגרת החלון כדי לעשות בה חור קטן. "הייתי זקוקה לאוויר", היא כותבת. "אני חושבת שנדרשה לי חצי שנה של חפירה ודימום לפני שהצלחתי סוף סוף ליצור חור זעיר". החור לא היה גדול מספיק בכדי לתת למשב רוח לחדור לתא, אבל ואסקס כותבת שהיא יכלה להצמיד אליו נחיר אחד בכל פעם ולשאוף אוויר צח. "הרגשתי שחזרתי להיות בן אדם", היא כותבת.

שאקא סֶנְגוֹר (Senghor), בן ארבעים ושלוש, היה בן שמונה עשרה כשרצח אדם בקרב שפרץ בגלל סמים. נגזר עליו עונש של ארבעים שנה בגין רצח מדרגה שנייה, ובסופו של דבר הוא ריצה עשרים שנה בבתי כלא של מדינת מישיגן, שבע שנים מתוכן בבידוד. לאחר שחרורו ייסד סֶנגור בדטרויט את תוכנית  Live in Peace Digital and Literary Arts Project ואחר כך מונה גם לעמית המנהל לשנת 2013 של מעבדת המדיה של MIT, וב-2014 לעמית ב- W.K. Kellogg Community Leadership Network.

ספר הזיכרונות שפרסם ב-2013, Writing My Wrongs, הוא עדות בוטה להשפעתו האכזרית ומטריפת הדעת של הבידוד. הוא נזכר, לדוגמה, ברשמיו הראשונים מהאסירים האחרים באגף כליאה שכוּנה “Graves” ("קברים"). האגף נקרא כך כי דייריו "מתים מבחינת שאר אוכלוסיית הכלא" ומכיוון שהתאים קטנים כל כך שהאסירים מרגישים כאילו "דחפו אותם לארון קבורה":

"רבים מהאסירים ב'קברים' מתנהגים כמו חיות, ולפעמים אפילו גרוע יותר. הם נלחמים שוב ושוב בסוהרים וזה בזה. כלי הנשק החביב עליהם מכונה "נשק להשמדה ישבנית" – בקבוקים מלאים בצואה המושלכים על כל מי שמוגדר כאויב. ברגע שנפגעת פעם אחת מאקדח-חרא, בכלל לא משנה כמה מקלחות תעשה: את המחשבה והתחושה שהטביעו אותך בצואה של אדם אחר לא שוכחים בקלות. הריח עומד באוויר כמו ענן רעיל במשך ימים, והוא משמש כתזכורת לכל האסירים האחרים שעליהם לשמור על זהירות".

חרארדו הרננדס (Hernández), שהיה לקוח שלי ובילה שש שנים בבידוד, כשריצה מאסר עולם בבית הכלא הפדרלי לומפוק בקליפורניה, נתן לי דוגמה לתוצאות המעוותות שכושר ההמצאה האנושי עלול להוביל אליהן בנסיבות קיצוניות:

"תאר לך שאסירים מסוגלים לייצר כלי נשק קטלניים כמעט מכל דבר – הקרטון שבתוך גליל נייר טואלט, מחוזק בצואה. אחד הדברים היחידים שיש לאסירים, אחד הדברים היחידים שהם יכולים להשתמש בו בחופשיות, הוא הצואה שלהם. זה גם דבר שהסוהרים יכולים 'להשאיר' בתוך התאים ועל קירות התאים".

סנגור מתאר את ניסיונותיו של אסיר לטיני לשים קץ לכאב ולייסורים שהיו מנת חלקו בבידוד, ואפשר ללמוד מכך על הלוגיקה המעוותת של החיים ביחידות הבידוד:

"לילה אחד הצית את עצמו אסיר לטיני. הוא היה נואש כל כך להימלט מהכאב ומהייסורים שהעדיף לשרוף את עצמו למוות. לאחר שהסוהרים הטרידו אותו במשך ימים בגלל נטייתו המינית, הוא העיר את כולנו באמצע הלילה עם גרסה מצמררת של "תפילת האדון". למחרת הוא הצית את תאו. הסוהרים ריססו אותו במטף כיבוי אש ואז לקחו אותו לתא השגחה, שם הוא הצית את עצמו שוב".

בעולם הקטן של תא הבידוד, העינוי לובש צורות בלתי צפויות. ריחות, רעשים, הטמפרטורה – לכל אלה עלולות להיות השפעות נוראות. ויליאם בלייק (Blake), בן חמישים ושתיים, שנמצא זה עשרים ותשע שנים בבידוד, לאחר שהרג שוטר ופצע שוטר נוסף בניסיון להימלט בזמן שימוע בבית משפט, כותב שבמשך חודשים, הדבר הראשון שהוא שם לב אליו בכל פעם שהתעורר בבוקר היה "סירחון הצואה האנושית, העטוף בצחנה חריפה של שתן בן מספר ימים, במקום שבו אכלתי ארוחת בוקר, צהריים וערב". בלייק כותב ש:

"ימים הופכים לשבועות שנראים כאילו לעולם לא יסתיימו, בלי שאצליח לישון יותר משינה חטופה לפני שאתלש מחלומותיי ואושלך בחזרה לתוך סיוט חי על-ידי צרחותיהם של גברים חולים שאיבדו את היכולת לשלוט בעצמם, או על-ידי דפיקותיהם של אותם משוגעים על הסורגים ועל הקירות".

פייב מוּעַלֶם-אק (Mualimm-ak), בן ארבעים, נכלא לשתֵים עשרה שנה בגין שורה של עבירות סמים, ובילה חמש שנים בבידוד בבית כלא של מדינת ניו יורק. לאחר ששוחרר ב-2012, היה ממייסדי "קמפיין מדינת ניו יורק לחלופות לכליאה בבידוד". במאמרו, מועלם-אק מתאר עולם השרוי באנרכיה ונשלט על-ידי הסוהרים והכללים השרירותיים-לכאורה שהם קובעים. על הפרת הכללים האלה הם נותנים "דו"חות" שמצטברים ומובילים לעונשים מיוחדים:

"בניו יורק, הסוהרים מחלקים דו"חות כמו ממתקים. במהלך שנותיי בכלא, קיבלתי שטף בלתי פוסק של דו"חות, כל אחד מגוחך יותר מקודמו. כשניסיתי להשתמש באמנות כדי לשמור על שפיותי, קיבלתי דו"ח על כך שיש לי יותר מדי עפרונות. עפרונות עודפים נחשבים לחפצים חדים, כלומר לכלי נשק. במקרה אחר היו לי יותר מדי בולים, שבכלא משתמשים בהם כמטבע ולכן הם נחשבים לסחורה מוברחת.

יום אחד אכלתי תפוח שלם – כולל הליבה – כי סבלתי מרעב נורא כתוצאה מתזונה לקויה. קיבלתי דו"ח על אכילת הליבה כי זרעי תפוח מכילים ארסן. בפעם הבאה שקיבלתי תפוח חששתי מדו"ח נוסף, ולכן פשוט השארתי אותו על המגש. קיבלתי דו"ח על 'סירוב לאכול'".

עבור הורים, הכליאה בבידוד טומנת בחובה סוג נוסף של אלימות. קתי בּוּדין (Boudin), לקוחה שלי, הייתה אם צעירה לילד בין חמישה עשר חודשים, כשנכלאה בבידוד בבית הכלא הפדרלי New York Metropolitan Correctional Center בגלל השתתפות בשוד שבמהלכו נהרגו שלושה אנשים. מנהלי הכלא החליטו על דעת עצמם לא לאפשר לילד לבקר אותה. לאחר קרב משפטי ארוך קיבל הילד רשות לבקר אותה, בתנאי שהוא ואמו יישארו משני צדיו של שולחן באורך שלושה מטרים וחצי ולא ייגעו זה בזה. כשהילד בכה, הסוהרים נכנסו לחדר והביקור הסתיים. בכל פעם שהילד הגיע לכלא, הסוהרים בדקו את פי הטבעת שלו ואת פיו כדי לוודא שאין בהם סמים וכלי נשק. הילד יילל. ניסינו לשכנע את מנהלי הכלא להפסיק את הבדיקות האלה, אך לשווא.

אחרי מאבק שנמשך ארבעה חודשים הרשה בית המשפט לקַתי לגעת בילד שלה במהלך ביקוריו. את המשפט יוצא הדופן הזה ניהל שופט פדרלי המתייחד בגישתו הלא-שמרנית. רוב רובן של מאות אלפי הנשים הנכלאות בבידוד ללא גישה לעורכי דין, אינן זוכות למגע פיזי עם ילדיהן.

נדמה שלחוקי המדינה נגד מגע בין הורים לילדיהם אין כל תכלית. הממשל האמריקני (ובמקרה הזה סגניו של התובע דאז, רודולף ג'וליאני) השקיע מאות אלפי דולרים כדי למנוע מאם להחזיק את תינוקה – מעשה אירציונלי ומתועב מאין כמותו.

האם יש סיבה לחשוב שעדויות בוטות וחזקות כמו אלה שנאספו כאן, ישימו קץ לכליאה בבידוד? החלטות בית משפט, חקיקות וזעקות ציבוריות מהתקופה האחרונה מרמזות על שימוש מופחת בבידוד בבתי הכלא. אך במאי 2014, בית משפט פדרלי לערעורים בדנבר קבע שהמקרה של תומס סילברסטין (Silverstein), שהוחזק בבידוד במשך שלושים שנה, אינו עומד בסתירה לחוקה.

דו"ח בנושא כליאה בבידוד שהוגש ב-2011 על-ידי ועדת האו"ם בראשות מנדס – שנכלא בבידוד על-ידי ממשלת ארגנטינה ב-1975 משום שהגיש עתירות ובקשות אחרות בשם אסירים פוליטיים – המליץ לחסל בפועל את כל סוגי הכליאה הממושכת בבידוד ברחבי העולם. הוועדה הגדירה תקופה "ממושכת" כתקופה של יותר מחמישה עשר יום ודרשה שהאסירים יזכו להליך משפטי שבמסגרתו יוכלו לבקש שחרור מהבידוד. את הדו"ח הזה, ואת המלצותיו לשינוי בהליכים הציבוריים והמשפטיים, הצגתי יחד עם "אמנסטי אינטרנשיונל" וארגוני זכויות אדם אחרים בבית משפט פדרלי בפלורידה, בכוונה להשיג פסיקה שקובעת כי הכליאה בבידוד מפרה את האיסור החוקתי על עונש אכזרי וחריג.

סינג-סינג, כלא, ניו יורק

מגדל שמירה בכלא השמור סינג-סינג בניו-יורק. תצלום: פיטר גרינברג, ויקיפדיה

בקיץ קיבל בית המשפט העליון האמריקני הזדמנות לבחון את חוקיותה של הכליאה בבידוד. במסגרת התיק "דייוויס נגד איאלה" משנת 2015, שעסק בגזר דין מוות שניתן לנאשם היספני על-ידי חבר מושבעים שכל חבריו היו לבנים, הסכים השופט אנתוני מ. קנדי (Kennedy) עם דעת הרוב וקבע שאין לבטל את גזר הדין. עם זאת, הוא ציין כי לפי העדויות מסתמן שבעשרים השנה האחרונות הנאשם הוחזק עשרים ושלוש שעות ביממה בתא ללא חלונות שאינו גדול יותר ממקום חניה. קנדי ציטט את דוסטוייבסקי, שטען כי "ניתן להעריך את רמתה התרבותית של חברה על-ידי ביקור בבתי הכלא שלה", ואמר שייתכן כי תנאי בידודו של איאלה הפרו את הכללים המוגדרים בחוקה. הבידוד "עלול להטריף את דעתו של אדם", אמר קנדי לתת-ועדה של הקונגרס. נדמה כי הוא מייחל לתיק שייאלץ את בית המשפט להתעמת עם מעמדה החוקתי של הכליאה בבידוד.

שופטות בית המשפט העליון האמריקני אלנה קגן (Kagan), סוניה סוטומאיור (Sotomayor) ורות ביידר גינסבורג (Ginsburg) דיברו על האכזריות יוצאת הדופן של הבידוד. אך רוב חוות הדעת המרכזיות האחרונות של בתי המשפט האמריקאים, כולל אחת של בית המשפט העליון, מלמדות כי עודנו רחוקים מביטול הפרקטיקה הזאת, שמבזה את כולנו. ייתכן כי מחליפו של השופט אנטונין סקאליה (Scalia) יספק את הקול החמישי הנדרש כדי להתחיל להגבילו.

בה בעת, מגפת בניית בתי הכלא ממשיכה להתפשט. בית כלא "סופר-מקס" (מתקני הכליאה המאובטחים ביותר) חדש בעלות של 200 מיליון דולר היה עתיד להיפתח בסוף 2016 באילינוי – מתקן שיכפיל את מספר תאי הבידוד בארצות הברית. ואיגודי סוהרים חזקים ממשיכים להתנגד לכל הליך המאיים לגזול מהסוהרים את שליטתם המלאה באסירים.

ברק אובמה, הנשיא האמריקני הראשון שביקר בבית כלא, יצא בגלוי נגד כליאה בבידוד והורה לתובע הכללי שלו לחקור את נושא השימוש לרעה בבידוד בבתי כלא פדרליים. התובע המליץ, בין היתר, לאסור באופן מוחלט כליאת קטינים בתאי בידוד. השנה החליטה העיר ניו יורק לאסור כליאת קטינים בבידוד בבית הכלא של רייקרז איילנד. אבל ערים אחרות ומדינות אחרות לא ימהרו לקבל החלטות דומות.

אנו נעים בכיוון הנכון, אך התנועה הזו עלולה להיעצר. השימוש בבידוד יגיע לקצו רק כשהציבור ידרוש זאת. קפקא כתב ש"ספר אמור לשמש כגרזן המבקע את הים הקפוא שבתוכנו". ייתכן שגם הספר הזה יהיה לגרזן שאנו זקוקים לו.

על הספר

Hell Is a Very Small Place: Voices from Solitary Confinement, edited by Jean Casella, James Ridgeway, and Sarah Shourd, with an afterword by Juan E. Méndez, New Press, 226 pp.

מרטין גַרְבּאס (Garbus) הוא עורך דין שייצג את אנדריי סחרוב, ואצלב האוול, הקונגרס הלאומי האפריקני ונלסון מנדלה, אמנסטי אינטרנשיונל והאיגוד האמריקני לחירויות אזרחיות בסוגיות כגון חופש הביטוי וזכויות אדם.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

© 2017  New York Review of Books.

תמונה ראשית: כיסא הפוך בחדר חקירות. תצלום: kloafoto, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מרטין גרבאס, The New York Review of Books.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על אמריקה תחתית

01
צבי

מצד אחד זה מסמך מזעזע.
"הכליאה בבידוד טומנת בחובה סוג נוסף של אלימות. קתי בּוּדין (Boudin), לקוחה שלי, הייתה אם צעירה לילד בין חמישה עשר חודשים, כשנכלאה בבידוד בבית הכלא הפדרלי"

אבל מצד שני כשקוראים את הפסקה הבאה:
"בגלל השתתפות בשוד שבמהלכו נהרגו שלושה אנשים".

הבעיה היא שהפסקה הזו מובאת בדרך אגב ובאדישות מה.
הגברת הנ"ל השתתפה ברצח של שלושה אנשים!
אז נכון שכליאה בבידוד אך ורק על פי גחמותיו של סוהר מתוסכל זה דבר בזוי. אבל לא מדובר כאן באנשים טהורים.

האם עדיף מצב של חברה ששולחת רוצח למאסר של עשרים וחמש שנה שמתוכם יורד שליש והרוצח יוצא לחופשי?

    02
    איתמר

    מסכים בהחלט. הכותב מציין כדרך אגב שהאנשים בתאי הבידוד הללו נכלאו על עבירות חמורות ביותר.
    מצד שני, בשביל לדון האם כליאה בבידוד בתנאים שכאלה היא לגיטימית, צריך להגדיר מה מטרתו של בית הכלא. האם מטרתו או ענישה לשם ענישה או שמא לשקם את האסיר ולגרום לו להבין את חומרת מעשיו? אם אנו מסכימים על האפשר השניה, אז אכן צורת הכליאה הזו אינה משיגה את מטרתה ויש לפעול לסגירת תאי הבידוד ולעבור לצורת כליאה שתוכל לאפשר לאסירים להשתקם ולחזור למוטב.

בדיוק סיימתי לקרוא את פרפר של אנרי שארייר בתרגום החדש ובתומי הנחתי שתופעות כמו כליאה בבידוד קשה המתוארות שם חלפו מהעולם. איפה... וכמובן, באמריקה, לא בצפון קוריאה או באפריקה. מולדת הדמוקרטיה.
מאחר ותיאור הבידוד באיים היה מהקשים בספר, הוספתי אותו לסקירה
http://www.שבוע-הספר.co.il/%d7%a4%d7%a8%d7%a4%d7%a8/