אני? באמת? לא יכול להיות

מה באמת גורם לאנשים להרגיש כמו מתחזים? כיצד אפשר להתגבר על ההרגשה הזאת?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לפני חמש עשרה שנה, כשקייט (שם בדוי) התחילה ללמוד לדוקטורט באוניברסיטה נחשבת, הייתה בעיה בפס המגנטי של כרטיס הסטודנט שלה, ולפעמים הוא לא פתח לה את הדלת לבניינים השונים. קייט החליטה שלא מדובר אך ורק בתקלה טכנית. "הייתה לי מין בדיחה קבועה, שהאוניברסיטה מנסה לומר לי שאני לא שייכת", היא נזכרת. "כולם דיברו על נועם חומסקי. אני אפילו לא ידעתי מי זה! כשאמא שלי באה לביקור, בכיתי ואמרתי לה שאני לא חכמה מספיק להיות כאן". בסופו של דבר סיימה קייט את הלימודים עם ציונים גבוהים, ועכשיו היא עובדת בגוגל. אבל התחושה המטרידה שהיא אינה טובה מספיק, ושבמוקדם או במאוחר היא תיחשף כמתחזה – כך היא תופשת את עצמה – כרסמה בה לאורך כל הדרך. למרבה האירוניה, יש לה נטייה לשאוף לגבהים ולשים את עצמה במצבים שרק מחריפים את התחושה הזאת. "בכל פעם שאני מתחילה אתגר חדש, אני חושבת, 'למה אני ממשיכה לעשות את זה לעצמי?'", אומרת קייט. התחושה שהיא אינה ראויה להישגיה מדרבנת אותה לעבוד קשה יותר ולהצטיין. אבל, לדבריה, "היא גם הופכת אותי לאדם מעצבן וחסר ביטחון".

נשים מצליחות מתוודות לעתים קרובות על כך שהן מרגישות שאינן חכמות ואינן ראויות להצלחתן, על אף שהראיות בשטח מעידות אחרת

קייט מעידה על עצמה שהיא לוקה בתסמונת המתחזה – כמו רבים אחרים בימינו. שריל סנדברג, מנכ"לית פייסבוק, הביאה את המונח הזה לאור הזרקורים עם פרסום ספרה רב המכר מ-2011, "לפרוץ קדימה", שבו היא מתוודה שהרגישה כמתחזה כשהייתה סטודנטית בהרוורד, ואחר כך שוב בעולם התאגידי. בהרצאת TED מ-2012, שזכתה ל-36 מיליון צפיות, הפסיכולוגית החברתית איימי קאדי (Cuddy) דיברה גם היא על ההתמודדות עם תחושת ההתחזות. בשנים האחרונות סלבריטיז כגון ניל גיימן, קייט וינסלט, רנה זלווגר ולינה דנהאם, יצאו מהארון והצהירו שגם הם הרגישו כמו מתחזים נוראים. מאמרי וידוי רבים כל כך נכתבו על תחושות של התחזות, שהאתר Jezebel פרסם השנה מאמר תגובה בשם "אין לכם תסמונת מתחזה".

בלתי אפשרי לקבוע בוודאות אם תסמונת המתחזה מתפשטת בציבור, או אם המתוודים אכן סובלים מבעיה מוגדרת, אבל אין ספק שהעניין בתסמונת גובר והולך – החל מפמיניסטיות שמנסות לתלות בה את האשמה לשימור פערי השכר ותקרת הזכוכית, עבור במבקרים שמנתחים את תסמונת המתחזה כתופעה, שחברי קבוצות מודרות חווים כשהם שואפים להצליח בתרבות הדומיננטית, וכלה בבחורים צעירים ורגישים שאומרים כי גם הם מרגישים מזויפים.

הדיון סוער וחשוב. אבל לפעמים, כשמושג ממדעי החברה צובר פופולריות בציבור הרחב, הוא יוצא מתחומי האמפיריות ומדלג אל מחוזות הספקולציה – ולכן חשוב לעצור לרגע ולבדוק מה בעצם אנחנו יודעים על תסמונת המתחזה, ומה אפשר לעשות בנדון, אם בכלל.

מסכה, מסכת צללים, במה, תאטרון

"מסכת הצללים", תצלום: יון ואלך

האמת על תחושת ההתחזות

ראשית, המונח "תסמונת מתחזה" הוא מונח מטעה. הרי זאת אינה תסמונת במובן הקליני – אין הפרעה, אין אבחנה, אין טיפול. מונח מדויק יותר יהיו "תופעת המתחזה", Impostor Phenomenon, מונח שהוטבע בסוף שנות השבעים על-ידי הפסיכולוגיות פּוֹלין רוז קְלנס (Clance) וסוזאן אַיימְס (Imes). קלנס ואיימס בחנו 150 נשים מצליחות, ושמו לב שנבדקותיהן מתוודות לעתים קרובות על כך שהן מרגישות שאינן חכמות ואינן ראויות להצלחתן, על אף שהראיות בשטח מעידות אחרת.

גורם מרכזי בתופעה הוא הפחד שבסופו של דבר אדם בעל חשיבות יגלה שאנחנו אכן מתחזים אינטלקטואליים

תופעת המתחזה אינה מסתכמת בחוסר ביטחון כללי ובנטייה להיאחז בשלילי. קלנס ואיימס הדגישו כי גורם מרכזי בתופעה הוא הפחד ש"בסופו של דבר אדם בעל חשיבות יגלה שאנחנו אכן מתחזים אינטלקטואליים". בהמשך פיתחה קלנס סולם למדידת התופעה בבני אדם, ומחקרים המבוססים על סולם זה מלמדים כי אין מדובר במאפיין קבוע אלא ברצף, ושבערך שבעים אחוז מהאנשים חווים את תופעת המתחזה בשלב כזה או אחר. אדם נתון עשוי לקבל דירוג נמוך בסולם תופעת המתחזה בתקופה אחת בחייו, ודירוג ממוצע או גבוה בתקופה אחרת.

מתחזים-בעיני-עצמם חושבים כי המחמאות שהם מקבלים חסרות חשיבות ושהישגים שלהם הושגו שלא בצדק. ביקורות צורבות בהם מאוד וכישלונות מהדהדים בהם זמן רב. למרות אישורים חיצוניים ברורים לערכם – העלאה בשכר, קידום, קבלה לאוניברסיטה יוקרתית – הם מרגישים חסרי יכולת אינטלקטואלית או מקצועית. אז איך הצליחו להגיע לאן שהגיעו? הם תולים את הישגיהם במזל, בקסם אישי, בקשרים, או בגורמים אחרים שאינם קשורים ליכולת.

ישנם גם מאפיינים התנהגותיים לתופעת המתחזה. כשמתחזים-בעיני-עצמם מקבלים מטלה או משימה כלשהי, הם נוטים לעבוד קשה מאוד – יותר מהנדרש – או דווקא להיפך, לדחות ולדחות את העבודה. כך או כך, אומר פרדריק אַנְסיל (Anseel), מרצה להתנהגות ארגונית מאוניברסיטת גנט בבלגיה, התוצאה רק מחזקת את תחושת ההתחזות שלהם. הוא קורא לכך "מעגל ההתחזות". החרוצים נוחלים הצלחה, אך אז מניחים שהם הצליחו רק בזכות השקעה מופרזת לחלוטין. הדחיינים, לעומתם, מחכים עד לרגע האחרון כדי שיהיה להם תירוץ במקרה שלא יצליחו. ואז, כשהם מצליחים – כפי שקורה ברוב המקרים, מפני שהם מוכשרים ומיומנים מספיק לבצע פרויקטים במהירות – הם זוקפים את ההצלחה לזכות מזלם הטוב.

תופעת ההתחזות מתייחדת גם בהשלכותיה המזיקות: היא עלולה לשתק ולהגביל את הסובלים ממנה. הפחד המתמשך והספקות העצמיים שהיא נוטעת בהם, וכמוהם גם חוסר היכולת ליהנות מהישגים, עלולים להוביל ל"מצב של ריקון גופני ורגשי מתמשך", אומר אנסיל. הריקון הזה, בתורו, עלול להוביל לדיכאון. וההשלכות השליליות אינן משפיעות בהכרח אך ורק על אותו אדם לבדו. גם בני זוג, ילדים וחברים עלולים להתעייף מהמאמץ הנדרש כדי לתמוך במי שמשוכנע שהוא שרלטן.

אנשים מצליחים רבים, המקבלים דירוג גבוה בסולם תופעת המתחזה, מאמינים שהפחד "להיחשף" הוא שדרבן אותם להגיע לכל הישגיהם. אבל אפילו הזווית האופטימית הזאת מוטעית. מחקר שהתפרסם השנה בכתב העת Frontiers in Psychology, מצא בקרב סטודנטים ואנשי קריירה מתאם בין תופעת ההתחזות לבין דעיכה בשאפתנות, בהשקעה בתכנון הקריירה וברצון להנהיג. גם אנסיל מצא קשר בין תופעת ההתחזות לרמות נמוכות של שביעות רצון מהעבודה ומחויבות לארגון או לחברה, אך בה בעת גילה של"מתחזים" אלה יש סיכוי גבוה יותר להישאר במשרתם, במקום לחפש אפשרויות מקצועיות טובות יותר. הולי האצ'ינס (Hutchins), מרצה לפיתוח משאבי אנוש מאוניברסיטת יוסטון, מצאה שאנשים בעלי דירוג גבוה בסולם תופעת ההתחזות מדווחים על תשישות רגשית רבה יותר, על שביעות רצון נמוכה יותר מהעבודה ועל ביצועים טובים פחות – כל אלה הן תופעות המייצרות שחיקה.

התראת מתחזה

ייתכן כי השאלה שעלינו לשאול לגבי תופעת המתחזה אינה "מי סובל ממנה?" (התשובה: כמעט כולם, בשלב כלשהו), או "מה היא עושה לנו?" (התשובה: לא טוב), אלא – וזה נכון במיוחד למי שאצלו התופעה היא כרונית או חריפה – "מה מקורהּ?" נראה שלגורמים אישיותיים יש השפעה רבה על תופעת המתחזה. אנסיל ועמיתיו מצאו שהיעדר מסוגלות עצמית הוא אחד הגורמים המנבאים החשובים ביותר לדירוג גבוה בסולם תופעת המתחזה. גורמים חשובים נוספים הם פרפקציוניזם לא סתגלני ונוירוטיות. "אנשים עם מסוגלות עצמית נמוכה מפקפקים ביכולותיהם", הוא מסביר. "פרפקציוניזם לא סתגלני הוא מונח המתייחס לרף גבוה מאוד, שמונע ממך להרגיש תחושת הישג, אפילו כשאתה עומד בו. נוירוטיות מתאפיינת ברמות גבוהות של חרדה, דאגה וחוסר ביטחון".

מסתמן שגם אינטליגנציה היא גורם מנבא לתופעת המתחזה. אמנם לא נערכו מחקרים הבוחנים במפורש מתאמים בין תופעת המתחזה למנת משכל, אבל יש מומחים המשערים שאחד הטריגרים לתופעת ההתחזות הוא אפקט דאנינג-קרוגר, הטיה קוגניטיבית שגורמת לאנשים אינטליגנטים לפקפק בכישוריהם. יתרה מזאת, אנשים אינטליגנטים מוקפים לרוב באנשים אינטליגנטים נוספים, ולכן קנה המידה שלהם להשוואה הוא מוטה.

אף על פי שזרעי תופעת ההתחזות טמונים באישיות ובאינטליגנציה, הם פורחים – ואולי יש לומר, מבאישים – רק בסביבות מסוימות. מרילין פּיוּדֶר-יוֹרְק (Puder-York), פסיכולוגית קלינית ומדריכת מנהלים, מטפלת לעתים קרובות בפציינטים רבי-הישגים הסובלים מהיבטים מסוימים של תופעת ההתחזות, ומזהה רכיב משותף ברקע שלהם: הורים ששמו דגש מופרז על הישגים אקדמיים. "הם פחדו שלא יהיו טובים מספיק, או שיינטשו במובן כלשהו על-ידי משפחה שרצתה ילד מוצלח", היא אומרת. "השאפתנות שלהם נובעת מהרצון להימנע מבושה".

פסגה, טיפוס הרים, ניו זילנד

על פסגת ההר, ניו זילנד. תצלום: ורן

סביבות עבודה מסוימות, ואפילו תחומים מקצועיים מסוימים, הם קרקע פורייה לתופעת ההתחזות. קשה להפריד בין אישיות לגורמים אחרים, אבל סביבה תחרותית, שמונעת דיון פתוח בסוגיות של ביטחון עצמי או זהות, בהחלט עלולה להעצים את תופעת ההתחזות", אומרת האצ'ינס. סוג העבודה שאתם עושים, וקיומם או היעדרם של מדדים אובייקטיביים, משפיעים גם כן על תופעת ההתחזות. כפי שאומרת ג'סיקה קולֶט (Collett), סוציולוגית מאוניברסיטת נוטרדאם, "סביר להניח שתופעת ההתחזות נפוצה פחות בתחום כמו ייעוץ פיננסי, שם הצלחתך נמדדות בהחזרי השקעות שלך. הערכות של מחקר אקדמי הן סובייקטיביות יותר".

אה, האקדמיה – נדמה כי זוהי הסביבה שבה תופעת ההתחזות היא הנפוצה ביותר. "העניין שלי בתחום התעורר בעקבות העבודה עם הדוקטורנטים שלי", אומר אנסיל. "הם היו לחוצים מאוד לגבי איכות העבודה שלהם, וחלקם התוודו בפניי כי הם חוששים שמישהו יגלה שבעצם אינם שייכים לכאן. שאלתי את הסטודנטים האלה, שהיו מוצלחים מאוד, מבריקים וחרוצים, מאיפה באו הספקות? הם לא הצליחו להסביר. התחלתי לשאול את עצמי אם זאת אשמתי!"

לתחושתו של אנסיל, תופעת ההתחזות נפוצה יותר במקצועות ובתחומים שבהם "אנשים ספורים הופכים לכוכבי-על שכולם מכירים – מין מודל 'הכול או כלום'. בסביבות כאלה, רבים שואפים לכוכבות ואינם מדברים על כישלון, וישנה נטייה חזקה להשוואה חברתית בין עמיתים. כך קורה באקדמיה – היא מושכת אליה אנשים הסובלים מתופעת ההתחזות, ואז מחריפה את הבעיה. גם בעיתונות זה קורה".

להביט מבחוץ פנימה

תופעת ההתחזות נתפשת זה מכבר כתופעה נשית, ויש הטוענים כי היא אחת הסיבות, לצד סקסיזם מערכתי, לאחוז הנמוך להחריד של נשים הממלאות תפקידים ניהוליים.

"לעתים קרובות חסרה לנשים מנה הגונה של נרקיסיזם, כמו שיש לגברים", אומרת פיודר-יורק. "גברים אינם מרגישים כמו מתחזים סביב שולחן הדירקטוריון, או כשהם צריכים להתנהג כמו מומחים בנושא שהם בכלל לא מבינים בו. יהיו כישוריהם אשר יהיו, שיעור גבוה יותר של גברים נכנסים למצבים כאלה בביטחון, ואף בביטחון מופרז".

המחקרים השונים מעלים מסקנות מעורבות לגבי ההתפלגות המגדרית של התופעה. במחקרהּ בנושא אקדמאים ראתה האצ'ינס שהתופעה נפוצה יותר בקרב נשים, ואילו במחקר שערך אנסיל בקרב מגוון תעשיות, גברים דיווחו על תחושות התחזות מעט חזקות יותר. ייתכן שתופעת ההתחזות נפוצה באותה מידה בקרב גברים ונשים, אך הם מגיבים לה באופן שונה בגלל התניות תרבותיות. לדוגמה, קולט מצאה שלנשים אקדמאיות עם תחושות התחזות חזקות יש נטייה חזקה יותר מאשר לגברים לוותר על משרות במסלול המוביל לקביעות, מה שמעיד כי לגברים יש קור הרוח הנדרש להעמיד פנים עד שיגיעו ליעד הרצוי.

בדמה לנשים ההישגיות שעוררו במקור את הדיון בתופעה, גם קבוצות מיעוט גזעיות ואתניות סובלות לעתים קרובות מתחושות של התחזות. זוהי השלכה של הסטריאוטיפיזציה החברתית שממנה הם סובלים ושל ההרגשה שהם אינם נמדדים לפי יכולותיהם האישיות, אלא נתפשים רק כנציגים של הקבוצה האתנית שלהם. טיפאני מקלֵיין (McLain), מטפלת מסן פרנסיסקו המתמקדת בצעירים בני מיעוטים שעובדים בתחום הטכנולוגי, אומרת שלרבים ממטופליה יש "חרדה עמוקה שמא יעשו משהו ש'יחשוף' אותם ואת המגרעות שלהם. זוהי בעיה כפולה, כי בו בזמן הם מרגישים שאם הם יכשלו ולא ימשיכו להצליח, הם ייצגו באופן שלילי את כל שאר חברי הקבוצה שלהם".

השילוב בין מעמד לגזע עלול להעצים את תחושות ההתחזות. מקליין זוכרת שטיפלה באישה אפרו-אמריקנית שגדלה במשפחה ענייה. האישה הזאת מצאה את עצמה בנסיעת עבודה לעמק נאפּה, שם לגמו עמיתיה בקבוקי יין שמחירם 500 דולר במהלך סיעורי המוחות שלהם. "היא לא ידעה איך לדבר על יין, והראוותנות עוררה בה סלידה", אומרת מקליין. ואם מישהו היה שואל אותה שאלה ישירה? האם הייתה נחשפת?

"חשוב להבין שתופעת ההתחזות כרוכה בתחושת בושה", אומרת מקליין. "בושה גורמת לנו לסגת, להשפיל ראש, להימנע מתקשורת עם אנשים אחרים. כשאנחנו מוצפים בושה, קשה לנו להרגיע את עצמנו ולתקשר עם הסביבה". מקליין ייעצה למטופלת שלה לעשות שימוש אסטרטגי בהומור כדי לנטרל את המבוכה, בלי להעמיד פנים שהיא אדם אחר – למשל, לצחוק בקלילות על הבורגנות של עמיתיה. "בחברה שלנו קשה להיות שונה, אבל אנשים אוהבים טיפוסים שונים שמאמצים את השונוּת שלהם. אם אתם מציגים את השוני שלכם לראווה, אתם מנטרלים את החשש שמישהו אחר יחשוף אותו".

בסופו של דבר, טוענת מקליין, לא רק העובדים עצמם אמורים להיות אחראים לשינוי תחושת המסוגלות המקצועית שלהם. גם חברות וארגונים אמורים לקבל אחריות על התרבות שהם בונים. "בהיי-טק מדברים הרבה על גיוון", אומרת מקליין. "יש מקומות שרוצים רק לדבר, ויש מקומות שמטפחים בפועל סביבה של קבלה וכבוד לכולם".

ההמתנה משתלמת

"היום אני כבר לא מרגישה כמו מתחזה", אומרת סוזן קיין (Cain), מחברת רב המכר Quiet ודוברת למען אינטרוברטים (מופנמים) בכל העולם, שמודה כי סבלה בעבר מתחושות של התחזות. "אני חושבת שזה אחד מיתרונות הגיל. האמיגדלה נעשית רגישה פחות, ויש לך פחות רגשות שליליים".

למעשה, ייתכן שהאסטרטגיה הטובה יותר מבחינת צעירים הסובלים מתופעת ההתחזות, היא פשוט לחכות שהתחושה תחלוף. "אני מגדירה את תופעת ההתחזות כחוויה התפתחותית נורמלית", אומרת האצ'ינס. המחקר שלה מלמד כי אמנם אקדמאים אחדים ממשיכים לסבול מתופעת ההתחזות גם בגיל מבוגר, אבל אצל רובם התחושות האלה פוחתות ככל שהם מתקדמים במסגרת האקדמית. לאנסיל יש עצה דומה עבורנו, בהתבסס על ממצאיו. הוא ראה כי קרוב לרבע מהאנשים בשנות העשרים לחיהם חווים תחושות חזקות של התחזות, בהשוואה לארבעה עשר אחוז בלבד מאנשים בשנות החמישים לחייהם. "אני רואה בזה טרדה שנעלמת עם הזמן", הוא אומר, "רק מעטים יסבלו מזה באופן משמעותי בטווח הארוך".

עם זאת, שינויים גדולים ואתגרים חדשים עלולים לעורר בנו תחושות של התחזות בכל גיל. "רוב הטיפוסים ההישגיים בטוחים למדי במיומנויות הטכניות שלהם", אומרת פיודר-יורק, "אבל הם עלולים לאבד את הביטחון כשהם מקבלים תפקידי ניהול, שבהם הציפייה היא שיהיו אסרטיביים וירגישו שהגיעו לאן שהגיעו בזכות ולא בחסד". העיקשות והעוצמה של הפחד שלא לעמוד בציפיות, היא שמבחינה בין תופעת התחזות אמיתית לחששות רגילים.

אין טיפול בטוח לתופעת ההתחזות, אף על פי שאנסיל מוצא כי תמיכה חברתית בעבודה מקלה עלינו מאוד. הוא חושב שכדאי ללמד עובדים איך להעריך את עצמם באופן אובייקטיבי ואיך לקבל ביקורת בונה. בחוג שלו, לדוגמה, הוא החליף את "קיר התהילה" הידוע ב"קיר הכישלון", שם תולים כולם מכתבי דחייה, רעיונות מפוקפקים וניסויים כושלים. הקיר הזה משדר שכישלון הוא דבר נורמלי.

גם האצ'ינס ממליצה לדבר בפתיחות על תופעת ההתחזות כדי לנטרל אותה. במחקרה היא זיהתה מספר כישורי התמודדות יעילים, כמו חיפוש תמיכה רגשית, שימוש בהומור, התעמלות, פעילות רוחנית והתוודות על תחושות של התחזות בפני מנטור (אף ששליש בלבד מנבדקיה עשו זאת). כ"ניצולת התחזות" בעצמה, היא נזכרת שהתחושות האלה שככו ברגע שהיא התחילה לייחס ערך רב יותר להיבטים הלא מקצועיים של חייה, במקום לבסס את הזהות שלה אך ורק על הצלחתה המחקרית. ולמרבה האירוניה, כאשר היא הפסיקה להפעיל על עצמה כל כך הרבה לחץ להצליח, היא נעשתה פרודוקטיבית יותר בעבודה.

קפיצה לרוחק, בור קפיצה

הצלחה או כישלון? בתחרות אתלטיקה בקנדה. תצלום: Sangudo

כשפיודר-יורק מאמנת אנשים הישגיים, היא שמה את הדגש על מודעות עצמית. "גם אם הפחד דרבן אותם להצליח עד עכשיו, בשלב מסוים הדפוס הזה יפסיק לעזור", היא אומרת. "כדאי לנסות לבחון את המחשבות שלנו מזוויות שונות, לתרגל מדיטציה, ולפעמים אפילו לקחת מינון נמוך של תרופות נגד חרדה". היא ממליצה גם להתנסות בהתנהגויות חדשות. "מה יקרה אם תביעו את דעתכם בפגישה?" היא אומרת לחלק ממטופליה. "מה אתם יכולים לעשות כדי להקרין עוצמה, איך אתם יכולים להתלבש ולהציג את עצמכם כדי להקרין עוצמה? איך מתנהגים כמו אדם שבטוח בעצמו, אפילו אם אינכם חשים ביטחון?"

לעתים מספיק להטיל ספק בהבחנה בין "מזויף" ל"אמיתי" כדי להבין שתחושות של התחזות אינן חריגות. "בתרבות שלנו, אנחנו מתעסקים המון באותנטיות ורוצים תמיד שהמעשים שלנו ישקפו באופן מדויק את תחושותינו", אומרת קיין. "אבל משחק תפקידים הוא חלק מהחוויה האנושית. כששופטים חבשו פיאות ולבשו גלימות, אולי הם לא הרגישו אותנטיים, אבל הם שיחקו תפקיד שנחשב לגיטימי. משחק תפקידים אינו בלתי אותנטי אם הוא נועד לקדם פרויקט אישי משמעותי – כלומר אם הוא קשור למשהו שחשוב לנו. אני הרגשתי כמו מתחזה כשקידמתי את הספר שלי. זה היה מפחיד, אבל התרגלתי, כי זה עזר לי להגשים פרויקט אישי שהיה חשוב לי. אז אולי העניין אינו להיפטר מתחושות ההתחזות, אלא ללמוד להרגיש נוח איתן".

לאלכס ליקרמן (Lickerman), מומחה לרפואה פנימית המשלב את אמונתו הבודהיסטית בעבודתו, יש מטופל בעל שם, הסובל מתופעת ההתחזות. "הוא מפורסם בתחומו בכל העולם, אחד האנשים הנחמדים והעדינים ביותר שיש. עדין ומבריק", אומר ליקרמן. "קשה לו מאוד להתמודד עם הציפיות הנלוות למוניטין שלו. הוא לא חושב שהוא יצליח לעמוד בהן. אני מפציר בו שיסלח לעצמו אם באמת לא יעמוד בציפיות, ושיפסיק להתמקד בנרטיב שאנשים אחרים כופים עליו. הוא אמור להתמקד בעבודה עצמה".

אמנם כדאי ומומלץ להקל את הסבל ולהצליח בקריירה, אבל אולי מעט התחזות אינה רעה כל כך - לכל אחד מאיתנו באופן אישי ולתרבות בכלל. "לפעמים, המחשבה שאיננו הכי טובים או הכי מבריקים דווקא מועילה לנו", אומרת סוזן פינקר (Pinker), פסיכולוגית ומחברת הספר The Village Effect. "לענווה יש ערך. אני חושבת שכשאנחנו שמים דגש מופרז על ביטחון עצמי – והנתונים מראים בבירור שאין קשר בינו לבין רמת הכישורים – אנחנו מעודדים סוג של נרקיסיזם. הגיוני שנפקפק בעצמנו. במובן זה, העיסוק הגלוי בתחושות של התחזות עוזר לנו להבין את מהותה של הצלחה".

 

קרלין פלורה היא מחברת הספר “Friendfluence: The Surprising Ways Friends Make Us Who We Are".

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2016 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Content Agency.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: ילד בחליפה של גבר. תצלום: Zing Images, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קרלין פלורה, Psychology Today.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על אני? באמת? לא יכול להיות

01
קלרטה טרגר

איזה מאמר חשוב ומצוין.
התוועדתי לתסמונת הזו רק לפני כמה חודשים, יחד עם "תסביך יונה", וזה היה מאיר עיניים.
אני חושבת שחלק מזה ש(א)נשים לא מרבות לדבר על זה, גורמת לאי-ההכרה בכך שזו תופעה שהיא יחסית נחלת רבות, וזה עוד יותר מכביד את המשא.
תודה

02
צ'ולפן חמטובה

כבר שנים שאני מסתובבת עם התחושה הזאת, ועם הפחד להחשף..
תודה לכם על הכתבה החשובה שמעלה את המודעות לתופעה הזו. אולי זה יעזור גם לאחרים הסובלים מהתופעה להבין שהיא נפוצה יותר משנדמה.

03
שמחה

באותו הקשר, מומלץ לקרוא את הסיפור הקצר של דיוויד פוסטר וואלאס Good old neon ('ניאון ותיק וטוב', מופיע בספר 'ילדה עם שיער מוזר' שתורגם לעברית), שמדבר בדיוק בנושא ההתחזות ותפיסה שגויה של המציאות, וההשלכות (ההרסניות) שיכולות להיות לה.
באופן אישי, יכול להעיד שאי התמודדות עם תופעת ההתחזות יכולה להיות עוול לא קל במונחים אישיים וחברתיים (ואפילו בזמן כתיבת שורות אלה).
לדעתי, העוקץ העיקרי בתופעת ההתחזות הוא שהסובל ממנה 'מתחזה' במחשבותיו גם אל האנשים שמרכיבים את הסביבה שלו, קרי מחליט בשבילם את דעתם לגביו ולגבי מעשיו, ומעניש את עצמו מההשלכות האפשריות לשלל התגובות שהוא החליט שיהיו להם.
בעולם שבו בימוי התדמית החברתית נפוץ יותר מאי פעם, לדעתי חצי נחמה היא אכן ההבנה שהתחזות היא עוד כלי תקשורתי בסיסי עם סביבתנו, ואחד שעוזר לנו להתחבר לעולם.
אבל מה שעזר (ועוזר) לי הוא, מעבר לתקשורת טובה עם מושאי ההתחזות, בעיקר ההבנה שגם אם לשיטתנו בסופו של יום אנחנו מתחזים, זו רק דעתנו, שהושמעה בבית המשפט שאנחנו מנהלים, כשאנחנו גם התובעים, גם הנתבעים, גם חבר המושבעים, וגם השופטים.
ולסיכום, תודה על המאמר המצוין :)