אני חושב משמע יש לי גוף

בפנטזיה הטרנס-הומניסטית של התעלות מעל הגוף, קשה לנו לדמיין תודעה של פרה מתקיימת באופן עצמאי בסייברספייס. אך המחשבה על ״עצמי״ אנושי נפרד מפספסת משהו מהותי
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

"עם המשיח נצלבתי ואין עוד אנכי החי, כי אם המשיח הוא חי בקרבי. והחיים אשר אני חי עתה בבשר, אחיה באמונת בן האלוהים, אשר אהבני וייתן את נפשו בעדי".
הברית החדשה, האיגרת אל הגלאטיים, ב, 20

היה זה בתחילת שנות השישים לספירה, שנות השישים הראשונות אי פעם, כשפאולוס חשף את התעלותו האישית, אותה הוא תפש כפדות מהחטא הקדמון. הוא אינו עוד הוא עצמו, אלא אחר חי בקרבו; או שמא דרכו? עצם מהותו עוברת מהפך ושינוי – זה אינו עוד "הוא" שחי. דבר-מה דרמטי ביותר אירע לרוחו או לנשמתו. באשר לחייו הגופניים, החיים שהוא חי "בבשר", הרי שגם הם נעשים שונים. אלה נכללים כעת "באמונת בן האלוהים" – נתמכים, אולי אפילו מתקיימים, באמצעות כוח נעלה יותר.

אין כל חדש, אם כן, בניסיונותיה של האנושות להתעלות מעבר לעצמה. נהפוך הוא: הדת והפוסט-הומניזם כרוכים זה בזה, לעתים אף מהווים מונחים נרדפים. כך הדבר עוד מאז מה שמכונה "עידן הציר", או במלים אחרות אותה תקופה, סביב אמצע האלף הראשון לפני הספירה, בה החלו הדת והפילוסופיה לראשונה לאמץ מאפיינים אוניברסליים, רפלקסיבים והדגישו את השיפור העצמי באמצעות מסגרות טקסיות ואתיות. המוקשה של ההינדואיזם האופנישדי, הנירוונה של הבודהיזם, האטַרקסיה של אסכולות הפילוסופיה היוונית העתיקה ו"לבישת" המשיח של הנוצרים המוקדמים – כל אלה אינם אלא חזונות פוסט-הומניסטיים וטראנס-הומניסטיים באמצעותם הפרט מתעלה ומשתנה.

עם זאת, יש להודות שבמשך קרוב לאלפיים שנה הפנה המערב את גבו למיזמים טראנס-הומניסטיים והעסיק את עצמו בבנייה הנכונה של האדם. הן בעקבות המורשת היהודית, והן כמורשת של מסורות הלניסטיות (במיוחד האפלטוניות והאריסטוטליות), ביקשה האימפריה הרומית שהומרה לנצרות לבסס את יחסיה עם האמת לא דרך דחיית האדם, אלא על ידי הצבתו בקשר ישיר ונכון עם האלוהים (או "האחד").

בהיותו האחר האולטימטיבי, האל המונותאיסטי של היהדות, הנצרות והאיסלאם אצר בחובו את האמת באלף רבתי, ודרש מכל מי שרצה בה לחפש את התשובות אצלו. הכמיהה מעלה, על עבר הנשגב, חדלה במהלך המאות הראשונות לספירה להתממש באמצעות עליה מיסטית ואפותיאוזה עבור כלל המאמינים, למעט עילית נבחרת ומצומצמת. בשביל השאר היא התגשמה אך ורק על ידי העמדתו של דיאלוג אינטר-סובייקטיבי עם האחר הגדול, לרוב באמצעות טקסטים ופולחנים מקודשים. במסגרת דפוס התנהלות, שמאוחר יותר יכונה על ידי הגל "דיאלקטיקת האדון והעבד", מערכת יחסים דו-צדדית זו העצימה לא רק את האדון – במקרה שלנו, האל הטרנסצנדנטי – אלא גם את העבד, שבמקרה שלנו היה האדם הדתי. התפישה המערבית של היצור האנושי לבשה תבנית של פרט אוטונומי במידה רבה הודות לתפישת אותו הפרט כשותף לדו-שיח המנהל מערכת יחסים מרצון עם האחר המקודש.

המיזם הטראנס-הומניסטי מבקש לשמר את העצמי האנושי, אותו ניתן לשפר, להפוך לחכם או לחזק יותר, ואולי אפילו ניתן להפכו לבן אלמוות, אולם הוא לא ישתנה באופן מהותי, ובוודאי שלא יאויין

ההומניזם חב אפוא רבים משורשיו למסורות הדתיות של המונותאיזם הטרנסצנדנטי. כאשר בני תקופת הרנסנס, ואחריהם הרפורמטורים הפרוטסטנטיים, הניחו את היסודות הראשונים לפרויקט ההומניסטי, הם עשו זאת כנגד ולעומת הקדושה הטרנסצנדנטית. אפילו בנקודת השיא האידיאולוגית של ההומניזם, בסוף המאה ה-18, עם המהפכות הדמוקרטיות של ארה"ב וצרפת, מבשריו הסתמכו על האל לצורך מציאת מקורן והבטחת המשכיותן של מה שאז כבר כונה זכויות האדם.
לא קשה אם כך להבין מדוע דעיכתו וקריסתו הסופית של האל המונותאיסטי הטרנסצנדנטי הציבה אתגר מהותי בפני החזון ההומניסטי. בעקבות תהליכים משולבים שכללו את עלייתה של התפישה הנטורליסטית של היקום, הסרת המסתורין מהחיים בשל המהפכה המדעית, התפתחותם של מקורות מוסר סובייקטיביים השייכים לעולם הפנימי של הפרט (כגון חשיבה אנליטית ורציונלית, או רגשות ויצרים פנימיים "טבעיים" ו"ספונטניים"), הפך הרעיון של האל הטרנסצנדנטי למיותר או אף כזה שלא יעלה על הדעת, והולידה היעדר אמונה נרחב מחד, ודתיות מסוג אחר מאידך.

אותה דתיות מסוג אחר היא מעניינינו, שכן היא זו שמשותפת הן לחיפוש הרוחני המודרני, כפי שהוא מתבטא במעגלי הרוחניות העכשווית (שלעיתים מכונים ה"ניו אייג'”), והן לקבוצות השונות העוסקות בחיפוש סוטריולוגי (גאולי) טראנס-הומניסטי המבוסס על הישגים טכנולוגיים והנחות מדעיות או פסאודו-מדעיות.

זמנים אתיים

בהתייחסותי למאפיינים הדתיים של החיפוש הטכנולוגי הטראנס-הומניסטי, אינני מצביע רק על נקודות הדמיון הברורות בין רעיונות כמו ה"סינגולריות" של ריי קורצווייל והמשיחיות המונותאיסטית. כפי שניתן להבין מכותרת ספרו של קורצווייל שיצא ב-2005, “The Singularity Is Near: When Humans Transcend Biology", לא נמצא אפילו ניסיון להסוות את תבניות השיח המשיחיות במובהק. לא אתייחס גם לקבוצות כמו הראלים, האימורטליסטים, הטכנו-פגאנים או הלוציפריאנים, שלכולם מאפיינים ומוטיבים דתיים מובהקים, וכולם מפגינים שימוש ברור ואף מודע בסמלים ורעיונות דתיים.

תחת זאת, כוונתי היא לאופי החיפוש הדתי, לצורתו יותר מאשר לתוכנו. שכן צורתה של הדת היא זו שהשתנתה באופן יסודי במערב במאות השנים האחרונות, מה שהוביל לתהליך חילון שהוא פוסט-תאיסטי הרבה יותר משהוא א-תאיסטי. בפוסט-תאיזם הכוונה לדת שאינה מרוכזת סביב המלך הגדול הגיבור והנורא של המונותאיזם, אלא עוסקת במה שפוקו היה מכנה "הדאגה לעצמי". זוהי דת המתגלמת פחות כאמונה קהילתית המבוססת על פולחנים משותפים וחוקים של התנהגות חברתית, ויותר על חיפוש רוחני אישי. במלה אחת: אתיקה.
אין כאן אפוא רק עניין של בחירה חופשית ועיצוב פרטי של האמונה. המפנה מדת מאורגנת מסורתית לעבר דת אינדיבידואלית וולונטרית הוא גם מפנה מפולחן מסורתי וציות לחוק כללי אל עבר דאגתו של האינדיבידואל לשלמותו הרוחנית הפרטית. זהו השינוי שיש להבחין בו הבחן היטב, שכן הוא הקושר את הסצנה הרוחנית בת ימינו למיזמים הפוסט- והטרנס-הומניסטים המתרחשים בו בזמן.

בכדי להבין את המטמורפוזה הדתית הזו עלינו להפנים את ההשלכות הדרמטיות של אובדן האל המונותאיסטי הטרנסצנדנטי. הנחת קיומו של מקור טרנסצנדנטלי של סמכות ואמת גוררת אחריה בצמידות תפישת עולם בינארית המציגה דיכוטומיות ברורות בין הפכים-לכאורה, כגון העולם הזה והעולם הבא, טבע ואדם, חומר ורוח, גוף ונפש וגבר ואשה. יתרה מזאת, על מנת לציית לאלוהינו כראוי עלינו לאמץ באופן מלא רק צד אחד של כל צמד בינארי, ולבקש את האמת האלוהית בדחיית השני ובכמיהה מעלה והלאה מקיומנו הארצי.

איונה של האלוהות הטרנסצנדנטית הפכה את המציאות בעולם הזה למוקד חיינו הדתיים. החיפוש אחר אמת וגאולה מתבצע כאן ועכשיו, דרך עולם התופעות כפי שאנחנו רואים אותו. הטבע, התודעה שלנו, רגשותינו ואפילו גופנו הפכו למשאבים בלתי נדלים לכריית מחצבים רוחניים. מערכת אתית, הכוללת כרגיל עקרונות מוסריים ושיטות מדיטציה, אמורה להביא אותנו, על ידי דקדוק בהפעלתה, למימוש מלא של גאולה דתית (בין אם זו תיתפס בעינינו כשחרור רוחני, איזון רגשי או אחדות עם כל הקיים).

במובן מסוים, זוהי חזרה לסוג הדתיות הטרנספורמטיבית שהוצגה לעיל על ידי פאולוס, ובעבר על ידי המסורות האפיקוריות והסטואיות ההלניסטיות, ההינדואיזם האופנישדי וזרמים מסוימים בבודהיזם. זהו גם סוג החיים הרוחניים שאנו מוצאים לעיתים במסורות המיסטיות של המערב, כגון הסופיזם, הקבלה, הניאו-פלטוניזם וההרמטיציזם. אולם מה שהופך את מצב העניינים הנוכחי במערב למהפכני הוא היקף תפוצתו של ההגיון הדתי הזה והמידה בה הוא פופולרי כיום. מגישתה האזוטרית של אליטה מובחנת הוא הפך לדתיות הפשוטה והברורה מאליה של ההמונים. למעשה, ה"ברית" הדיאלוגית הנכרתת עם אל טרנסצנדנטי היא שהפכה לנדירה בתרבות המערבית בת ימינו (נדירה יותר באירופה מאשר בארה"ב ובישראל).

לדידי הטרנס-הומניזם אינו אלא ערוץ מסוים בתוך הזרם הדתי המרכזי הזה. כמו במקרה של נתיבים רוחניים רבים מסוגת הניו-אייג', אמונה זו מבקשת לשפר את מצבו של הפרט על מנת להשיג יעדים על-אנושיים, כמו זיכרון מועצם, כוח ביוני, חסינות מלאה בפני מחלות ואפילו אלמוות. בדרך זו היא מציעה גאולה פרטית, כשההבדל בינה לבין רוב נתיבי הרוחניות העכשווית הוא שכדי להשיג מטרה זו היא משתמשת לא במערך של כללי אתיקה אלא בטכנולוגיה מתקדמת.
אולם המאמץ לשפר ולהתעלות מעל למצב האנושי הוא כאמור משותף. כפי שכותב פטריק הופקינס במאמר תחת הכותרת " Transcending the Animal: How Transhumanism and Religion Are and Are Not Alike":

אני רואה את הטראנס-הומניזם כתגובה למגבלות הנתונות של הטבע האנושי, הנתפשות כמאכזבות וכמדכאות. כמו הדת – אולם שלא כמו ההומניזם החילוני המוכן לקבל או להתמודד איתה – טראנס-הומניסטים שואפים להתעלות מעל לחיה ופועלים באופן אקטיבי לשם כך. שלא כמו התקווה בעלמא לפיה יכולה ההתעלות פשוט להתרחש, טראנס-הומניסטים נוקטים באגרסיביות בפרקטיקות הפיזיות, בטכנולוגיות, שיכולות להפוך את ההתעלות למציאות.

מה שהייתי מוסיף לדבריו של הופקינס הוא שסוג מסוים זה של דת, שבה נעשה מאמץ פעיל להתעלות מעל ל"חיה" האנושית עוד בחיים האלה, היה, כפי שכבר צוין לעיל, נדיר למדי במערב באלפיים השנים האחרונות, ורק מאז המחצית השנייה של המאה העשרים הפך לתופעה נרחבת והמונית. הטראנס-הומניזם ממוקם אפוא כזרם מסוים בתוך תופעה המונית זו.

יש לשער שקל יותר "להעלות" מודעות של פרה למחשב מאשר לעשות זאת למודעות אנושית, היות שמודעות של פרה היא כמובן פשוטה בהרבה. אולם לא נצליח לדמיין את ה"עצמי" של הפרה כפרט שחי חיים וירטואליים בסייברספייס

ועם זאת, ישנו הבדל מהותי בין המיזמים הטראנס-הומניסטיים השונים לבין הדרכים הרוחניות, והבדל זה הוא שבסופו של דבר מפנה את הנתיבים הגאוליים הללו בכיוונים מנוגדים למדי. עלינו לזכור כי עבור כמעט כל הזרמים הדתיים המיסטיים, התעלות מעל הגוף האנושי היתה קשורה באופן הדוק להתעלות מעל העצמי האנושי. כפי שמצהיר פאולוס הקדוש בציטוט בו פתחתי: “ואין עוד אנכי החי, כי אם המשיח הוא חי בקרבי".

עבור המחזיקים באפיקוריאניזם, האטראקסיה הושגה על ידי ההבנה שהעצמי אינו יותר מצירוף של חלקיקים חומריים, ולא נשמה רוחנית. בזרמים מסוימים של ההינדואיזם, מוקשה הושגה כאשר הפרט הבין כי האטמן אינו למעשה העצמי האישי אלא הוא זהה לברהמן האחד האוניברסלי. עבור הבודהיזם המטרה היתה להבין שאין עצמי נפרד כלל, ובחצרות חסידיות שונות נחשבת ההשגה העליונה להבנה שהעצמי הינו האלוהות עצמה. ניתן למעשה להגדיר את החיפוש המיסטי (ושמעתי את ההגדרה המבריקה הזו מפי משה הלברטל) כעצם התהליך ההדרגתי או החטוף של השלת העצמיות והזהות האינדיבידואלית. תבניות אלה של מטרה וכוונה עדיין משתמרות בחוגים רוחניים בני ימינו.

בניגוד לכך, המיזם הטראנס-הומניסטי מבקש לשמר את אותו עצמי אנושי שהיה קיים בתחילת המסע. את העצמי הזה ניתן לשפר, להפוך לחכם או לחזק יותר, ואולי אפילו ניתן להפכו לבן אלמוות, אולם הוא לא ישתנה באופן מהותי, ובוודאי שלא יאויין. אני רואה בכך הבחנה מהותית בין שני נתיבי "הדאגה לעצמי" הללו, וליקוי יסודי במאמץ הטרנס-הומניסטי. הסיבה שבגללה אני רואה בכך טעות מהותית מצד הטרנס-הומניסטים (וזאת לשיטתם הם, כל עוד הם מבקשים להגדיל את חירותו של האדם), הוא משום שהעצמי שהם מדמים לשפרו או להפכו לבן אלמוות אינו אלא תוצר תרבותי-אנושי מסוים ומוגבל. אם לדייק, מדובר בעצמי הרציונלי והאנליטי של עידן הנאורות, שהוא עצמו גרסה מחולנת של הנשמה היהודית-נוצרית. תפישה זו של העצמי האנושי הוצגה באופן המפורש ביותר לראשונה על ידי רנה דקארט, ופותחה באופן מלא ביצירותיו של עמנואל קאנט. ראיית מודל העצמי המסויים הזה כעצמי האנושי האמיתי או הממשי היא טעות. התבססות על תפיסה מוטעית שכזו טומנת בחובה אסון.

על מנת להדגים בזריזות את טענתי אדרש לשני סרטים שעלו לאחרונה לאקרנים: “היא", בבמויו של ספייק ג'ונז, ו"התעלות" בבימויו של וולי פפיסטר. בשני הסרטים הללו "מועלית" או נוצרת תודעה אנושית או דמוית-אנוש במחשב. תודעה זו נוהגת כישות בעלת בינה, או במלים פשוטות – כעצמי. מאידך, לעצמי הטראנס-אנושי הזה אין גוף מוחשי, והוא "נע" במרחבי הסייברספייס כרצונו. אני טוען כי ראייה זו של הדברים, אותה חולקים פוסט- וטרנס-הומניסטים רבים, היא כוזבת לחלוטין, ובנויה, כפי שציינתי, על הנשמה המחולנת של ההשכלה. כמו במקרה הנשמה היהודית-נוצרית היא אינה לוקחת בחשבון את הקשר שאין לנתקו בין הגוף לתודעה. אינני טוען שרק רקמות מוח – ולא שבבי סיליקון – יכולים ליצור תודעה. אינני שוביניסט של חומר ואני בהחלט מאמין, כמאמר הביטוי השנון, “it ain't the meat, it's the motion ".

מה שאני כן אומר הוא שהמודעות שלנו תלויה בגופנו כדי להבין את עצמה וכדי לתפקד. קצרה היריעה מלהיכנס לעובי הקורה, ורק אדגיש שאנו יצורים הנתונים בגוף ושרק דרך הגוף אנחנו מבינים מי אנחנו ומהו העולם. זו הסיבה שבגללה אנו משתמשים בידיים כשאנו מדברים, אפילו בטלפון. זו הסיבה שבגללה אנחנו חושבים טוב יותר תוך כדי הליכה. זו הסיבה שבגללה שפתנו מלאה במטאפורות של חלל וזמן המיועדות להבין את הנפש והרוח. אכן, אפילו מונחים כמו "על-אדם" ו"טראנס-הומניסטי" הם מטפורות חלליות, ו"פוסט-הומניסטי" הוא מטפורה של זמן.
בסרט "היא", הגיבור (המגולם על ידי חואקין פיניקס), מתנה אהבים עם בת זוגו המתקיימת כתבונה מלאכותית בסייברספייס, וזו ממש חווה אורגזמה – ללא גוף. אני חושב שהאופנים היסודיים ביותר שבהם גופנו משפיע על תחושותינו, רגשותינו ומודעותנו והצורות שבהן כל אלה תלויות בגוף אינם נלקחים בחשבון בפנטזיה הפוסט-הומניסטית הזו. איש טרם חווה אורגזמה ללא גוף, ואפילו הניסיון לתאר תרחיש שכזה נזקק לדימויים גופניים, כפי שגיבורי הסרט אכן מחליפים ביניהם.

על מנת להבין עד מה גדול חובנו לתבנית הנשמה היהודית-נוצרית כאשר אנו מדמיינים תודעה שמחוץ לגוף הייתי רוצה לבקש שננסה לדמיין מודעות של פרה ה"מועלית" למחשב-על. ממבט ראשון, יש לשער שקל יותר "להעלות" מודעות של פרה למחשב מאשר לעשות זאת למודעות אנושית, היות שמודעות של פרה היא כמובן פשוטה בהרבה. אולם לא נצליח לדמיין את ה"עצמי" של הפרה כפרט שחי חיים וירטואליים בסייברספייס. אני משער שלא נצליח בכך משום שאנו מקצים מעמד מיוחד לתודעה האנושית, ודבר זה נובע מכך שתפישתנו אותה מבוססת, כאמור, על הנשמה היהודית-נוצרית המחולנת של הנאורות. רק לכזו יש חיים מחוץ לבשר.

כאשר הגיבורה הנשית ב"התעלות" (רבקה הול) מדברת על בן זוגה בסרט (ג'וני דפ) וטוענת ש"מוחו הוא דפוס של אותות חשמליים […] נוכל להעלות את המודעות שלו [למחשב]", היא פשוט משתמשת בג'יבריש פסאודו-מדעי על מנת לחלן את הרעיון של נשמה נפרדת המסוגלת להינתק מן הגוף. כאשר שותפה מצליח בהעלאה הנדונה וטוען כי "התודעה שלי יצאה לחופשי!", הוא מגיש לנו את הגרסה הטראנס-הומניסטית של קריאת "הללויה!" אותו צועק הפרט הדתי ש"נולד מחדש".

ראיית העצמי בחלקים רבים של הטרנס-הומניזם, אם כך, אינה אלא גרסה מעודכנת של הנשמה היהודית-נוצרית, שנדחפה דרך מנסרת ההשכלה ועברה, אחרי חילונה, גם "טכנולוגיזציה" לצורך קישוטה בצבעי המאה ה-21. זוהי ראייה מסוימת של העצמי האנושי, תוצר של זמן ותרבות מסויימים, אשר מתעלמת – כמו אב-הטיפוס שלה, הנשמה – מן הקשרים המהותיים שאין לנתקם בין הגוף לנפש.
לא זאת אף זאת: ראייה זו של העצמי האנושי בקרב המיזם הטראנס-הומניסטי היא סטטית, במובן שאותו עצמי אינו אמור להשתנות או לעבור מהפך כלשהו, אפילו בזמן שהגוף האנושי משתנה "סביבו". זהו הבדל מהותי, כפי שצוין קודם, מן הראייה הדינמית של העצמי במסורות רוחניות שונות, עצמי העובר מטמורפוזה. כאן אנו מגיעים להבדל יסודי נוסף בקרב שני ערוצים אלה של המאמץ בן ימינו להתעלות. כפי שהגדיר זאת סי.אס. לואיס כבר ב-1944:

הבעיה העיקרית שהיתה לחכמים של פעם היתה כיצד להתאים את הנפש למציאות, והפתרון היה ידע, משמעת עצמית, ומידות טובות. הבעיה של המאגיה והמדע השימושי כאחד היא כיצד לכפוף את המציאות לרצונו של האדם, והפתרון הוא טכניקה.

או, כפי שהיינו אומרים היום, טכנולוגיה. ורצונות אלה של בני אדם, המכניעים את המציאות, גם הם המסגירים את פשיטת הרגל המוסרית של הטראנס-הומניזם, שכן כאשר רצונות אלה יתגשמו, הם ישגרו את החיים האנושיים בכיוון אחד מוגדר וסופי. במאמץ לשנות את המציאות במקום את עצמנו נימצא מנציחים את רודנות העצמי שלנו כפי שהוא כיום, נביא להפחתת האפשרויות הפתוחות בפנינו ובפני ילדינו, נקטין את היכולת לבחור באורחות חיים חלופיים ונקבע את התקן האחיד לכל קיום אנושי שיבוא לאחר מכן. כפי שקבע לואיס, אנשי העתיד הללו יהיו "חלשים יותר, לא חזקים יותר, שכן אף שאולי ציידנו אותם במכונות מופלאות, גם קבענו מראש כיצד ישתמשו בהם". מבלי לשנות את עצמנו, "כל כוח חדש שמשיג האדם הוא גם כוח השולט באדם".

ד"ר תומר פרסיקו הוא חוקר ומרצה בתחומי דתות העולם, העידן החדש והיהדות.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי תומר פרסיקו.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על אני חושב משמע יש לי גוף

02
אודי ד.

מאוד מעניין, מעורר למחשבה. תודה!
[עם זאת, לדעתי, היה ניתן להתחיל את המאמר מהפסקה "ועם זאת, ישנו הבדל מהותי בין המיזמים הטראנס-הומניסטיים השונים", וכוחו היה נשמר]

03
חיים

מענין מאד, ומציב סימני שאלה חשובים מאד לגבי פרויקט וירטואליזציית האדם, שנראה כי יותר משמטרתו היא שחרור האדם (מגופניותו), הרי היא כלי למקסום שעבודו הקיומי והכלכלי בידי תאגידי הרשת.

04
שירלי

מאמר מעניין ומרתק אך כתוב בשפה גבוהה. יצא לי כמה פעמים במהלך המאמר לחפש את הביטויים והמילים בויקיפדיה, היה נחמד אם היית עושה מאין הקדמה או הסבר כלשהו לקוראים המתקשים:)

06
יוסף כהן

לגבי ה"נשמה היהודית - נוצרית".
בתורה כידוע , לא מוזכר קיומה של "נשמה" - למעט בביטוי "ויפח באפיו נשמת חיים" , שניתן לפרש כפשוטו - מלשון "נשימה". כנ"ל לא מוזכר עולם הבא , תחית המתים וכו' וכו'. לא מוזכרת נשמה בנפרד מגוף !
ה"התעלות" עליה אתה מדבר , איננה ככל הנראה שאיפתה של היהדות , לפחות לא היהדות הקדומה והמקראית , שברובה המוחלט היא גופנית וארצית לחלוטין - בסגנון של : "תעשו מצוות , יהיה לכם שפע וטוב , תעשו עבירות יהיה לכם רע".
אני חושב שהיהדות של ימינו , ואולי היהדות מימי בית שני ואילך , נבדלת בנקודה זו באופן מהותי מהיהדות המקראית , עקב ערבוב "אידאלים" מהחוץ , וחשוב לשים לב לכך.
לכן חורה לי מעט כשאני קורא על "יהודית - נוצרית" במקומות רבים. הגיע הזמן להפסיק להניח את שתיהן בכפיפה אחת !
(ואגב , בעניין זה אני אישית מעט "נוצרי" או "בודהיסט" - כלומר אני כן שואף ל"שחרור" רוחני).

לגבי המסקנה הסופית :
ניתן להגיד כי אותן הבעיות היו גם כן ביצירת הכתב , שהפך את הידע ה"חי" לידע "וירטואלי". או במעבר מציידים לקטים לחקלאים ולאנשים עירוניים. ואולי אפילו המעבר מתא בודד ליצור רב תאי. דבר שגרם לניוון יכולות התא הבודד.
אין ספק כי גם אם חלק גדול מהיכולות התנוונו , נפתחו אפשרויות רבות חדשות ומסעירות עקב כך.

כך שאני חולק מעט על המסקנה :
"אנשי העתיד הללו יהיו "חלשים יותר, לא חזקים יותר, שכן אף שאולי ציידנו אותם במכונות מופלאות, גם קבענו מראש כיצד ישתמשו בהם". מבלי לשנות את עצמנו, "כל כוח חדש שמשיג האדם הוא גם כוח השולט באדם".
אולי נהיה חלשים יותר בצדדים מסוימים , אך צדדים אחרים יתחזקו הרבה יותר. הפורומים באינטרנט , הפייסבוק , משחקי התפקידים וכו' וכו' , יצרו "תודעות משותפות" , ברמה שאפשר היה רק לחלום עליה. יצרו "מוח" וירטואלי המורכב מצרוף מוחות של אנשים בודדים.
גם אם התפיסה לא תהיה דרך הגוף הפיזי , עדיין יהיה "גוף" כלשהו. גוף וירטואלי או "גוף" המורכב מגוף החוויות והתובנות של המשתתפים באותו "משחק תפקידים". כנ"ל התפיסה של המציאות כאפשרות אחת מיני רבות , תתחזק.
כך שאני רואה התפתחויות אלו כהתפתחויות מדהימות ומסעירות לא פחות מההתפתחות "לחשוב על מושגים מופשטים" , או האיחוד של תא בודד עם תאים נוספים לצורך יצירת הגוף החי.
ואולי אפילו ההתפתחות הנוכחית איננה "חדשה" אלא אף נובעת מהכיוון שהוכתב על ידי גופינו ואבותינו הקדומים ! אולי הרשת הווירטואלית עצמה היא היא ההתפתחות של יצור חד תאי ליצור רב תאי ! כך שגם ההתפתחות הטכנולוגית מעוגנת בכיוונים אליהם התפתח הגוף הפיזי.

בשורה תחתונה , אני מאמין כי עלינו בעיקר לצפות בתהליכים בפליאה מבלי לשפוט אותם. די ברור לי כי הם יפתחו אפשרויות חדשות שאנחנו יכולים רק לדמיין. האנושות עברה בזמן קצר מהפך אדיר ומדהים , שזכינו להיות עדים לו. אין מה לומר או לעשות יותר מכך , רק לצפות בפליאה.

    יוסף,
    רק לגבי הרישא של דבריך, אני מסכים לחלוטין שהיהדות המקראית אינה טרודה בנשמות (אגב, גם ה-ודות ההודיות אינן), ולא בהתעלות רוחנית (אולי לבד מ"בני הנביאים", שהיא תופעה מעניינת אבל חריגה). גם יהדות ימי בית שני היא מאוד "גופנית", ולכן בהחלט יש כיום משום חזרה לתפיסות המטריאליסטיות של הקיום האנושי. עם זאת, הנצרות מתחילתה העמידה את טיהור הנשמה דווקא כאידיאל, וסביב המאה העשירית גם היהדות קיבלה את ההשקפה הדואליסטית הזאת.

08
נדב פורת-חומסקי

מאמר מרתק וחשוב, נדבך נוסף להרצאתך בכנס "הו אדם, הו מכונה". עם זאת, מה בדבר הטענה/תקווה/שאיפה הטרנס הומניסטית לקראת "תודעת-על" שיתופית? האם היא לא מצביעה על הינתקות מאותו עצמי?

11
עמית צ.

תודה על המאמר המעניין. אולי יש כשל שמשותף לשתי הגישות והוא הפרספקטיבה בה מוגדר עצמי מובחן מהעולם ומהטכנולוגיה. תומר, מה דעתך על פרספקטיבה אחרת כמו שמובאת למשל במושג הסייבורג במאמרה של
Donna Haraway, A Cyborg Manifesto?
(כנקודת התחלה לפחות לדיון)