אסירי המחשבות

אצל וינסטון צ'רצ'יל היה זה הדחף לזנק ממרפסות, או מול רכבות דוהרות. המתמטיקאי קורט גדל חשש במיוחד מהרעלת מזון אקראית מהאוכל שבמקרר או בכל מקום אחר; בסופו של דבר הוא הרעיב את עצמו למוות. ואלפרד נובל פחד כל כך שייקבר בעודו בחיים, עד שהחליט לסיים את צוואתו במילים: אני מבקש בכל תוקף שלאחר מותי ייפתחו ורידיי, ואז, רק אם רופאים מיומנים זיהו סימנים ברורים למוות, יישרפו שרידיי."

רוב האנשים כלל לא מדברים על מחשבות מוזרות כמו אלה, לפחות עד שהם מגיעים לפסיכולוג. מחקר שנערך בשנה שעברה בקרב יותר מ-700 סטודנטים ברחבי העולם הראה ש-90 אחוז מהאנשים חושבים מחשבות שמטרידות, מזעזעות ומבלבלות אותם. רובנו חושבים על תאונות דרכים. שליש מאיתנו אומרים שאנו חושבים על גניבת כסף. יותר מ-40 אחוז מתמלאים בדחף פתאומי לקפוץ ממקומות גבוהים, תופעה שכיחה כל כך עד שזכתה לשם משלה: תופעת המקומות הגבוהים. פסיכולוגים מכנים את המחשבות והדחפים האלה בשם "מחשבות פולשניות".

אצל רוב האנשים מחשבות פולשניות באות והולכות במהירות, אך יש מי שלא מצליח להתנער מהן. הבנת ההבדל הזה עשויה לשנות חיים, כי כשאנו לא מסוגלים לגרש את מחשבותינו המוזרות, הן עלולות להמיט עלינו אומללות ומחלות נפש. את שלי, למשל, הפכתי להפרעה טורדנית כפייתית (OCD). רובנו שמענו על OCD, ובכל זאת תופסים אותה כמוזרות התנהגותית. אך OCD היא מחלה חמורה ומגבילה, המאופיינת לא רק בטקסים פיזיים כגון שטיפת ידיים כפייתית, אלא גם במחשבות מוזרות שחוזרות ונשנות. עבור אנשים רבים, ההתנהגויות האלה הן ניסיון לגרש את המחשבות הפולשניות.

מה מקורן של מחשבות פולשניות? פסיכולוגים חושבים שיש לנו במוח דבר שהם מכנים "מחולל רעיונות" קוגניטיבי, שברוב המקרים עוזר לנו לפתור בעיות על-ידי שקילת כל האפשרויות, כולל המופרכות ביותר. אין ראיות חותכות שתומכות ברעיון הזה כי קשה לבחון אותו. אבל סקרים מראים שמחשבות פולשניות נוטות להתגנב לראשינו במצבים מסוימים, למשל כשאנו תחת לחץ.  ב-2012 דיווחו מדענים מגרמניה על מחקר בסריקת מוח שמראה כי מחשבות פולשניות עשויות לצוץ באזורים האחראים לשפה. הם משערים כי ייתכן שהמחשבות המוזרות האלה שכיחות יותר אצל אנשים עם תהליכי "דיבור פנימי" חזקים יותר, אף על פי שהקשר בין חשיבה לשפה הוא שאלה פילוסופית, ולא רק מדעית. יש הטוענים שחשיבה דורשת שפה, ואחרים אומרים ששפה אינה אלא הדרך שבה מחשבות נכנסות למוחנו ויוצאות ממנו.

בשנות ה-60 וה-70 היה גל דומה של פחד אירציונלי מאזבסט לאחר שסכנותיו של החומר נחשפו בפני הציבור. ובשנות ה-80 וה-90 חזרה התופעה, הפעם עם HIV

מה שידוע בוודאות הוא שאנחנו עשויים לחשוב מחשבות פולשניות גם בלי שנרגיש רצון עז לפעול לפיהן. מחשבה מטרידה על סקס עם ילד לא הופכת אדם לפדופיל, כפי שדחף בלתי רצוי להכות מישהו בפטיש לא הופך אותו לבריון או רוצח. ה-OCD שלי מבוסס על המחשבה הפולשנית שאני עלול להידבק ב-HIV. אני ניגש באופן כפייתי לבדיקות דם כדי לוודא שלא באתי במגע עם הנגיף, ומתאים את התנהגותי כדי לוודא שלא אדבק בו בעתיד. אני רואה HIV בכל מקום. הוא אורב במברשות שיניים ומגבות, ברזים וטלפונים. אני מנגב ספלים ובקבוקים, שונא לחלוק משקאות ומכסה כל שריטה קטנה בכמה פלסטרים. אם מסמר חלוד או חתיכת זכוכית ישרטו אותי, אני אעטוף אותם בנייר סופג ואחפש על החפץ שאריות של דם נגוע. חיפשתי מזרקים על מושבים ברכבת וכל מיני דברים אחרים על אסלות.

כעיתונאי אני פוגש הרבה אנשים ולוחץ את ידם. אם יש לי חתך באצבע, או רואה שלבן שיחי יש תחבושת או פלסטר, אני טובע במחשבות על לחיצת היד וכיצד להתחמק ממנה. העצמי הרציונלי שלי יודע שאני לא יכול להידבק ב-HIV במצבים כאלה, אך המחשבות והחרדה מסרבות להיעלם. אני לא מפחד מ-HIV מפני שכיום יודעים שהנגיף גורם לזיהום בר-טיפול בתרופות. ה-HIV שאני מתמקד בו הוא המחלה של סוף שנות ה-80; זו הייתה איום חמור כל כך עד שממשלת בריטניה החליטה לשדר פרסומות המציגות מצבות ואומרות: "איידס: אל תמותו מבוּרוּת."

ואני לא היחיד. דור שלם חווה טראומה. הפסיכיאטרית האמריקאית ג'ודית רפופורט כתבה בספרה, "הילד שלא הצליח להפסיק להתרחץ", שב-1989 שליש ממטופליה הלוקים בהפרעה טורדנית-כפייתית התמקדו ב-HIV ובאיידס. המחלה, היא כתבה, נראתה מאיימת כל כך, אירציונלית כל כך, עד שהיה אפשר לחשוב שהיא נבראה במוחו הקודח של אדם הסובל מ-OCD.

האימה

התגובה הזאת לאיום ה-HIV היא דוגמה לאופן שבו אובססיות משקפות במדויק את פחדיה וחרדותיה של החברה. בשנות ה-20 דיווחו רופאים בארצות הברית על גל של פוביית-עגבת, שהופיע בעקבות קמפיין הסברה בנושא סכנותיה של המחלה. בשנות ה-60 וה-70 היה גל דומה של פחד אירציונלי מאזבסט לאחר שסכנותיו של החומר נחשפו בפני הציבור. ובשנות ה-80 וה-90 חזרה התופעה, הפעם עם HIV.

אלכס כץ (1927-), ״הגב של אונה״, שמן על בד, 2008. באדיבות Museum Kurhaus Kleve

ובמאה הנוכחית יש לנו מושא חדש לאובססיה. ב-2012 דיווחו מדענים אוסטרלים על מקרים ראשונים של OCD אצל אנשים עם קיבעון למחשבות על שינוי האקלים – הסיוט של המילניום החדש. תופעה זו, כמו ה-HIV בשנות ה-80, היא איום אוניברסלי בלתי ודאי המתואר בפרטי פרטים בתקשורת, על כל היבטיו המחרידים.

כך קובעים גורמים תרבותיים חיצוניים את נושאי הקיבעון של אדם הסובל מ-OCD, אומרת מיירוון ג'ונס (Jones), ראש מרפאת הפרעות החרדה של אוניברסיטת סידני, אשר הובילה את המחקר האוסטרלי. "מכיוון שפחד מזיהומים ומחלות נפוץ בקרב אנשים עם OCD, הגיוני שהסיקור התקשורתי של מגפת ה-HIV עורר חששות חדשים אצל אנשים מסוימים," היא אומרת. "והגיוני גם שדיווחים על שינוי האקלים עוררו את הפחדים שחוו נבדקים במחקר שלי."

אחת התגובות למחשבות פולשניות חוזרות היא לנסות לגרש אותן בכוח. אבל אינספור מחקרים הראו שקשה ואף בלתי אפשרי להדחיק מחשבות בלתי רצויות

חלק מהאנשים האלה חוששים שעליית הטמפרטורות תאדה את המים שהם משאירים לחיות המחמד שלהם, ולכן הם בודקים את הקערות שוב ושוב. אחרים מרגישים שהם חייבים לוודא שהברזים, המזגנים והתנורים כבויים – לא כי הם פוחדים על עצמם, אלא בגלל ההשלכות הדמיוניות של רשלנותם על משאבי המים ופליטות גזי החממה – ועל גורל כדור הארץ כולו. אדם אחד נרדף על-ידי המחשבה שההתחממות הגלובלית תגרום לקריסת ביתו. הוא חיפש בכפייתיות סדקים בפנלים, בצינורות ובגג, ואף פתח וסגר ללא הרף את דלתות העץ כדי לוודא ששינוי האקלים לא הביא איתו טרמיטים.

יתרה מזו, שינויים בחששות התרבותיים עלולים לשנות גם את אופיין של המחשבות הפולשניות של אדם הסובל מ-OCD. הנה לדוגמה מייביס, שטופלה אצל פסיכיאטרים בלונדון בשנות ה-70. במשך 35 שנה היא סבלה מ- OCD ובילתה כמעט את כל חייה הבוגרים בביצוע טקסי ניקיון. בשנות ה-40 הייתה לה אובססיה לעגבת, והיא קרצפה וחיטאה את עצמה כנגד המחלה. היא אף נמנעה מאזורים שלמים בעיר שגרה בה ונזהרה במיוחד שלא לדרוך על קונדומים משומשים שנזרקו ברחוב. בשנות ה-60, כשהסרטן עלה לראש סדר היום הציבורי, טרדה את מייביס המחשבה שיתגלו אצלה גידולים. הפחד מעגבת דעך, אך הטקסים לא נפסקו. ההתרחצות הבלתי פוסקת, היא אמרה, הפכה לפעולת מנע נגד סרטן.

רבים מהאנשים שג'ונס פוגשת, אלה שבמוקד האובססיה שלהם עומד שינוי האקלים, סובלים מ-OCD כבר זמן רב. לדבריה, ייתכן שהשינוי באופי חששותיהם נובע מהסיקור התקשורתי.

מובן שלא כל מי שגדל בשנות ה-80 סובל ממחשבות פולשניות לגבי HIV. אך אם מחשבות פולשניות הן דבר שכיח שגורם ל-OCD, מדוע OCD אינה תופעה נפוצה יותר? לפי ההערכות, 2-3 אחוזים מהאוכלוסייה סובלים מ-OCD בשלב כלשהו בחייהם, אך זה רק שבריר מאלה שחושבים מחשבות מוזרות.

הבעיה אינה המחשבות עצמן, אלא האופן שבו אנשים מפרשים אותן, אומר סטנלי רקמן (Rachman) מומחה ל-OCD מאוניברסיטת בריטיש קולומביה בוונקובר, קנדה. פסיכולוגים חושבים שמחשבות מוזרות מומרות ל-OCD בגלל דרכי חשיבה המכונות "אמונות דיספונקציונליות", המתפתחות לעתים קרובות בילדוּת. לדוגמה, אנשים רבים מייחסים משקל רב מדי להשלכות השליליות של פעולותיהם, וזה עלול לעורר חרדה.

לרובנו יש אמונות דיספונקציונליות כלשהן, אף על פי שזה לבדו לא מוביל בהכרח ל-OCD. אך סוגים שונים של אמונות דיספונקציונליות מספקים הסבר לתסמיני OCD למיניהם. למשל, פרפקציוניזם עלול לעורר צורך כפייתי בסימטריה, וחשש מוגזם מפני איוּם עלול לעורר צורך כפייתי לחפש לכלוך ומחלות.

לפי המודל הקוגניטיבי המקובל להתפתחות OCD, האמונה הדיספונקציונלית החשובה ביותר היא תחושת אחריות מוגזמת. אנשים אלה חושבים שאם הם מסוגלים להשפיע על תוצאה כלשהי, הם אחראים לה. למשל, הם ירימו בקבוק שבור כי הם מאמינים שאם מישהו ייחתך ממנו, הם אחראים לזה. כך נוצר במוחם רצף של רעיונות משניים מעוותים.

אחת התגובות למחשבות פולשניות חוזרות היא לנסות לגרש אותן בכוח. אבל אינספור מחקרים הראו שקשה ואף בלתי אפשרי להדחיק מחשבות בלתי רצויות, ושלעתים קרובות הן צצות מחדש אחר כך. בנוסף, כשמדחיקים מחשבה לפני השינה, היא עלולה להופיע בחלום. בעקבות מתקפת מחשבות זו, רוב האנשים הסובלים מ-OCD משנים את התנהגותם. הם מפתחים התנהגות כפייתית.

אנשים עם OCD משתמשים בהתנהגויות הכפייתיות שלהם בשתי דרכים. הראשונה היא לענות על שאלה – אם רודפת אתכם המחשבה שלא נעלתם את הדלת, עוד בדיקה אחת תפיג את דאגתכם. אחרים משתמשים בהן כדי למנוע את הופעת המחשבות מלכתחילה. לדוגמה, ילדה בת 14 עם מחשבות כפייתיות על תולעים החודרות לגופה נמנעה מן האיום בכך שלא פצתה פה במשך 10 חודשים.

לפעמים אין קשר נראה לעין בין אופי ההתנהגות הכפייתית למושא האובססיה. יש אנשים עם OCD שחשים צורך להקיש על משטחים, לספור, או לומר מילים סודיות לעצמם כדי לבטל את השלכותיה המאיימות של מחשבה פולשנית (למשל, שחברם הטוב ביותר ימות).

רקמן חושב שלמחשבות פולשניות יש תפקיד גם בהפרעות אחרות. לדוגמה: מחשבה פולשנית על דקירת אישה מבוגרת ברחוב. אם מישהו ייקח אחריות למחשבה הזאת הוא עלול לפתח OCD. אך אם הוא ייחס אותה לאדם אחר, או לשטן, או ל-CIA, המחשבה עלולה לסמן התפתחות של סכיזופרניה. המאפיין המרכזי בסכיזופרניה הוא חוסר היכולת לעמוד בפני מחשבות, הוא אומר.

עם התפתחותם של מכשירי דימות מוחי התחילו מדעני מוח לצפות במחשבותיהם הפולשניות של אנשים הסובלים מ-OCD על גבי צגים. עדיין לא ברור בדיוק מה משתבש, אך בהתבסס על המחקרים שנערכו, התיאוריה הנפוצה ביותר אומרת שישנו קצר במעגלים המחברים שלושה אזורים במוח: הקורטקס האורביטו-פרונטלי (OFC), שמעבד מידע חושי; הגרעינים הבזאליים, שבוחרים את הפעולה המתאימה; והתלמוס, שמתאם את הפעולה הפיזית ואז שולח מסר לאשר אותה.

לפי מודל זה של התנהגות כפייתית, OCD מתחיל כשהתלמוס משתולל ושולח הוראות שגויות ל-OFC. כאן נוצרת בעיה: המידע מהחושים אומר שהכול בסדר, אבל האותות מהתלמוס סותרים את הטענה הזאת. ההתנהגות הפיזית שנובעת מכך, הטקס, ממשיכה אף על פי שהחושים אומרים ל-OFC שאין צורך להתנהג כך.
כבר מאות שנים אנשים מחפשים מזור למצוקה שגורמות מחשבות פולשניות. על כך הם נכלאו, כונו משוגעים, זכו למנות אדירות של סמי הזיה, הוחרמו ואף ספגו הלם חשמלי ישר למוח.

מאז השתפר המצב. חומרי נוגדי דיכאון שנקראים Selective Serotonin Reuptake Inhibitors, או SSRIs, משככים את התסמינים אצל כ-40 אחוז מהאנשים הסובלים מ-OCD, אך על פי שלא ברור מה בדיוק הם עושים. בנוסף, ישנם כיום טיפולים פסיכולוגיים המבוססים על מודלים קוגניטיביים של OCD. מטפלים עוזרים לאנשים לזהות את האמונות הדיספונקציונליות שלהם ולחולל שינוי מהותי בדרך החשיבה שלהם. זה נקרא טיפול קוגניטיבי התנהגותי. ב-2012 איגדו מדענים מטנסי וטקסס את התוצאות מ-16 ניסויים אקראיים מבוקרים של טיפול קוגניטיבי התנהגותי ב-OCD, והסיקו שהטיפול יעיל יותר מאשר לא לעשות כלום.

אני טופלתי בשיטה זו ולמדתי להתבונן במחשבות הפולשניות אשר חולפות במוחי. המטרה היא להימנע מתגובה לתוכנן של המחשבות: זה קשה, אבל בעזרת נחישות מתמדת ותרגול אפשר לעשות זאת, וזה אכן עוזר. אני גם נוטל תרופות. אבל מה שעזר יותר מכול הוא רשימה מצולמת של מחשבות פולשניות שהמטפל נתן לי באחת הפגישות הראשונות. הופיעו שם סקס עם חיות, רצח, גילוי עריות, מחלות והתעללות בילדים, כולן מחשבות אופייניות ל-OCD. הוא הגיש לי את הרשימה ואז אמר את שורת המחץ: המחשבות האלה חולפות במוחם של אנשים רגילים ובריאים לחלוטין; בתשעה מכל עשרה.

זאת הייתה התגלות שבזכותה הרגשתי מעט נורמלי יותר, מחשבה שפתחה את המסע הארוך להחלמה. אם יותר אנשים ידברו על המחשבות המוזרות שלהם, פחות אנשים יתייסרו מהן. אני כבר מוכן להתחיל לדבר.

ספרו האחרון של דייוויד אדם הוא The Man Who Couldn't Stop: OCD and the True Story of a Life Lost in Thought

@2014 New Scientist Magazine, Reed Business Information Ltd. All rights reserved. Distributed by Tribune Media Services, Inc.