אשליות המונים

מה גורם לרבים מאתנו להאמין שראינו את ביגפוט ולאחר מכן להבין שזו היתה אשלייה גמורה? על הטיות התפיסה והחשיבה שכולנו לוקים בהן
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

ב–1978 ברח מגן החיות של רוטרדם שבהולנד פנדה מסוג נדיר. גן החיות פרסם ידיעה לעיתונות שכללה תיאור מפורט של הנמלט, בתקווה שמישהו יזהה אותו ויתקשר לדווח על מקום הימצאו. תוך מספר ימים התקבלו למעלה ממאה דיווחים של אנשים שהעידו כי ראו את הפנדה. הייתה רק בעיה אחת. זמן קצר לאחר שהידיעה שוחררה לתקשורת הפנדה נמצא מת סמוך לגן החיות. כל אותם מדווחים אולי ראו משהו, אך בוודאות זה לא היה הפנדה, ובוודאי לא אחרים מסוגו, שחיים רק במזרח הרחוק. כעת נחליף "פנדה" ב"ביגפוט" (יצור מיתולוגי שעיר דמוי אדם), או במפלצת מלוך–נס (מפלצת מים מיתולוגית ששוכנת באגם בסקוטלנד) או בצלחות מעופפות. לפעמים כל מה שנדרש הוא גרעין של אמונה שמופץ בציבור והדיווחים לא מאחרים להגיע.

בשנים האחרונות התרחשו מקרים רבים שבהם אנשים היו משוכנעים כי הם נתונים תחת מתקפה ביולוגית או כימית, ופיתחו תסמינים גופניים כתוצאה מכך. מתקפת האנתרקס החלה בארה"ב כשבוע לאחר אירועי 11 בספטמבר 2001. במשך תקופה של שבועות אחדים קיבלו כמה משרדי תקשורת ושני סנאטורים אמריקאים מכתבים שהכילו נבגי אנתרקס. 5 אנשים מתו ו–17 נוספים נפגעו מהחיידק. רמת החרדה הייתה גבוהה ותופעות של חוויית המצופה לא איחרו להגיע. בתחילת אוקטובר 2001 התקבלו בארה"ב כ–2,300 דיווחי שווא בדבר אנתרקס. רבים דיווחו על תסמינים פיזיים. באחד המקרים דיווחו מורה ותלמיד על כוויות כימיות קלות ביד לאחר שפתחו מכתב והבחינו באבקה כלשהי שהתפזרה ממנו. בבדיקת המכתב לא נמצא כל סימן לחומר כלשהו. במקרים אחרים נמצא כי המעטפות הכילו טלק או אבקת סוכר. התברר כי היו שניצלו את גל החרדה ומתחו את האזרחים המבוהלים.

באותה שנה נראה אדם מרסס חומר כלשהו בתחנת הרכבת התחתית במרילנד. 35 אנשים התלוננו על כאבי ראש, סחרחורת וצריבות בגרון וקיבלו טיפול רפואי. מאוחר יותר התברר שהאדם ריסס נוזל לניקוי חלונות. כאבי ראש, סחרחורות וצריבות בגרון אינם דבר נעים, אבל בהחלט מדובר בתופעות זניחות לעומת מה שהתרחש במקרים הבאים.

המרטש האכזר מטייוואן

בשנת 1956, במשך כשבועיים, נפלו 21 מתושבי טייפה שבטייוואן קורבן למתקפות אכזריות של מרטש מרושע, שהיה תוקף בעיקר נשים וילדים עם תערו המבהיק. או שלא בדיוק? הכול החל בשמועות אותן הגבירה העיתונות המקומית, אשר התייחסה לקיומו של המרטש כאל עובדה ודאית. בדיקה יותר יסודית של מקרי הנפגעים העלתה כי הם ייחסו פציעות קיימות ולא משמעותיות לפעילותו של המרטש הדמיוני. כך למשל, פנה אזרח למשטרה ודיווח כי אדם שנשא תיק שחור מסתורי חתך אותו. רופא שבחן את הפציעה שלו קבע כי היא נגרמה על ידי חפץ קהה ולא סכין. אז הודה הפונה כי הוא אינו זוכר מה בדיוק קרה, אבל הניח כי נפל קורבן למרצח "בגלל כל הדיבורים שיש סביב הנושא". במקרה אחר לא הקורבן אלא הרופא שלו הוא שהיה אחראי ליצירת התקרית. הקשיש הגיע עם חתך בשורש כף ידו. לאחר שהזכיר כבדרך אגב שזר נגע בו בערך באותו הזמן שבו הבחין בדימום הראשון, יעץ לו הרופא לדווח על המקרה למשטרה. בדיקה מעמיקה יותר הובילה למסקנה כי החתך היה פציעה ישנה שנפתחה מחדש לאחר גירוד שלא במתכוון.

סיקורים אובססיביים בתקשורת והתערבות גלויה של גורמים כמו משטרה וצבא עלולים להחריף מאוד את היקף התופעה ועוצמתה, ולגרום לאירוע שהיה גווע תוך שעות או ימים אחדים להימשך שבועות רבים

בסופו של דבר הכריזה המשטרה כי מקורם של כל המקרים הינו פסיכולוגי. מתוך 21 המקרים שנבדקו, חמישה התגלו כפציעות בלתי קשורות, שבעה — כחתכים עצמיים מכוונים, שמונה — חתכים שלא מסכין, ומקרה אחד היה פנטזיה מוחלטת.

במהלך אוקטובר–נובמבר 1967 שטפו בכל יום עשרות גברים סינגפורים מבוהלים את בתי החולים כשהם משוכנעים שאיבר מינם מצטמק ודינו להיעלם לבסוף, דבר שיביא למותם. רבים אלתרו מחזיקים למיניהם, קפיצים, חוטים, גומיות ואפילו סיכות ביטחון, במאמץ למנוע הצטמקות נוספת (שיטות שגרמו לעתים לפגיעות חמורות). במקרים אחדים חברים וקרובים היו מחזיקים את איבריהם עד אשר קיבלו סיוע מרופא או "מרפא" מקומי. המגפה המוזרה התרחשה בעקבות שמועות לפיהן אכילת חזיר שחוסן נגד שפעת החזירים בטרם נשחט, עלולה לגרום לתופעה.

הנה שני מקרים להמחשה. נער בן 16 שמע את השמועות כשהיה בבית הספר. הוא נזכר כי באותו הבוקר אכל בין השאר חזיר. כשהשתין, הבחין שהפין שלו התכווץ. מבוהל, הוא תפס את האיבר לבל יעלם בתוך בטנו ורץ לביתו כשהוא זועק לעזרה. הרופא המקומי נאלץ להרגיע את הנער ואת הוריו. במקרה אחר החליפה אימא צעירה חיתולים לתינוקה שסבל משלשולים. האם שמעה את השמועות. התינוק צרח ואיבר מינו נראה לה מצומק מתמיד. לא נדרש יותר מכך בכדי לגרום לאם "להבין מה קורה" ולרוץ למרפאה עם תינוקה לקבלת עזרה דחופה, כשהיא אוחזת את איברו בידה, מבועתת כולה. מספר שבועות לאחר הדיווחים הראשונים, הפאניקה שככה בבת אחת, לאחר שמשרד הבריאות הסינגפורי יצא בהכרזות ציבוריות כי אין כל שחר לחששות.

אמונות בנושא זה רווחות בסינגפור ובכל המזרח הרחוק, כך שדי בניצוץ קטן בכדי שהאש תתלקח. היסטריות של איברי מין מצטמקים ונעלמים פקדו במהלך עשרות השנים האחרונות אלפים רבים של אנשים בהודו, סין, תאילנד ומדינות נוספות באזור. המקרים הללו דומים זה לזה בכך שכל אחד מהם הוזנק על ידי שמועות שהיו סבירות בהקשרן, התפשטו במהירות והעניקו חיזוק לאמונה קיימת כלשהי, שהייתה שם עוד לפני הטריגר הנקודתי. ניסיונם של האנשים לבדוק את השמועות גרם להם להתמקד באופן יוצא דופן בתופעות או בעצמים המדוברים. הרגשות החיוביים או השליליים הקיצוניים שליוו את האירועים העצימו מאוד את החוויות וגרמו לאנשים לתפוס מצבים כלליים ורב משמעיים כספציפיים ומוחלטים, בהתאמה לאמונה המקורית.

סיקורים אובססיביים בתקשורת והתערבות גלויה של גורמים כמו משטרה וצבא עלולים להחריף מאוד את היקף התופעה ועוצמתה, ולגרום לאירוע שהיה גווע תוך שעות או ימים אחדים להימשך שבועות רבים. האם נמצאו מאפיינים אישיותיים מיוחדים לאנשים שנוטים להיסחף באשליית המונים שכזו? מחקרים שונים בוצעו אך הגיעו לתוצאות סותרות. במבט על נראה כי אין כל קו משותף ברור, וכי כל אחד מאיתנו עשוי למצוא את עצמו שותף לאשליה מסוג כזה אם יתקיימו התנאים המתאימים. האומנם כל אחד? זה הזמן להיפרד מההמון אחוז החרדות ולהעפיל אל מגדלי השן, שם נפגוש מדענים מכובדים, רציונליים, השוקדים על מחקריהם במעבדות מצוידות בשלל מכשירים מתוחכמים. הם בוודאי חסינים מפני אשליות שכאלה. או שאולי לא?

קרני N החמקמקות

בראשית שנת 1903, שמונה שנים לאחר גילוי קרני ה–X על ידי הפיזיקאי הגרמני וילהלם רנטגן, פשטה הידיעה בקרב מדעני צרפת בדבר גילוי סוג חדש של קרינה. רנה בלונדלו, אחד הפיזיקאים המפורסמים של אותה תקופה, גילה קרינה זו וקרא לה קרינת N, כהוקרה לעיר נאנסי שבה התגלתה. בלונדלו הבחין כי הקרינה גורמת להתפרקויות חשמליות שהיא עוברת דרכן להיראות בהירות יותר. הוא פיצל את קרני ה–N לתדרים שונים על ידי מנסרה מצופה אלומיניום — בדומה לפיצול קרן אור לבנה לצבעי הקשת על ידי מנסרת זכוכית — וביצע שלל מדידות וניסויים לאפיון אותה קרינה.

המדענים הונו את עצמם באופן לא מודע לראות את מה שציפו לראות, או כמו שניסח זאת מרטין גרדנר — הם סבלו מ–"Self–Induced Visual Hallucination".

חוקרים רבים, בעיקר בצרפת, החלו לערוך ניסויים בקרינה החדשה, וגילו שלל תופעות מדהימות. עד מהרה התגלו מקורות שונים שפולטים קרניים אלה, גלאים שונים שיכולים לגלות אותה וחומרים שונים שמעבירים או חוסמים אותה (נייר סיגריות יבש למשל מעביר קרני N, אך רטוב לא). אוגוסטן שרפנטייה, פרופסור מכובד לביופיזיקה בבית הספר לרפואה, גילה למשל כי ארנבים וצפרדעים פולטים קרינת N, שרירים פולטים אותה אבל גידים לא. עוד גילה כי חשיפה לקרני N הגבירה את רגישות העין, חוש הריח והשמיעה. הוא הבחין כי הקרינה הבוקעת מיצורים חיים שונה מעט מקרינת N רגילה, וכינה את הקרניים האלה "קרניים פיזיולוגיות". נמצא גם כי קרניים אלה ניתנות להעברה דרך חוט תיל.

כמות התגליות שהצטברה סביב קרני ה–N במשך שלוש שנים בלבד הייתה כה רבה עד כי נדרשו 60 עמודים רק כדי למנות את התופעות השונות שהתגלו. בסך הכול התפרסמו בנושא כ–300 מאמרים על ידי 120 מדענים. השמועה בדבר הקרניים החדשות היכתה גלים ברחבי העולם. מדענים ידועי שם אחרים ניסו למדוד את השפעות קרני ה–N אך רבים מהם לא הצליחו לשחזר את התוצאות. חשדות החלו לעלות כי משהו אינו כשורה.

רוברט ווד היה פיזיקאי אמריקאי שהתפרסם בעיקר בזכות חקר הקרינה האולטרא–סגולה (UV). תחומי התעניינותו היו רבים ומגוונים וכללו בין השאר פענוח פשעים בשיטות מדעיות וחקירת מעלליהם של מדיומים ספיריטואליסטים. כששמע על הקרניים החדשות שהתגלו בצרפת, קפץ לביקור כדי לבדוק במה המדובר. הנה קטעים ממה שמספר ווד במכתב שהתפרסם במגזין נייצ'ר לקראת סוף 1904:

כישלונם של פיזיקאים ניסיוניים מנוסים רבים למצוא עדות כלשהי לקיומן של קרני N, והזרם הבלתי פוסק של פרסומים בדבר תופעות יותר ויותר מדהימות הקשורות כביכול בקרניים אלה, המריצו אותי לבקר באחת המעבדות שבהן הודגמו ממצאים אלה. יצאתי לדרכי אפוף ספקות, אני מוכרח להודות, אבל עם תקווה שאשתכנע בדבר ממשותה של התופעה. הניסוי הראשון שזכיתי לחזות בו היה שינוי הבהירות של ניצוץ חשמלי כאשר קרני N מרוכזות עליו באמצעות עדשת אלומיניום. נטען כי קל מאוד להבחין בהבדלי הבהירות אך אני לא הייתי מסוגל להבחין אפילו בשינוי קל. הוסבר לי שעיני כנראה לא רגישות מספיק. הצעתי לחוקרים שינסו לזהות מתי אני חוסם עם ידי את קרני ה–N תוך שהם צופים בבהירות הכתם של המסך, מבלי לדעת מתי אני חוסם את הקרניים. בשום מקרה לא ניתנה תשובה נכונה. הכתם הוכרז כבהיר וכהה לסירוגין בעוד ידי חסמה באופן רציף את מסלול הקרניים. גם כשהסרתי אותה המשיכו הדיווחים להגיע בלי קשר לתנועת היד החוסמת.

בשלב זה עבר ווד לתעלול אחר: בחסות החשיכה ששררה בחדר שבו נערכה הדגמה, סילק ווד את המנסרה שהייתה הרכיב הקריטי ביותר במערך הניסוי. החוקרים המשיכו לדווח על אותה תבנית של קרני N, למרות שתבנית כזאת לא הייתה יכולה להיראות במצב שבו המנסרה אינה במקומה (אם היה ממש בקרני ה–N, כמובן).
בניסוי אחר, כתמים של צבע זרחני היו אמורים לשנות את חדותם כתוצאה מהזזה קדימה ואחורה של לוח מתכת בקרבתם. ווד המשיך בתעלוליו: "לא יכולתי להבחין בשום הבדל, למרות שנאמר לי כי התופעה לא מוטלת בספק והשינויים ברורים מאוד לעין. בעודי מחזיק את לוח המתכת מאחורי גבי הזזתי את זרועי קדימה ואחורה ביחס למסך. החוקרים המשיכו לתאר את אותם השינויים".

לאחר מספר חשיפות מביכות נוספות הוא מסכם:

אני מוכרח להודות שעזבתי את המעבדה בתחושה חזקה של דיכאון. לא רק שלא ראיתי ולו ניסוי משכנע אחד, אלא שהייתי משוכנע כמעט לגמרי כי כל שינויי הבהירות שדווחו — והיו העדות היחידה לקיומן של קרני ה–N — הם פרי הדמיון בלבד. נראה מוזר שאחרי עבודה של שנה בנושא לא תוכנן אפילו ניסוי אחד שיכול לשכנע צופה ביקורתי בכך שהקרניים בכלל קיימות.

ווד מציע דוגמה לניסוי שהיה יכול להכריע את הנושא מעל לכל ספק, ואשר מבוסס על עיקרון הסמיות: נניח שרוצים לבדוק את הטענה כי לוח מסוג א' מעביר קרני N בעוד שלוח מסוג ב' חוסם אותן. כל שנדרש הוא שחוקר אחד יכניס למסלול הקרן את לוח א' או לוח ב' באקראי (נניח לפי תוצאת הטלת מטבע), וחוקר אחר שאינו יודע איזה לוח הוכנס יציין אם הוא מזהה את ההשפעה של הקרניים על מערך הניסוי. באופן כזה החוקר השני לא יודע אם הוא אמור לראות השפעת קרינה או לא. תרגיל זה מנקה את הרצון שלו לראות משהו מסוים מלהשפיע על תוצאות הניסוי. לאחר שחוזרים על כך פעמים רבות, בודקים מה מידת ההתאמה בין סוג הלוח שמוקם בכל פעם על ידי החוקר האחד לבין דיווחי החוקר השני. אם ההתאמה מושלמת או גבוהה — כנראה קיימת תופעה אמיתית. אם אין התאמה — התופעה ככל הנראה אינה קיימת במציאות.

לפרסום הדיווח של ווד הייתה השפעה מוחצת. רק מחקר אחד שתמך בקיומן של קרני N התפרסם לאחר החשיפה המביכה הזו. בלונדלו עצמו, שפרש לגמלאות ב–1909, היה משוכנע בקיומן של הקרניים שלו לפחות עד 1926. כיצד מצליחים 120 מדענים למדוד דבר שאינו קיים קיומה של קרינת N הוסק על סמך עדויות ראייה בלבד — הבחנה בשינויי בהירות קלים בין כתמי אור. מכיוון שהמוח של החוקרים הוא שפירש את מה שהם ראו, ולא מכשיר מדידה אובייקטיבי, הציפיות והרצונות שלהם השפיעו על מה שראו בפועל. המדענים הונו את עצמם באופן לא מודע לראות את מה שציפו לראות, או כמו שניסח זאת מרטין גרדנר — הם סבלו מ–"Self–Induced Visual Hallucination".

המעניין במקרה הזה הוא התפשטות "ראיית המצופה" בקרב קהילה שלמה של מדענים, כלומר אפילו חזרה על הניסויים במעבדות אחרות ובציוד אחר לא הספיקה כדי לנפץ את האשליה. זאת דוגמה קלאסית לאשליית המונים.
הדבר הפשוט שכל אותם מדענים נכשלו בו היה הטלת ספק בעצם חושיהם — הניסיון להכשיל את עצמם, להעמיד את עצמם ואיש את רעהו במבחן פשוט, שינקה את ההטיות של ראיית המצופה והרצוי. פרשיית קרני ה–N נלמדת כלקח היסטורי לגבי הסכנות שאורבות בניסויים שאינם מתוכננים כראוי. ניסוי שמתוכנן כראוי מנקה את השפעת החוקרים על התוצאות, למשל באמצעות שימוש בפרוטוקול של סמיות. זו בדיוק הייתה מהות ה"תעלולים" שרוברט ווד ביצע בביקורו, תעלולים אשר ניפצו תוך שעות ספורות שנה של מחקר אינטנסיבי.

המאמר הוא פרק מספרו של גלעד דיאמנט ״חשיבה חדה - בין מציאות לאשליה״ שרואה אור בהוצאה עצמית. דיאמנט מנהל את בלוג התחקירים "חשיבה חדה" ובעל תואר בפיזיקה ומדעי המחשב מאוניברסיטת תל אביב. מאחוריו עשרים שנות ניסיון במחקר ובפיתוח בהייטק.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי גלעד דיאמנט .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על אשליות המונים

02
רן גלוסשניידר

ספר, בלוג וקבוצת פייסבוק מומלצים בחום. חשיבה ביקורתית והבנה של הטיות קוגניטיביות וכשלים לוגיים היא קריטית לכל מי שחשוב לו לדעת מה נכון ולצמצם את הפעמים שהמוח שלנו עובד עלינו (ונגדינו).

03
דני

לאריאל - אני גר בעוטף עזה. שמעתי בעצמי אנשים שסיפרו על "קולות חפירה". בליבי רציתי לצחוק (או לבכות) אבל לא היה לי נעים, אז הטלתי ספק בעדינות. יתכן ועד היום הם סבורים שצדקו.