אתם ישנים יותר מדי

אבות אבותינו נהגו לקום באמצע הלילה כדי לחשוב או לכתוב. אבל המנטרה הרפואית האופנתית של שנת לילה ״טובה ורצופה״ גורמת לנו לאבד רגעי יצירה ומחשבה חשובים מאין כמוהם
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

השעה 4:18 לפנות בוקר. בולי העץ שבערו באח הפכו לגושים כתומים, ובקרוב לא יישאר מהם אלא אפר. אוריון נמצא מעל הגבעה. קבוצת הכוכבים שור, בצורת וי נוצצת, נמצאת ישירות מעליי ומצביעה לעבר הפליאדות. סיריוס, אחד מכלביו הנאמנים של אוריון, פועם אדום-כחול-סגול, כמו כדור דיסקו גלקטי. וכשהלילה יתקדם, הכלב הזקן ישקע אל תוך הגבעה.

השעה 4:18 לפנות בוקר ואני ערה. ערות מוקדמת כזו נתפסת לעתים קרובות כהפרעה, כתקלה בקצב הטבעי של הגוף – סימן לדיכאון או לחרדה. נכון שכאשר אני מתעוררת בארבע לפנות בוקר מוחי רוחש מחשבות. ואף על פי שאני אדם שמח, כשאני שוכבת בחושך מחשבותיי נוטות לדאגה. גיליתי שמוטב לי לקום מאשר לשכב במיטה על סף טירוף לילי. אם אני כותבת בשעות הקטנות האלה, מחשבות שחורות הופכות בהירות וצבעוניות. הן מתגבשות לכדי מילים ומשפטים, נתפסות זו בזו – כמו פילים שצועדים חדק אחרי זנב. המוח שלי עובד אחרת בשעה זו של הלילה; אני מצליחה רק לכתוב, לא לערוך. אני מסוגלת רק להוסיף, לא להחסיר. בשביל עידון אני זקוקה למוח-היום שלי. אני אעבוד כמה שעות ואחזור למיטה.

לכל בני האדם, החיות, החרקים והציפורים יש שעון פנימי, מכשיר ביולוגי שנשלט על-ידי גנים, חלבונים ומסלולי אותות מולקולריים. השעונים האלה מחוברים למחזוריות בלתי פוסקת אך משתנה של אור וחושך, שנוצרת על-ידי סיבובו ונטייתו של כוכב הלכת שלנו. הם מניעים מערכות פיזיולוגיות, עצביות והתנהגותיות קדמוניות לפי מחזור של 24 שעות בערך, הידוע גם בשם "המקצב הצירקדי," אשר משפיע על מצבי הרוח שלנו, על תשוקותינו, על התיאבון, דפוסי השינה והתפיסה שלנו של חלוף הזמן. הרומאים, היוונים ובני האינקה התעוררו ללא התראות של אייפונים או שעוני-רדיו דיגיטליים. הטבע הנחה אותם: זריחת השמש, שירת הציפורים, צורכי השדה והבהמות. שעוני שמש וחול תיעדו את חלוף הזמן עד המאה ה-14, כשהשעונים המכניים הראשונים הוצבו בראש כנסיות ומנזרים. במאה ה-19 כבר ענדו אנשים רבים שעון על שרשרת סביב צווארם, סביב מפרק כף היד, או על דש הבגד; כעת אפשר היה לקבוע פגישות, ארוחות משפחתיות או שעות שינה. חברות שנבנו סביב התיעוש ו"זמן השעון" הביאו עמן דחיפות ומושגים של דייקנות או בזבוז זמן. זמן השעון הלך ואיבד את הקשר לזמן הטבע, אך האור והחושך עדיין הכתיבו את יום העבודה ואת המבנים החברתיים שלנו. ואז, בסוף המאה ה-19, הכול השתנה. הדלקנו את האור.

לפני התאורה החשמלית, הלילה היה מקושר לפחד ופשיעה – אנשים נשארו בבית והלכו לישון מוקדם. למשפחות עשירות הייתה תאורה מלאכותית לא חשמלית ולכן הן הלכו לישון מאוחר יותר

התאורה המודרנית החשמלית שינתה את פני הלילה, ואחר כך גם את פניה של השינה. לפני אדיסון, אומר רוג'ר איקרץ' (Ekirch), היסטוריון מאוניברסיטת וירג'יניה טק ומחבר הספר At Day’s Close: Night in Times Past, חולקה השינה לשני מקטעים נפרדים, וביניהם פרק זמן של ערות לילית שנמשך בין שעה אחת לכמה שעות. הדפוס הזה מכונה "שינה מפוצלת" (segmented sleep).

דפוסי השינה של העבר עלולים להפתיע אותנו כיום; היינו מצפים שהמקצב הצירקדי יעיר אותנו רק עם זריחת השמש. אולם שנתם של חיות ושל חרקים רבים איננה מורכבת מרצף בלתי-מופרע אחד, אלא מחתיכות בנות כמה שעות או משני מקטעים נפרדים. איקרץ' מאמין שגם שנתם של בני האדם, לו היו ממשיכים לישון באופן טבעי, לא הייתה רצף אחד ארוך. טיעוניו מבוססים על 16 שנות מחקר שבמהלכן בחן מאות מסמכים היסטוריים מהעת העתיקה ועד התקופה המודרנית, כולל יומנים, מסמכים של בתי משפט, ספרים רפואיים וספרות יפה. הוא מצא אינספור אזכורים של שינה "ראשונה" ו"שנייה" באנגלית. שפות אחרות מתארות גם הן דפוס דומה, כמו premier sommeil בצרפתית, primo sonno באיטלקית ו-primo somno בלטינית. אגביות האזכורים לשינה המפוצלת היא שהביאה את איקרץ' למסקנה כי הדפוס הזה היה נפוץ בעבר: מחזוריות יומיומית של שינה וערות.

לקום בבוקר

איור של רנדולף קלדקוט, באדיבות ספריית הקונגרס של ארה״ב

לפני התאורה החשמלית היה הלילה קשור בפחד ובפשיעה – אנשים נשארו בבית והלכו לישון מוקדם. זמן השינה הראשונה השתנה לפי העונה והמעמד החברתי, אך לרוב התחיל כשעתיים לאחר שעת הדמדומים ונמשך כשלוש או ארבע שעות, עד שבאמצע הלילה התעוררו אנשים באופן טבעי. למשפחות עשירות הייתה תאורה מלאכותית לא חשמלית – כמו מנורות גז, למשל – ולכן הן הלכו לישון מאוחר יותר. יש לציין שאיקרץ' נתקל באזכורים מעטים יותר לשינה מפוצלת במסמכים האישיים של משפחות אלה.

אבל אלה שכן קמו באמצע הלילה ניצלו את זמן הערות לפעילויות כגון קריאה, תפילה וכתיבה, הרהור בחלומות, שיחות עם בני זוג ישנים ויחסי מין. איקרץ' מעיר כי בתום יום עבודה קשה היו אנשים רבים עייפים מכדי לתנות אהבים (מה שעלול להישמע מוכר לרבים מהאנשים העסוקים בימינו), אך כשהם התעוררו בלילה לאחר "השינה הראשונה" הם היו רעננים ומוכנים לפעולה. לאחר מגוון הפעילויות הליליות החלו אנשים להתנמנם שוב ושקעו במחזור השינה השני (שנמשך גם הוא שלוש או ארבע שעות) לפני שקמו ליום חדש. גם אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שנלך למיטה בשעה תשע בערב חורפי, נקום בחצות, נקרא או נדבר עד סביבות שתיים בלילה, ואז נחזור לישון עד שש בבוקר.

תומס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות הברית, קרא ספרים על פילוסופיה של המוסר לפני שנכנס למיטה כדי שיוכל להרהר בהם בין שתי השינות

איקרץ' גילה שהאזכורים לשתי השינות כמעט ונעלמו בתחילת המאה ה-20. החשמל האריך מאוד את החשיפה לאור, ופעילויות היום נמשכו לתוך הלילה; רחובות מוארים הם בטוחים יותר, ויציאה לפעילות חברתית בערב נעשתה אפנתית. זמני השינה התאחרו, והערות הלילית, שלא התאימה ליום הארוך, הלכה ונדחקה החוצה. וכך, מאמין איקרץ', איבדנו לא רק את הערות הלילית, אלא גם את איכויותיה הייחודיות. הערות הלילית, אמר לי, הייתה שונה באופייה מהערות בשעות היום, לפחות לפי המסמכים שמצא. תומס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות הברית, קרא ספרים על פילוסופיה של המוסר לפני שנכנס למיטה, כדי שיוכל להרהר בהם בין שתי השינות. פרנסיס קוורלס, משורר אנגלי מהמאה ה-17, ראה באפלה, כמו גם בשתיקה, כלי עזר להרהור פנימי:

הנח לשלהי שנתך הראשונה להקיצך מן המנוחה: או אז הגוף טוב מזג, והנפש נטולת מעמסה; או אז שום רעש לא טורד את אוזנך; שום חפץ לא מושך את עינך.

התנסויותיי שלי בערות לילית מאששות את ההבדל בינה לבין ערות היום; המוח הלילי שלי אכן אפוף במין חלום. כשאנחנו חולמים, המוח שלנו יוצר דימויים מזיכרונות, מתקוות ומפחדים. ובאישון לילה, מוחות מנומנמים יכולים לייצר רעיונות חדשים מתוך שברי החלומות וליישם אותם בפעילות יצירתית. במאמר "Sleep We Have Lost" כתב איקרץ' שאנשים רבים היו שקועים ככל הנראה בחלום רגעים לפני שהתעוררו משנתם הראשונה, "וכך הניחו לחזיונות טריים להיקלט לפני ששבו לחוסר הכרה. כל עוד לא הפריעו להם רעש, מחלה או אי-נוחות אחרת, סביר להניח שהם היו נינוחים ומרוכזים." תפיסותיו של איקרץ' לגבי השינה המפוצלת מתבססות על מסמכים ועל ארכיבים ישנים מאוד, אך המחקר המודרני מגבה אותן. הפסיכיאטר תומס וויר (Wehr) מהמכון הלאומי לבריאות הנפש של ארצות הברית הוכיח שהשינה המפוצלת חוזרת כשהתאורה המלאכותית נעלמת. בניסוי בן חודש שנערך בשנות ה-90 נחשפו נבדקיו של וויר לאור במשך עשר שעות בלבד מדי יום, במקום 16 השעות שהפכו לנורמה בזכות התאורה המלאכותית. בתוך מחזור טבעי זה, דיווח וויר, "פרקי השינה התארכו, ולרוב התחלקו לשני מקטעים סימטריים בני כמה שעות כל אחד, שביניהם פרק ערות של שעה עד שלוש."

מחקריהם של איקרץ' ווויר ממשיכים לשמש כבסיס למחקרים חדשים בתחום השינה. לתפיסותיו של איקרץ' הוקדש מושב ב-Sleep 2013, המפגש השנתי של ארגון אגודות השינה המקצועיות של ארצות הברית. אחת המסקנות המרכזיות שעלו מן הדיון היא שאחד מסוגי נדודי השינה השכיחים ביותר, "נדודי-שינה-של-אמצע-הלילה", אינו הפרעה אלא חזרה לצורת השינה הטבעית – שינוי תפיסתי שמפחית משמעותית את חששותיי שלי לגבי ערות לילית.

השעה 07:04 בבוקר. אני כותבת כבר קרוב לשלוש שעות וכעת עומדת לחזור למיטה לשינה שנייה. אני אעבוד שוב בהמשך היום. רק בזכות סגנון החיים שבחרתי לי (בלי ילדים, עצמאית) אני יכולה לפצל את שנתי. אולם גם אני נאלצתי להתאים את הרגלי השינה שלי בתקופות שבהן עבדתי מ"תשע-עד-חמש", ושני הדברים לא מסתדרים; אין הרבה דברים נוראים יותר מצליל השעון המעורר אחרי שהיית ער במשך כמה שעות בלילה וחזרת לישון רק לא מזמן. ההתנגשות בין דפוסי השינה ה"טבעיים" לבין המבנים החברתיים הנוקשים שלנו – זמן השעון, התיעוש, שעות הלימודים, שעות יום העבודה – היא הסיבה לכך שהשינה המפוצלת נתפסת כהפרעה ולא כברכה.

פרנק לויד רייט

האדריכל פרנק לויד רייט נהג להתעורר בארבע לפנות בוקר כדי לעבוד כמה שעות לפני שהוא חטף תנומה שנייה. צילום משנת 1954 באדיבות ספריית הקונגרס

אנשים יצירתיים רבים מוצאים דרך לחיות ללא "תשע-עד-חמש"; לפעמים הספרים, יצירות האמנות או המוזיקה שלהם מאפשרים להם להתפרנס גם ללא משרה רגילה, ולפעמים הם מחפשים משרה גמישה, ועובדים, למשל, כפרילנסרים.
בספר Daily Rituals: How Artists Work, מתאר מייסון קארי את שגרת יומם של סופרים ואמנים מפורסמים, שרבים מהם משכימי קום וחלקם מפצלים את שנתם. קארי ראה שרבים מהם הגיעו לדפוס השינה המפוצלת במקרה. האדריכל פרנק לויד רייט, למשל, היה מתעורר בארבע לפנות בוקר ולא מצליח להירדם שוב – אז הוא היה עובד במשך שלוש או ארבע שעות ובסופן חוטף תנומה. הסופר וחתן פרס נובל קנוט המסון היה מתעורר לעתים קרובות לאחר שישן כשעתיים. אז הוא הניח עיפרון ונייר ליד המיטה והיה, לדבריו: "מתחיל לכתוב מיד בחושך אם אני מרגיש שמשהו נובע בתוכי." הפסיכולוג ב' פ' סקינר החזיק לוח כתיבה, נייר ועיפרון ליד המיטה כדי לעבוד במהלך פרקים של ערות לילית, והסופרת מרילין רובינסון נהגה לקום כדי לקרוא או לכתוב במהלך פרק הזמן שזכה אצלה לכינוי "האינסומניה הנדיבה".

חלקנו אנשים של בוקר, אחרים אנשים של לילה. קארי אומר שאנשים יצירתיים שעובדים בלילות "נהנים מהלך רוח מיטבי לעבודתם", הנקבע על-ידי מקצבים טבעיים אישיים ואינו נתון לבחירה. הסופר ניקולסון בייקר הוא היחיד מאלה שקארי נתקל בהם אשר החליט במודע לפצל את שנתו. קארי סיפר לי שבייקר מודע מאוד להרגלי ושגרות הכתיבה שלו ואוהב להתנסות בטקסי כתיבה חדשים לכל ספר, ולכן מתאים לו לסדר לעצמו שעות פוריות נוספות על-ידי יצירת שני בקרים בכל יום.

ואכן, כשבייקר כתב את A Box of Matches, רומן על סופר שקם בסביבות ארבע לפנות בוקר, מבעיר אש באח וכותב בזמן שבני משפחתו ישנים, הוא התחיל לנהוג כך בעצמו. אחר כך היה חוזר למיטה לשינה שנייה. "גיליתי שליבוי הלהבה המוקדמת הזעירה הזו עוזר לי להתרכז," סיפר בייקר ל- Paris Review. "יש משהו פשוט, מדיטטיביוּת נעימה, בהבערת אש בארבע לפנות בוקר. התחלתי לכתוב פסקאות מנותקות, והכתיבה באה בקלות." הזרימה דמוית-החלום הזו מאפיינת פעילויות יצירתיות המתרחשות באמצע הלילה. בין שתי השינות יש דממה, יש היעדר של הסחות דעת ואולי גם חיבור חזק יותר לחלומות שלנו.

במהלך ערות לילית, בלוטת יותרת המוח מפרישה רמות גבוהות של פרולקטין. הורמון זה מקושר לתחושות של שלווה ולהזיות החלומיות שלעתים קרובות אנו חווים ברגעי ההירדמות או ההתעוררות

אונורה דה בלזק בתצלום דאגרוטיפ שצילם לואי-אוגוסט ביסון (Bisson) ב-1842. בלזק נהג לכתוב בשעות הקטנות של הלילה.

אונורה דה בלזק בתצלום דאגרוטיפ שצילם לואי-אוגוסט ביסון (Bisson) ב-1842. בלזק נהג לכתוב בשעות הקטנות של הלילה.

הלילה גם מעורר במוחנו שינויים הורמונליים שתורמים ליצירתיות. וויר ציין שבמהלך ערות לילית מפרישה בלוטת יותרת המוח רמות גבוהות של פרולקטין. הורמון זה מקושר לתחושות של שלווה ולהזיות החלומיות שלעתים קרובות אנו חווים ברגעי ההירדמות או ההתעוררות. הוא מיוצר כשאנחנו חשים סיפוק מיני, כשאימהות מיניקות מייצרות חלב, והוא גורם לתרנגולות לדגור על הביצים שלהן במשך זמן רב. הוא משנה את הלך הרוח שלנו.

ידוע שרמות הפרולקטין עולות בזמן השינה, אבל וויר גילה שאנחנו ממשיכים לייצר פרולקטין (כמו גם מלטונין וקורטיזול) גם בזמן "הערות השקטה" שבין השינות, בזכות מחזורי האור והחושך הטבעיים, ולאו דווקא בזכות השינה כשלעצמה. בזמן שמוחותינו הליליים שיכורים מפרולקטין, הם מאפשרים לרעיונות חדשים לעלות ולהישזר זה בזה כפי שקורה לעתים בחלום. לפי וויר, לא רק שהשגרות המודרניות שלנו שינו את דפוסי השינה, הן גם גזלו מאיתנו את הקשר הקדמון הזה בין חלומותינו לחיינו בערות. ייתכן שזה "מסביר מבחינה פיזיולוגית את התפיסה שאומרת כי בני האדם המודרניים איבדו את הקשר עם מעיין המיתוסים והפנטזיות."

איקרץ' מסכים: "כשהטכנולוגיה המודרנית הפכה את הלילה ליום, היא חסמה את הנתיב הקדום ביותר לנפש האנושית, ואם להשתמש במילותיו של תומס מידלטון, מחזאי אנגלי מהמאה ה-17: 'נחטפה מאיתנו שנתנו הראשונה, ונגזלו מאיתנו חלומותינו וחזיונותינו.'" יכול להיות שהטכנולוגיה המודרנית שיבשה את הערוצים המחברים בינינו לבין חלומותינו ועודדה שגרות שאינן מסונכרנות עם הדפוסים הטבעיים שלנו, אבל היא גם עשויה להוביל אותנו בחזרה אליהם. המהפכה התעשייתית שטפה אותנו באור, אך ייתכן שהמהפכה הדיגיטלית תגלה הבנה רבה יותר למפצלי השינה.

הטכנולוגיה מאפשרת לנו להמציא דרכים חדשות לארגון זמן. עבודה מהבית, עבודה במתכונת פרילנס ומשרות עם שעות גמישות הן תופעות שכיחות מתמיד, וזה נכון גם לגבי מושגים כמו הנווד הדיגיטלי והעובד המקוון – כל אלה עשויים לאמץ להם שגרה נוקשה פחות, שתאפשר לאנשים שערים בלילה להגיע לאיזון הרמוני יותר בין שינה מפוצלת למחויבויות מקצועיות. אם נמצא את הזמן לקום בלילה ולהרהר בשעה שמוחנו רווי פרולקטין, אולי נצליח להתחבר ליצירתיות ולפנטזיות שאבותינו נהנו מהן כאשר, לפי איקרץ', הם "ניעורו משנתם הראשונה כדי להרהר בקלידוסקופ של דימויים מגובשים-למחצה, תמונות מטושטשות מעט אך עשירות, שנולדו מתוך חלומותיהם."

קארן אמסלי היא כתבת, אמנית וצלמת סקוטית.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קארן אמסלי, Aeon.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על אתם ישנים יותר מדי

01
משה

תודה רבה. תמיד ראיתי בתופעה הפרעה וברכה. כעת אני רואה בה בעיקר את הברכה. אגב, העולם הדיגיטלי מאפשר גם קריאה וגם כתיבה מבלי לצאת מהמיטה. או כדברי השיר: נשכב על הגב מתהפך על הבטן והמוח רץ...

02
חני

יעניין אותך ודאי המאמר הבא:
What’s Lost as Handwriting Fades
By MARIA KONNIKOVAJUNE 2, 2014
Photo

Credit Michael Mabry
Continue reading the main storyShare This Page
Email
Share
Tweet
Pin
Save
More
Does handwriting matter?

Not very much, according to many educators. The Common Core standards, which have been adopted in most states, call for teaching legible writing, but only in kindergarten and first grade. After that, the emphasis quickly shifts to proficiency on the keyboard.

But psychologists and neuroscientists say it is far too soon to declare handwriting a relic of the past. New evidence suggests that the links between handwriting and broader educational development run deep.

Children not only learn to read more quickly when they first learn to write by hand, but they also remain better able to generate ideas and retain information. In other words, it’s not just what we write that matters — but how.

“When we write, a unique neural circuit is automatically activated,” said Stanislas Dehaene, a psychologist at the Collège de France in Paris. “There is a core recognition of the gesture in the written word, a sort of recognition by mental simulation in your brain.

“And it seems that this circuit is contributing in unique ways we didn’t realize,” he continued. “Learning is made easier.”

A 2012 study led by Karin James, a psychologist at Indiana University, lent support to that view. Children who had not yet learned to read and write were presented with a letter or a shape on an index card and asked to reproduce it in one of three ways: trace the image on a page with a dotted outline, draw it on a blank white sheet, or type it on a computer. They were then placed in a brain scanner and shown the image again.

The researchers found that the initial duplication process mattered a great deal. When children had drawn a letter freehand, they exhibited increased activity in three areas of the brain that are activated in adults when they read and write: the left fusiform gyrus, the inferior frontal gyrus and the posterior parietal cortex.

By contrast, children who typed or traced the letter or shape showed no such effect. The activation was significantly weaker.

Dr. James attributes the differences to the messiness inherent in free-form handwriting: Not only must we first plan and execute the action in a way that is not required when we have a traceable outline, but we are also likely to produce a result that is highly variable.

That variability may itself be a learning tool. “When a kid produces a messy letter,” Dr. James said, “that might help him learn it.”

Continue reading the main story
RELATED IN OPINION

Is Cursive Dead?APRIL 30, 2013
Our brain must understand that each possible iteration of, say, an “a” is the same, no matter how we see it written. Being able to decipher the messiness of each “a” may be more helpful in establishing that eventual representation than seeing the same result repeatedly.

Audio
Podcast: Your Brain on Cursive, Google Glass Operation, Tattoos for Healing 24:43
Play
Handwriting is being dropped in public schools — that could be bad for young minds. Google’s new hands-free computer is finding its way into operating rooms. Breast cancer survivors find the start of their new lives in a tattoo artist’s work.
Subscribe to the Podcast » David Corcoran, Kassie Bracken and Jeffery DelViscio
“This is one of the first demonstrations of the brain being changed because of that practice,” Dr. James said.

In another study, Dr. James is comparing children who physically form letters with those who only watch others doing it. Her observations suggest that it is only the actual effort that engages the brain’s motor pathways and delivers the learning benefits of handwriting.

The effect goes well beyond letter recognition. In a study that followed children in grades two through five, Virginia Berninger, a psychologist at the University of Washington, demonstrated that printing, cursive writing, and typing on a keyboard are all associated with distinct and separate brain patterns — and each results in a distinct end product. When the children composed text by hand, they not only consistently produced more words more quickly than they did on a keyboard, but expressed more ideas. And brain imaging in the oldest subjects suggested that the connection between writing and idea generation went even further. When these children were asked to come up with ideas for a composition, the ones with better handwriting exhibited greater neural activation in areas associated with working memory — and increased overall activation in the reading and writing networks.

Photo

Karin James, a psychologist at Indiana University, used a scanner to see how handwriting affected activity in children’s brains. Credit A. J. Mast for The New York Times
Continue reading the main story
RECENT COMMENTS

Richard Smith 5 June 2014
That's a nifty illustration accompanying this story. Nice work, Michael Mabry.
Mya 5 June 2014
I have poor penmanship. I hope however that cursive is taught to my children. In college I took extensive notes in every course and earned a...
eva lockhart 5 June 2014
Writing neatly, by hand is not merely an art form, important for brain function and all the other arguments...it's also necessary in...
SEE ALL COMMENTS
It now appears that there may even be a difference between printing and cursive writing — a distinction of particular importance as the teaching of cursive disappears in curriculum after curriculum. In dysgraphia, a condition where the ability to write is impaired, sometimes after brain injury, the deficit can take on a curious form: In some people, cursive writing remains relatively unimpaired, while in others, printing does.

In alexia, or impaired reading ability, some individuals who are unable to process print can still read cursive, and vice versa — suggesting that the two writing modes activate separate brain networks and engage more cognitive resources than would be the case with a single approach.

Dr. Berninger goes so far as to suggest that cursive writing may train self-control ability in a way that other modes of writing do not, and some researchers argue that it may even be a path to treating dyslexia. A 2012 review suggests that cursive may be particularly effective for individuals with developmental dysgraphia — motor-control difficulties in forming letters — and that it may aid in preventing the reversal and inversion of letters.

Photo

Samples of handwriting by young children. Dr. James found that when children drew a letter freehand, they exhibited increased activity in three significant areas of the brain, which didn’t happen when they traced or typed the letter. Credit Karin James
Cursive or not, the benefits of writing by hand extend beyond childhood. For adults, typing may be a fast and efficient alternative to longhand, but that very efficiency may diminish our ability to process new information. Not only do we learn letters better when we commit them to memory through writing, memory and learning ability in general may benefit.

Two psychologists, Pam A. Mueller of Princeton and Daniel M. Oppenheimer of the University of California, Los Angeles, have reported that in both laboratory settings and real-world classrooms, students learn better when they take notes by hand than when they type on a keyboard. Contrary to earlier studies attributing the difference to the distracting effects of computers, the new research suggests that writing by hand allows the student to process a lecture’s contents and reframe it — a process of reflection and manipulation that can lead to better understanding and memory encoding.

Not every expert is persuaded that the long-term benefits of handwriting are as significant as all that. Still, one such skeptic, the Yale psychologist Paul Bloom, says the new research is, at the very least, thought-provoking.

“With handwriting, the very act of putting it down forces you to focus on what’s important,” he said. He added, after pausing to consider, “Maybe it helps you think better.”

Maria Konnikova is a contributing writer for The New Yorker online and the author of “Mastermind: How to Think Like Sherlock Holmes.