א.א. אתאיסטים אנונימיים

שלמה איבד את אמונתו כשעמד בקרון הרכבת התחתית והתנודד הלוך ושוב עם תנועותיה כמו בשעת תפילה. אך לא בסידור קרא הסטודנט הצעיר למשפטים באותה נסיעה – בבית הכנסת הוא כבר ביקר מוקדם יותר וכרך סביב ידו וראשו את רצועות העור שקושרות אותו ליהדות האורתודוקסית; הוא היה מניח תפילין ומתפלל שלוש פעמים ביום. הכרך שהיה כעת בידיו הוא "צדק מבראשית" (2000) מאת אלן דרשוביץ, המשתמש בפרשנויות תלמודיות וחסידיות כדי להראות שהסיפורים המופיעים בספר בראשית, החל מאדם וחווה וכלה בתיבת נוח, מתארים את עקומת הלמידה של אלוהים – אמצעי שעזר לגבש את הקוד המוסרי ואת חוקי הצדק הנוכחיים.

מה שהדהים אותו בספר היה עומקו והמורכבות המחשבתית שבו, מורכבות שלימדו אותו להאמין שיש רק לרבנים העומדים בראש הקהילה החרדית שלו. התחכום של הספר, יחד עם הכפירה חסרת הבושה שלו, יצרו את הסדק הראשון מיני רבים בחומת אמונתו. כשראה כי אפשר לפרש את הכתובים בצורה מרתקת כל כך, שסותרת באופן מוחלט את הדוֹגמות של נעוריו, החל שלמה לפקפק בכל מה שהאמין בו עד אז. מדרשוביץ עבר שלמה לביולוגיה אבולוציונית, ואז לסטיבן הוקינג ולקוסמולוגיה, ומשם לביקורת המקרא, עד שלבסוף לא היה יכול עוד להתכחש למסקנה שאליה הובילה אותו גישתו הביקורתית החדשה: הוא כבר לא מאמין באלוהים. "זה היה הרגע הקשה ביותר בחיי", אמר לי. "עד היום אני מקווה שאמצא את הגביע הקדוש שיוכיח לי שאני טועה, שבעצם הכול נכון".

שלמה הוא אחד ממאות ואף אלפי גברים ונשים שמפגשיהם עם האבולוציה, המדע, האתאיזם החדש וביקורת המקרא הובילו אותם למסקנה שאין אלוהים, אך בכל זאת אינם מסוגלים לוותר על מנהגי הדת

מאז חלפו 15 שנים, אך חייו של שלמה נראים בדיוק כפי שנראו ביום של אותה נסיעת רכבת גורלית, פלוס-מינוס כמה חריגות. הוא עדיין מנהל את חייו כיהודי אורתודוקסי. הוא נשוי ליהודייה אורתודוקסית. ילדיו אורתודוקסים ולומדים תורה בישיבה. הוריו חרדים. שלמה גילה את האתאיזם, אך לא עשה איתו דבר.

שלמה הוא אחד ממאות ואף אלפי גברים ונשים שמפגשיהם עם האבולוציה, המדע, האתאיזם החדש וביקורת המקרא הובילו אותם למסקנה שאין אלוהים, אך בכל זאת אינם מסוגלים לוותר על מנהגי הדת בגלל קשרים חברתיים, כלכליים ומשפחתיים לקהילות החרדיות והחסידיות. אלה שדיברתי עמם לא היו מסוגלים להביא את עצמם לפרק את משפחותיהם ולזעזע את חיי ילדיהם. יושרתם לא מאפשרת להם להאמין, אך יותר מדי מוטל על הכף מבחינתם, ולכן הם ממשיכים לחיות כאתאיסטים בארון בתוך הקהילות החרדיות. שמותיהם של האנשים ושל חלק מהמקומות שונו – כל מי שדיברתי איתו בהקשר זה דרש לשמור על אנונימיות. האנשים האלה, ששמשתייכים לקבוצה סודית, לאליטה אינטלקטואלית מחתרתית, חיים בפחד שייחשפו וייענשו על-ידי חברה שרק הולכת ונעשית מבודדת יותר ויותר.

אבל הם גם מוכיחים את קיומם של האתגרים ההולכים וגדלים שעומדים בפני קבוצות דתיות פונדמנטליסטיות בעידן האינטרנט והגלובליזציה. כל כך הרבה מידע זמין לכול, והקבוצות האלה כבר לא יכולות להגן על גבולותיהן באמצעות בידוד פיזי ואינטלקטואלי. לא זו בלבד שהאינטרנט חושף דתיים למידע הקורא תיגר על ההגמוניה של מערכת האמונות שלהם, אלא שהוא גם מעניק לאנשים החיים בסביבות סגורות את האפשרות להיות חלק מקהילה אלטרנטיבית.

כל כך הרבה מידע זמין לכול, והקבוצות האלה כבר לא יכולות להגן על גבולותיהן באמצעות בידוד פיזי ואינטלקטואלי

"זה עוזר להם למצוא אנשים אחרים שנמצאים באותה סירה", אומר פיל זאקרמן, סוציולוג מפּיצר קולג' בקליפורניה, שחוקר כופרים וחילוניוּת. "לפני 20, 30 שנה, אם חיית בבורו פארק בברוקלין, או באלבמה, מוקף בחסידים או בנוצרים פנטקוסטלים, והתחילו להתעורר בך ספקות, אז היית לגמרי לבד. כיום אפשר מיד למצוא מישהו שנמצא באותה סירה וחולק איתך את הספקות האלה. אפשר למצוא קהילה, אפשר למצוא קשר שיעניק לך תמיכה – אינטלקטואלית ורגשית. דתיים פונדמנטליסטים רוצים שיהיה להם מונופול על האמת, מונופול על אורח החיים, מונופול על המוסר, מונופול על הסמכות, אבל האינטרנט מערער את העמדות הפנים האלה".

יענקי נראה כנטע זר; גבר חרדי עם זקן קצר ומרושל ופאות קצרות התחובות מאחורי אוזניו, בתלבושת השחורה-לבנה המסורתית של החסידים, שיושב ביום שני אחר הצהריים על שרפרף בבר זול ונידח בדרום ברוקלין ולוגם קורונה. אבל יענקי הוא נטע זר גם בחייו. בדומה לשלמה, גם הוא חי בשכונה אורתודוקסית. יש לו ילדים רבים שלומדים בישיבות, הוא הולך לבית הכנסת להתפלל ומארח ארוחות שבת. כמו כל יהודי אורתודוקסי, חייו כוללים אינספור דרישות קטנות שהדת דורשת מחסידיה – מה לאכול, מה ללבוש, לאן ללכת, מה לקרוא, עם מי לדבר, במה מותר לגעת, מתי מותר לגעת, ובאיזו תדירות.
הוא ממלא את כל הדרישות האלה, ולכן יש טראגיות מסוימת בעובדה שהוא כלל לא מאמין באלוהים.

זה לא היה כך מהתחלה. יענקי, אדם עדין וכנוע בעל חוש הומור ביישני וציני, היה אחד התלמידים הלהוטים ביותר בקרב בני גילו. "קשה לי להסביר כמה רציני הייתי בעבר", הוא אמר לי. הוא בילה שנים רבות בלימוד תורה בישיבות היוקרתיות ביותר. "סבלתי הרבה כדי להגיע לשם", הוא אמר כדי להסביר עד כמה זה היה לו חשוב ועד כמה הוא היה שקוע בכתובים. הוא אפילו עבד מהצד בתור רב וענה לשאלות ההלכתיות של הדיוטות מהקהילה שלו.

אבל ליענקי תמיד היו שאלות פילוסופיות, אפילו כילד. בשלב מסוים כל השאלות הצטברו, והן הגיעו למסה קריטית כשהרב שלו ביקש שילמד עם אדם שחזר לאחרונה בתשובה. האיש הזה היה זקוק למדריך שיסביר לו את התשובות הדתיות לשאלות המדעיות. יענקי אמנם ענה על שאלותיו של האיש, אבל המפגשים האלה הכריחו אותו לחשוב לעומק על סוגיות שנמנע מהן עד כה, כמו הסתירות בין טענות המקרא לטענות המדע. הוא ניסה להפסיק את מפגשיהם, אבל הרב שלו היה בטוח שיענקי מסוגל לעמוד במשימה. "לא, לא, זה יהיה בסדר, זה יהיה בסדר", נזכר יענקי בדברי הרב. "זה לא היה בסדר".

ואז תלמידו החדש של יענקי לקח אותו להרצאה של המדען הבריטי ריצ'רד דוקינס, איש ה"אתאיזם החדש" ומחבר הספר "יש אלוהים?" (2006). "זה לא שדוקינס היה משכנע כל כך, או אפילו מעניין", הסביר לי יענקי בין לגימות קצרות של בירה. "פשוט ישבתי שם עם קבוצה שלמה של אנשים שלכולם הייתה אותה תפיסת עולם". לראשונה בחייו הוא הבין איך הדת נראית מבחוץ, אוסף של רעיונות מפוקפקים ואף נלעגים. כך התנפצה אחיזתה הבלעדית של הדת בתודעתו.

רוקדים בכותל. צילום: פיליפ טוויטו

ומשהו נוסף התבהר בהרצאה של דוקינס: בשלב ההוא היו ליענקי מאות שאלות שאף אחד מעולם לא ענה עליהן לשביעות רצונו, החל משאלות מדעיות לגבי אמיתות הנרטיב התנ"כי ("ברור שהאישה לא נבראה מצלע הגבר"; "בני האדם הקדומים לא היו צמחונים", הוא הרחיב) וכלה בשאלות הנוגעות לטענות המופיעות בתלמוד ("כללי הבישול בשבת והבישול הכשר לא עולים בקנה אחד עם כללי התרמודינמיקה"; "חרקים לא נוצרים באופן ספונטני מצמחים"). הוא הרגיש שלכל שאלה בוערת הוא קיבל תשובה בלתי מספקת. ובזמן שדוקינס דיבר, יענקי הבין שיש תשובה אחת שעונה על כל שאלותיו – אלוהים לא כתב את התורה כי הוא לא קיים. "אז בעצם זה היה הסוף מבחינתי", הוא אמר.

ההבנה שאין אלוהים החריבה את עולמו של יענקי. "זה היה קשה מאוד", הוא אמר, פולט את המילים במהירות. "אני זוכר ששכבתי במיטה והרגשתי כאילו זה סוף העולם״

ההבנה שאין אלוהים החריבה את עולמו של יענקי. "זה היה קשה מאוד", הוא אמר, פולט את המילים במהירות. "אני זוכר ששכבתי במיטה והרגשתי כאילו זה סוף העולם. לא הייתה שם הקלה. היה כאב גדול". הוא היה נסער כל כך עד שהדבר הראשון שעשה לאחר מכן הוא לחפש את הרבנים החכמים והמלומדים ביותר בתקווה שהם יוכיחו לו שהוא טועה – שיש אלוהים, שהתורה נכונה. הוא כתב מכתבים אנונימיים לכמה רבנים ידועים ושלח אותם בדואר רגיל (אף על פי שכל זה קרה בשנת 2000, כמעט שלא היה לו שום מגע עם האינטרנט, כמו לרוב החרדים). המכתבים כללו שאלות שנגזרו רובן מהסתירות בין הפרקים הראשונים של התורה לתיאוריה האבולוציונית: לפי האבולוציה, הנחשים, שמוצאם מן הלטאות, איבדו את רגליהם זמן רב לפני שבני האדם התפתחו – אבל ספר בראשית אומר שהם איבדו אותן אחרי המפגש עם האדם. לפי סיפור אדם וחווה, בני האדם נוצרו בן רגע, ביום אחד לפני 6,000 שנה – אבל המדע מתאר את התפתחותם האטית של החיים האנושיים על פני כדור הארץ ואת עלייתם ההדרגתית של אבותינו ההומינידים לאורך מיליוני שנים.

ההסברים שקיבל מהרבנים היו חלשים ומעורפלים. רב אחד שלח לו פתק מוזר הכולל סיפור על ישיבה בסירה, "משל מורכב שמנסה לתאר כיצד אנו רק שטים על פני מימיה העמוקים של התורה", נזכר יענקי. "זה היה מגניב, אבל זה לא עזר לי. תודה, רֶבֶּה". לא נותר לו אף אחד לפנות אליו ולכן נאלץ להודות במצב בפני עצמו: הוא הפך לאתאיסט המנהל חיים כפולים, ואין לו ברירה אלא להמשיך ולהסתיר זאת אם אינו רוצה שהבוס שלו יפטר אותו, שאשתו תתגרש ממנו, ושילדיו ייזרקו מבית הספר. הם קוראים לעצמם "Orthoprax" – אלה שה-practice שלהם "נכון", כלומר שממלאים את המצוות כהלכתן – כדי לבדל את עצמם מהאורתודוקסים – אלה שאמונתם נכונה. בכל פעם שפגשתי אחד מהם, הוא הציג אותי בפני כמה מחבריו, אף על פי שרבים סירבו לדבר איתי כי פחדו שייחשפו. בקבוצה הזאת יש הרבה פחות נשים מאשר גברים, ואותן היה קשה אף יותר למצוא. הן פוחדות לאבד את ילדיהן, בייחוד במדינת ניו יורק, שבה המשמורת ניתנת לעתים קרובות להורה הדתי יותר.

אבל המצב השתנה: בעבר, אורתודוקסים, חרדים ותלמידי ישיבות המנהלים חיים כפולים היו מבודדים לחלוטין, אך כיום הם מתכנסים בחדרי צ'אט. פגשתי אתאיסטים סמויים מחסידויות שונות – סאטמר, סקוור, בובוב – ששמות דגש על הצד המיסטי. הם חיים בוויליאמסבורג, בלונג איילנד, בניו סקוור, בירושלים. בכל מקום שבו יש מובלעת יהודית מבודדת, ישנם אנשים שהגיעו למסקנה שאלוהים לא קיים, ובכל זאת הם שומרים על מראית עין של דתיוּת מסיבות חברתיות, משפחתיות וכלכליות. רבים מהם מוכרים בקהילותיהם, לעתים אף מנהיגים. רבים מהם אמידים, נשות ואנשי משפחה, אנשים מוסריים. "אני השכן שלכם, הילדים שלי לומדים עם שלכם", כתב אחד האתאיסטים הסמויים בבלוג, בלי להזדהות. "אני אחד המארגנים של ה'קידוש-קלאב'... הייתי היועץ שלכם במחנה הקיץ... אני לא מאמין באלוהים".

בעבר, אורתודוקסים, חרדים ותלמידי ישיבות המנהלים חיים כפולים היו מבודדים לחלוטין, אך כיום הם מתכנסים בחדרי צ'אט. פגשתי אתאיסטים סמויים מחסידויות שונות ששמות דגש על הצד המיסטי. הם חיים בוויליאמסבורג, בלונג איילנד, בניו סקוור, בירושלים

הקהילה האורתודוקסית גדלה בקצב מסחרר ב-50 השנים האחרונות. במובלעות חרדיות וחסידיות כמו לייקווד בניו ג'רזי וקריית יואל באפסטייט ניו יורק, הגיל החציוני הוא הנמוך ביותר בארצות הברית בגלל שיעור הילודה הגבוה. מקובל להביא לעולם בין חמישה ל-12 ילדים.
הקהילות האלה מאורגנות סביב הדת, מסביר סמואל היילמן, סוציולוג מקווינס קולג' בניו יורק שחוקר תנועות יהודיות אורתודוקסיות עכשוויות. ככל שהאוכלוסייה גדלה, כך גוברים המאמצים לפקח על החברים. אבל בסך הכול מדובר בקרב אבוד מראש. "כעיקרון סוציולוגי, אין שום דבר שיכול להתאים לכולם", הוא אמר לי, "וככל שהקהילה גדולה יותר, כך קשה יותר לשלוט בה".

אבל זה לא אומר שהמאמצים נפסקו. אחת השיטות לפקח על חברי הקהילה היא לצמצם את ההשכלה החילונית של הילדים בנושאים כמו מתמטיקה ואף אנגלית. היעדר הכישורים הנדרשים לניווט בעולם החיצוני ירתיע את רוב האנשים ששוקלים לעזוב את הקהילה. אסטרטגיה אחרת היא להציג את כל העולם כאויב. זו, כמובן, אינה גישה ייחודית לקהילות האלה. "כל קבוצה פונדמנטליסטית עושה דמוניזציה של האחר – הן דואליסטיות מאוד; או שאתה איתנו, או שאתה נגדנו". במקרה של החרדים, "אנחנו מדברים על גטו שנעול מבפנים", אומר היילמן. צריך ליצור איום מבחוץ כדי לדאוג שהדלתות יישארו נעולות.
אבל אנשים כמו שלמה ויענקי, שזכו להשכלה שאפשרה להם לרכוש מקצועות מחוץ לקהילה, שרויים במצב פסיכולוגי אישי שמגביל אותם לא פחות מהכללים החיצוניים. מנגנון השיטור העצמי רק התחזק בזכות מערכת השידוכים, המקום שבו נקבע מעמדם בקהילות האלה. מי שעוזב את הקהילה מטיל אות קלון על משפחתו, מכתים את המוניטין של הוריו, אחיו, ילדיו ואף בני דודיו, ומגביל את יכולתם להתחתן עם בני זוג ממשפחות "טובות" שלא דבק בהן רבב.
האם האתאיסטים הסמויים מסכנים את עצם קיומה של הקהילה? תלוי את מי שואלים.

"על כל אחד מהם נולדים חמישה, עשרה ילדים", אומר היילמן. "יש לנו 10,000 ילדים בבתי הספר בוויליאמסבורג לבדה. הרוב יישארו בקהילה", אומרת חברה מסאטמר – אישה מאמינה. "אם הייתי רוצה, הייתי יכול לשכנע עוד אחד כל יום", טען לעומתם משה, אתאיסט סמוי. אפשר לומר שהאתאיסטים הסמויים האלה הם כמו "סוכנים חשאיים השתולים בתוך מערכת מכותרת", טוען היילמן. הם יודעים מה אמיתי ומה לא. הם יודעים איך לתמרן את המערכת. ויש להם סימנים משלהם. זה רק עניין של זמן עד שהם יתחילו להפיץ את תפיסותיהם בין אלה שעדיין מאמינים.

מסע מאמונה לאתאיזם

אני יושבת עם משה, מלומד הנחשב לעילוי בעולם החרדי, במשרדו של שלמה במנהטן; הם עמיתים ואנשי סוד. משה, שזקנו מאפיר, גר בלב חסידות בברוקלין. יש לו ילדים רבים. הוא כתב ספרי פרשנות שנלמדים בלא מעט ישיבות וחושפים את סודותיה הנסתרים של התורה.
גם שלמה חי בברוקלין. יש לו אישה וילדים ועבודה טובה. הוא מגולח למשעי, לובש חליפה לעבודה ועל ראשו כיפה שחורה מקטיפה. אף על פי ששניהם אתאיסטים גמורים, אף אחד מהם לא מתכוון לעזוב את העולם האורתודוקסי.

"אני מת לספר לילדים שלי את האמת", מודה משה. אבל הוא לא מעז. והוא לא היחיד. רבים מהאנשים שדיברתי איתם בוחרים להישאר בחברה האורתודוקסית ולתת לילדיהם להמשיך להאמין במה שהם עצמם תופסים כיום כסיפורי מעשיות

אבל כאן נגמרים קווי הדמיון – שלמה רגשן מאוד, אדם שטוב לבו הניכר נובע מהתחושה שהוא נושא את העולם על כתפיו. אובדן האמונה עדיין רודף אותו. "יש לי קשר רגשי לאלוהים שלא קיים", הוא מסביר. משה, מצדו, מונע אך ורק על-ידי החתירה לאמת. יש בו אותה איכות ילדית-משהו שמאפיינת גאונים בשעת תגלית, וחוש הומור שהוא מפנה גם כלפי חולשותיו שלו. שלמה אכול אשמה עזה; העול הפסיכולוגי של החיים הכפולים מתיש אותו. "פעם עינו אותי ספקות", הוא אומר. "עכשיו הוודאות מענה אותי". משה לא מבין את התחושה הזאת. החירות האינטלקטואלית שבה זכה מסבה לו אושר רב, אושר שמקורו בשחרור.
כלפי חוץ משה עדיין מתנהג כחסיד. הוא לובש שטריימל בשבת. בשלב מסוים אף ביקש ממנו הרב שעומד בראש החסידות שלו להתחזק באמונתו עוד יותר. אך מסעו של משה מאמונה לאתאיזם ארך כמה שבועות בלבד, אחרי שכמה קטעים של הרמב"ם שכנעו אותו שהפוסק הדגול היה אתאיסט סמוי, ממש כמוהו. משה הסביר: מצד אחד, הרמב"ם הרגיש שהאמונה שכדור הארץ הוא נצחי עלולה להרוס את הדת היהודית. מצד שני, הוא אמר גם שאם תוכח נצחיותו של כדור הארץ, הוא יקבל זאת. מסקנתו של משה? הרמב"ם "ידע שהחלק הראשון של התורה מפוקפק במקרה הטוב ומגוחך במקרה הרע". בנוסף, אומר משה, ניסיונותיו של הרמב"ם ליישב בין מה שהוא האמין בו בפועל למה שהוא הצהיר שהוא מאמין בו, היו "כישלון קולוסאלי".

"שום דבר ממה שהוא אמר לא נשמע לי הגיוני", הוא הסביר. "אז נשארתי עם אפשרות אחת בלבד: הוא היה אתאיסט, אבל הוא הסתיר את זה. והנה, פתאום זה היה הגיוני. אז עכשיו אני רואה את עצמי כגלגול של הרמב"ם. אני אתאיסט במסווה, בדיוק כמוהו".
אבל למרות שמשה בטוח שאם רק ירצה הוא יוכל להמיר חרדי אחד ביום לאתאיזם, ההשלכות מרתיעות אותו. ייתכן שהטרגדיה הגדולה ביותר של האתאיסטים הסמויים היא המחסום שניצב בינם לבין יקיריהם.

"אני מת לספר לילדים שלי את האמת", הודה משה. אבל הוא לא מעז. והוא לא היחיד. רבים מהאנשים שדיברתי איתם מפחדים לפגוע בילדיהם ולכן בוחרים להישאר בחברה האורתודוקסית ולתת לילדים להמשיך להאמין במה שהם עצמם תופסים כיום כסיפורי מעשיות. "בשבילי, לשקר לילדים זה החלק הנורא ביותר", אמר לי ישראל, גם הוא אתאיסט סמוי. לישראל יש עבודה מצוינת עם משכורת גבוהה, והוא קשור מאוד לאשתו ולילדים – ההיפך מהסטריאוטיפ הרווח בקהילות הדתיות לגבי אלה שאיבדו את אמונתם: אומרים שהם "שקרנים שרוצים לעשות סמים, שהם בוגדים בנשים שלהם ואוכלים צ'יזבורגר", אומר ישראל. משאלתו הגדולה ביותר של ישראל היא שילדיו ילמדו לחשוב בצורה ביקורתית ויבינו את הדברים בעצמם. אבל הוא לא עומד להאיץ את התהליך בעצמו. "אני חי מיום ליום; אין לי תוכניות ארוכות טווח בעניין הזה", הוא אמר לי כשנפגשנו במעדנייה במנהטן אחר צהריים גשום אחד.

לכל אחד מהאנשים ששוחחתי עמם יש מערכת יחסים שונה עם בן או בת זוגו בנושא האמונה. משה ואשתו מסכימים שהם יחתנו את הילדים לפני שיחוללו שינויים בחייהם שלהם, למרות שהוא לא בטוח איך השינוי הזה ייראה. "מה אני כבר אעשה – אעבור לקנזס?" הוא התבדח.
יענקי הרגיש הקלה עצומה אחרי שהתוודה בפני אשתו – לפני כן הרגיש כאילו הוא בוגד בה. "התחלתי להשתגע", הוא אמר. הוא סיפר לה בתשעה באב כי "זה היה זמן טוב לסבול, את מבינה? היא סבלה הרבה. היא לא הייתה מרוצה. עדיין קשה לה." הוא סיפר לה כך: "היא לא רצתה שאלך להרצאה של דוקינס. ואני אמרתי לה: בצדק לא רצית!"

אבל גירושין לא עומדים על הפרק – יענקי חושב שילדים צריכים שני הורים בבית. "זה לא יהיה להם טוב באופן כללי, ובעולם הדתי זה יגרום להם נזק, כל הדברים האלה", הוא אמר. "ואני לא חושב שיהיה להם טוב לעזוב את העולם הדתי, אפילו אם זאת הייתה אפשרות, אז... זה המצב". כמה גברים ברי מזל הצליחו להמיר את נשותיהם לאתאיזם וכך מצאו להם שותפה לדבר עבירה. אחד הגברים שדיברתי איתם – יחיאל, שחי בירושלים – אמר לי שזה לא כאב לאשתו כמו שכאב לו. "לנשים יש תפקיד הרבה פחות חשוב בקהילה", הוא אמר. "את האמונה שלהן מצפים מהן להביא לידי ביטוי בגידול הילדים, בדברים הרבה יותר ארציים – למצוא עבודה, לפרנס את הבעל בזמן שהוא לומד. זה לא קיום רוחני ישיר כל כך, אז מבחינתה היא לא ויתרה על הרבה".

אבל הוא הרגיש אחרת. הוא נזכר בכל מה שהתרחש מיד לאחר אובדן האמונה. "התפללתי להשם, 'תחזיר לי את האמונה, תוכיח לי שזה נכון', התחננתי והתחננתי. בשלב מסוים הבנתי שזה פשוט טיפשי". ובכל זאת, הוא אמר: "אם היית רואה אותי ברחוב, עם החולצה הלבנה והכיפה השחורה, לא היית מנחשת כלום". ועכשיו אשתו רוצה לעשות שינויים נוספים בסגנון החיים שלהם, אבל יחיאל מסרב כי הוא מפחד לפגוע בהוריו.

סוף החרדיות?

אישה חסידית, נקרא לה פרומה, חיה במובלעת של חסידות סאטמר בקריית יואל. בעלה של פרומה לא יודע שהיא הפסיקה להאמין. אין ספק שאם יגלה, הוא יתגרש ממנה וייקח את הילדים. בפעם האחרונה שהיא הראתה סימנים להתנהגות לא קונפורמיסטית, בעלה התייעץ עם ראשי הקהילה. הם שלחו אותה למומחה לבריאות הנפש, שנתן לה תרופות. "במקרים כמו שלי, שולפים לעתים קרובות את קלף מחלת הנפש", היא כתבה. מאז היא נפגשה עם מטפל נוסף; הוא נתן לה אישור שהחלימה.

פרומה חיה בפחד מתמיד ומשתק שבעלה יגלה שהיא כבר לא מאמינה, ולכן היא סירבה לפגוש אותי והסכימה רק להתכתב בפייסבוק. בשיחת הטלפון היחידה שלנו היא התקשרה ממספר חסוי. פרומה הפסיקה להאמין לפני כמה שנים, אבל היא גילתה שהחירויות החדשות שבהן זכתה רק מעצימות את האומללות שלה. "בהתחלה זה היה משחרר מאוד, לזכות סוף סוף לאישור", היא כתבה. "שאני לא משוגעת – כמו שהיו רוצים שאחשוב – רק מפני שאני לא הולכת בתלם ושצורת החשיבה שלי שונה. אחרי כמה חודשים הבנתי פתאום שזה לא כל כך נפלא. מה שקרה הוא שכיסי החופש האלה, שאפשרו לי לברוח קצת, עמדו בניגוד מוחלט לקיום היומיומי שלי ורק הקשו עליי להישאר. התחושה שאני צריכה לעזוב הייתה חזקה מאוד".

שלמה, שאיבד את אמונתו ברכבת התחתית, אומר שיש בקהילה האורתודוקסית הרבה טוב, וזה עוזר להקל את הנטל הפסיכולוגי של החיים הכפולים. למשל, "ההתמקדות במשפחה, בעובדה שככל הנראה לא אצטרך לחשוש שהבת שלי תיכנס להיריון בגיל 16״

אף על פי שנישואיה של פרומה מעולם לא היו מאושרים, העמדת הפנים גובה ממנה מחיר עצום. "השקרים יוצרים קונפליקט פנימי אדיר", היא כתבה. "הם מנפצים את האמון על כל צורותיו וגורמים לך לשנוא את בן הזוג, אבל בעיקר לשנוא את עצמך". אחרי שישראל, המצליחן ממנהטן, אמר לאשתו שהוא כבר לא מאמין באלוהים, היא הייתה שבורה. כשהוא הציע שייצאו מהארון, היא איימה שתתגרש ממנו. "אין עם מי לדבר", הוא אמר. היא הרגישה שזה יהיה מבלבל מדי לילדים, וישראל הסכים, פחות או יותר. אז כדי להציל את הנישואין הוא נשבע לאשתו שלעולם לא יפר את הלכות הדת, וכך היה. וכדי להקל על אשתו, שמקווה כי יום אחד הוא יגלה מחדש את אמונתו, הוא קונה כרטיס לוטו מדי שבוע, "רק כדי שהדלת תישאר פתוחה. אני קונה כרטיס, רק בשבילה, ואומר: 'בבקשה השם, תעשה שאזכה'".

אבל לא הכול רע. שלמה, שאיבד את אמונתו ברכבת התחתית, אומר שיש בקהילה האורתודוקסית הרבה טוב, וזה עוזר להקל את הנטל הפסיכולוגי של החיים הכפולים. למשל, "ההתמקדות במשפחה, בעובדה שככל הנראה לא אצטרך לחשוש שהבת שלי תיכנס להיריון או תעשה סמים בגיל 16. יש הרבה טוב, גם אם הכול שקר. אני חושב שאלה חיים נעימים".

ישראל קורא לזה "אמנות מיצג". "במידה מסוימת, לכולם יש חיים סודיים, כולם מראים צדדים שונים לאנשים שונים", הוא אמר. האם האתאיסטים הסמויים מבשרים את סוף החרדיות, או דווקא התחלה חדשה, מבודדת ושמורה יותר? בנקודה הזו שלמה ומשה חלוקים בדעתם.
כל עוד הקהילות החרדיות ימשיכו לחתן אנשים בגיל צעיר, המפקפקים יישארו תקועים, טוען שלמה. "הדת שרדה אתגרים רבים וגדולים", הוא אומר, וההקצנה המתרחשת לאחרונה בתוך הקהילות החרדיות היא בדיוק זה – מנגנון התמודדות שמנפה את הנון-קונפורמיסטים. "הפנייה של היהדות החרדית לעבר הפונדמנטליזם היא סימן להצלחתה, לא לכישלונה". אבל משה מאמין שתופעת האתאיזם נטועה עמוק באורח החיים האורתודוקסי. "כולם מזייפים", הוא מתעקש. "אני חושב שהכול יתרסק. אני נותן לזה 20 שנה".

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.