בין קודש לצבא

יחסי דת ומדינה נידונו רבות לאורך ההיסטורה, אבל מה בנוגע לקשר בין דת וצבא? במסגרת הצבא המודרני, מדינות לאום דמוקרטיות, מישראל ועד ארה״ב, נדרשות לתת מענה למטענים הרבים שקיימים בין השניים
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מאז ומעולם קבוצות דתיות נעזרו בתבניות חברתיות המוכרות להן ממציאות חייהן בשביל לארגן את המיתוס הדתי שלהן, כלומר את הסיפור, החזון ועולם הערכים שנגזר מהם. כך למשל היחסים בין עדת המאמינים לאל או לאלים שלה יכולים להתגלות כיחסים המשקפים מערכות חברתיות כגון מדינה, ממלכה, מערכת משפטית, משק חקלאי, משפחה, ברית נישואין, בית מלאכה וכדומה. הישות האלוהית במקרים אלה נתפסת כמלך, כשופט, כרועה צאן, כהורה – אב או אם – או כמאהב או מאהבת, כאמן או בעל מלאכה; ובהתאם, המאמינים הם הנתינים, או הנאשמים והעדים, או עדר הכבשים, או הילדים, או בני הזוג, או החומר שביד היוצר. המטרה אפוא של המערכת הדתית, מנקודת מבט זו, היא למסד את הסימבוליקה הזו ולהשריש אותה בחיי היומיום של המאמינים במנהגים ובריטואלים כך שהחזון והמציאות יתאחדו. כמובן שישנן מסורות בהן עצם הדימוי עצמו הוא אסור (כמו למשל ביהדות ובאיסלאם), והאדם רק נעזר בדימוי כדי לאפשר לעצמו להתכוונן על פי נקודת התייחסות כלשהי, שדומה, אך איננה זהה, לאלוהיו (לפחות זה הרעיון, והוא אחד האתגרים הרוחניים הגדולים של בני הדתות הללו).

לא פעם מתקיימים מספר דגמים סימבוליים כאלו במקביל, ובזמנים שונים, בהתאם לצרכים ולתנאים השונים, יחס סימבולי אחד מודגש על חשבון האחרים. תופעה זו מתרחשת בעיקר בדתות מונותאיסטיות שבהן האל הוא אחד בעל התגלמויות רבות. מיסטיקן סופי למשל, במסעו להתאחד עם אלוהיו, חווה את מושא ערגתו כמאהב, בעוד שמוסלמי מן השורה פונה אל הווייתו הרחומה של אללה. בנצרות, היחסים בין אב, אם ובן עומדים בבסיס הסימבוליקה התאולוגית, אבל במאות הראשונות לספירה, כשהמרטירים היו נצלבים בכיכרות הערים הרומיות, הם ראו את עצמם כעדים במערכת המשפט שבה האל הוא שופט דווקא. למה עדים? כי בנכונותם למות בעבור אמונתם הם מעידים על קיומו המוחלט, מעבר לחיי השעה החולפים.

המילה "מרטיר" בלטינית פירושה "עד" וזו אגב גם המשמעות המילולית של המילה "שאהיד". חשוב לציין שהשימוש האיסלמיסטי של מושג השאהיד כ"מתאבד קדוש" עיוות לגמרי את משמעותו המקורית של המושג, שנגזר מן ה"שהאדה", העדות שפותחת את פרקי הקוראן, לפיה מוסלמי צריך לחיות את חייו ראשית כל כעדות לכך ש"אין אלוה אלא אללה".

לפעמים ריבוי הפנים מייצר גם מחלוקות תיאולוגיות או מנהגים שונים בתוך אותן המסורות הדתיות עצמן. בבדיחה חסידית מסופר איך בערב ראש השנה בחור ישיבה ליטאי התגלגל לציין את החג בחצר חסידית. תוך כדי שהוא שקוע בחשבון נפש חסר פשרות ומתכונן אל יום הדין הנורא הוא לא יכול שלא לשים לב ששאר החסידים מתארגנים לקראת החג בקלילות ראש ובדיחות הדעת. כששאל אותם אם הם לא דרוכים לקראת יום הדין הגדול, הם ענו לו "כן בוודאי, אבל אנחנו לא דואגים. השופט הוא אבא שלנו!"

לא פעם מיתוסים דתיים קשורים באופן הדוק לשדה הקרב, והאל נתפס כלוחם אגדי או כשר צבא ובכל מקרה כמי שמשפיע על תוצאות הלחימה. לעתים העדה הדתית עצמה מבינה את עצמה כצבא השליחים של האל

בדתות פוליתאיסתיות, לעומת זאת, פונקציות או תפקידים שונים מיוצגים על ידי אלים שונים. ביוון העתיקה ניתן היה לפנות לאסקלפיוס בשביל בעיה רפואית, לאפרודיטה בשביל פריון מיני, ולהקטה בשביל הבטחון בצמתי הדרכים, וכן הלאה. אם כן במקרים אלו האלים נתפסים כרופאים בעלי מומחיויות שונות, או כמשדכים, או כשוטרי תנועה, אבל העקרון הוא אותו העקרון: האדם מבין את יחסיו עם אלוהיו במסגרת סוגי היחסים המוכרים לו מסך כל מערכות יחסיו הארציים. זו כמובן נקודת המבט הביקורתית. נקודת מבט אמונית תנסח את זה הפוך, בצורה אידאית אפלטונית למשל, על פיה יחסיו ה"ארציים" של האדם הם השיקוף של מערכות היחסים ה"שמיימיים" שגם קודמים להם בזמן וגם עולים עליהם באיכות; לפי תפיסה זו המערכות והיחסים הארציים מבטאים את ניסיונותיו של האדם לחקות ולהשיג את מידת השלמות של המערכות האידאיות, האלוהיות, בצורתן הטהורה. טיעון לגיטימי כמובן, ונשים לב שהוא אינו משנה את עצם הדמיון, או החתירה לדמיון, שבין שני צידי המשוואה.

במסורות הפילוסופיות הוצעו דגמים להבנת סדרי העולם בדרכים רציונאליות ומכאניות יותר, בהתאם למכניזמים או לתיאוריות המדעיות שהיו מוכרות בכל עת ועת: אריסטו הגדיר את האל כמעין גלגל שיניים קדום שאותו הוא כינה "המניע הבלתי מונע"; פיתגורס ביקש למפות את הבריאה כולה במונחים מתמטיים וגאומטרים ולפי התיאולוגיה הטבעית של ויליאם פיילי, ההתבוננות במורכבות המדהימה של הטבע לא מותירה ספק בנוגע לקיומו של "מעצב-על" שארגן כך את פני הדברים.

עם התפתחות המדעים והטכנולוגיה מתווספות תדיר אפשרויות נוספות של סימבוליקה, כי האדם תמיד יעדיף את עולם הדימויים שקרוב לחייו. כך אנו עדים לדימויים חדשים מהשנים האחרונות על פיהן האל הוא די-ג'יי (God is a DJ) או מתכנת מחשבים שעומד מאחורי תוכנת המציאות האשלייתית, כמו "הארכיטקט" שניאו פוגש ב"מטריקס". מקור נוסף להרחבה של אוצר הסמלים הדתי נובע משינויים בתורות המדינה, בתקשורת, בכלכלה וכיוצא בזה. אפילו הקומונה הסוציאליסטית השיוויונית פיתחה אמונה – במקרה זה אתאיסטית – ששוללת את קיום האל, כי זו הפרדיגמה המטאפיסית (ובמקרה זה האנטימטאפיסית) היחידה שיכולה להתאים לחזון של אי-ריכוזיות של כח בתוך העדה. בדיוק באותה המידה האתוס הניו-אייג'י שעל פיו "האלוהים הוא אני", קשור קשר הדוק לעולם הערכים שנוצר בהפרטה הניאו-ליברליסטית. גם להיבטים גיאוגרפיים יש השפעה על עולם הדימויים האלוהי. במחקר שערך על צליינות במקסיקו, האנתרופולוג ויקטור טרנר הראה שיש קורלציה בין פולחנים אמהיים, שמדגישים את ההרמוניה האקולוגית של הבריאה, לבין מיקומם הגיאוגרפי הפריפריאלי ביחס למוסדות השלטון המצויים בערים המרכזיות. ואילו בערים אלו, הפולחן נוטה להיות יותר פטריארכלי עם דגשים של היררכיה וריכוז הכח.

בכל מגוון הדוגמאות הללו העקרון בעינו עומד: מערכות היחסים, הארגונים החברתיים והמנגנונים השונים שמקיימים את מכלול מארג הקשרים האנושיים הם זהים ו/או דומים למכלול היחסים שבין אדם ואלוהיו (או אי-אלוהיו), כפי שהם מתגלים לנו דרך הסיפורים שהדתות (או האי-דתות) מספרות לנו.

נזכיר גם את היסוד הרלטוויסטי שבכל זה, שכן דימויים שונים נולדים מתוך סיטואציות חיים שונות. המלים "ה' רועי לא אחסר בנאות דשא ירביצני" לא נאמרו לראשונה על ידי חבורה של דייגים; ועובדה פשוטה היא ששבטים של רועי צאן בישראל העתיקה לא פיתחו תיאולוגיה דתית שמבוססת על פרח הלוטוס, כמו שהתפתחה במקומות שונים בעולם שנהנים משפע של נחלים וביצות. בערבות סיביר ובצפון אמריקה השמאנים עובדים בדרך כלל עם הרוחות של החיות שמאכלסות (או אכלסו בעבר) את מרחבי המחיה שלהם. סביר יותר ששמאן בהמיספרה הצפונית יעבוד עם הרוח של הדב או של הנשר או של הזאב או של הסוס, לפני שהוא יעבוד עם הרוח של הקרנף או של הג'ירפה המצויים בערבות אפריקה.

כינויים של חמשת מצוות היסוד באיסלאם, "ארכאן אל-איסלאם" (בעברית: עמודי התווך של האסלאם) זהה בערבית לשם של העמודים המחזיקים את האוהל הבדואי. כלומר, דת האסלאם היא "האוהל", והיא מה שמאפשר למוסלמי לחיות בתוך "המדבר" הגדול והמסוכן שמחוץ לאיסלאם, יהיה זה העולם החילוני, העולם הלא-מוסלמי, או אפילו הקיום האנושי באשר הוא, שללא הדרכתו הרחומה של אללה כמוהו כארץ יבשה. כלומר שהדימויים שעומדים בתשתית כל מערכת דתית הם נגזרות של סיטואציות חיים תלויות הקשר.

פסל ארס, אל המלחמה היווני, בווילה הדריאנה

פסל ארס, אל המלחמה היווני, בווילה הדריאנה

נדמה לי שהנקודה הובנה. עם זאת, ישנה סיטואציית חיים אחת שלא הזכרנו אותה עד כה, והיא לא רלטוויסטית בעליל. היא משותפת לכל תרבות אנושית באשר היא – המלחמה. ואכן, אחד המבנים הארגוניים הנפוצים ביותר בסימבוליקה הדתית אשר בא לידי ביטוי במסורות דתיות רבות הוא הצבא. לא פעם מיתוסים דתיים קשורים באופן הדוק לשדה הקרב, והאל נתפס כלוחם אגדי או כשר צבא ובכל מקרה כמי שמשפיע על תוצאות הלחימה. לעתים העדה הדתית עצמה מבינה את עצמה כצבא השליחים של האל, וההיסטוריה נדיבה מדי במקרים כאלו, כגון מסעות הצלב הנוצריים או גילויים של ג'יהאד, בימים ההם ובזמן הזה. ואם כבר השתמשתי במטבע לשון שקשור לחנוכה, נזכיר שגם צבא החשמונאים דבק בזהות זו של צבא האלוהים, וכמוהו אחריו גם צבאו של בר-כוכבא. אפילו ג'ינגס-חאן, שדווקא היה פלורליסט מבחינה דתית, פירש את מסעות הכיבוש שלו כתכנית אלוהית שבה הוא רק מהווה אמצעי בידי האלים (של אויביו) להענשת העמים שטעמו את זעם צבאו.

אבל גם אם לא קופצים לצלקות היסטוריות, חשבו על הרקולס, אכילס, או אבירי השולחן העגול של ארתור. כל סיפורי הגבורה של הלוחמים הללו צומחים מתוך מיתוסים דתיים. חשבו על ארג'ונה הקשת האגדי ועל הרכב שלו קרישנה, ששיחתם מהווה את אחד הטקסטים החשובים ביותר במסורת ההינדית - הבְּהַגַוַד-גִיטָא. במקרה זה קרישנה – האל ההינדי – משתתף בלחימה בתפקיד זוטר יחסית (בתור רכב), אבל השיחה שהוא מנהל עם ארג'ונה מסייעת לו לצאת לקרב, ונחשבת לאחד הדיאלוגים הדתיים והפילוסופים החשובים בהיסטוריה של הרעיונות, והיא מתרחשת ממש על סף תחילתה של המלחמה ומתעסקת בה ובמשמעויותיה הרוחניות והאקזיסטנציאליות.

בטורקיה, מדינה מוסלמית, הצבא הוא חילוני בהגדרה ויש אפס סבלנות להתנהגות דתית במדים. בצבא ארה"ב קיימת סבלנות כללית לכל הדתות, כולל שירותי דת, אבל הציפייה היא להתנהגות דתית בצנעה

נדמה לי שהאסוסיאציה הטבעית שעולה לקורא העברי בהקשר זה היא הסאגה הגדולה של יציאת מצריים שמנוהלת כולה – כפי שחרטומי מצריים בעצמם אומרים לפרעה כשזה תמה על אזלת ידם בהתמודדות עם המכות שחוטפת מצרים – על-ידי "אצבע אלוהים". אמנם לא מדובר כאן בקרב צבאי במובן של שתי צבאות וחזית, אבל זהו בהחלט אחד המאבקים המסופרים ביותר בהיסטוריה האנושית. נוכחות אלוהי ישראל בשדה הקרב מלווה אגב את כל מערכות ישראל בתנ"ך, מתקופת הנדודים במדבר, דרך תקופת ההתנחלות בהובלתו של יהושע בן-נון, תקופת השופטים – שהם למעשה לוחמי-על מושיעים – ועד למלחמות יהודה וישראל, לרבות מפלותיהן. אפילו מלחמות האחים שפרצו בין השבטים לבין עצמם – למשל בסיפור פלגש בגבעה בסוף ספר שופטים - מתוארים כמלאכתו המחושבת של האל. בל נשכח שאחד מכינוייו – ה' צבאות – מתייחס גם אל צבאות השמיים, דהיינו פלוגות המלאכים וגרמי השמיים, וגם אל תפקידו בהובלת מלחמותיהם של בני ישראל.

נוכחות זו של אלוהי ישראל בשדה הקרב, וליתר דיוק גלגול רעיוני שלה, באה לידי ביטוי גם בישראל המודרנית, בחלק מהשמות שצה"ל נותן למבצעיו, כמו מבצע "זעם האל" בסוף שנות ה-70 שמטרתו היתה להרוג את כל מתכנני ומבצעי חטיפת הספורטאים באולימפיאדת מינכן, או מבצע "עמוד ענן" בעזה, שמתכתב ישירות עם פסוק ז' ממזמור תהלים צט: "בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם". עמוד הענן הוא אחד הביטויים הפיסיים להשגחת האל ואחד מן הערוצים שבאמצעותם הוא משוחח עם נביאיו (בעיקר משה, אהרון ושמואל), כמו גם למקור כוחם במלחמותיהם, וכידוע מלווה את בני ישראל לאורך כל תקופת הנדודים במדבר, ואף לאחר מכן. כעת בואו נודה על האמת, שמרבית החיילים והציבור בכלל לא ערים לתהודה הדתית של הביטוי הזה, אבל מי שבחר בו ומי שכן קולט את האמירה האינטרטקסטואלית יודע לעשות את הקישור, בין אם זהו קישור עם משמעות דתית – שעמוד הענן שעמד לאבותינו עומד היום גם לנו ונלחם את מלחמותינו – ובין אם זהו קישור עם משמעות תרבותית כללית – שצה"ל נהנה מעולם הדימויים שהתרבות היהודית מספקת בכל הנוגע לסימבוליקה הצבאית של הדת.

וישנה כמובן גם פרשנות נוספת, ביקורתית יותר, שמזהה במקרים כאלו מגמה שבה "צבא העם" הופך אט אט בשנים האחרונות ל"צבא העם היהודי", ולעתים אף ל"צבא הקודש של ה' אלוהי ישראל" כפי שנרמז ערב הכניסה לעזה בתחילת הקיץ האחרון, וגם לאורך מבצע צוק איתן (לרבות תיאורים של "ענני הכבוד"). גם אם אינם ערים לכך, מה שמטריד את מנוחתם של אוחזי הגישה הביקורתית הזו הוא שהסימבוליקה המיתולוגית הנ"ל שבין דת וצבא מבקשת להתממש בפועל, ש"ה' צבאות" לא יישאר במחוזות הנרטיב הדתי בלבד, או בד' אמות של חופש האמונה של הפרט, אלא יהפוך לפעילות מבצעית לגיטימית; שהבקשה הנאמרת שלוש פעמים ביום בתפילת העמידה, "הָשִׁיבָה שׁופְטֵינוּ כְּבָרִאשׁונָה", דהיינו את שליחי האל שנלחמים עבור עם ישראל את מלחמותיו, תתממש לא רק כמציאות רוחנית של הפרט, אלא כמציאות צבאית ולאומית דה-פקטו. החשש הזה איננו חסר ביסוס, אבל גם איננו משהו בלתי פתיר.

במשך אלפיים שנים לערך העם היהודי באופן כללי לא התעסק בענייני צבא ומלחמה, וראיה לכך אפשר לראות בהתייחסות מינימלית של ההלכה לנושאים אלו. הרמב"ם קיבץ וארגן אל כל ההלכות בקובץ "הלכות מלכים ומלחמותיהם" שמופיע בסוף ספרו "משנה תורה". אבל הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, וגם אצלו רוב הסימוכין שלו מתבססים על דיני התורה ולא על התלמוד, ללמדנו שמאות בשנים פשוט לא עסקו בזה. רוב פסקי ההלכה שעוסקים בחיילות יוצאים כיום מבית מדרשה של הרבנות הצבאית.

יעקב ועשו

המפגש של יעקב ועשו, מאת פרנצ'סקו הייז, 1844

צריך להבין שמאז מרד בר-כוכבא העיסוק בחיילות היה מגונה, זו היתה מלאכתו של עשו, איש השדה והציד, ולא של יעקב, האיש התם יושב אוהלים. דמותו ההרואית של בר-כוכבא היא בכלל פרי תוצר של הלאומיות הציונית שחיפשה גיבורים לוחמים, שהרי במסורת הגלותית הוא נחשב לדמות מגונה. ישנה אף סברה ששמו כפי שהוא מופיע בתלמוד, בר-כוזיבא, הוא משחק מילים שמרמז ללשון אכזבה. עצם העיסוק בחיילות יהודית אפוא הוא אנומליה היסטורית, ועם עלייתה לסדר היום במסגרת הצבא המודרני של מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי יש לעסוק בה ברגישות הנדרשת, כזו שמצד אחד תאפשר לחיילים דתיים לשרת בצבא ולהתקדם בשרשרת הפיקוד, ומצד שני תמתן את המטענים הדתיים של סימבוליקת הקרב ולא תאפשר להם להשתלט על השיח. ואת זה עושים עם חקיקה, פסקי הלכה וחינוך.

דמותו ההרואית של בר-כוכבא היא פרי תוצר של הלאומיות הציונית שחיפשה גיבורים לוחמים, שהרי במסורת הגלותית הוא נחשב לדמות מגונה. ישנה אף סברה ששמו כפי שהוא מופיע בתלמוד, בר-כוזיבא, הוא משחק מילים שמרמז ללשון אכזבה

מדינת ישראל איננה המדינה היחידה שמתעסקת בשאלות הללו. במחקר משווה שערכה ד"ר אלישבע רוסמן-סטולמן, חוקרת מדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, היא מראה כיצד גם צבאות איראן, הודו, ארה"ב וטורקיה – מדינות שהמרכיב הדתי בהן שזור בזהותן הלאומית - נדרשים לסוגיות הללו. מאפייני הצבאות הללו משתנים בכל הנוגע לשיטות הגיוס (חובה/התנדבות), אופי הגבולות בין התחום האזרחי לתחום הצבאי, יחס כללי לדת ואפשרות לקיים מצוות במדים וכדומה, אבל כל אחד מן הצבאות הללו נדרש לתת מענה למטענים הרליגיוזיים שמתקיימים בין דת וצבא. בטורקיה למשל, מדינה מוסלמית, הצבא הוא חילוני בהגדרה ויש אפס סבלנות להתנהגות דתית במדים. בצבא ארה"ב קיימת סבלנות כללית לכל הדתות, כולל שירותי דת, אבל הציפייה היא להתנהגות דתית בצנעה. בצבא הודו הקימו יחידות ייעודיות לחיילים דתיים. אינני טוען שישראל חייבת לשכפל אי-אלו מן הדגמים הנ"ל, מה גם שמאפייני היחסים בין צבא וחברה בישראל הם ייחודיים ביחס לצבאות האחרים. מה שכן, נדרשת מדיניות ברורה ומחושבת שתדע לזהות בין ראוי ושאינו ראוי.

אם כן, בין אם זו מערכת מדינית, כלכלית, משפחתית, מסחרית, חקלאית, ארוטית, אמנותית, טכנולוגית או צבאית, ראינו עד כה שעולם הדימויים העומד לראשות כינונם של המיתוסים הדתיים – דהיינו הסיפורים שבאמצעותם אנו תופסים את החזון הדתי ואת עולם הערכים הנגזר ממנו – נוגע כמעט לכל תחומי החיים. הדת היא מערכת ששואפת להקיף ולמשמע את מכלול החיים כולו, לרבות כל מנעד החוויות והרגשות של האדם המזדמנות לו מסך כל יחסיו עם סביבתו הטבעית והחברתית, ועל כן לא מפתיע לגלות שעדת המאמינים נושאת את המערכת הזו בשפתה שלה, דהיינו בשפת חייה ומציאותה הקונקרטיים, בהתאם למקום ולזמן בהן היא מצויה.

 סמלים דתיים במדי חיל הנחתים של צבא ארה״ב, 1943.

סמלים דתיים במדי חיל הנחתים של צבא ארה״ב, 1943.

אלא שישנם דימויים שמעוררים את חשד הציבור יותר מאחרים, בעיקר בשל ההשפעה שעשויה להיות להם על המרחב ועל המרקם הציבורי. בעקבות תהליכי ההפרטה שחלו על הדת במאות השנים האחרונות (בעיקר במערב הקפיטליסטי), והעבירו אותה ממצב שבו היוותה את הציר המרכזי שסביבו מתארגנים החיים הציבוריים אל מצב שבו כל אדם פרטי יכול למשמע אותה בהתאם לנטיות ליבו, קיימת רגישות יתר בכל הנוגע לנקודות ההשקה של הדת עם המרחב הציבורי ומוסדותיו.

לכן, כשעדה דתית מתייחסת לאלוהיה כאל אב או כאל אם, כאל מאהב, כאל בעל מלאכה, ואפילו כאל מנוע מכאני או מעצב-על, ומבקשת ליישם ולבטא את היחסים הללו בפועל, להנהיג אותם בשגרת היומיום, ההשלכות הציבוריות של ההתנהגות הדתית הזו תהיינה שונות מאוד מן ההשלכות הציבוריות של התנהגות דתית שמבקשת ליישם באותה המידה, למשל, את יחסיה עם האל כמלך שיש לו צבא קודש, או כישות צבאית שנלחמת עבור העדה שלה. המסקנה המתבקשת איננה שחלק מן הדימוים הללו הם נכונים או מדויקים יותר מן הדימוים האחרים. גם אין להסיק שחלק מן הדימוים הללו הם לגיטימיים יותר מן האחרים. פשוט צריך לקחת בחשבון שבתנאים שונים דימוים מסוימים מייצרים אפקטים פרטיים וציבוריים שונים, ובהתאם לכך יש לנהוג ברגישות ובאחריות.

במציאות של ימינו, ובטח במורכבות המרתקת שמזדמנת מן הפרויקט הציוני, שבמסגרתו העם היהודי שב אל ארץ ישראל עם כל המטען ההיסטורי, התרבותי והדתי שבאמתחתו כדי להקים בו מדינת לאום דמוקרטית, נוצר צורך בכשרון היסטורי חדש שלא היה מוכר בתרבות היהודית עד הדורות האחרונים. כישרון זה מתבטא ביכולת לווסת ולהתאים להקשרים הנכונים ובזמנים הנכונים את האופנים שבהם אנחנו מביאים לידי ביטוי את יחסינו עם אלוהינו, גם אם אנחנו אתאיסטים מושבעים ו"אלוהינו" אינם כלל בנמצא. אליבא דחוק ההסתגלות, אין סיבה של ממש לחשוש שהכשרון הזה לא יצמח עם השנים, ולעתים על הדרך אנו חווים – כחברה – את כאבי ההתכווציות של השרירים התרבותיים הללו שצומחים. בשפה העברית קיים קשר בין המילים סגולה והסתגלות. ההסתגלות היא אפוא תהליך של רכישת סגולה נקודתית בהקשר נקודתי. ואולי מעט נחמה נוכל למצוא גם באותה הבדיחה החסידית. כלומר שהמפתח, אולי, הוא בדיאלוג. כלומר, כשאנחנו מזהים פערים שמדאיגים אותנו בין הדרכים השונות שבהן הסביבה שלנו מבטאת את סך-כל אמונותיה, אפשר לגשת ולשאול מה מניע את מי שמתנהג אחרת מאיתנו, ולקוות שהתשובה תצחיק אותנו יותר משהיא תפחיד אותנו.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על בין קודש לצבא

02
חיים

מענין שנטפלו למח"ט גבעתי, כשאחרי הפסקת האש הראשונה הרמטכ"ל אמר "נדרשנו להקריב 64 חללים וייתכן שעוד נידרש".
מה זה הביטוי הזה? האם לא החמאס הוא ההורג בחיילינו? האם גנץ חושב שהוא הכהן הגדול, המגיש קורבנות אדם למוֹלך הניצחון (או תקציב הביטחון)? רק חסר שהוא יערוף את הראש של החיילים בעצמו.
אז יפה כתבת יותם, אך תיאולוגיה פוליטית רצינית מחייבת יותר מהעברת עוד ליטוף על צווארו של המיינסטרים החילוני המרגיש את "הדתיים משתלטים לו על המדינה". המקומות החמורים לא פחות מכל מיני התבטאויות של בוגרי מכינות קד"צ, הם המקומות שבהם דוקא אנשים חילונים לכאורה (כמו גנץ) חושפים את ערוותה של תעשיית המלחמה שלנו (שאמנם יושבת על צרכים קיומיים אמיתיים ולא דמיוניים!)

03
יותם יזרעאלי

תודה נאוה ותודה חיים. חיים - אין ספק כפי שכתבתי שאנו עדים לביטויים של טשטוש הגבולות בין הדתי והממלכתי, בין המיתי והעכשווי, ולא התכוונתי "העביר ליטוף" אלא פשוט להצביע על התהליכים הללו, ולהגדיר אותם כחלק מתהליך היסטורי רחב היקף שבו החברה הישראלית עושה עם עצמה את הבירורים הללו. בנוגע לציטוט של גנץ, יש לקחת בחשבון שהמילה "להקריב" אמנם מקורה בפולחן הקדום אבל יש לה גם משמעות מחולנת (ויש עשרות דוגמאות כאלה, כמו למשל משכן או מוסף) והשימוש בהם לא בהכרח מעיד על התבטאות "דתית".

04
דני

לחיים: יש הבדל גדול בין התבטאותו של וינטר (לצאת למלחמה מול מנאצי השם) המדירה מראש את כל חייליו החילוניים, לבין ה"להקריב" של גנץ. אגב - למה נטפלת רק לה? מה עם "נידרש"? מי זה שדורש מאתנו? התשובה היא - אף אחד, נידרש ולהקריב היא דרך כתיבה ודיבור שפשוט אינה מודעת לניתוחים הלשוניים האפשריים שלה. אולי חבל באמת שהיא לא מודעת, אך לא צריך לתלות בזה פרשנות חמורה מדי.

05
רונן פוקסמן

בהחלט מעניין. תודה על אלומת האור שהפנית לנושא.
רק אתמול פורסם שחייל אתאיסט בחיל האויר האמריקאי שסירב להישבע "בשם האל" כפי שמחייב החוק הצבאי האמריקאי נאלץ לעזוב את תפקידו או למחול על כבודו, להניף את יד ימינו ולהישבע למרות חוסר אמונתו על מנת להישאר בתפקידו.

06
ליאור לקנר

סקירה מעניינת וחשובה. הבעיה באמירה של וינטר לדעתי אינה בעובדה שהיא מדירה חיילים חילונים אלא שהיא מסיתה את צדקת דרכנו ואת המניע מהגנה ומחויבות לעם וללאום למחויבות לאל ולתוכנית אלוהית. המעבר ממרכזיות האדם למרכזיות האל שוחק כמה רעיונות מרכזיים לצבא במדינה דמוקרטי,- כפיפות הצבא להחלטות מדיניות ורעיון שיוויון ערך האדם. דרך אגב תהליך בעייתי נוסף בישראל הוא העובדה כי הרבנות הצבאית היא מזמן כבר לו גוף שמספק שירותי דת לצבא אלא גורם חינוכי מרכזי שמתעסק בזהות יהודית בצהל וזה מאוד מסוכן לדעתי. אני אוהבת שקראת לזה כישורן- כי זה באמת שריר שצריך לעבוד עליו- להיות אומה יהודית דמוקרטית.. בהקשר הזה כתב תומר פרסיקו רשימה מוצלחת לדעתי: http://tomerpersico.com/2014/08/12/zuk/

08
נדב

ליאור, מה יותר חילון מאשר לקרוא למטוס ה'מובחר' של חיל האויר בשם שמיוחס במסורת היהודית לאלהים (אדיר, למקרה שזה לא היה ברור)? למעשה, מנקודת מבט יהודית דתית דבר כזה בחיים לא היה עובר בשתיקה, ולאור ספרם של הלברטל ומרגלית Idolatry אפשר לראות ייחוס כזה כאלילות של ממש. אבל בישראל 2016 רוב הדתיים כבר מזמן מחולנים. מנקודת מבט הומנית, הבעיה העמוקה יותר היא שגם החילונים אבדו את היכולת לזהות אלילות, שמובנה העיקרי הוא ביטול ערך האדם (ולא רק האל!), כפי שכתבו מרקס, הירשנזון, פרום ורבים אחרים. אבל למה לעסוק בהומניזם כשאפשר להצטעק על "הדתה"?