בכבודה ובעצמה

מסע חובק תרבויות על מקומה של אסתר המלכה בתולדות המחשבה ההומניסטית (והמסורת היהודית), מאחשוורוש ועד מדונה
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

ביום שני, ה-29 בינואר, 1649, ישב צ'ארלס הראשון מלך אנגליה בתא המעצר וקיבל שני אורחים. היו אלה שניים מילדיו, אליזבת והנרי הקטנים, בני משפחת המלוכה היחידים שנותרו באנגליה תחת חסותו של הפרלמנט שהבטיח לדאוג להם בזמן מלחמת האזרחים; אותו פרלמנט שגזר על אביהם עונש מוות ביום המחרת. האגדה מספרת שבמפגש הפרידה צ'ארלס נתן לבתו תנ"ך והפציר בה ובאחיה הקטן לשמור את דתם ואמונתם. "מותי", כך אליזבת תיעדה את מילותיו ביומניה, "לא צריך להעציב אותך. אני מת כמרטיר". בשעה 14:00 למחרת נערף ראשו. במילותיו האחרונות הוא תלה את גורלו בכך שהוא לא פסל פסק-דין מוטה נגד אחד מיועציו שהוצא להורג, וכעת הוא משלם על כך בחייו. סוג של 'נהפוכו'. "אני עובר מכתר-מלכות מושחת אל כתר-מלכות בלתי-מושחת", הוא אמר והוסיף, "אל מקום בו לא תיתכן כל הפרעה" - ומתח את צווארו על הסדן.

אמונתו של צ'ארלס בזכותם האלוהית של מלכים (Divine Rite of Kings), התעקשותו למלוך לבדו באופן אבסולוטי תוך שלילת סמכויות מהפרלמנט ונטייתו הפרו-קתולית לאחר כינונה של הכנסיה האנגליקנית, גררו את הממלכה לעשור של מלחמות אזרחים, עשור שהסתיים באותה אבחת-חרב. צ'ארלס לא הסכים לתת דין וחשבון לשום מוסד או רשות מלבד לאל עצמו, דוקטרינה מוכרת שלא פעם מובילה להאלהה עצמית. הפרלמנט סבר אחרת, והיסטוריונים סבורים שהוא אחד המלכים הגרועים ביותר בתולדות אנגליה. מלבדו לא הוצא להורג מלך אנגלי קבל-עם ועדה, נתון, אגב, שדווקא אפשר לתומכיו לדבוק ביתר שאת בנרטיב המרטירי ולהקים כנסיה על שמו (הלוא היא "האחווה של המלך צ'ארלס המרטיר").

אבל נניח רגע למחלוקת סביבו. בהנחה שרובנו איננו חברים באחווה של המלך צ'ארלס המרטיר (ואם כן אנא הזדהו בתגובות וספרו לנו!), ובהנחה שרובנו לא תורמים לעמותה לקידום מורשתו של אוליבר קרומוול (שדאג להוציאו להורג), נתמקד רגע בדבר שעליו כולנו חייבים להסכים: צ'ארלס הראשון היה אספן אמנות מעולה שתרם יותר מכל קודמיו וצאצאיו בתולדות המלוכה האנגלית לאוסף האמנות המלכותי. בתקופת מלכותו, ואף קודם לכן, הוא רכש עבור האוסף יצירות של רְפאל, דה-וינצ'י, טיצְיאן, טינְטוֹרטוֹ, קארֳאווג'יו ובְּרוֹיגל; הוא היה פטרונו של ואן-דַייק שצייר פורטרטים רבים שלו ושל משפחתו והזמין ציורי קיר מרוּבֶּנס וסקיצות לפורטרטים מוְלאסְקֶז. לאחר מותו, נמכר רוב האוסף לציבור הרחב במסגרת שידוד המערכות של קרומוול, אבל דווקא אחד הציורים המיוחדים שרכש צ'ארלס נותר באוסף עד היום, ועל הציור הזה הייתי רוצה להרחיב.

בגרסה היוונית אסתר מגיעה בליווי נערותיה וליבה קופא מפחד. המלך עצמו מתואר כאישיות מרהיבה ואימתנית וכשהוא מבין שאסתר התקרבה ללא הזמנה הוא מישיר אליה מבט זועם והיא מתעלפת, כמבינה שבזה נגזר עליה מותה

לא רק בגלל שמדובר ביצירת מופת שהיא כשלעצמה מדהימה, אלא בעיקר כי זהו ציור שיש בו, אולי, לגלות לנו משהו אודות שגעונו של צ'ארלס (שגעון גדלות בעיקר), אבל אולי גם משהו אודות שפיותו. ציור שמבחינת התוכן שלו לוכד בתוכו את הדרמה ההפכפכה שבין אימת המלך וחמלת המלך, בין סמכותו המוחלטת לבין ביטולה המוחלט של סמכות זו, בין עריצותו לבין צניעותו (גם אם רק בעיני עצמו), תכונות מלכותיות שעשויות – כפי שהבין במחשבות האחרונות שעברו בראשו – להתהפך לא רק על הנתינים המסכנים אלא גם על המלכים עצמם. אני מדבר על ציורו של טינטורטו "אסתר לפני אחשוורוש" (Esther Before Ahasureus), משנת 1546-7. ציור שצ'ארלס רוכש ואגב כך מסייע להקפיץ את הקריירה של הצייר הצעיר מוונציה כאחד האמנים החשובים של הרנסנס האירופי. ציור שיש להניח שצ'ארלס – כאדם דתי וכמלך – התעמק בו רבות.

ציורו של טינטורטו "אסתר לפני אחשוורוש". האוסף המלכותי, בריטניה

ציורו של טינטורטו "אסתר לפני אחשוורוש". האוסף המלכותי, בריטניה

טינטורטו מצייר את הסצנה הידועה בה אסתר, אחרי צום של שלושה ימים (מה שמצוין אצל היהודים כתענית אסתר), לובשת בגדי מלכות וניגשת אל המלך מיוזמתה כדי לבקש ממנו לבטל את הגזרות שרוקח המן. אסתר מסכנת את חייה, כי לפי חוקי המלך רק מי שהוזמן על ידו יכול היה לראות את פניו. "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי", היא אומרת למרדכי כשזה משכנע אותה שיש בכוחה להציל את עמה (פרק ד׳, 16). בגרסה העברית של הסיפור הניסוי מתברר כהצלחה מיידית וכשהמלך רק מניח את עיניו המופתעות על אסתר הוא מיד מזמין אותה להתקרב, שואל לשלומה ומציע לה את הצעתו המפורסמת "עד חצי המלכות" (ראו אסתר פרק ה'). אבל טינטורטו מכיר גרסה קצת אחרת, את הגרסה הלטינית שמבוססת על התרגום ה-70, התרגום היווני של התנ"ך, תרגום שבמקרה של מגילת אסתר הוא רווי תוספות, איך נאמר, מעט יותר תאטרליות (בכל זאת יוונים).

בגרסה היוונית אסתר מגיעה בליווי נערותיה וליבה קופא מפחד. המלך עצמו מתואר כאישיות מרהיבה ואימתנית וכשהוא מבין שאסתר התקרבה ללא הזמנה הוא מישיר אליה מבט זועם והיא מתעלפת, כמבינה שבזה נגזר עליה מותה. רק אז אלוהים (שנעדר לגמרי, לפחות באופן גלוי, מן הגרסה העברית) הופך את ליבו של אחשוורוש שעכשיו קופץ מכסאו ולוקח את אסתר בזרועותיו עד ששבה אליה רוחה, תוך שהוא מדבר אל ליבה ומרגיע אותה. אמנים רבים ציירו את הסצנה הזו, סצנה שבתיאולוגיה הנוצרית מהווה פרה-פיגורציה (צורה מקדימה ומנבאת עתידות) של ההתעלפות של מרים תחת הצלב. בכלל, אסתר בנצרות היא פרה-פיגורה של מרים, של המדונה. לא במקרה מדונה, מלכת הפופ, מוסיפה לעצמה את השם אסתר כשהיא מתחילה ללמוד Kabala. גם מבחינה אטימולוגית השם מתאים למעמדה הסלבריטאי שכן משמעו בפרסית הוא "כוכב" (Star). ואם הזכרנו את המשמעות הנוצרית והאטימולוגית של אסתר, נזכיר גם שאסתר קרויה על שם האלה הפרסית איסתהר, אלת היופי, התשוקה והאהבה. מבחינה זו היא יכולה לסמל לא רק את הארכיטיפ של מרים האמא אלא גם את מרים המגדלית, ארכיטיפ המאהבת והזונה, כפל משמעויות מתוחכם שניכר בתדמית של הפופ-מדונה.

אבל בעיקר נשים לב שמבחינה טראנס-פנתאונית יש כאן הקבלה מעניינת: איסתהר הפרסית היא המקבילה של אָשֵרָה הכנענית, עַשתוֹרת הצידונית, אפרודיטי היוונית וונוס הרומית (שגם היא כידוע כוכב-נגה). אלה כולן אלות של מיניות, אהבה ויופי. הן גם אלות של ריפוי ובשל כך מופיעות תמיד עם ענפי ההדס, צמח שסגולותיו הרפואיות נודעו בקרב תרבויות העולם הקדום (ומכאן גם שמו של בית החולים בירושלים). כלומר שהקשר בין השם העברי "הדסה" בתחילת המגילה והשם הפרסי "אסתר" איננו מקרי. זוהי מטונימיה ספרותית שמרמזת על הרפואה הגדולה שתבוא באמצעות הגיבורה הזו, אלת היופי והריפוי. מספר מגילת אסתר ידע אפוא דבר או שניים במלאכת הכתיבה הספרותית, כפי שמדונה יודעת דבר או שניים במלאכת המיתוג והקונספט. ואם נחזור לענייננו נאמר שטינטורטו ידע דבר או שניים במלאכת הציור הקלאסי. אפילו שלושה.

המדרש של טינטורטו

גדולתו של טינטורטו היא שהוא מצליח – אולי יותר מכל מי שמצייר את הסצנה הזו – לתפוס בציור סטטי את הדינמיות הדרמתית של הסיטואציה, את התנועה הרפויה של ההתעלפות אל מול התנועה המתפרצת והקפוצה של הבהלה. טכניקות הצבע והאנטומיה המיכלאנג'לואית בהחלט עושות את שלהן, אבל סוד כוחו של הציור נמצא דווקא בפרטיו הקטנים. בזרוע השרירית של הנערה שמנסה לבלום את הנפילה של אסתר, בכף היד הרפויה של המתעלפת שרק בקושי חובטת – שלא לומר מלטפת – את מדרגת השיש המוצקה. טינטורטו בונה את הקומפוזיציה כך שכף היד נמצאת בדיוק בציר התיכון של הציור, והיד עצמה פונה לכיוון ההתרחשות המרכזית, קפיצתו של אחשוורוש.

לעומת כפות ידיה של אסתר ומולן ממש, כפות ידיו של אחשוורוש דרוכות וקפוצות בכל מפרקי האצבעות, כאילו מנסות להיאחז במשהו כדי שלא ייפול קדימה מרוב תנופה. כתפיו עוברות בהרבה את קו ברכיו מה שנותן תחושה של נפילה קדימה, והחריגה של הבוהן מסף המדרגה מחזקת את תחושת היציאה מן האיזון והנסיון החי-כמעט לא לאבד את שיווי המשקל. הודות לחתול הקטן שבצידו השמאלי התחתון של הציור, שבכלל מתעניין במשהו אחר, ההתרחשות האינטנסיבית שבמרכז הציור מתחדדת אף יותר. מאות שנים לפני היצ'קוק, טינטורטו מלמד אותנו שהדרמה נמצאת בפרטים הקטנים.

שימו לב גם שכל הדרמה מתרחשת סביב שלוש מדרגות. המדרגות הן ריק שמוגדר על ידי ההתרחשויות שמסביבו. במידה מסוימת המדרגות עצמן הן גיבור סמוי בציור. אחת התמות המרכזיות במגילת אסתר היא נושא המעמדות, לרבות כל החוקים והגינונים והיברוקרטיות החצרניות שהם כולם פועל יוצא של תפיסה היררכית בתרבות מלוכנית. הקטליזטור של כל העלילה הוא הסירוב של אדם להשתחוות בפני אדם אחר, להוריד את קומתו. ולכן התנועה שטינטורטו מצליח לתפוס בציור היא לא רק התנועה הפיזית המתוארת בעלילת הסיפור, אלא זו גם התנועה הרעיונית שמגולמת במוסר ההשכל שלו. אסתר שמתעלפת והאחשוורוש שנבהל לעזרתה הם רק סוכנים של משחק המעמדות באשר הוא. בהדגשת המדרגות טינטורטו רומז לכך שההיררכיה הזו – ולמעשה כל היררכיה! – היא אמנם ריאלית והיא אפילו לעתים פרגמטית, אבל היא איננה אמת סגולית. היא משחק. נזכור שטינטורטו חי ויוצר בונציה, שהיתה רפובליקה מעין דמוקרטית, וייתכן מאוד שהוא היה ביקורתי כלפי הדוקטרינה המלוכנית וגינוניה. לאמור, היררכיה בין בני אדם היא עניין מלאכותי, היא בסך-הכל תוצרת אנושית, ומי שמתייחס אליה ברצינות רבה מדי, מי שמשתכר מן הכח המשחית שלה – כמו המן הרשע – עשוי למצוא את גורלו מתהפך עליו.

אגב כך, גם המן נמצא בציור. נהוג לזהות את דמותו של המן בתור הדמות שעומדת בירכתי האולם, מאחור, בדיוק בקו הדמיוני שנמתח בין העיניים של המלך ואסתר. יש כאן אם כן אמירה נוספת של טינטורטו שמקופלת בתוך הסימטריה ופרופורציות העומק. אחשוורוש כאילו נועץ את מבטו בהמן, אבל בפועל הוא רואה מעבר להמן ומרוכז בנפילה של אשתו שאותה הוא ממהר להציל. בנוסף, הקו הדמיוני שנמתח בין עיני המלך והמלכה וחוצה גם את המן, זהו קו מתח שעומד להימחק ברגע שהמלך ירד את שלוש המדרגות, כלומר שהמן מצוי בין המלך והמלכה כל עוד שוררת ביניהם היררכיה מלאכותית, אבל ברגע שהיא תמחק גם מעמדו של המן יעלם וכיוצא בזה ייגזר גורלו. אין ספק שטינטורטו השקיע מחשבה רבה בבניית הקומפוזיציה של הציור, ציור שהוא למעשה מדרש ויזואלי מובהק.

האם צ'ארלס רואה את המדרש האנטי-מלוכני של טינטורטו? כמעריץ של האמנות, וכמי שאולי בילה מול היצירה שרכש שעות רבות, בהחלט אפשר להניח שהוא הבין והבין היטב. מה גם שצריך לזכור שטינטורטו לא ממציא מחדש את סיפורה של אסתר, אלא רק מדגיש באופן ויזואלי מסרים מוכרים כבר מתוך הסיפור הידוע. מסרים שלא מסתכמים רק במשמעויות התיאולוגיות של פרה-פיגורציה אלא גם במשמעויות המוסריות סביב שאלות של שלטון האדם באשר הוא אדם, ומקומו האקזיסטנציאלי של האדם – עשיר ובעל סמכויות ככל שיהיה – בעולם שבסופו של דבר מונהג בידי הגורלות (הפורים) או בידו הנעלמה של האל. הסירוב של מרדכי להשתחוות בפני המן הוא אמירה קיומית.

כמי שראה עצמו כשליט בחסד האל, שלא נופל במעמדו מהמלכים הפרסים ההיסטוריים, הייתכן שצ'ארלס הראשון ביקש להיות מוקף במסרים מוסריים שיזכירו לו שמאחורי כל גינוני המלכות בני האדם הם בסופו של דבר שווים?

צחוק הגורל

אפשרות נוספת, הפוכה לחלוטין, היא האופציה הקונספירטיבית. אם אנחנו מניחים שצ'ארלס התעמק בסיפורי אסתר, אולי הוא בכלל ראה במעמד של אסתר לפני אחשוורוש מזימה של סוכנת סמויה (יהודיה כמובן) שמבקשת להערים על המלך ולסכסך בינו לבין יד ימינו. נשמע מופרך? בואו נפרוט את זה: נזכור מיהו בתיאולוגיה הנוצרית המלך ומיהו יד ימינו, שליחו ובא כוחו? אם האחשוורוש הוא "המלך" והמן הוא "יד ימינו" שמקבל מהמלך את טבעת המלכות ואת ייפוי הכח המלא לפעול בממלכתו – תעשו את החשבון בעצמכם. ואכן, בעוד שההתעלפות של אסתר התפרשה כפרה-פיגורציה של התעלפות מרים תחת הצלב, הרי שתלייתו של המן ובניו בסוף המגילה התפרשה כפרה-פיגורציה של צליבת המשיח ושליחיו. היהודים בהובלת אסתר ומרדכי, אליבא דקריאה אנטישמית זו, עושים עוול להמן – הצדיק! – ותופרים לו תיק מאחורי גבו בדיוק כפי שהם עתידים "לבגוד" במשיח עצמו.

היפוך מרחיק לכת של סיפור המגילה? בהחלט. מסתבר שמות המחבר זו בכלל לא גחמה פוסט-מודרנית. אבל האירוניה היא שמקורה של הפרשנות הזו נטועה אצל היהודים דווקא. בחגיגות הפורים היהודיות שהתקיימו ברחבי התפוצות הנוצריות, כבר מן המאה ה-5 לספירה, וביתר שאת בשנים של מסעות הצלב, רווחה פרשנות עממית לפיה המן האגגי, הארכיטיפ של הצורר האנטישמי, הוא הכנסיה. החפיפה בין המן והכנסיה אפשרה ליהודים לשחרר קצת קיטור משגרת החיים בצל הכנסיה, וגם נטעה בהם תקווה להיפוך גורלות ולעתיד טוב יותר מבחינתם. מנהגי ההתעללות בבובת המן היו תרפויטים. אבל בהפוך-על-הפוך החפיפה הזו גם שירתה את הנרטיב האנטישמי של הכנסיה. היא היתה מקובלת על היהודים ועל הנוצרים גם יחד כי היא ביססה עבור כל אחד מן הצדדים את תפיסת העולם היחסית שלו בנוגע לצד השני. אלה ראו בכנסיה רשעים וצוררים אנטישמים שיש להענישם, ואלה ראו ביהודים רוחשי מזימות ובוגדים, שיש להענישם. אגב, זוהי איננה תפיסה תיאולוגית שולית, ויש לה סימוכין גם בקפלה הסיסטינית כשמיכלאנג'לו, ב"עונשו של המן" (Punishment of Haman), מצייר את הסימבוליקה הזו באופן ברור. בקפלה הסיסטינית המן מופיע כצלוב.

אלא שגם כאן צוחק הגורל, הפורים מתעתעים בכולם, כי מה שמביא את מיכלאנג'לו לצלוב את המן – ולא לתלות אותו – זו לא פרשנות אנטישמית בהכרח אלא בעיקר שורה של אי הבנות וצירופי מקרים. מיכלאנג'לו קורא את הוולגטה, תרגום התנ"ך הלטיני של הרונימוס מהמאה ה-4, שבחלק מהנוסחים שלו המילה מתרגם את המילה העברית "etz" למילה הלטינית "crux" – דהיינו, צלב. בפני הירונימוס המלומד עמדו מספר תרגומים יווניים וארמיים מוקדמים יותר, וייתכן שגם מקורות חז"ליים עברים. גם עבורם לא היה ברור מהו בדיוק אותו "עץ גבוה חמישים אמה" שהמן הכין עבור מרדכי ובסוף מצא עליו את מותו שלו. בכל התרגומים מתחלפות לסירוגין המילים עץ, גרדום, קורה גבוהה ו/או צלב. אצל יוספוס פלביוס למשל, בספרו "קדמוניות היהודים", המן מכין למרדכי גרדום אבל כשהוא בעצמו נתלה עליו הגרדום מכונה "צלב". למה התמורה במושגים? ישנם כמה הסברים אפשריים. נציין כמה בקצרה.
ייתכן שזה קשור לכך שאת טכניקת הצליבה המציאו הפרסים – ולא הרומאים כפי שנהוג לחשוב – וכל הפרשנים והמתרגמים הסיקו שזו היתה כוונת המחבר בנוסח המקראי העברי.

אפשרות נוספת היא שזה קשור לכך שבארמית המילים 'לתלות' ו'לצלוב' הן למעשה מילים נרדפות. בתרגום אונקולוס (תרגום של התורה לארמית מן המאה ה-3) הפסוק "ותלית אותו על עץ" (דברים כא, כב) מתורגם לאלו המילים: "וְתִצְלוֹב יָתֵיהּ עַל צְלִיבָא". ובמדרש בראשית רבה (מדרש אמוראי מארץ ישראל במאה ה-4) אנו מוצאים את המשפט הבא: "מרדכי, אתמול היה מתוקן לצליבה, ועכשיו הוא צולב את צולביו" (בראשית רבה, נח, פרשה ל, סימן ח). אפשרות שלישית היא שמדובר במקרה של דמיון מצלולי בין המילה העברית "etz" והמילה הלטינית "crux". ולבסוף ייתכן שזו פשוט אדפטציה של פרטי הסיפור להקשר התרבותי והדתי הרחב של קהל הקוראים, ובמקרה של הוולגטה, לנוצרים.

אבל שימו לב: בכל הדוגמאות הנ"ל, גם כשאותו העץ מתורגם לצלב, המן עדיין נתלה עליו – ולא ממוסמר אליו כמו ישוע. אבל כשמביאים בחשבון גם את המסורות העממיות של היהודים והנוצרים, וגם את פרשנות הפרה-פיגורציה של התיאולוגיה הנוצרית, לא קשה להבין למה מיכלאנג'לו כבר צולב אותו באופן מלא.
רשע רשע המן האגגי אבל אבל גם מסכן לא קטן: קודם תולים אותו על עץ, אחר-כך תולים אותו על צלב, ובסופו של דבר גם צולבים אותו. ושלא כמו צ'ארלס הראשון, להמן אין חסידים שהופכים אותו למרטיר ומקימים על שמו כנסיה. מאידך, הוצאתו להורג הופכת לפרה-פיגורציה של המרטיר בה' הידיעה. קומדיה דל ארטה שמיימית.
הגורלות מתפקעים מצחוק. שאול המלך לא הורג את אגג העמלקי ועל כן נקרעת ממנו מלכות (שמואל א' פרק טו). מרדכי (נצר לשאול) סוגר את החשבון והורג את המן האגגי וזוכה לכבוד מלכים. אבל הגלגל שוב מהתהפך כשהמן האגגי מתגלגל לפרה-פיגורציה של לא פחות מאשר ה"משיח" – "מלך היהודים". תודו שזה משעשע.

מיכלאנג'לו, עונשו של המן. קפלה הסיסטינית

מיכלאנג'לו, עונשו של המן. קפלה הסיסטינית

יותר מרק תמה דתית

אם נחזור לצ'ארלס הראשון, קתולי אדוק רודף שררה, פרנואיד ומרטיר בעיני עצמו, ייתכן שהכיר את הפרשנות האנטישמית של המגילה ואולי אף הזדהה איתה. ייתכן שקריאה כזו של מגילת אסתר תאמה יותר את חוויית הקונספירציה המופרעת שלו, וייתכן שהוא אפילו הזדהה עם שאיפותיו הרודניות של המן. כך או כך, בין אם צ'ארלס ראה בעלילות אסתר ביקורת חכמה על השלטון האבסולוטי ותזכורת ערכית להשֹמה נאורה יותר של שלטון כזה (כפי שרומז לה טינטורטו בציור שהוא בעצמו רוכש), ובין אם הוא ראה בה אזהרה אנטישמית או תזכורת פרגמטית נוסח ריאל-פוליטיק לרודנות חזקה, לאמור "חשוד בכולם", מה שבאמת חשוב להבין הוא שדווקא כמלך – עלילות אסתר היו עבורו הרבה יותר מרק תמה דתית. מגילת אסתר היא סיפור בעל משמעויות דידקטיות, מוסריות ופרגמטיות לתפקידו בהיסטוריה.

לכן לא יפתיע אותנו לגלות שלא פחות מ-13 פריטים באוסף המלכותי מוקדשים למעמד של התעלפות אסתר לפני אחשוורוש, ביניהם גם ציור של וֱרוֹנֶזֶה. האם באמת כולן נרכשו אך ורק בשל התוקף הדתי-תיאולוגי שלהן? הסיכוי קלוש. נזכיר גם שהכנסייה הקתולית מאשרת את מעמדו הקאנוני של ספר אסתר רק בוועידת טרנטו, ב-1546, וגם זה רק בשל אילוצים קונטר-רפורמציוניים, דהיינו מהלך לעומתי נגד התרגום של התנ"ך לגרמנית של לותר. עד אז מעמדו הדתי של הספר לא היה רשמי, ואצל הפרוטסטנטים הוא גם המשיך להיות שנוי במחלוקת. אבל באוסף המלכותי רכשו יצירות של אסתר: ציורים, סקיצות, אריגים. באולם קבלת הפנים הראשי של ארמון ווינדסור (Windsor Palace, Queen's Presence Chamber) שני שטיחי קיר ענקיים – אחד של משתה אסתר ואחד של אסתר מבקשת רחמים על עמה מפני המלך – תלויים שם זה מאות שנים, כנראה עוד מימיו של אדוארד ה- 4 שרכש אותם במאה ה-15. רק לשם סנכרון הזמנים, מדובר על ארבע כהונות מלוכה לפני הנרי השמיני, כלומר כשאנגליה עוד היתה קתולית, כלומר שנים לפני שמגילת אסתר קודשה באופן רשמי.

ולא מדובר בחדר צדדי. השטיחים הללו תלויים באולם המרכזי שבו קיבלו את פניהם של עשרות אם לא מאות מלכים ומלכות, נסיכים ונסיכות, שרים, דוכסים, אבירים ובני אצולה. ואת מי כל אלה ראו כשנכנסו לארמון? את אסתר המלכה ואת אחשוורוש ואת המן הרשע. אז נכון, לסיפורי אסתר יש ערך דתי, אבל גם הערך המוסרי והפרגמטי היה חשוב לשליטים הללו. אסתר היתה התזכורת הדידקטית שמתריעה מפני ניהול קלוקל ומושחת של הממלכה, ובשל כך היא היתה כל-כך אהודה לא רק בקרב האמנים, אלא גם בקרב האצולה. ולא, לא רק באנגליה.

ובינתיים בצרפת

ביום שבו המלך צ'ארלס הוצא להורג ועבר "אל כתר-מלכות בלתי מושחת", היה מלך אחר באירופה שיועציו התעדכנו בנעשה באנגליה. הרפובליקה האנגלית של קרומוול לא היתה עבורם חדשות טובות. היו להם תכניות מעט שונות ובמקום שצ'ארלס נכשל הם היו נחושים להצליח. כמובן שגם המלך היה נחוש, אלא שבאותו היום הוא היה רק בן עשר ועוד לא ממש ניהל את העניינים. שמו היה לואי ה-14 ולימים הוא יגדל להיות המלך החזק ביותר באירופה. בדומה לצ'ארלס גם הוא האמין בסמכות האבסולוטית של המלך לשלוט בחסד האל, וגם הוא היה קתולי, אבל בשונה מצ'ארלס הוא הצליח לדכא את יריביו עד היסוד. לראשונה בהיסטוריה של צרפת הוא הצליח להשטלת על רשויות השלטון האחרות, לבטל את סמכויותיהן ולכונן לעצמו משטר מלוכני אימתני. ססמתו הידועה – L'État, c'est moi, "המדינה היא אני", היתה סמל מובהק לעריצותו, ולימים – 'נהפוכו' כבר אמרנו? – גם לאחד המניעים של המהפכה הצרפתית שהוציאה להורג את נינו, לואי-ה-16. אה, כמובן, מרטיר בפני עצמו.

המרטירדום של לואי ה-16, מלך צרפת.  "אני סולח לאויביי.  אני מת תמים".  רישום בצבע 1789

המרטירדום של לואי ה-16, מלך צרפת. "אני סולח לאויביי. אני מת תמים". רישום בצבע 1789

נקודת דמיון נוספת ביניהם היתה חיבתם לאמנויות. בתקופתו של לואי ה-14 ובעידודו עלו לגדולתם שלושת המחזאים הגדולים של צרפת: פייר קורניי, מולייר וז'ן רָסין, והמשורר וכותב המשלים ז'ן דה לה פונטיין. את רסין המלך אהב במיוחד, בין היתר בשל אופיו הדתי, והפך אותו להסטוריון הבית שלו, מה שהוביל את רסין, בין סיבות נוספות, להימנע מכתיבת מחזות למשך זמן מה. אבל בסוף ימיו הוצעה לו הצעה מעניינת. המלכה, מאדאם מנטנון, ביקשה ממנו לכתוב מחזה עבור שיעורי התאטרון של הפנימייה האצולתית שהיא יסדה. כחלק מתכנית הלימודים האוונגרדית, וכדי שההצגה תשתלב עם לימודי הדת של הנערות, היא ביקשה שהמחזה יהיה בנושא תנ"כי. רסין לא היה צריך לחשוב הרבה. הוא כתב את המחזה "אסתר".

ב-26 לינואר 1689 הציגו תלמידות הפנימייה האצולתית בסיינט-סיר השוכנת מחוץ לוורסאי את הצגת הפרימיירה של הטרגדיה בשלוש מערכות "אסתר" מאת ז'ן רָסין. ההצגה הוצגה בפני המלך ואנשי חצרו, וההצלחה היתה מסחררת. אם הזכרנו לעיל את המאפיינים התאטרליים בתרגום היווני של המגילה, הרי שבמחזה של רסין הם באים לידי ביטוי באופן מובהק, כי המחזה הוא במידה רבה אדפטציה תאטרלית לטקסט התנ"כי, התאטרלי כבר בעצמו.

למשל, בתרגום היווני ישנן סצנות של תפילות של אסתר ומרדכי, וחלומות ומונולוגים של הרהורים אודות המשמעויות והפירושים של כל אלו. גם התזמונים המדוייקים במגילה, המקריות בין כל צירופי המקרים של יד הגורל, כל הפורים ה"מקריים", זו מלאכת מחשבת של יצירה דרמתית וההמחזה שלהם על הבמה מתבקשת. ההצגה של רסין היתה כל-כך מוצלחת עד שהמלכה החליטה לבטל את ההפקה כדי למנוע מן הנערות את הפיתוי של יצר הגאווה. אבל המלך לא ידע את נפשו וביקש שהן תעלנה הצגות נוספות. רסין ביקש לשחזר את ההצלחה המסחררת של "אסתר" ובחר דמות של מלכה יהודיה נוספת – עתליה (ביתו של אחאב שמלכה ביהודה במאה ה-9 לפנה"ס) – כשהפעם המלכה היא בתפקיד הרודנית המרושעת אשר עוזבת את דרכי האל ועושה רק לביתה, ושוב באורח פלא האל מנתב את הגורלות כך ששכרה יצא בהפסדה. כמו במקרה של המן הרשע, כך גם עם עתליה: הרודנות שמובילה להאלהה עצמית לעולם איננה משתלמת. כשהצגות עם מסרים כאלה מוצגות בפני המלך ובהזמנתו, אין להתבלבל באשר למטרתן. לואי ה-14 תפס את עצמו כמנהיג נאור. ברור שהנושאים נבחרו בשל המטען הדתי וההיסטורי שלהם, אבל לא פחות מזה גם בשל הלקחים ההיסטורים והמוסריים שמקופלים בהם.

רסין מציג את המחזה "אסתר" בפני המלך לואי 14 ובפני נערות הפנימיה. ציור מ1830. יוצר לא ידוע.

רסין מציג את המחזה "אסתר" בפני המלך לואי 14 ובפני נערות הפנימיה. ציור מ1830. יוצר לא ידוע.

יש שרואים ב"עתליה" את יצירת המופת של רסין. וולטר אמר עליה שזו פסגת המחשבה האנושית (לא פחות), ופלובר הכתיר אותה בתור יצירת המופת הנצחית של אמנות הבמה הצרפתית. ומה עומד מאחורי ה"פסגה" הזו כתבנית הדרמתית שלאורו המחזה נכתב? עלילתה המקראית של אסתר. אחרי זמן קצר גם "עתליה" מורדת מהבמה מאותן סיבות של צניעות דתית. אבל המחזות פורסמו, והיו לשתי יצירותיו האחרונות של רסין.

בואו נהיה הוגנים ונשאל את עצמנו, האם כל המידע הזה מפתיע אותנו. האם מפתיע אותנו שציירי הרנסנס ציירו את אסתר המלכה כפי שהם ציירו את גיבורי התנ"ך האחרים? האם מפתיע אותנו שרמברנדט וחבריו התעניינו באסתר באופן ייחודי?

רמברנדט ושות'

מבין השניים המחזה "אסתר" מגיע במהרה למישורים הצפוניים והחופשיים של הולנד בתזמון גורלי שמאפשר לו להתקבל באופן מושלם. אלה ימים של תור הזהב של הולנד והמחזה זוכה להצלחה במיוחד לאור הפרשנות האקטואלית שההולנדים מעניקים לסיפור: דמותו המרושעת והחוטאת של המן מייצגת עבור ההולנדים ה"נאורים" וה"צדיקים" בעיני עצמם – שמזדהים עם אסתר ומרדכי – את אויביהם השנואים מדרום, הספרדים הקתולים שזה עתה נהדפו במלחמת עצמאות שנמשכה 80 שנה.

נהפוכו ונהפוכו, הגורלות לא מפסיקים לצחוק: אם רק כמה דורות קודם לכן זיהו היהודים את המן עם הכנסיה הנוצרית כולה, הרי שכעת אותה ההשוואה מופיעה בתוך הכנסיה עצמה בין פרוטסטנטים וקתולים, ובמקרה זה בין ההולנדים והספרדים. הולנדים רבים שמזהים את עצמם עם "ישראל החדש" מאמצים את עקרון ה"נהפוכו" של הסיפור ורואים בהתהפכות היוצרות בגורלה של אסתר והעם היהודי את הדימוי האופטימלי לצדק האלוהי שנעשה עם האימפריה הספרדית והמושחתת בעיניהם. נזכור שבדומה ליהודים גם ההולנדים הם עם קטן, והמחזה ביטא עבורם את עקרון נצחון המעטים על הרבים.

ללא ספק, האקלים הדתי-פוליטי-תרבותי בהולנד היה מושלם עבור הפריחה של עלילות אסתר. לצד הסכסוך עם ספרד היו לכך פרמטרים נוספים. האחד, הולנד היתה ליברלית ביחס למדינות השכנות והיהודים – רבים מהם ממשפחות סוחרים מוערכות, כמו משפחת שפינוזה – זכו בה לחופש דת ופולחן (האירוניה היא ששפינוזה דווקא לא זכה לחופש הזה בקהילתו שלו). חופש זה כלל גם את האפשרות לקיים את חגיגות הפורים הקרנבליות בלא לחצים, וחגיגות אלה היו מוכרות לאוכלוסיה הנוצרית, מקובלות עליה ועוררו אצלה עניין, בעיקר בקרב האליטות המשכילות. השני, במסגרת יחסי הכוחות של הרפורמציה הולנד היתה יותר קאלוויניסטית ודבקה יותר בעקרון ה Sola Scriptura – "כתבי הקודש בלבד", דהיינו עידוד הקריאה הבלתי אמצעית של כתבי הקודש ללא הפרשנות של הכמורה – והדגישה יותר מזרמים אחרים ברפורמציה את החשיבות של הברית הישנה. מרתין לותר, למשל, פסל את המעמד המקודש של מגילת אסתר והטיל ספק במהימנות ההיסטורית של האגדה המפוברקת לדעתו. אבל הקאלוויניסטים קראו בה. מגילת אסתר ריתקה אותם.

למעשה, עשרות שנים לפני שהמחזה נדד לארצות השפלה הצפוניים, עוד שנים רבות לפני שמלכת צרפת הזמינה אותו מרסין, היתה חבורה של אמנים הולנדים שהתעניינה מאוד בסיפורי התנ"ך ותשומת לב מיוחדת ניתנה על ידם למגילת אסתר. לאחד מהם היו קשרים טובים עם הקהילה היהודית והוא אפילו רכש את ביתו ברובע היהודי של אמסטרדם. בסטודיו שלו, הוא ועמיתיו ותלמידיו הקדישו לנושא של אסתר זמן רב, שבסך הכולל שלו הצטבר לידי כ- 60 שנה.

בין השנים 1685-1624 רמברנדט וחבריו חקרו את הדרכים לעצב ולמצב את הסיפורים המקראיים באופן שלוכד את המהות הדרמתית האמוציונאלית והאתית שלהם, ובמקרה של אסתר מדובר בעשרות יצירות. לרמברנדט לבדו יש שישה ציורים על מגילת אסתר, ויש המחשיבים את ציורו המפורסם "הכלה היהודיה" בתור הציור השביעי, שלמעשה אינו מתאר כלה כי אם דווקא את אסתר עם כתב הפקודה של המלך בידה (ולא כתובה על פי הפרשנות הראשונה). רמברנדט היה מיודד עם היהודים והתעניין גם בתורת הסוד הקבלית, וייתכן שסיפורי אסתר והפירושים הקבליים שלה עלו בקנה אחד עם עניינו של הצייר במשחקי האור והחושך, שבאים לידי ביטוי ברוב ציוריו בין המלכותיות המוארת של אסתר והאפלוליות הערכית בה נמצא המן.

ציירים הולנדים נוספים כפייטר לסטמן (The Triumph of Mordechai 1624), יאן ליוונס (The Feast of Esther 1625), יאן ויקטורס (Banquet of Esther and Achashverosh c1645), ארט דה גלדר (Esther and Mordechai 1685) ואחרים, עבורם סיפורי אסתר היו יותר מרק סימבוליקה ליחסי הולנד-ספרד או קתולים-פרוטסטנטים. הם היו כר פורה להגות הומניסטית סביב שאלות של מנהיגות, אותנטיות, אמת, מידות טובות ורעות, תעוזה, אמפתיה, וצדק פואטי. קודם להם, גם המשורר הנערץ יוסט ון דן וונדל (שעל שמו קרוי הסנטרל-פארק של אמסטרדם) כתב שתי פואמות על אסתר.

רמברנדט, אחשוורוש והמן במשתה אסתר

רמברנדט, אחשוורוש והמן במשתה אסתר

מהודו ועד כוש, מהומניזם ועד פופ-קיצ'

העניין באסתר הלך וחצה תרבויות ועמים, מעמדות חברתיים, זרמים דתיים ומדיומים, אסכולות וז'אנרים אמנותיים. באיטליה ארטמיזיה ג'נטילסקי (Artemisia Gentileschi) ציירה את התעלפות אסתר עם ביקורת פרוטו-פמיניסטית, ברומא ניקולא פוסן (Nicolai Poussin) צייר אותה במסגרת ציוריו ההיסטוריים, וקאראווג'יו כל-כך מתפלא מ"עונשו של המן" של מיכלאנג'לו שהוא מצייר את הציור בעצמו, כנראה מטעמים של תרגול הפרספקטיבה המרשימה בה הוא נצלב. לימים – הפעם מהצד הספרדי ולא ההולנדי – סלבדור דאלי מצייר את אהבתו של אחשוורוש לאסתר בפרשנות פסיכואנליטית סוריאליסטית משלו.

ב-1720, גאורג פרידריך הנדל מלחין על פי המחזה של רסין את האוֹרַטוֹרִיה המפורסמת שלו "אסתר", והיא מתחילה להיות מבוצעת על ידי תזמורות ומקהלות אירופה. לימים, המלחין היהודי-אמריקאי הוגו וייסגלס יכתוב אופרה מודרנית שמתכתבת עם זו של הנדל, והיא תוגדר כאחת האופרות האמריקאיות הגדולות של המאה ה-20. "אסתר" של וייסגלס פותחת את עונות האופרה של ניו-יורק בשנים 1993 ו-2009. עבור האמריקאים, אימפריה בזכות עצמה, הסיפור של אסתר בפרס מעלה תמות של התבוללות ושאלות של גילוי וכיסוי של זהות אתנית ודתית בחברה האמריקאית. ב-1960 יוצא הסרט ההוליוודי "Esther and the King" בכיכובה של ג'ואן קולינס (אלקסיס מ"שושלת") במסגרת גל סרטי התנ"ך; מאז כל כמה שנים יוצא סרט סוג ד' לטלוויזיה או לאקרנים, כמו ב-2006 הסרט "One night with the King" שאפילו נחשב להצלחה מסחרית מבחינת התעשיה. רומני טיסות קיצ'ים וסדרות לערוצי כבלים, ספרי ילדים ומחזות זמר. את מדונה כבר הזכרנו.

כלל היצירות האמנותיות והתעשייתיות, האליטיסטיות והפופולריות, שעוסקות בדמותה של אסתר וגיבורי המגילה הן מעבר להיקף של מאמר באלכסון. אבל מן האמור כאן נראה שדמותה של אסתר מרתקת ומסקרנת את התרבות המערבית – מן האצולה, דרך ההשכלה, האמנים ועד ההמונים – הרבה מעבר לגבולות הסיפור היהודי, והרבה מעבר לגבולות ההעניין הדתי הנוצרי. אסתר מרתקת את תרבויות העולם המערבי בגלל הדרמה, בגלל הערכים, בגלל הפרגמטיקה הדידקטית עבור מלכות ומלכים, בגלל התקווה שהסיפור נוטע במאבקם של מיעוטים. ומעל הכל, מבחינת האמנות הספרותית, מדובר בטקסט מופתי.

כעת בואו נהיה הוגנים ונשאל את עצמנו, האם כל המידע הזה מפתיע אותנו. האם מפתיע אותנו שציירי הרנסנס ציירו את אסתר המלכה כפי שהם ציירו את גיבורי התנ"ך האחרים? האם מפתיע אותנו שרמברנדט וחבריו התעניינו באסתר באופן ייחודי? האם מפתיע אותנו לגלות שיש לה מקום מכובד בתולדות המחשבה ההומניסטית? שמלכות ומלכים באירופה זכרו – וחלקם אף למדו – את לקחי המגילה? האם מפתיע אותנו שהמן הוא פרה-פיגורציה של הצלוב? האם הופתענו כששמענו שמדונה בחרה להוסיף לעצמה את השם אסתר? זה הרי שם כל-כך, איך נאמר, גלותי ו"חנוני", לא?

הניחוש שלי הוא שכאשר יהודים, ובמיוחד יהודים-ישראלים, נחשפים לראשונה לפיסות מידע כאלה, הם מופתעים. אני יודע שאני בעצמי הופתעתי. כי בתרבות העברית אין כמעט שום ביטוי ליחס כזה כלפי המגילה. אל תטעו, יש גם יש יחס של כבוד כלפי המגילה, בקרב יהודים דתיים רבים גם יחס של יראת קודש, שהרי בסופו של דבר מדובר בטקסט קאנוני דתי. אבל עבור היהודים היחס למגילת אסתר מעולם לא חרג מעבר לגבולות של הפרקטיקה הדתית העממית והלמדנית שנעשים בהקשר של חג הפורים. אפילו מסורת הפורים-שפיל (מילולית: משחק/מחזה פורים) שהחלה בימי הביניים ואימצה דגמים של פארסה וקומדיה דל ארטה ואפשרה ליהודים לספר את ספורי המגילה בלשונם היומיומית ובצורה "מחולנת" וקרנבלית וקלילה יותר, אפילו היא לא חרגה מעבר לתחום העממי, וההצגות היו לחלק מפרוטוקול הריטואלים של החג, לביטויים של השתטות והתחפשות ולא ליצירות עצמאיות שעומדות בפני עצמן באופן בלתי תלוי בחג. אל תטעו, חלק מן ההפקות הפורים-שפיליות הן מצוינות ואיכותיות, אבל הן תמיד פולקלוריות. לכן גם הפקות הענק בנושא מגילת אסתר שמועלות עבור משפחות וילדי ישראל סביב חג פורים, הן למעשה חוליית המשך למסורת הפורים-שפיל ולא מהוות ביטוי למסורת ההומניסטית שמתעניינת באסתר אותה הזכרנו לעיל, או למסורת הפופ-קיץ' שמתעניינת בה לא פחות.

לאור כל האמור לעיל על מקומה של אסתר בתרבות המערבית הגבוהה והפופולרית, זוהי תופעה תמוהה והיא דורשת הסבר. כיצד ייתכן שדווקא בתוך התרבות שנושאת את הזכרון של עלילות אסתר כזכרון היסטורי ו/או מיתולוגי, ודווקא בתוך התרבות שקושרת את עצמה מבחינה אתנית למסופר במגילה ולא רק מבחינה סימבולית (כמו למשל ההולנדים, או שושלות המלוכה באנגליה), דווקא בתרבות זו המגילה זוכה ליחס מצומצם? אם זה מן הכיוון הדתי, היא זוכה ליחס דתי בלבד. ואם זה מהכיוון החילוני, היא זוכה ליחס למדני-אקטואלי במקרה הטוב, או ליחס נוסטלגי של זכרון ילדות במקרה הפחות טוב, או פשוט ליחס מזלזל. מעבר למצבים הללו, אסתר כמעט ולא נקלטת במערכת הנתונים שלנו.

אסתר המלכה, מאת סלבדור דאלי

אסתר המלכה, מאת סלבדור דאלי

פרדוקס הפולקלור

אחת הדרכים להסביר את המצב הזה היא להבהיר את היחסים שבין חתכים שונים של תרבות. חוקרי תרבות מבחינים לעתים בין תרבות גבוהה, תרבות פופולרית ותרבות פולקלור. מבחינה סוציולוגית, התרבות הגבוהה בדרך כלל שייכת לאליטות ויש בה היבטים ביקורתיים, אינטלקטואליים, הומניסטים ואוניברסאליים; התרבות הפופולרית שייכת להמונים ומוכוונת תעשיה ורווחים כלכליים, והפולקלור הוא עממי ונושא תורות מסורתיות רוחניות ומוצפנות. כל אחת מן התרבויות הללו נוטה להדיר את האחרות מתוכה. אפשר להמחיש את ההבחנה הזו על עולם האוכל: תרבות גבוהה היא ארוחת גורמה של אניני טעם, תרבות פופולרית היא ארוחה במקדונלדס, ותרבות פולקלורית היא ארוחה אצל סבתא. תפגישו את השף, את הסבתא ואת מנהל הסניף לשיחה ולא תגיעו רחוק.

דומה שמה שקרה עם מגילת אסתר לאורך ההיסטוריה המערבית הוא שבתרבות הלא-יהודית אסתר זכתה לעניין רב מבחינת התרבות הגבוהה והפופולרית אבל לאפס עניין מבחינה פולקלורית (כי הם לא חגגו את פורים), ואילו בתרבות היהודית היא זכתה לעניין פולקלורי בלבד דווקא בגלל חג פורים. לראיה, את "אסתר" של רסין מעולם לא העלו על במה ישראלית; את "אסתר" של הוגו וייסגלס מעולם לא העלו באופרה הישראלית (לעומת סינדרלה שכבר הועלתה כמה פעמים); ורובנו לא נראה את הטעם בללכת לסרט חדש בקולנוע על אסתר. לעומת זאת כן ניקח את הילדים שלנו להצגה דבילית על מגילת אסתר בחופש פורים.

אפשר גם להראות את זה מהכיוון השני, כאשר כן נעשו נסיונות להתייחס אל אסתר באפיקים שאינם פולקלוריסטיים. ב-1964, כשאלתרמן כותב את המחזה "אסתר" עבור תאטרון הקאמרי, הוא מבקש להציג מדרש טראגי והנסיון כושל. הביקורות קטלו אותו וההפקה ירדה אחרי כמה עשרות הצגות. ייתכן שהיא באמת לא היתה טובה, אבל לדעתי גם אם היא היתה טובה הקהל היה מתקשה לקבל את אסתר דרך ערוץ שהוא לא מורגל בו, דרך הערוץ ההומניסטי של התרבות הגבוהה, ולא של תרבות הפולקלור. דוגמא נוספת היא סרטו של עמוס גיתאי "אסתר" מ-1986. גיתאי משתמש בטקסט של המגילה כדי להביא אמירה פוליטית ומורכבת נגד הכיבוש ולהציג את המגילה כאקטואלית יותר מתמיד, הפעם מן הצד ההפוך, של הריבון. אבל הסרט נותר נישתי, כי הוא לא חלק מן הפרוטוקול הריטואלי של פורים וכי הוא ביקש להביא אמירה עצמאית בלתי תלויה בחג. הוא נותר כמדרש חשוב ומרתק, אבל שולי בקאנון של הקולנוע הישראלי.

הסרט "מגילה 83", לעומת זאת, של אילן אלדד וחיים חפר משנת 1983 מתעמק בנושא של הפורים-שפיל, ואותו דווקא קל לנו לאהוב, כי הנושא שלו איננו עוסק במגילת אסתר עצמה, אלא במסורת הפורים-שפיל שדרכה אנחנו נחשפים לסיפורי חיים אישיים ומעניינים. הטיפול האליטיסטי ו/או הפופולרי בפורים-שפיל מאפשר להתעניין בה כצופה מן החוץ. גם מדרשים עכשוויים על המגילה, כגון קריאות פמיניסטיות נהדרות שרווחות בימינו, מתקבלים בקלות יחסית כי הן מצטרפות למסורת העממית של המדרש, וזה חלק מן הפרוטוקול המוכר. אבל גם פירושים אלו יזכו לעניין בעיתונות ובתרבות המקומית סביב חג הפורים. עורכי עיתונים בדרך כלל לא יראו את הטעם בלפרסם מאמר על פורים בצורה נטולת הקשר.

בסופו של דבר מדובר כאן בעקרון הידוע של משהו שנמצא מתחת לאף, הוא כל-כך קרוב אלינו עד שאיננו מזהים אותו. הפער בין היחס של התרבות המערבית לאסתר לבין היחס של התרבות היהודית לאסתר קשור לכך שעבור היהודים אסתר היא חלק מן ההיסטוריה האתנית ומן הפרקטיקה המסורתית שנגזרת מתוכה. עבור הלא-יהודים אסתר היא חלק מעולם אחר ורחוק, קסום ואגדי, שאמנם קשור אליהם מבחינת הספרות הדתית אבל איננו בשר מבשרם, איננו זכרון חי עבורם. דווקא בשל הריחוק הזה הם פנויים להתעמק ברבדים הנוספים של הסיפור ולהרוויח אותו כיצירת פאר כשלעצמה, בין אם באפיק הגבוה ובין אם באפיק הפופולרי. המלכים יכולים לראות בה מסרים ותמרורים חשובים לאופן התנהלותם או אזהרה מפני תחבולות וקונספירציות והם יכולים לזהות בה מסרים חשובים על הנהגה ראויה; המדוכאים יכולים לראות בה תקווה לצדק פואטי; והאמנים ואנשי הרוח ההומניסטים מגלים בה מצבים דרמתיים מרתקים שמלמדים אותם משהו על אודות האדם, לצד הערכתם לאיכות הספרותית המעולה.

המעמד המקודש והפולקלורי של אסתר במסורת היהודית הוא אפוא סוג של חיבוק דב, והוא מביא לידי כך שהיא לא תמיד מצליחה לראות מעבר לו. עבור הישראלי שאינו בקיא בסיפור המגילה כי הוא קרא או שמע אותה בפעם האחרונה כשהוא היה בגן או בבית הספר היסודי, הנתונים הללו עשויים, כאמור, להיות מפתיעים. אבל קריאה אחת במגילת אסתר כטקסט ספרותי בלבד תשאיר את מי שלא קרא בה כך מעולם פעור פה. כי מדובר באמת במלאכת מחשבת של סיפורת מופתית. מנגד, גם מי שמכיר היטב את המגילה כי הוא קורא בה מדי שנה בבית הכנסת ואף לומד את מדרשיה במסגרת הפרקטיקה המסורתית של חג הפורים, עשוי להיות מופתע מן העניין הרב של התרבות המערבית במגילה, כי עבורו מדובר בעיקר בסיפור "שלנו". בין אם יהודים משתתפים בפולקלור ומזדהים איתו בצורה אינטנסיבית, ובין אם הם רק מציינים אותו במסגרת תרבותם הכללית (כמו למשל מסיבת תחפושות), היחס אל אסתר הוא כמעט תמיד יחס עממי ומסורתי.

חשוב להבהיר שאין בניתוח הזה שיפוט ערכי על המצב. אין להבין מכך שתרבות הפולקלור היא נמוכה או רדודה יותר מתרבות גבוהה או תרבות פופולרית. לשם ההשוואה, תערוכה של אמנות אבוריג'נית בגלריה לונדונית לא הופכת את היצירות לבעלות ערך סגולי רב יותר. גם עבור פוקדי הגלריה הדמיונית שלנו – בין אם הם אליטיסטים, בוהמיאניים, ניו-אייג'יסטים או פשוט בעלי חוש עסקי טוב – יש משהו מן החיות והלחלוחיות של המסורת האבוריג'נית שלעולם לא יהיה להם נגיש (אולי חלק מהניו-אייג'יסטים יסברו אחרת). באותה המידה עצם התצוגה של היצירות שלהם בגלריה עשויה להיות עבור האבוריג'נים המסורתיים תמוהה. כעת נשאל, האם ייצוג תרבותי אחד עולה על האחר? התשובה פשוטה: לא.

באותה המידה כך יש להבין את הייצוגים התרבותיים של מגילת אסתר. בשל הקירבה המסורתית והעממית של היהודים לסיפור, הוא נותר עבורם במסגרת הגבולות של המסורת השבטית. ואם מישהו מתעניין בייצוגים של הסיפור שאינם דרך הערוץ הזה, הוא בדרך כלל יצטרך להרוות את צמאונו ולהשפיע את יצירתו מחוץ למסגרת הפולקלורית, מעבר לזיקה המיידית לחג פורים.

כבוד אחרון

נסיים עם אנקדוטה. כשהנסיכה אליזבת, ביתו של צ'ארלס הראשון, מתה מדלקת ריאות שנים בודדות לאחר שאביה מוצא להורג, והיא רק בת 15 במותה, היא נמצאה ללא רוח חיים כשראשה מונח על ספר תנ"ך פתוח, אותו ספר שאביה הוריש לה ביום בו נפרדו. היא נקברה ללא כבוד מלכים, ללא מצבה בכלל, באחת הכנסיות של ניו-פורט בדרום אנגליה. לימים, המלכה ויקטוריה, הנאורה בפני עצמה, ביקשה לכבד את הילדה שהגורלות כה התאכזרו לה והזמינה עבורה מצבה שתעשה עימה חסד. במחווה הזו של ויקטוריה היה גם ניסיון להביא מעט נחמה וחמלה לפצע המדמם הזה בהיסטוריה של אנגליה. לאמור, מאחורי כל הקונפליקטים הפוליטיים, מאחורי כל האידיאולוגיות, וגם מאחורי כתרי המלכות של הנסיכים והנסיכות, ישנם, בסופו של דבר, בני אדם. המצבה היא פסל של אליזבת הצעירה שוכבת ללא רוח חיים כשראשה מונח על התנ"ך כפי שהיא נמצאה במותה. כעת תנחשו: על איזה ספר מונח ראשה? אל תגזימו. לא כל יום פורים.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על בכבודה ובעצמה

    02
    יותם יזרעאלי

    בהחלט. אם כי כפי שציינתי בתרגומים היווניים והלטינים אלוהים מוזכר מספר פעמים, במסגרת התוספות (תפילות, חלומות, התערבויות אלוהיות וכדומה).

03
Isaac Ashkenazi

מאמר מרתק, מעמיק ורב תובנות.
בקשר ל "תוספות" שבתרגומים, ובפרט בהקשר של סצינת המפגש בין אסתר לאחשוורוש , ראוי לציין שכבר במדרש חז"ל יש ביטוי נרחב לדרמה המתחוללת ולתחושת האימה והפחד.
בפרט, פרק כג בתהילים ("למנצח על איילת השחר") נדרש כולו על המעמד הנ" ל . ביטויים כגון "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי--. הושיעני מפי אריה" (לדעת חז''ל תיאורים אלו מתייחסים לשלבים שונים בתפיסתה של אסתר את אחשוורוש) וכמובן זעקת הפחד "אלי אלי למה עזבתני?" (אשר במסורת הנוצרית, אגב, מושמת בפי הצלוב...!) משלימים, אליבא דחז''ל, את התיאור הלקוני שבמגילה.

04
יותם יזרעאלי

אייזק תודה רבה על התגובה. לא הכרתי שהקטעים האלו מיוחסים לאסתר, מסתבר שנתליתי באילנות גבוהים (אפילו יותר מ50 אמה). ומן הסתם יש עוד הרבה כאלה ולצערי לא את כולם ניתן להכניס למאמר.
לגבי "אלי למה עזבתני" זה מעלה שאלות נוספות באשר לפרשנות הנוצרית של המגילה. אם במסורת היהודית המשפט הזה הושם בפי אסתר, ייתכן שבמסורת הנוצרית הוא הושם בפי ישוע דרך התיווך של המן? שאלה יפה שעולה מתוך תגובתך. תודה.

07
דני ברזילי

תודה ליותם. זה אחד המרתקים שקראתי השנה ב"אלכסון", אפילו אם חלק מההקשרים הם ספקולטיביים בלבד. טוב עשתה המערכת שפרסמה אותו שלא בצמידות לפורים, כד להדגיש דווקא את ההקשרים הלא פולקלוריסטיים של הנושא.

08
ד.

מאמר מקיף ביותר, ורב-ערך מהרבה בחינות.

אתייחס כאן רק לבחינה אחת שמעלה המחבר: הפסיכולוגיה של הדיקטטור המשתעשע במסרים חתרניים.
ייתכן מאוד שאדם המתקרב, על פי הבנתו, לשליטה מוחלטת, חש בסכנה העולה מכך לאבד את שפיות דעתו. בעולם שבו "אני ואפסי עוד" כל הפאר והחנופה מאבדים את משמעותם, והדיקטטור הגדול ניצב ערום ועריה מול עצמו. כדי להימנע מלהישאר לבד עם עצמו הוא זקוק לקול הקטן האופוזיציוני, לליצן-החצר, לאמן החתרני או לסמכות-דתית שבהם אין לו שליטה גמורה. הוא זקוק לחופש של הזולת כדי לקיים את עצמו. כל זה במקרה הטוב. במקרה הרע, כמו זה של סטאלין, הוא ישתמש לסייג את עצמו בקיומו של אוייב-נצחי, ויקריב במלחמה הדמיונית את שונאיו ואת גדולי נאמניו ללא אבחנה.

09
יותם יזרעאלי

מאיר - תודה על התגובה. לא זכיתי לקרוא את הספר של יוכי ברנדס אבל לפי התיאור שלך זה נשמע לי שזה יכול להתאים לרובריקה של הגות ודרש, שהן בהחלט חלק מן המסורת העממית שלנו, והזכרתי את זה קצת בהערה על המדרשים הפמיניסטים על המגילה ובהערה על הלמדנות החילונית-אינטלקטואלית (למרות שברנדס אנה חילוניה אבל זה שייך לאותה קטגוריה).

11
כרמל

מאמר מעמיק ומצוין, תודה יותם!
כמה טעויות קטנות שמצאתי בקריאה מעמיקה:
1. כדאי לכתוב 'השתטות' במקום 'השטטות', 'תטעו' במקום 'תעטו' (בפסקה "מהודו ועד כוש..")
2. 'אדוק' במקום 'הדוק', 'דוכס' במקום 'דוקס' (בפסקה "יותר מרק תמה דתית")
3. 'מחזות' במקום 'תסריטים' מאחר ומדובר על תאטרון במאה ה17 (בפסקה "ובינתיים בצרפת")