ברוך עדיין צודק

כיום, בתקופה של קנאות דתית, ההגנה הנועזת של שפינוזה על חירות המחשבה רלוונטית יותר מתמיד
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ביולי 1656 החרימה הקהילה הפורטוגלית-יהודית באמסטרדם את בֶּנְטוֹ דה אספינוזה בן העשרים ושלוש. היה זה החרם החמור ביותר שהוטל בתולדות הקהילה. מכתב החרם שרד עד היום. זהו כתב גינוי ארוך וארסי המתייחס ל"כפירות נוראות" ול"מעשים עצומים". פרנסי הקהילה, שהתייעצו עם הרבנים בנושא, השתמשו במכתב בשמו העברי של אספינוזה והודיעו כי הם גוזרים "חרם, נידוי, אָלָה ושמתא על ברוך דה אספינוזה". הוא "ינודה מעדת ישראל", ו"אדוני לא ירצה בכפרתו".

לאורך מאות השנים שחלפו מאז נשמעו מדי פעם בפעם קריאות להסרת החרם מעל ברוך שׂפינוזה. אפילו דוד בן-גוריון פרסם קריאה פומבית ב-1953 לתיקון "המעוות" שנעשה לשפינוזה על-ידי הקהילה הפורטוגלית של אמסטרדם. אבל רק בתחילת 2012, לאחר שאחד מחברי הקהילה באמסטרדם התעקש על כך, הסכימה הקהילה לדון באפשרות השבתו של שפינוזה לחיק הקהילה שהקיאה אותו מתוכה. אך היה דבר אחד שהם רצו לדעת: האם עדיין יש לראות בשפינוזה כופר?

הדרמה והמסתורין בחייו של שפינוזה: מדוע הקהילה שגידלה וטיפחה את שפינוזה, הענישה אותו בחריפות רבה כל כך?

למרבה הצער, מסמך החרם לא מפרט את עבירותיו של שפינוזה – באותה תקופה הוא עדיין לא כתב דבר – ולכן האירוע המכונן הזה בחייו של הפילוסוף-לעתיד נותר אפוף מסתורין. אך עבור כל מי שמכיר את רעיונותיו הפילוסופיים הבשלים של שפינוזה, שאותם החל לנסח בכתב שנים אחדות לאחר החרם, אין בעצם שום מסתורין. לפי אמות המידה של היהדות הרבנית של העת המודרנית המוקדמת – ובייחוד לפי אמות המידה של היהודים הספרדים של אמסטרדם, שרבים מהם היו צאצאי מומרים (converso) שנמלטו מהאינקוויזיציה בחצי האי האיברי ועדיין נאבקו על בניית קהילה יהודית ראויה לשמה על גדות נהר האמסטל – שפינוזה היה כופר. יתרה מזאת, הוא היה כופר מסוכן.

בית הכנסת הפורטוגזי, אמסטרדם

בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם. תצלום: דייוויד קינג

הדבר המדהים הוא שהכופר הזה ממשיך להיות פופולרי להפליא קרוב לשלוש מאות וחמישים שנה לאחר מותו, ולא רק בקרב חוקרים. רנה דקארט וגוטפריד לייבניץ, בני תקופתו של שפינוזה, תרמו תרומות חשובות להתפתחות הפילוסופיה המודרנית והמדע המודרני, אבל כיום לא תמצאו הרבה קרטזיאנים או לייבניציאנים מובהקים. השפינוזאים, לעומתם, מהלכים בקרבנו. אלה אנשים שאינם מן האקדמיה, שמקימים חברות וקבוצות לימוד המוקדשות לשפינוזה, שמתכנסים כדי לקרוא מכּתביו בספריות ציבוריות ובבתי כנסת ובמתנ"סים יהודיים. מאות אנשים, מכל המינים והסוגים הפוליטיים והדתיים, מפנים להם יום כדי לשמוע הרצאות על שפינוזה, בין שקראו אותו בעצמם ובין שלא. רומנים, שירים, פסלים, ציורים ואפילו מחזות ואופרות הוקדשו לשפינוזה. זה דבר נהדר.

בעיני שפינוזה, אלוהים הוא טבע, והטבע הוא כל מה שישנו. הוא אינו דמוי-אדם, אינו דמות חכמה שקובעת חוקים, מתגמלת ומענישה

וזה גם דבר מוזר. למה שפילוסוף פורטוגלי-יהודי בן המאה השבע עשרה, שכתביו הדחוסים והסתומים קשים לקריאה לכל הדעות, מעורר נאמנות נלהבת כזאת, ואפילו אובססיה, בקרב קהל של הדיוטות במאה העשרים ואחת? חלק מהתשובה טמון בדרמה ובמסתורין שבמרכז חייו: מדוע הקהילה שגידלה וטיפחה את שפינוזה, הענישה אותו בחריפות רבה כל כך? ואני חושד שחלק נוסף מהעניין הוא שכולם אוהבים איקונוקלסטים – ובייחוד איקונוקלסטים קיצוניים וחסרי מורא, שנרדפו כל חייהם בגלל רעיונות וערכים שעודם חשובים לנו כיום. שפינוזה הוא דוגמה ומופת לאומץ אינטלקטואלי. כמו נביא, הוא יצא נגד גורמי הסמכות בכנות וללא פחד, וחשף אמיתות קשות לגבי חבריו האזרחים והחברה שבה הם חיים.

שפינוזה חיבר חלק ניכר מהגותו בתגובה לחוסר היציבות הפוליטי של הרפובליקה ההולנדית באמצע המאה השבע עשרה. בשנות השישים המאוחרות של המאה השבע עשרה, תקופת "החופש האמיתי" – שבה נשלטו הערים והמחוזות על-ידי שליטים ליברלים הדוגלים בגישת לֶסֶה-פֶר – ניצבה בפני סכנה מצד הפלג ה"אורנז'יסטי" (שנקרא כך כי תומכיו היו בעד השבת השלטון הריכוזי לידי נסיך אורנז') ובעלי בריתו אנשי הדת. שפינוזה חשש שעקרונות הסובלנות והחילוניות המוגדרים בחוזה המכונן של המחוזות המאוחדים של הולנד, הולכים ונשחקים בשם הקונפורמיות הדתית והאורתודוקסיה הפוליטית והחברתית. ב-1668 הורשע אדריאן קורבך (Koerbagh) בחילול הקודש ובחתרנות. הוא מת בתאו שנה אחת לאחר מכן. בתגובה חיבר שפינוזה את "מאמר תיאולוגי-מדיני", טקסט "שערורייתי" שהתפרסם ב-1670 וחולל מהומה גדולה.

תפישותיו של שפינוזה לגבי אלוהים, דת וחברה לא איבדו מאז ולוּ שמץ מן הרלוונטיות שלהן. בתקופה שבה האמריקנים מוכנים, כפי הנראה, לוותר על חלק מחירויותיהם בשם הביטחון; פוליטיקאים רוצים לסלק בני חלק מהדתות מחופינו; השפעתה של הקנאות הדתית על סוגיות של חוק ומדיניות ציבורית גוברת והולכת, הגותו של שפינוזה – ובייחוד טיעוניו בעד דמוקרטיה, חירות, חילוניות וסובלנות – רלוונטית מתמיד. הידרדרות המצב הפוליטי ברפובליקה ההולנדית טרדה את מנוחתו של שפינוזה, ולכן, למרות הסכנה האישית שניצב בפניה, הוא לא היסס להגן בעוז על ערכי הנאורות הרדיקלים שהוא ורבים מבני ארצו חרתו על דגלם. כְּתביו של שפינוזה מעודדים אותנו להתנגד לריבונים דכאניים. הם מעניקים לנו מודל להתנגדות אינטלקטואלית לגורמים המפיצים תפישות אירציונליות, מנציחים את הבורוּת ומעודדים את האזרחים לפעול בניגוד לאינטרסים שלהם עצמם.

ויליאם השלישי, בית אורנז', הולנד

הנסיך ויליאם השלישי עם סמלי בית אורנז', יאן דווידס דה היים, ויליאם ורמיר ואן אוטרכט, 1660. תצלום: ויקיפדיה

הגותו של שפינוזה מבוססת על דחיית האל המונותאיסטי של היהדות, האסלאם והנצרות. לאלוהים שלו אין תכונות פסיכולוגיות ומוסריות שגיבות כמו לְיֵשוּת ההיא. ה-Deus ביצירת המופת הפילוסופית של שפינוזה, "אתיקה" (1677, לעתים "תורת המידות"), אינו דמוי-אדם. אין לו אמונות, תקוות, תשוקות או רגשות. הוא גם אינו דמות חכמה, נבונה וצודקת, שקובעת חוקים, מתגמלת את מי שנשמע לציווייה ומענישה את החורגים מהם. בעיני שפינוזה, אלוהים הוא טבע, והטבע הוא כל מה שישנו (הביטוי שלו הוא Deus sive Natura, "אלוהים או טבע"). כל מה שקיים, קיים בטבע, ומתקיים בגלל האילוצים של חוקי הטבע. מעבר לטבע אין שום דבר, ואין סטיות מהסדר הטבעי – ניסים ומעשים על-טבעיים אינם אפשריים.

בטבע אין ערכים. דבר אינו טוב מיסודו או רע מיסודו. יתר על כן, הטבע וכל הדברים שיש בו אינם קיימים למען תכלית כלשהי. כל מה שקיים, קיים ותו לא. בנספח לחלק הראשון של "אתיקה" שפינוזה אומר ש"כל המשפטים הקודמים שאני מקבל על עצמי להציג כאן תלויים במשפט קדום אחד, שבני האדם מחזיקים בו במשותף, ולפיו כל הדברים הטבעיים, בדומה לבני האדם, פועלים למען תכלית: ואף אלוהים עצמו, כפי שהם קובעים בוודאות, מכוון את כל הדברים לתכלית מסוימת. שהרי הם אומרים שאלוהים עשה את כל הדברים למען האדם, ואת האדם עשה כדי שיעבוד אותו" (שפינוזה, ברוך, "אתיקה", תרגם: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003, עמ' 115-116).

נהוג להדביק לשפינוזה את תווית הפנתאיסט, אבל דווקא המונח "אתאיסט" הולם אותו יותר. שפינוזה אינו מקנה לטבע מעמד אלוהי. הטבע אינו מושא סגידה או יראת קודש. לדבריו, אדם נבון מנסה להבין את הטבע ולא לבהות בו פעור פה. הגישה היחידה שראוי לנקוט ביחס לאלוהים או לטבע היא הרצון להכירו בכוח האינטלקט.

הסרת ההשגחה האלוהית מאפשרת לנו לקרוא תיגר על אחת הדוקטרינות הזדוניות ביותר של הדת המאורגנת, על-פי שפינוזה: אלמותיות הנשמה והשיפוט האלוהי שבפניו היא תתייצב בעולם עתידי כלשהו. אם אדם מאמין שאלוהים יגמול לאנשים טובים ויעניש את הרעים, הרי רגשות של תקווה ופחד ימשלו בחייו: התקווה שיהיה אחד הנבחרים, והפחד שייגזר עליו נצח בגיהינום. לשיטתו של שפינוזה, החיים בצל תשוקות אירציונליות כאלה הם חיי שעבוד, הבאים על חשבון חיי חופש רציונליים.

אנשים המנהלים את חייהם לפי תשוקות במקום לנהל אותם לפי תבונה, הם מטרות נוחות לאנשי הדת. זה מה שהדאיג את שפינוזה בסוף שנות השישים של המאה השבע עשרה, כאשר הגורמים הדכאניים והבלתי סובלניים בכנסייה הרפורמית הלכו וצברו השפעה בהולנד. כיום, בתקופה שבה קנאים דתיים משפיעים באופן מסוכן על החיים הציבוריים, הציות לתשוקות ממשיך להיות איום גדול על הדמוקרטיה הנאורה והחילונית.

כדי לבלום התערבות דתית בסוגיות אזרחיות ובמוסר האישי, שפינוזה תקף את האמונה בעולם הבא ובנפש האלמותית. מבחינת שפינוזה, מי שמת – מת. אפשר לומר שחלק מסוים בנפש האנושית הוא נצחי. אמיתות המטאפיזיקה, המתמטיקה וכו', האמיתות שאנחנו רוכשים לאורך חיינו ושעשויות להיות חלק מנפשנו, ישרדו ללא ספק לאחר מותנו – אחרי ככלות הכול, אלה אמיתות נצחיות – אבל אין בהן ממד אישי. התגמולים או היתרונות שידע מסוג זה מניב משתייכים לעולם הזה, ולא לאיזשהו עולם עתידי דמיוני.

ככל שהאדם לומד עוד על אודות הטבע, ובייחוד על עצמו כבן אדם, כך הוא ייטיב להתחמק מחיציו הנוראים של הגורל ולהתגבר על המכשולים הניצבים בפני אושרו ורווחתו – מכשולים שכל אדם החי בטבע יתמודד איתם בהכרח. התוצאה של החוכמה הזאת היא שקט נפשי: אנחנו מיטיבים להימנע ממצבי הקיצון הרגשיים שמלווים בדרך כלל את הניצחונות וההפסדים של החיים, ולא שוקעים במחשבות חרדתיות על מה שמחכה לנו לאחר המוות. כפי ששפינוזה ניסח זאת ברהיטות: "אין דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב עליו כמו המוות, וחכמתו אינה ההגות במוות, אלא ההגות בחיים" ("אתיקה", תרגום ירמיהו יובל, חלק ד', משפט 67).

לאנשי דת השואפים לשלוט בחייהם של אזרחים יש כלי נשק נוסף באמתחתם. הם מכריזים שישנו ספר אחד בלבד, שחושף בפנינו את דבר אלוהים ומראה לנו את הדרך אל הגאולה, ושהם פרשניו המוסמכים היחידים. למעשה, טוען שפינוזה, "כל מה שהם בודים בהזייתם הם מייחסים לרוח הקודש" (הציטוטים מתוך "מאמר תיאולוגי-מדיני" לקוחים מתרגומו של ח' וירשוּבּסקי, הוצאת מאגנס, תשכ"ב).

אחת הדוקטרינות המפורסמות ביותר, המשפיעות ביותר והשנויות ביותר במחלוקת של שפינוזה נוגעת למקור כתבי הקודש ולמעמדם. ב"מאמר תיאולוגי-מדיני" טוען שפינוזה כי הביבליה (הברית הישנה והחדשה) לא נכתבה על-ידי אלוהים. לאלוהים, או לטבע, אין יכולת מטאפיזית להכריז או להכתיב, קל וחומר לכתוב, שום דבר. כתבי הקודש אינם מסר שאלוהים שלח לאנושות מגן עדן, אלא מסמך ארצי לגמרי. טקסטים של מספר כותבים מרקעים סוציו-אקונומים שונים, שנכתבו בנקודות זמן שונות ובנסיבות היסטוריות ופוליטית שונות, והועברו מדור לדור, עותק אחר עותק אחר עותק.

לבסוף לוקט מבחר מכתבים אלה (באופן שרירותי למדי, מתעקש שפינוזה) בתקופת בית שני, ככל הנראה בעריכת עזרא הסופר, שהצליח באופן חלקי בלבד למזג את מקורותיו ולהפכם ליצירה שלמה. אוסף הכתבים הזה, העשוי טלאי על טלאי, היה גם נתון לשינויים המתגנבים לטקסטים בתהליך ההעברה לאורך מאות רבות של שנים. הביבליה כפי שאנו מכירים אותה, אינה אלא יצירת ספרות אנושית, ולדברי שפינוזה היא יצירה לקויה, פגומה ובלתי עקבית. היא נולדה כבת תערובת והושחתה בתהליך ההורשה והשימור – ערב רב של טקסטים שנכתבו על-ידי ידיים שונות, בתקופות שונות, לקהלים שונים.

שפינוזה לא עסק רק בליקוייה של היצירה עצמה, אלא גם בליקוייהם של מחבּריהּ. הנביאים לא היו אנשים מלומדים במיוחד. הם לא זכו להשכלה נרחבת ולא היו בעלי תחכום אינטלקטואלי. אין ספק שהם לא היו פילוסופים, או פיזיקאים, או אסטרונומים. בכתביהם אין אמיתוֹת לגבי הטבע או היקום (יהושוע האמין שהשמש סובבת סביב כדור הארץ). הם גם לא סיפקו לנו אמיתות מטאפיזיות, ואפילו לא אמיתות תיאולוגיות. לנביאים היו לעתים קרובות אמונות פילוסופיות תמימות, ואף כוזבות, לגבי אלוהים.

אבל הם כן היו אנשים מוסריים ביותר בעלי דמיון עשיר, ולכן ישנה בכל זאת אמת שניתן להפיק מכתביהם. האמת הזאת נשמעת בקול ברור וצלול ובלתי פגום. הלקח האולטימטיבי שאנו לומדים מכתבי הקודש – מהברית הישנה והחדשה גם יחד – הוא למעשה פשוט למדי: הֱיו צודקים וטובים לזולת.

המסר המוסרי הבסיסי הזה הוא הלקח שאנו מפיקים מכל הדיברות ומכל הסיפורים בכתבי הקודש, והוא עמד בכל שינויי השפה, בכל העותקים, בכל השינויים, ההשחתות וטעויות ההעתקה, שפגמו בטקסט לאורך מאות שנים. שפינוזה טוען בתוקף שאת המסר הזה אפשר למצוא בספר ויקרא ("לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ויקרא י"ט, פסוק י"ח) ואצל פאולוס ("האהב את-חברו קיים את-התורה", איגרת אל הרומים י"ג, פסוק ח' בתרגום פרנץ דליטש). שפינוזה כותב: "אך זאת יכולני לומר בוודאות, כי לגבי תורות-המוסר לא מצאתי שום טעות או שינוי-גרסה שיהא בהם כדי לעשותן סתומות או מפוקפקות". הדוקטרינה המוסרית היא המסר הברור והאוניברסלי של הביבליה, לפחות בעיני מי שקריאתו אינה מוטה על-ידי דעות קדומות, אמונות תפלות או צמא לכוח.

האם שפינוזה חושב שישנו מובן כלשהו שבו ניתן להגדיר את הביבליה כטקסט "שמימי"? לא באופן המהותי שבו עושים זאת הפונדמנטליסטים ואף הדתיים המסורתיים. בעיני שפינוזה, שמימיותו של טקסט – של כל טקסט באשר הוא – היא תכונה פונקציונלית גרידא. יצירת ספרות או אמנות נעשית "קדושה" או "שמימית" רק מפני שהיא מצליחה לכאורה להציג ביעילות את "דבר אלוהים".

מהו דבר אלוהים? מהו החוק האלוהי האוניברסלי? בדיוק אותו מסר שלא הושחת: ואהבת לרעך כמוך. אבל כתבי הקודש, אולי יותר מכל יצירה ספרותית אחרת, מצליחים לשכנע אנשים להישמע למסר הזה ולחקות את התיאורים (הבדיוניים) שהם מייחסים לצדק האלוהי ולרחמים האלוהיים. שפינוזה מציין ש"קדוש ואלוהי נקרא הדבר המיועד לטיפוח היראה והדת; ואינו מקיים קדושתו אלא כל זמן שהבריות משתמשים בו ביראה". במילים אחרות, שמימיותם של כתבי הקודש טמונה בעובדת היותם, יותר מכל דבר אחר, טקסטים שמטרתם להקנות ערכי מוסר.

ובכל זאת, בדיוק מסיבה זו כתבי הקודש אינם יכולים להיות יצירת הספרות ה"שמימית" היחידה. אם הקריאה ב"הסופה" מאת שייקספיר או ב"הרפתקאותיו של האקלברי פין" מאת מארק טוויין נוטעת בנו חמלה וחוש צדק, ואם  הקריאה ב"זמנים קשים" מאת דיקנס מעוררת בנו אהבה ונדיבות, הרי גם יצירות אלה הן שמימיות וקדושות. דבר אלוהים, אומר שפינוזה, "אינו כלול במספר מסוים של ספרים".

האק פין, מארק טוויין, ג'ים העבד, איור

ג'ים השחור נתקל בהאק פין, לאחר שחשב שהאק מת. איור מאת E.W. Kemble, מהמהדורה המקורית. תמונה: ויקיפדיה

במכתב לשפינוזה, ההוגה הקרטזיאני למברט ואן פלטהויזן (Van Velthuysen) מביע התנגדות וכותב כי לפי "מאמר תיאולוגי-מדיני", גם הקוראן ייחשב לדבר אלוהים", כי כאשר התורכים "מצייתים לדברי הנביא שלהם, הם מטפחים בעצמם את המידות הטובות שלגביהן אין מחלוקת בין האומות". שפינוזה מכיר בהשלכה הזאת, אך לא חושב שמדובר בבעיה. הוא מודה ברצון שישנם נביאי אמת נוספים מלבד אלה שמוזכרים בביבליה ובספרים נוספים המשתייכים לקנון היהודי והנוצרי.

המסר המוסרי של הביבליה והאופן שבו היא מלמדת אותנו להתייחס לזולת – הם הם "דבר אלוהים" האותנטי. כלומר, שפינוזה טוען שאדיקות אמיתית, אמונה דתית אמיתית, אינה קשורה כלל וכלל לטקסים. איסורים תזונתיים, פרקטיקות של ליטורגיה וקורבן, תפילות – כל האלמנטים האלה, האופייניים לדתות המאורגנות, אינם אלא אמונות תפלות. יהיו אשר יהיו מקורותיהם ההיסטוריים והפוליטיים, הרי שכעת אין עוד סיבה לקיימם. אנשי הדת ממשיכים לעודד אותם רק כדי לייצר קהל מאמינים צייתן וכנוע.

מה ששפינוזה מכנה "דת אמיתית" או "אדיקות אמיתית" אינו דורש אמונה באירועים היסטוריים, תקריות על-טבעיות או דוקטרינות מטאפיזיות, ואינו מחייב אותנו לטקסים שונים. הוא אינו מחייב אותנו לקבל אמונה כלשהי לגבי טבעו של אלוהים או טענות פילסופיות לגבי היקום ואופן היווצרותו. החוק השמימי מחייב אותנו רק לנהוג בזולת בהוגנות ובנדיבות. "[עלינו] לשמור  צדק, לעזור לעני, לא לרצוח כל נפש, לא לחמוד כל דבר-הזולת וכו'". כל הטקסים והמצוות האחרים הנגזרים מציוויי הביבליה הם פרקטיקות ריקות מתוכן, שאין להן "לא כלום לעניין האושר ושלמות המידות".

דתיוּת אמיתית אינה אלא התנהגות מוסרית. לא חשוב במה אנחנו מאמינים, אלא מה אנחנו עושים. ב-1675, בכותבו להנרי אולדנבּוּרג (Oldenburg) האנגלי, מזכיר החברה המלכותית, טען שפינוזה: "ההבחנה המרכזית שאני מבחין בין הדת לאמונה התפלה, היא שהאמונה התפלה מבוססת על בורות, והדת מבוססת על תבונה".

האידיאל הפוליטי ששפינוזה חורת על דגלו ב"מאמר תיאולוגי-מדיני" הוא קהילה חילונית ודמוקרטית חפה מהשפעה שלילית של אנשי הדת. שפינוזה הוא אחד מחסידי החירות והסובלנות הרהוטים ביותר בהיסטוריה. את מטרתו העיקרית של "מאמר תיאולוגי-מדיני" אפשר לזהות הן בכותרת המשנה של המאמר והן בטיעון המופיע בפרק האחרון: להראות ש"חופש העיון הפילוסופי לא זו בלבד שאפשר להעניקו בלא שיתנזקו יראת-שמים ושלום המדינה, אלא, אדרבא, אי אפשר לבטלו בלא שיבוטלו עמו שלום המדינה ויראת-שמים עצמה".

כל הדעות באשר הן, כולל דעות דתיות, צריכות להישמע בחופשיות וללא מגבלה. זהו הכרח, וזוהי גם זכות. "אי אפשר... שהרוח [רוחו של הפרט] תהיה לחלוטין ברשות הזולת; כי את זכותו הטבעית, או את יכולתו לשקול בדעתו דרך חירות ולחרוץ משפט על כל דבר ודבר, אין בידי שום אדם להעביר לאחר, ואף אי אפשר להכריחו לכך". כלומר, כל ניסיון מצד ריבון לשלוט באמונותיהם ובדעותיהם של האזרחים יתנקם בו בהכרח, כיוון שהוא רק יערער את סמכותו של הריבון. בפסקה צודקת ונועזת מאוד לזמנה, שפינוזה כותב :

"הממשלה על רוח האנשים מוחזקת [נתפשת כ]ממשלת עריצות, והרוממות העליונה [הריבונות] נראית מעוֶולת את נתיניה ותופסת את זכותם שלא כדין, ל אמת שהיא מבקשת לקבוע תקנות לכל איש ואיש, במה עליו להחזיק כאמת ומה עליו לדחות כשקר, וכן מה דעות הן שחייבות להעיר ברוחו של כל איש ואיש רגשי אדיקות באלוהים; כי דברים אלה מזכותו של כל אחד ואחד הם, ואין בידי שום אדם להסתלק ממנה, אפילו ירצה בכך".

ריבון אכן יכול לנסות להגביל את דעותיהם של אנשים, אבל מדיניות יהירה ונמהרת זו רק תייצר טינה והתנגדות לשלטונו. ובכל זאת, סובלנות לאמונות היא דבר אחד. עניין מסובך יותר נוגע לחירותם של אזרחים להביע את אמונותיהם, בעל-פה או בכתב. בנושא זה שפינוזה מרחיק לכת יותר מכל הוגה אחר במאה השבע עשרה:

"במדינה לעולם אי אפשר לנסות לכפות על הבריות, שלא יגידו שום דבר שאינו כמצוות הרשויות העליונות, אף שדעתם שונה וסותרת, בלא שהנסיון יהא סופו מר ביותר... העריצה שבממשלות [היא] זו שבה נשללת מכל אדם החירות לומר וללמד מה שהוא חושב, ולעומת זאת תהא ממשלה מתונה זו שבה נתונה חירות זו לכל אדם".

טיעוניו של שפינוזה לטובת חופש הביטוי מבוססים הן על זכותם (או כוחם) של אזרחים לומר את כל העולה בדעתם, והן על כך שהניסיון לרסן את החירות הזאת (למשל בכל הקשור לאמונות) רק יזיק לריבון. יהיו אשר יהיו החוקים הקיימים נגד חופש הביטוי ונגד אמצעי הביטוי השונים, האזרחים ימשיכו לומר את דעתם, אלא שכעת הם יעשו זאת בחשאי. כל ניסיון להגביל את חופש הביטוי רק יחליש את קשרי הנאמנות בין האזרחים לריבון. לשיטתו של שפינוזה, חוקים בלתי סובלניים יובילו בסופו של דבר לכעס, נקמה ותסיסה.

Occupy, חופש הביטוי, סן פרנסיסקו

הפגנה למען חופש הביטוי, תנועת Occupy, סן פרנסיסקו, 2011. תצלום: גלן האלוג.

במדינה מתוקנת לא ניתן להוציא דעות אל מחוץ לחוק. יש לשמר את חופש העיון הפילוסופי כדי לשמור על ביטחון הקהילה ועל שלומה, על קדמה חומרית ואינטלקטואלית. שפינוזה מבין שלהגנה נרחבת על חירויות אזרחיות יש גם השלכות לא נעימות. יהיו סכסוכים ציבוריים, אפילו פלגנות, כיוון שאזרחים יביעו דעות מנוגדות בסוגיות פוליטיות, חברתיות, מוסריות ודתיות. אבל זוהי תופעת לוואי של חברה דמוקרטית, סובלנית ובריאה.

"ביטחון המדינה אין טוב לו מלהעמיד את יראת-השמים והדת על מעשי חסד ויושר בלבד, ומלייחס את זכות הרשויות העליונות, גם בענייני-קודש גם בענייני-חול, למעשים בלבד, וזולת זאת להניח לכל אדם גם לחשוב מה שהוא רוצה, גם לומר מה שהוא חושב". המשפט הזה, הצהרה נהדרת בזכות עיקרון הסובלנות המודרני, היא אולי הלקח החשוב ביותר שניתן ללמוד מ"מאמר תיאולוגי-מדיני", וזה המסר שהודות לו עלינו להוקיר את שפינוזה.

ב-2012, כשאחד מחברי הקהילה הפורטוגלית-יהודית של אמסטרדם התעקש שהגיע סוף סוף הזמן לשקול לבטל את החרם שהוטל על שפינוזה, רצו חברי ה"מעמד" (הנהגת הקהילה היהודית) להתייעץ עם גורמים חיצוניים לפני שיכריעו בשאלה חשובה זו. הם כינסו ועדה של ארבעה חוקרים – ובהם אני – שתענה על שאלות שונות בנוגע לנסיבות הפילוסופיות, ההיסטוריות, הפוליטיות והדתיות של החרם על שפינוזה. אמנם, הם לא שאלו אותנו מפורשות מה עליהם לעשות, אבל הם כן רצו לשמוע את דעתנו לגבי יתרונותיו וחסרונותיו של ביטול החרם.

הגשנו את הדו"חות שלנו. שנה חלפה ולא שמענו דבר בעניין. לבסוף, בקיץ 2013, קיבלנו מכתב המודיע לנו שרב הקהילה החליט לא לבטל את החרם. לדעתו, שפינוזה הוא אכן כופר. הוא הוסיף ואמר, כי בעוד שכולנו מעריכים את חופש הביטוי במרחב האזרחי, אין סיבה לצפות לחירות דומה בעולם היהדות האורתודוקסית. הוא גם שאל שאלה רטורית: האם מנהיגי הקהילה בימינו חכמים יותר ומעודכנים יותר בכל הקשור למקרה של שפינוזה מאשר הרבנים שהענישו אותו מלכתחילה?

אין ספק שהתשובה הזאת הייתה משעשעת את שפינוזה. לוּ נשאל אם היה רוצה להתקבל מחדש ל"עדת ישראל", לבטח היה עונה: "תעשו מה שבא לכם. לא ממש אכפת לי".

אם הגעת עד לכאן...
יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת. לתמוך באלכסון

סטיבן נדלר (Nadler) הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון. בין ספריו: Spinoza: A Life (משנת 1999) ו- A Book Forged in Hell: Spinoza’s Scandalous Treatise and the Birth of the Secular Age (משנת 2011).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תצלום ראשי: אופניים ברחוב באמסטרדם. תצלום: Paulo Amorim, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן נדלר, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על ברוך עדיין צודק

01
מוטי

בתקופה שבה אמונה היתה דבר בעל משקל ציבורי, אמונתו של שפינוזה איננה יהודית (בזיהוי הא-ל רק עם הטבע), ולכן היה בחוץ. היום זה לא ביג דיל, בטח היה נחשב היום לדתי יחסית

02
מוטי לקסמן

אני מניח שגם שפינוזה היה שר
האדם קדוש הוא, מוטי לקסמן, אייר, תשע"ו
[email protected]
לשיר לפי הלחן, "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאָכֵי הַשָּׁרַת..."

שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם בְּנֵי אָדָם, בְּנֵי אֱנוֹשׁ
חֶסֶד, רֹךְ וְחֶמְלָה
לֵב אָדָם, אֱלֹהִים, מָלֵא רַק בַּטּוֹב,
לְנַסּוֹת אֲנִי חַיָּב.

בְּנֵי אָדָם, בְּנוֹת חַוָּה בְּכָל מָקוֹם,
הַתִּקְוָה, בְּיָדֵינוּ הִיא,
אִם נִפְעַל, לֹא נַפְסִיק
וְנַמְשִׁיךְ לַמְרוֹת הַכֹּל
הָאָדָם בָּרוּךְ הוּא.

לֹא תָּמִיד זֶה נוֹחַ, לֹא תָּמִיד זֶה קַל-פָּשׁוּט
אֲבָל, תָּמִיד זֶה אֶפְשָׁרִי
בְּאֱמוּנָה וּבְמַעֲשֶׂה נִצֹּר
עוֹלָם חָדָשׁ, עוֹלָם יָפֶה

בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם, אַנְשֵׁי הַשָּׁלוֹם
יַחַד נַגְשִׁים אֶת הַחֲלוֹם
כָּל אָדָם, כָּל אִשָּׁה;
חֶסֶד, טוֹב וֶאֱמֶת
הָאָדָם קָדוֹשׁ הוּא.

אני שר באמונה מלאה,
רוצה להצטרף?

הנה הקישור לשירתי

https://www.youtube.com/watch?v=THr3A-TW2ck

03
ברנרד מארצ'לנד

נדלר הוא מבריק, ועל שפינוזה אין צורך להכביר מילים. אבל במבט ריאלי על אמסטרדם 2016 אפשר לשאול: האם הולנד תשרוד אם היא תתעלם מהעמדות המובעות במרחב הציבורי? למשל מהערצת ג'יהאד או עידוד פיגועים? וזה לפני ששאלנו כיצד מתחזקים הומניזם אכפתי, מתוך עמדת שפינוזה שאומרת שאין שום מקור זמין לערכים? זו עמדה שאפשרית למי שכבר חונך בעצמו, אך אין לה קיימות תרבותית, ומכאן משברו העיקרי של האתאיזם.