גבר...גבר?

שוק העבודה משתנה, הביטחון התעסוקתי מתפוגג, והגבריות הישנה נדרשת לשינוי תרבותי. האם הדבר אפשרי?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כשגארי גילבֶּרְט (Gilbert) פוטר מעבודתו, עולמו חרב עליו. כפועל, הוא הלך לעבוד בחברה מסודרת רק כי היא הייתה אמורה לספק לו מעט יותר ביטחון מאשר המרדף האינסופי אחרי העבודה הבאה כפרילנס. הוא הלך לעבוד בה רק כדי להעניק לבנו עתיד טוב יותר. הפיטורים הגיעו ללא התראה. "הייתי שבור", הוא נזכר. "אוי, אלוהים. בכיתי על זה בלילות".

אף שהפיטורים ניפצו את תקוותיו – ולפי גארי גם היו בלתי מוצדקים – הוא מסרב להאשים את המעסיק שלו. "לא הייתה לי שום סיבה לקחת את העבודה הזאת", הוא הסביר. "חשבתי שאני הולך לבנות לי סביבה יציבה יותר. וטעיתי, את רואה, אבל זאת הייתה אשמתי. לא הייתי צריך לעשות את זה. הפרנסה שלי היא האחריות שלי. לא הייתי צריך לסמוך על מישהו אחר. זאת הייתה הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיים".

הכאב שגברים חווים בעקבות פיטורים הוא ייחודי, כי לעתים קרובות הם רואים בעבודה מדד עיקרי לגבריוּת

תגובתו של גארי אינה חריגה: מחקרים מלמדים שלאמריקנים יש נטייה להאשים את עצמם בשל חוסר ביטחון תעסוקתי, אפילו כשהוא נובע משינויים מבניים בכלכלה. ראיינתי שמונים אנשים מכל שלבי הסולם המעמדי, עם מגוון חוויות הקשורות לפיטורים. שמתי לב שאנחנו משתדלים מאוד לחוס על המעסיקים שפיטרו אותנו – מושכים בכתפינו בכניעה, מדברים על פיטורים כעל הזדמנויות לצמיחה, ואפילו משכנעים את עצמנו שממילא לא רצינו להמשיך לעבוד שם. מעל לכול אנחנו מאשימים את עצמנו. אמנם האשמה הזאת עלולה לכרסם גם בגברים וגם בנשים, אבל הכאב שגברים חווים בעקבות פיטורים הוא ייחודי, כי לעתים קרובות הם רואים בעבודה מדד עיקרי לגבריוּת.

פועל בניין, אמריקה, הבית הלבן

פועל בניין בעבודות בבית הלבן, 2013. תצלום: אלוורט ברנס

עבור רוב הגברים, ה"בחירה" היחידה היא לעבוד קשה מאוד או לפרוש מהמרוץ. לתרחיש הכול-או-כלום שכזה יש השלכות אדירות על גברים, נשים ומשפחותמבחינת גברים ממעמד הפועלים, זהו משבר. ישנו עיסוק ביקורתי רב באופיים המוסרי של גברים ממעמד הפועלים – שבאופן כללי מוגדרים כגברים ללא השכלה אקדמית – ורובו קשור לנושא העבודה. הוא משקף איזושהי חרדה סמויה מפני לקיחת אחריות ונשיאה בנטל. אנחנו יודעים שהם צופים יותר בטלוויזיה ומטפלים פחות בילדים מאשר נשים ממעמד הפועלים, ושבממוצע הם עובדים פחות שעות מאשר גברים עשירים יותר. גברים ממעמד הפועלים מעלים על נס את "העבודה הקשה": הפועלים הלבנים שמתראיינים לעתים קרובות בתוכניות רדיו אמריקניות משבחים אנשים ש"עובדים קשה" ומכבדים אותם. הכבוד הזה לעבודה הוא שמלבה את הזעם שלהם כלפי אלה ש"מסרבים לעבוד", כפי שאוהבים לומר ברדיו האמריקני (גם גברים שחורים מעריכים את מי שיוצא לעבוד, אבל הם שמים את הדגש גם על סולידריות קולקטיבית). בבסיס שפת המוסר הזאת נמצאת התפישה שרואה את העבודה בתור הבוררת העליונה בענייני כבוד בארצות הברית.

אבל הנוף התעסוקתי האמריקני שינה באופן יסודי את התשובות לשאלות מי עושה מה ותמורת מה. בניגוד למצב לפני מספר עשורים, אחוז גבוה הרבה יותר מהנשים ומבני המיעוטים השתלבו בכוח העבודה: כ-47 אחוז מהעובדים כיום הם נשים, בהשוואה ל-38 אחוז ב-1970; ו-36 אחוז מהעובדים אינם לבנים, כמעט פי שניים משיעור העובדים הלא לבנים ב-1980; בה בעת, שיעור הגברים העובדים במשרה מלאה הצטמק מ-80 אחוז לפני ארבעים וחמש שנה ל-66 אחוז בלבד; יתרה מזאת, העבודות שגברים עושים בימינו הרבה פחות יציבות – מגמה שהתחילה בגלל השינויים בסוגי העבודה השונים בכל תחומי הכלכלה, אבל מאז 1996 נמשכת, בין היתר, בגלל התפשטות הפיטורים כטקטיקה ניהולית.

יכול להיות שהעבודה עדיין משמשת כמדד מוסרי, אבל חלוקת העבודה הולכת ונעשית פחות שוויונית: גברים אחדים עובדים יותר מדי ואילו אחרים עובדים פחות מדי. שני הצדדים לכודים בנסיבות שלא הם הביאו על עצמם. הגברים במעלה הסולם הסוציו-אקונומי מקדישים לעבודה עוד ועוד משעות היממה, ואילו הגברים שבתחתית הסולם, כמו גארי, עלולים לסבול מייאוש ואפילו – כפי שדווח לאחרונה – מירידה בתוחלת החיים. נוסף לכך, לשינויים במערכת היחסים של גברים עם העבודה יש השלכות על מערכות היחסים שלהם בבית.

הגבריות שזורה כבר זמן רב במערכת היחסים של הגבר עם העבודה, וזה נכון כיום יותר מאי פעם - למרות עליית הפמיניזם, מעורבותם הגוברת של הגברים בגידול הילדים, והופעתו של ה"סלאקר" (Slacker, כינוי לטיפוסים חסרי כיוון ומוטיבציה). ב-1979, ככל שהרווחתם יותר, עבדתם פחות. עשרים האחוז התחתונים עבדו יותר שעות, בממוצע, מעשרים האחוז העליונים. עד 2006 הקשר התהפך. כיום רוב האנשים שמרוויחים יותר עובדים שעות ארוכות יותר. מה הביא להיפוך הזה? למה שגברים עשירים יעבדו יותר שעות?

חוקרים מתדיינים לגבי הסיבות. יש המייחסים את ההיפוך ל"הטבת השעות הארוכות" שהמנהלים נהנים ממנה – כלומר תוספת השכר שהם מקבלים על כך שהם זמינים כל הזמן ועובדים כל הזמן – ואילו אחרים מתמקדים דווקא בפערי השכר בתוך כל מקצוע, המשמשים כתמריץ לעבוד שעות נוספות – כלומר, גברים רוצים להרוויח יותר מהאיש שיושב בעמדה הסמוכה. ויש גם חוקרים המייחסים את היפוך המגמה הזה לחרדות הקשורות לחוסר ביטחון תעסוקתי, שהתרבו בשנות השמונים והתשעים בקרב עובדי הצווארון הלבן.

אבל הטיעונים האלה אינם מביאים בחשבון את התהודה הרגשית של העבודה, את יכולתה העמוקה לומר לנו דבר מה על עצמנו. בעיני גברים, העבודה מסמלת מין גבריות מכובדת, כזאת שמוצפנת בקוד המוסרי של "מסירות לעבודה". הקוד הזה תובע מהם זמן רב ומחויבות רגשית אדירה לקריירה או למעסיק.

גברים במעמד הניהולי-מקצועי הם הזוכים הגדולים מהתמורה בתפישת העבודה. מבחינתם, "חוסר ביטחון" אינו אלא "גמישות", והם יכולים לקפוץ מחֶברה לחברה בחיפוש אחר המקום שמתאים בצורה הטובה ביותר למיומנויות שהם מציעים. עובדים בעלי השכלה אקדמית נרחבת מפוטרים, בממוצע, פחות מאשר עובדי צווארון כחול או נותני שירות בדרג נמוך, וגם כשהם מפוטרים, הפגיעה בשכרם בהמשך הדרך תהיה קטנה יותר.

ובכל זאת, כדאי לזכור שאפילו בצמרת, המבחר עלול להיות מוגבל להפליא: עבור רוב הגברים, ה"בחירה" היחידה היא לעבוד קשה מאוד או לפרוש מהמרוץ. לתרחיש הכול-או-כלום שכזה יש השלכות אדירות על גברים, נשים ומשפחות, כיוון שהוא מונע מגברים רבים להיות אבות טובים יותר לילדיהם, הורס קריירות מבטיחות של נשים רבות, המסרבות להתמסר ללוח הזמנים הקיצוני וכן – עבור זוגות הטרוסקסואליים – יוצר משפחות שעלולות להתפוצץ בגלל אי-התאמה ביעדים ובאפשרויות, או, להפך, הן נאלצות לחיות על-פי נורמות מסורתיות שבני הזוג כלל לא רצו או התכוונו להשלים עמן.

התמורה בעבודה מאלצת גברים ממקצועות הצווארון הלבן לרוץ מהר יותר, וכופה על גברים אחרים לפרוש מהמרוץ. בחמישים השנה האחרונות צנח שיעור הגברים העובדים במשרה מלאה מ-83 אחוז ל-66 אחוז. בין שנות השבעים לשנות התשעים עלה כמעט פי שניים שיעור הגברים בגילאי העבודה המיטביים (prime-age workers, מוגדר לרוב כגילאי 25-54) שפוטרו מעבודתם. השינוי הזה היה קיצוני אפילו יותר עבור גברים שחורים, בין היתר כי שיעור לא פרופורציוני של גברים אלה עבדו במגזר הייצור הדועך, וזאת עוד לפני שמתעמקים בהשפעתה החריפה של מדיניות המאסרים.

רכבת תחתית, מנהטן, איש עסקים, עבודה

בדרך לעבודה במנהטן

ואצל הגברים שעובדים, השכר קפא. כוח הקנייה של השכר הממוצע הגיע לשיא לפני יותר מארבעים שנה – ב-1973. לצד השינויים האלה דעך גם כוחם של איגודים, והדו"ח האחרון בנושא קובע כי 6.6 אחוז בלבד מהפועלים במגזר הפרטי הם חברי איגוד. מספר העובדים "הלא קבועים" בארצות הברית כיום גדול פי אחד וחצי מאשר מספר חברי האיגודים.

מה קורה כאשר אנו מוקירים דבר מה – קרי תופשים אותו כמדד מרכזי לחיים בעלי ערך – אך הוא מתמעט והולך? כיצד גברים מתמודדים עם העלייה בסיכויי הכישלון, ובייחוד גברים ללא השכלה אקדמית – קבוצה הסובלת משיעורי אבטלה גבוהים יותר מפי שלושה מאשר בוגרי אוניברסיטה? אם גבר הוא מי שעובד, מה עושים כשהעבודה נעלמת?

אפשרות אחת היא להתרגז. כשראיינתי גברים שפוטרו בשביל ספרי האחרון, העוסק בחוסר ביטחון תעסוקתי, הכעס שלהם – שלעתים קרובות לווה במרירות אירונית – היה מוחשי מאוד. בדומה לגארי, רובם לא כעסו על המעסיקים שפיטרו אותם, אבל בבית הם ביטאו גישה שונה. "יש לי דעה חזקה מאוד לגבי מערכות יחסים ואיך שנשים מתמודדות איתן", אמר לי גארי ביובש. "זה מה שאני רואה שוב ושוב בחיים". גארי, שנמצא במערכת היחסים הרצינית השלישית שלו, דיבר על "הכאב שנגרם לי בגלל היעדר מחויבות מצד אנשים אחרים", והוא התלונן על כך ש"אפשר להשליך נישואים כמו פחית פפסי". בתקופה זו של חוסר ודאות, כעסו של גארי כלפי נשים עוזר לו לשמור על קו של יציבות.

יכול להיות שלרוב האמריקנים אין ציפיות גבוהות ממעסיקיהם – כפי שאמר לי אחד המפוטרים שראיינתי: "רק למשכורת ולמעט כבוד, אני מניח". יכול להיות שהם משלימים עם חוסר הביטחון התעסוקתי ורואים בו תוצאה בלתי נמנעת של פעילות עסקית בכלכלה גלובלית (אף על פי שכלכלנים אחדים טוענים שבדרך כלל פיטורים מזיקים לחברות בטווח הארוך, ואינם מעלים את מחירי המניות או את הפרודוקטיביות). אבל בבית, גברים ממעמד הפועלים תובעים יותר מבנות זוגם, וכמיהה שברירית הופכת את הציפיות האלה לבגידה כל אימת שאינן מתמלאות. גארי, שנזנח גם על-ידי מעסיקו וגם על-ידי אשתו, מפנה את חמתו רק כלפי אחד מהם.

אבל זאת תהיה טעות לפרש את הכעס שלו כזעמו של מלך מודח שאיבד את זכויותיו. גברים ממעמד הפועלים, כמו גארי, זוכרים בערגה את הימים שבהם נשים היו נאמנות לבעליהן מתוקף מעמדם, צייתו להם, דאגו להם ועבדו עבורם – הימים שבהם, לתפישתם, הגברים הרוויחו את הנאמנות הזאת בעבודה קשה. אבל התמורות שהתחוללו בתחום העבודה פגעו ביכולתם למלא את הצד שלהם בעסקה – עסקה שאמנם הקנתה להם יתרונות רבים, אך בה בעת תבעה מהם שנים של עבודת פרך. הסיפור הזה שהם מספרים לעצמם על מסירותם לעבודה, הוא שמאפשר להם לראות את עצמם כמי שנעשה לו עוול, הוא שמלבה כל כך את חששותיהם לגבי אותם סמלים מיתיים של תחושת זכות: גברים בריאים שמסרבים לעבוד. כל שהם רוצים, לטענתם, הוא הזדמנות לעבוד קשה כדי לשוב למקומם הראוי כגיבורי מעמד הפועלים.

אחת התגובות החזקות יותר לתמורה בטיבה של העבודה, היא כנראה הניסיון  לשנות את הגדרת הגבריות המכובדת. נדמה שחלק מהגברים שדיברתי איתם רודפים אחרי "עצמאות" מסוג אחר. הם לא היו חייבים הרבה למעסיקים שלהם – כפי שהמעסיקים לא היו מחויבים אליהם – וכשהם מצאו את עצמם בבית, הם החלו לטפח להם בזהירות חירות חדשה למרות סערת הרגשות שהם היו נתונים בה.

סטנלי, שחקן שפוטר ממספר עבודות שונות, היה בעיצומו של תהליך גירושים. הוא הזכיר את הביטוי המוכר "לעבוד על הנישואים" וטען שעלינו להגדיר מחדש את אופיו של המושג. "כי העבודה משתנה", הוא אמר. "אולי העבודה היא לשחרר, להרפות. זה הדבר הנכון לעשות. אז כן, זאת כל העבודה. כי אני חושב שלשמור בבטן או להתכחש, אם זה מה שקורה, גם זה לא יעבוד". העצמאת עקרה את הגברים מחיי המשפחה, אך אף על פי שחלקם נהנו מהחופש החדש, לעתים קרובות התלוותה לדבריהם נימה של בדידות.

יש המנסים לעצב את הגבריות לכדי צורה חדשה: לא לצמצם את המחויבות אלא למקד אותה דווקא בבית. קלארק פוטר שוב ושוב, וכעת הוא עובד במשרה חלקית בחנות ומנגן בלהקה בסופי שבוע. הוא מתקשה להביא מספיק פרנסה הביתה. הוא דיבר הרבה על המעורבות שלו בגידול בתו – הוא מכין לה אוכל, אוסף אותה מההסעה, מסביר לה כיצד להיזהר מהרשתות החברתיות. "אני רוצה שיהיו לה חיים בטוחים, שהיא תדע שמישהו שומר עליה", הוא אמר.

החדשות מלאות בסיפורים על אבות מעורבים שמתנהגים אחרת מאשר אבותיהם הקרים והמרוחקים. אל תטעו – עדיין יש בערך פי מאה עקרות בית מאשר עקרי בית, ואף על פי שאבות החיים עם ילדיהם הכפילו את משך הזמן שהם משקיעים בגידול הילדים, הם עדיין מבלים עם ילדיהם פחות שעות מאשר האימהות. בו בזמן, אחוז האבות שאינם גרים עם ילדיהם גדל משמעותית מאז 1960, ויותר משליש מהילדים גרים כיום בנפרד מאביהם. ובכל זאת, גברים רבים בימינו מוצאים תכלית ומשמעות במערכת יחסים קרובה עם ילדיהם.

כששוחחתי עם גברים המעורבים באופן פעיל בגידול ילדיהם, שמתי לב שהם זועמים לעתים קרובות על כל אותן אמירות מתפעלות או מגושמות המתייחסות למסירותם יוצאת הדופן לילדיהם. כפי שאמר אוון: "אנשים שלא מתכוונים לפגוע אומרים דברים כמו: 'אוי, תשמע. רוב הגברים היו נוטשים', וכל מיני קשקושים כאלה. ופעם זה היה מרגיז אותי כל כך... הייתי נפגע". כשמציגים את מה שהם עושים כבחירה ראויה לשבח, הם מתרגזים, כי משתמע מכך שהם לא היו חייבים למלא את החובה הגברית החדשה הזאת. אבל עצם העובדה שזאת אינה בחירה, אלא חלק מהותי מטבעם הטוב, מתחושת הכבוד היסודית שלהם, הוא שהופך את המעורבות הפעילה בגידול הילדים לגבריות הרואית אלטרנטיבית.

fathermultitasker

למרות זאת, רוב הגברים ממעמד הפועלים מסונדלים על-ידי הכלכלה המשתנה מחד גיסא ועל-ידי תפישות גבריות המסרבות להשתנות מאידך גיסא. טווח האפשרויות הזמינות לגברים חסרי השכלה אקדמית מצטמק והולך, וכעת יש להם שלוש אפשרויות עיקריות, שרובן אינן סבירות במיוחד. הם יכולים לנסות לרכוש השכלה נרחבת יותר, אבל הרקע המשפחתי שלהם והצלחתם בלימודים לא הכינו אותם היטב למשימה הזאת; הם יכולים לנסות למצוא עבודה בשכר נמוך בתחום מתפתח. מדובר לרוב במשרות הנחשבות נחלתן של נשים, כמו עוזרות סיעודיות או קופאיות; והם יכולים לקבל על עצמם חלק גדול יותר מעבודות הבית, כדי להקל על בנות זוגם לקחת עוד עבודה ולהיטיב לפרנס את המשפחה. אלה ה"בחירות" שמאלצות אותם להיות חלוצים במעמדם או, לחלופין, מורדים מגדריים במסעם לעבר גבורה בת-קיימא. אמנם שני הנתיבים האלה ראויים לשבח, אבל מרוב הגברים קשה לצפות שיצעדו בהם. ובכל זאת, זו הדילמה שניצבת בפני רובם כיום.

מתי זעמם של גברים מיואשים הופך לאלימות? היגון והאנטגוניזם שמתלקחים בחברה אחרי כל תקרית ירי בבית ספר, מתמקדים בתרבות החזקת כלי הנשק או בבעיות של בריאות נפש, אבל גבריות היא חלק מהותי מהעניין. מחקרים מראים ששורשיהם של התקפי האלימות האלה נטועים במערכת היחסים הרעילה שבין "איום הגבריות" – תחושתו של גבר נתון שהוא אינו מסוגל להגשים את האידיאלים של הגבריות הדומיננטית – לבין הבגידה התרבותית – תחושתם של גברים אלה שהתרבות חייבת להם משהו שכבר אינו ניתן להם.

בה בעת, קוד המסירות לעבודה עוזר בעיקר למעסיקים. זהו חלק מהדבק המוסרי שמחייב את כולנו למקום העבודה. אבל אם יש רומן גדול ביננו לבין העבודה, הרי שהעבודה אינה משיבה לנו אהבה. המעסיקים נסוגו מנורמות ההדדיוּת הישנות. גברים עשירים עומלים בלי הפסקה כדי להוכיח את עצמם, ואילו גברים מקופחים מדשדשים בייאושם. האם ניתן לתת מענה למצוקה הזאת?

חוסר ביטחון תעסוקתי אינו גזרת שמיים. מדינות אחרות (ובהן חלק ממדינות ארצות הברית) אימצו מדיניות המעודדת תעסוקה ארוכת טווח. יש שלושה סוגי מדיניות כאלה. הראשון מתגמל מעסיקים המעוניינים להציע משרות יציבות, זאת באמצעות "פיצויים קצרי-טווח", או על-ידי השימוש בדמי אבטלה כדי לאפשר צמצום באחוזי משרה במקום פיטורים. השני נועד לבנות מערכות יחסים חזקות יותר בין מעסיקים לעובדים, כולל תמריצים להכשרת עובדים במקום העבודה, או מסגרות המחייבות מעסיקים לקבל אחריות גם לעובדי קבלן או לעובדים שהועסקו במיקור חוץ. השלישי מקל על עובדים לבצע את עבודתם היטב, למשל באמצעות חופשות לידה בתשלום או אמצעים לייעול לוחות זמנים בלתי צפויים.

אבל קשה לתלות תקוות בתקנות שאינן מעצימות את קולם של העובדים עצמם – קול שהושתק בארצות הברית של ימינו. מדינות עשירות אחרות, עם יותר איגודים מקצועיים, נוקטות צעדים המשפרים הן את גמישותם של המעסיקים והן את ביטחונם התעסוקתי של העובדים באמצעות השלמת הכנסה והכשרות מקצועיות. אם ארצות הברית תשפר את האכיפה של תקנות העבודה המגנות על זכות ההתאגדות, היא תעזור לעובדים להאט את קצב הפיטורים, לסכל אותם, או לקבוע באילו תנאים הם יתרחשו. ותהיה לכך תוצאה נוספת, מוחשית פחות אך חשובה בה במידה: יש חוקרים החושבים כי האיגודים יוכלו להזכיר לגברים לבנים ממעמד הפועלים – בדיוק כפי שהכנסייה השחורה מזכירה לגברים שחורים – לא להעלות על נס אך ורק "עבודה קשה", אלא גם סולידריות וערכים אחרים.

אף שאפשר לנסות להתמודד עם חלוקת העבודה ועם אופייה, לא ברור אם נצליח למוטט את המונופול המוסרי שלה. לאור התמורות הכלכליות הקיצוניות המתרחשות כעת, ייתכן שעוד ועוד גברים יגדירו מחדש מה נחשב מכובד, כך שהגבריות הדומיננטית תתחיל לשקף תכונות נוספות ודרכים חדשות לתרום – דרכים שיותר גברים יוכלו לצעוד בהן בעקביות. ובכל זאת, אל לנו לשכוח דבר עקרוני לגבי גבריות: זה מכבר היא מעוגנת בנורמות חברתיות שכולם מבינים ומנסים לקיים, אך מעטים בלבד מסוגלים להגשים במלואן. לאור ההיסטוריה הזאת, אין להניח שזמינותן הדלה של עבודות הגונות תחליש את הקשר ההדוק בין עבודה לכבוד, או תשנה את פני הגבריות. לשם כך תידרש תמורה אדירה נוספת, והפעם בנוף התרבותי.

אליסון ג'. פּיוּ (Pugh) היא מרצה לסוציולוגיה מאוניברסיטת וירג'יניה. ספרה האחרון הוא The Tumbleweed Society: Working and Caring in an Age of Insecurity (משנת 2015).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: פועל במרומי אתר בנייה. תצלום: סטיואט די, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אליסון ג'. פּיוּ, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על גבר...גבר?

03
שמוליק כרמון

ככל שהעולם הופך ליותר "דיגיטלי" או מרובד במחשבים,
כך משתנה כל עולם ה"עבודה" או התעסוקה.
זה תהליך בלתי ניתן לעצירה, ועדיף לתת תשומת לב להסגל אליו ביעילות .