גם אנחנו חיות פרא

שימוש בשפה, נטייה לשחק ויכולות קוגניטיביות נוספות מתגלות לאחרונה בקרב חיות בר, ועשויות ללמד אותנו על עצמנו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

פרידריך מקס מילר (Müller), פילולוג ובלשן מאוקספורד, היה מהמתנגדים הידועים לתורת האבולוציה של דרווין. באחת מהרצאותיו הפתוחות לקהל, שנודעו בשם Lectures on the Science of  Language ("הרצאות על מדע השפה"), ב-1861, טען מילר, "השפה היא הרוביקון המבדיל בין אדם לבהמה, ואף חיה לעולם לא תחצה אותו... מדע השפה עוד יעזור לנו להתמודד עם תורותיהם הקיצוניות של הדרוויניסטים, ולמתוח קו חד וברור בין האדם לפרא".

היום מתברר שיתכן שהקו העובר בין הקוגניציה האנושית לקוגניציה החייתית אינו חד וברור כל כך

דרווין ענה למילר במכתב מנומס, שבו טען "בכבוד רב" כי אף על פי שהשפה האנושית בהחלט עולה בתחכומה ובהיקפה על שפות בעלי החיים האחרים, הרי שאופני התקשורת של בעלי החיים מספקים לנו הצצה חיונית למקורותיה של השפה האנושית.

"אצל המין האנושי יש מבעים, כמו הסתמרות השיער ברגע של אימה או חשיפת השיניים כתוצאה מזעם נורא, שאי אפשר לפרש אלא לאור ההבנה שהאדם היה שרוי בעבר במצב קיומי נמוך וחייתי הרבה יותר", טוען דרווין בספרו משנת 1872, The Expression of the Emotions in Man and Animals ("הבעת רגשות באדם ובחיות"). ישנם מבעים המשותפים למינים נבדלים אך קרובים, כמו למשל תנועותיהם של שרירי פנים אחדים בזמן הצחוק, גם אצל האדם וגם אצל קופים שונים, והדמיון הזה יהיה מובן לנו יותר אם נאמין שמוצאם מאב קדמון משותף".

מחקרים הנערכים בימינו מלמדים שייתכן כי דרווין צדק, כלומר שהקו העובר בין הקוגניציה האנושית לקוגניציה החייתית בכל זאת אינו חד וברור כל כך.

עכברושים, שימפנזים, קופים, זברה-פינקים וזבובי פירות הם בין המינים הנחקרים ביותר במדע, אך כעת חוקרים פונים יותר ויותר לחלקים אחרים של ממלכת החיות בניסיון להבין לעומק את האבולוציה של הקוגניציה האנושית ואת מנגנוניה. אמנם חקר בעלי החיים הללו סיפק לנו תשתית להבנת חלק ניכר מהתהליכים הקוגניטיביים שלנו, אבל חקר חיות הבר עשוי גם הוא להעניק לנו תובנה רבה באשר למנגנונים המגדירים את ההתנהגות האנושית.

זברה פינק, Taeniopygia

זברה פינק בגן חיות באונטריו, קנדה. תצלום: ויקיפדיה

מעבר לחשודים המידיים

ו' טקַמסה פיץ' (Fitch), ממייסדי החוג לביולוגיה קוגניטיבית באוניברסיטת וינה באוסטריה, הוא חוקר פורץ דרך, המנסה לענות על שאלות הקשורות לאבולוציה של השפה האנושית באמצעות חקר הקוגניציה של בעלי החיים. המחקר האינטגרטיבי של פיץ' מגשר על הפערים שבין הבלשנות, הביולוגיה האבולוציונית וחקר הקוגניציה. כדי להבין איך בני האדם פיתחו תהליכים קוגניטיביים מורכבים – כמו שפה – מדענים יכולים להשתמש בבעלי החיים הקיימים בימינו כצוהר לאבולוציה של אבותינו החייתיים, אומר פיץ'.

דווקא חקר חיות הבר עשוי להעניק לנו תובנות רבות ביחס למנגנונים המגדירים את התנהגותנו כבני אדםבמאמר מ-2002, שכתב יחד עם נועם חומסקי, טוען פיץ' כי אחד האתגרים המרכזיים בחקר האבולוציה של הקוגניציה נובע מכך שבניגוד לעצמות, "התנהגות לשונית לא משאירה מאובנים". פיץ', שיציג את המחקר שלו בהרצאה המרכזית בכנס הבינלאומי לפסיכולוגיה שייערך במרץ בווינה, שיתף פעולה עם ביולוגים, אתולוגים, חוקרי מוח וחוקרי פסיכולוגיה בחקר מנגנוני השפה במגוון רחב של מינים, החל מהפרימטים הקרובים אלינו ביותר וכלה בקואלות ובקרוקודילים.

פיץ' אומר ש"האבולוציה של הדיבור קשורה קשר הדוק לשליטתנו במערכת הקול. כלומר סביר להניח שהרפרטואר הקולי המרשים שלנו התפתח לצד המנגנונים הנוירולוגיים והקוגניטיביים הנדרשים להפקת טווח רחב של צלילים. שיטות למחקר השוואתי של בעלי חיים מודרניים עוזרות לחוקרים לעקוב אחר כישוריהם ההתנהגותיים של אבותינו האבולוציוניים.

לאחרונה גובר מאוד העניין בחקר מנגנוני השפה במגוון רחב של מינים, החל מהפרימטים הקרובים אלינו ביותר וכלה בקואלות ובקרוקודיליםבני אדם הם בעלי החיים היחידים המשלבים באופן מושלם בין המערכות הסנסו-מוטוריות, המערכות הקוגניטיביות והמנגנונים החישוביים הנדרשים ליצירת מבנים לשוניים מורכבים. הם מאפשרים לנו לייצר שפה מורכבת באמצעות דיבור, מחוות וכתיבה. דרווין טען שהשפה האנושית בנויה מרכיבים ומנגנונים רבים שהתפתחו יחד לאורך זמן. לפי תיאוריה זו, קיימים מנגנונים רבים ושונים – מוטוריים, נוירולוגיים וקוגניטיביים – שלכל אחד תפקיד משלו בדיבור ובשפה. ייתכן כי לאחדים מבעלי החיים יש אדפטציות מפותחות של חלק מהמנגנונים האלה, ואילו לאחרים אין האנטומיה הנדרשת, או שהם אינם מפותחים מספיק מבחינה קוגניטיבית.

לדוגמה, הפרימטים – בעלי החיים הקרובים אלינו ביותר – כמעט שאינם מסוגלים לחקות דיבור אנושי או צלילים חריגים אחרים בסביבתם. אמנם לבּוֹנוֹבּוֹ או לשימפנזים יש יכולות קוגניטיביות אנושיות (לדוגמה, מידה של תפישה סימבולית ורצון לתקשר), אבל אין להם השליטה הקולית הרצונית הנדרשת להפקת צלילים הדומים לאלה שבני האדם מפיקים. זאת הסיבה ששימפנזים ופרימטים אחרים מסוגלים ללמוד להחוות, או להשתמש בשפת הסימנים, אבל אינם מסוגלים לדבר. תוכים וציפורים אחרות, לעומת זאת, ידועים ביכולתם המדהימה לחקות את צלילי הדיבור האנושי, אך מלבד מספר מקרים ייחודיים, נראה שאינם מייחסים משמעויות למילים. כלומר שליטה קולית ולמידה קולית מסוגלות להתפתח בנפרד מהסמנטיקה העשירה והמורכבת של השפה האנושית.

ציפורי שיר משמשות לעתים קרובות כמודל לחקר הלמידה הקולית. ציפורים כמו הזברה פינק מסוגלות ללמוד שירים מורכבים בדומה לאופן שבו תינוקות אנושיים רוכשים שפה, ולכן מהרבה בחינות הן מודלים מצוינים ללמידה קולית. עם זאת, האנטומיה הקולית ומבנה המוח של הציפורים שונים מאוד מאלה של היונקים. פיץ' ועמיתיו מנסים להביט מעבר לחשודים המידיים – ציפורי שיר ופרימטים – כדי לפצח חלק מתעלומות הדיבור האנושי.

שפת כלבי הים

רוב האנשים שמעו תוכי מדבר, אך מעטים יודעים שגם אחדים מכלבי הים מסוגלים לעשות זאת. כאחד היונקים היחידים בעל יכולת למידה קולית, המשתמש במערכת ייצור קול הדומה לזו של בני האדם – עם בית קול, לשון ושפתיים – כלב הים מתאים יותר מרוב בעלי החיים למחקר של למידה קולית מורכבת, טוענים פיץ' ועמיתיו.

האב המשותף האחרון של הציפורים ובני האדם חי בערך לפני שלוש מאות מיליון שנה. הטורפים הימיים (הקבוצה שאליה משתייכים כלבי הים, אריות הים וסוסי הים) חלקו עם בני האדם אב קדמון משותף שחי לפני כשישים וחמישה מיליון שנה בלבד. לא רק שלכלבי הים יש מערכות קול ובתי קול הדומים לאלה של בני האדם, אלא שנראה כי חלקם מסוגלים לחקות דיבור אנושי טוב לא פחות מאשר תוכים. ייתכן שהדוגמה המפורסמת ביותר ללמידה קולית ספונטנית ביונקים היא הוּבֶר, כלב ים מצוי (פוֹקַת המפרץ).

הובר היה זכר יתום שגודל על-ידי דייג ממדינת מֵיין, בארה"ב, וב-1971 הועבר לאקווריום של ניו אינגלנד בבוסטון. כמבוגר היה הובר מחקה ביטויים כמו “Hey! Hello they-uh!” ו- “Hey! Hoov-ah, come ovah hee-ah!”, (שנשמעים באנגלית כמו: "היי, שלום, הובר, בוא הנה") במבטא ניו אינגלנדי מובהק, כמו של דייג חסון ממיין.

פיץ' כתב לאחרונה, יחד עם צוות בינלאומי של חוקרי פסיכולוגיה, ביולוגים קוגניטיביים וזואולוגים מבלגיה, גרמניה והולנד, מאמר על יתרונות המחקר ההשוואתי בטורפים ימיים. לא זאת בלבד שלטורפים ימיים יש יכולת ללמוד הפקה קולית (vocal production learning, או VPL בקיצור), אלא שמחקרים חדשים מלמדים כי יש להם גם היכולת הנדרשת לסוגים אחרים של תפישות שמיעתיות מתוחכמות, כולל שימוש בקצב ובסנכרון.

"אנחנו טוענים שטורפים ימיים הם מין אידיאלי להבנת דיבור, קצב ו-VPL אנושיים ברמות שונות (פיזיולוגיה, התנהגות, נוירוביולוגיה וגנטיקה). את האנטומיה הקולית, האבולוציה המוחית והסוציואקולוגיה של הטורפים הימיים - וכמו כן חלק ניכר מהתנאים הסביבתיים המאפיינים אותם – ניתן להקביל בקלות לביולוגיה האנושית", כתבו פיץ' ועמיתיו במאמר.

פוקת המפרץ, common seal

פוקת המפרץ (כלב ים נפוץ). תצלום: ויקיפדיה

צבועים יודעים לספור

כלבי ים אינם יונקי הבר היחידים שעשויים לעזור לנו להבין איך ומתי פיתחנו את האדפטציה הלשונית הייחודית לנו.

עד לאחרונה, מושבת הצבועים הנקודים הגדולה ביותר בעולם שכנה בברקלי שבקליפורניה. תחנת השדה של ברקלי לחקר ההתנהגות, האקולוגיה והרבייה הוקמה בתחילת שנות השישים, במטרה לאפשר מחקר התנהגותי בסביבות טבעיות יותר מאשר כלוב מעבדה רגיל. מושבת הצבועים של התחנה נוסדה ב-1985 על-ידי צמד חוקרים מברקלי, סטיבן גליקמן (Glickman), חוקר מתחום הפסיכולוגיה, ולורנס ג' פרנק (Frank), ביולוג העוסק בחיות בר, זאת כחלק מפרויקט מחקר המתמקד בהתמיינות זוויגית ובתפקיד ההורמונים ביצירת פנוטיפים זכרים ונקביים.

צבועים חיים בלהקות בעלות היררכיה ברורה, הכוללות לעתים אף יותר מתשעים פרטים. נקבת הצבוע נבדלת מיונקות אחרות במאפייניה הביולוגיים הזכריים: לא רק שתהליך ההתפתחות של איברי המין שלה חריג מאוד, אלא שהנקבות גם גדולות יותר מהזכרים ונמצאות במעמד גבוה יותר בהיררכיה החברתית של הלהקה. צבועים צדים לעתים קרובות בקבוצות, אסטרטגיה המסייעת להם להכניע טרף גדול יותר, כמו גְנוּ או זברה. מושבת הצבועים של ברקלי העניקה למגוון רחב של חוקרים הזדמנות חסרת תקדים לחקור התנהגות וביולוגיה בחיות לא-פרימטיות חברתיות מאוד ואינטליגנטיות מאוד. הצבועים עשויים גם לעזור לנו להבין תחום קוגניטיבי נוסף: רפרטואר התקשורת הקולית שלהם הוא אחד העשירים ביותר בקרב יונקים.

אמנם, מתקן הצבועים בתחנת השדה של ברקלי נסגר ב-2014 מפאת היעדר מימון (הצבועים הועברו למספר פארקים אחרים), אך המושבה בת עשרים ושישה הפרטים בכל זאת נתנה למדענים הזדמנות לחקור את המנגנונים הקוגניטיביים, שבאמצעותם התאפשרה בסופו של דבר התפתחות השפה המורכבת אצל אבותינו האבולוציוניים.

מלבד יכולתם להפיק כעכועים, גניחות וצחקוקים אנושיים להפליא, לצבועים הנקודים יש רפרטואר קולי מורכב, שעולה באופן משמעותי על רוב הפרימטים ומעניק לחוקרים הזדמנות לחקור תקשורת קולית בחיות בעלות מבנה חברתי הדומה הרבה יותר לזה של אבותינו היונקים, מאשר המבנה החברתי של הזברה פינק.

"תפישות קול מורכבות הולכות יד ביד עם יכולת קוגניטיבית מורכבת. יש לפרש צלילים גם באופן חברתי וגם באופן קוגניטיבי", אומר פרדריק תוּניסֶן (Theunissen), חוקר פסיכולוגיה מברקלי, בריאיון וידאו. "צבועים אינם פרימטים, אבל גם להם יש מבנים חברתיים מורכבים ומערכת תקשורת מתוחכמת לא פחות ממערכות התקשות של פרימטים לא אנושיים. [זה] מראה לנו מה נדרש להתפתחות אבולוציונית של יכולת לשונית".

כפי שבני אדם משדרים מידע רב באמצעות נימה, קצב, צליל ועוצמה, גם צבועים מסוגלים להעביר כמות מדהימה של מידע באמצעות וריאציות קוליות.

צחקוקו של הצבוע דומה יותר לצחקוק אנושי עצבני מאשר לצחוק שמגיע מהבטן (צחקוק יחיד מורכב מכמה פרצי קול קצרים, ומכאן ההשוואה הידועה לצחוק אנושי). בטבע, צבועים מפיקים את הצליל הזה כסימן לכניעוּת באינטראקציות חברתיות, כמו בזמן האוכל. בשבי, לעומת זאת, צבועים נוטים לצחקק כשהם מתוסכלים, בייחוד כשהם מחכים למזון.

צוות חוקרים משולב ערך מחקר במושבת הצבועים של ברקלי ב-2008, והראה שבדומה לאופן שבו כל אחד מאיתנו מסוגל להעביר מידע שאופייני לו באופן ייחודי, גם צבועים יכולים להשתמש ב"קולות" האישיים שלהם כדי להעביר מידע רב. הצוות כלל את הנוירו-אתולוג ניקולא מַתֶבוֹן (Mathevon) מאוניברסיטת סנט-אטיין, ומברקלי את חוקרי הפסיכולוגיה ארון קוֹרַלֶק (Koralek), מרי וֶלְדֶלי (Weldele), גליקמן ותוניסן.

הם השתמשו בטכניקות הקלטה המשמשות באופן מסורתי לניתוח דפוסי הקול של הזברה-פינק, כדי להקליט את צחקוקיהם של כל אחד מעשרים ושישה הצבועים בשעת ההאכלה. כדי לדרבן אותם לצחקק, החוקרים הניחו מזון מצדה השני של גדר המתחם, כך שהצבועים יכלו לראותו ולהריחו. הם הקליטו את הצבועים בארבעה ימים שונים. במהלך הניסוי הם הפרידו את הפרטים המוקלטים מחבריהם ללהקה, כדי למנוע קרבות או פציעות.

לא זאת בלבד שהחוקרים הבינו כי לכל פרט יש צחקוק ייחודי משלו, אלא שהם גילו כי כל צחקוק מעביר מידע מפורט הקשור לגילה של החיה, למינה ולמעמדה בהיררכיה הלהקתית. בדיוק כפי שהקול האנושי מספק מידע מפורט באמצעות נימה, עוצמה, מבטא ומשקל, כך גם הצבועים משתמשים באלמנטים קוליים מתוחכמים כדי להעביר מידע בעל חשיבות חברתית. הניתוח הקולי התמקד במספר מאפיינים שונים של כל צחקוק, כולל תדר היסוד (הגובה), חלוקת האנרגיה בספקטרום (הגוון), ומאפייני אפנון התדר.

התוצאות מעידות בבירור על הבדלים צליליים בין הפרטים השונים בלהקה. זוהי ראָיה ברורה לכך שצבועים מסוגלים לזהות פרטים שונים על בסיס צחקוקיהם, בדומה לאופן שבו בני אדם מזהים זה את זה לפי קולותיהם. היכולת לדעת אילו חברי להקה נמצאים בקרבת מקום חיונית להכנעת טרף. בטבע, אריות משתמשים בכוחם הרב וביתרון מספרי כדי "לגנוב" טרף מצבועים. צחקוקי הצבועים חזקים מאוד ומסוגלים לחצות מרחקים גדולים, וכך הם עוזרים לצבועים להדוף טורפים כגון אריות.

"ידוע שלצבוע בודד אין סיכוי מול אריה, ואילו קבוצת צבועים יכולה 'להתגודד' כנגד אריה או שניים כדי לשמור לעצמם את הטרף", כותבים מתבון ועמיתים. "צבוע בודד הנתקל באריות הצובאים על טרף, יכול להשתמש בצחקוקו כדי לזמן את חבריו ללהקה".

צבוע מנוקד

צבוע מנוקד. תצלום: A. Peach

מחקרים שערכה האקולוגית קיי א. הולקאמפ (Holekamp) מאוניברסיטת מישיגן סטייט, מלמדים כי צבועים יכולים להשתמש באיתותים קוליים בעלי מאפיינים אישיים כדי להעריך כמה גורמים עוינים מתקרבים אליהם. הולקאמפ ועמיתיה השמיעו לצבועים בקֶניה הקלטות של צבועים ממקום אחר באפריקה, ובחנו את תגובותיהם. כשהצבועים שמעו את ההקלטות בקבוצה, הם נטו להתקרב למקום הקול יחד. אבל כשההקלטה הושמעה לצבוע בודד, ההתנהגות הייתה שונה מאוד: כשהצבוע הבין שזרים מתקרבים אליו ושהוא במצב של נחיתות מספרית, רוב הסיכויים היו שהוא לא יתקרב למקור הקול.

ג'וזף סֶזאריוֹ (Cesario) וקרלוס ד. נַבארֶטֶה (Navarrete), עמיתיה של הולקאמפ מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת מישיגן סטייט, התעניינו בקווי הדמיון שבין ויסות איומים אצל צבועים לבין המחקר שלהם בנושא תגובותיהם של בני אדם לאיומים: כשבני אדם נמצאים לבדם, יש להם נטייה להניח שאיומים קרובים אליהם יותר מכפי שהם בפועל, אבל נדמה שהטיית המרחק הזאת נעלמת כשהם בקבוצות.

בשני מחקרים בחנו סזאריו ונבארטה את תגובותיהם של יותר משלוש מאות נבדקים לבנים להטייה גזעית ולאיומים קבוצתיים. תפישת המרחק הפיזי של קבוצת חוץ (קבוצה של זכרים שחורים, בניסויים אלה) הושפעה מהיותם של הנבדקים בגפם או בקבוצה.

"כשהקבוצה שלנו נמצאת בקרבתנו, אנו עשויים לתפוש באופן שונה את חומרת האיום", אמר סזאריו. "בין חברינו, ייתכן שאנחנו לא נחשוב שהאיום נמצא בקרבה פיזית רבה כל כך, מכיוון שאנו לא צריכים להתמודד איתו לבד".

מעבר לסוגיית הגזע, מחקרים דומים שערך ג'יי ג'. ואן בּאוול (Van Bavel) מאוניברסיטת ניו יורק מצאו שקבוצות חוץ, החל ממעריצי קבוצת בייסבול מתחרה (מעריצי ניו יורק יאנקיז מול מעריצי בוסטון רד סוקס) וכלה באנשים מלאומים זרים, משפיעות גם הן על האופן שבו אנו מעריכים סמיכות פיזית.

צבים יודעים לשחק?

כשמדברים איתנו על משחקי חיות, אנחנו חושבים בדרך כלל על כלבים שרצים להביא מקלות או על חתלתולים המשחקים בפקעת חוטים, אבל חוקרים זיהו התנהגויות-משחק בכל מיני חיות, החל מקרובינו קופי האדם, וכלה בלוטרות, עורבים, תוכים ואפילו אצל הקנגורו. החוקרים סרג'יו מ. פֶּליס (Pellis) וויויאן ק. פליס הקדישו ספר שלם לתיאור התנהגות זו בעכברושים. אבל משחק אינו נחלתם של יונקים בלבד – ואפילו לא של בעלי חוליות.

גורדון מ. ברגהארדט (Burghardt), מרצה מהחוגים לפסיכולוגיה ולאקולוגיה וביולוגיה אבולוציונית מאוניברסיטת טנסי בנוקסוויל, חוקר זוחלים במשך עשרות שנים. במהלך תצפיותיו הוא מעולם לא הבחין בזוחל המתנהג כמו כלבלב שובב – עד שנתקל בצב רך אפריקני בגן החיות הלאומי בוושינגטון די. סי. הצב, ששמו פּיגְפֵייס ("פני חזיר"), נרכש בשנות הארבעים והוחזק בגפו במתחם משלו. בשנות השמונים, כשצוות גן החיות הוסיף למכל המים שלו כל מיני צעצועים, התחיל פיגפייס להשתמש בהם במרץ: הוא דחף כדורי כדורסל ממקום למקום ושחה שוב ושוב דרך חישוקי פלסטיק צבעוניים. ניתוחי וידאו מלמדים שכאשר החפצים האלה היו זמינים לו, פיגפייס בילה כשלושים ואחד אחוז מהזמן באינטראקציה עמם.

צב רך אפריקני, נחל אלכסנדר

צבים רכים אפריקנים בנחל אלכסנדר, ישראל. תצלום: לנה לוין, ויקיפדיה.

נדמה כי רובן המכריע של קבוצות (טקסונים) בעלי החיים אינן עוסקות במשחק - התנהגות שעד לפני כמה עשרות שנים נחשבה לנחלתם הבלעדית של יונקים ושל ציפורים אחדות. אבל בדיוק כמו שילדים סובלים בהיעדר משחק, כך מינים רבים של בעלי חיים מפגינים סימני מצוקה ותפקוד לקוי בהיעדר הזדמנויות מספיקות לפעילות מסוג זה.

פליס ופליס טוענים כי משחק חברתי מקנה יתרונות רבים לחיות ובני אדם כאחד. בסקירה שהתפרסמה ב-2007 בכתב העת Current Directions in Psychological Science הסבירו החוקרים כיצד קרבות "בכאילו" בין עכברושים צעירים משפיעים הן על התנהגות חברתית והן על התפתחות המוח. במהלך הקרבות האלה, העכברושים מחככים את אפם בעורף ה"יריב". בקרב אמיתי, לעומת זאת, עכברושים נושכים זה את זה בחלק התחתון של הגוף ובאחוריים. מחקרים מלמדים שבקרב עכברושים צעירים שאינם מקבלים הזדמנות למשחק חברתי, יש שיעור גבוה יותר של ליקויים חברתיים, קוגניטיביים ונוירולוגיים מאשר אצל עכברושים שעברו חִבְרוּת תקין. ללא כישורים חברתיים הולמים, עכברושים בוגרים מתקשים לנהל את ההתנהגויות החברתיות המורכבות הנדרשות לזיווג, להגנה על טריטוריה ואפילו להשגת מזון.

"אם תראו כלב או לוטרה חובטים בכדור, מקפיצים אותו ורודפים אחריו שוב ושוב, לא תהססו לקרוא לזה משחק", הסביר ברגהארדט בריאיון מ-2010 בכתב העת The Scientist, בהתייחס לפיגפייס. אבל בפסיכולוגיה ההשוואתית קשה יותר להבין באילו התנהגויות יש לראות משחק, אפילו בבעלי חיים שנחקרו רבות, כמו עכברושים וקופים.

אף על פי שברגהארדט נזהר מהתווית "משחק" – זאת כדי לא לחטוא בהאנשה – חשוב לדעתו שחוקרים ישמרו על ראש פתוח בכל הקשור למשחק בבעלי חוליות "נמוכים". אם נזהה את מגוון התנהגויות המשחק במינים השונים, נוכל להעמיק את הבנתנו במנגנונים האחראים להתנהגויות האלה ובהיסטוריה האבולוציונית שהובילה להתפתחותן.

כדי לעזור לחוקרים אחרים לזהות התנהגויות משחק במינים שונים, ברגהארדט מציע חמישה קריטריונים מינימליים לזיהוי פעילות משחקית של בעל חיים. ההתנהגות אינה פונקציונלית לגמרי ביחס להקשר; היא ספונטנית, מהנה, מתגמלת או נעשית מבחירה; היא נבדלת באופן הביצוע ובתזמון שלה מהתנהגויות אחרות, רציניות יותר; היא חזרתית, אך לא באופן סטריאוטיפי חריג או מקובע (כמו להתנדנד הלוך ושוב או לצעוד הלוך ושוב); והיא אינה מתרחשת תחת לחץ חריף.

"במשפט אחד: משחק הוא התנהגות חזרתית וככל הנראה בלתי-פונקציונלית, הנבדלת מהתנהגויות אדפטיביות יותר מבחינה מבנית, הקשרית והתפתחותית, ומתרחשת כשהחיה במצב נינוח, בסביבה נעדרת גירויים או לחץ רב", כותב ברגהארדט במאמר מ-2014 בנושא אבולוציה ומשחק. הקריטריונים האלה אינם אמורים להיות מקיפים או מוחלטים, אבל ברגהארדט חושב שקווים מנחים בסיסיים יעזרו לחוקרים לזהות משחק באופן מדויק יותר גם במינים שלא נחקרו רבות.

ברגהארדט ועמיתיו זיהו התנהגות המתאימה להגדרה הכללית הזאת במגוון יצורים, מבעלי חוליות ועד סילוניות, חרקים ועכבישים: "ראו כיצד לטאות אוחזות בכל מיני חפצים ודוחפות אותם, מטלטלות נעליים והולכות להביא פחיות משקה כמו כלבים. תניני ים משחקים בכדורים המחוברים ברצועה לבסיס נייח. צפרדעי חץ רעילות מנהלות קרבות פרועים כפעילוּת חברתית. דגי פיל דוחפים כדורים, וטריגונים של מים מתוקים – דגים חברתיים יותר – משחקים "אחד באמצע". תמנונים משתמשים בקוביות לגו ומוסרים כדורים זה לזה בעזרת סילוני המים שלהם. לאחרונה הוכח גם שהתנהגות זו אינה הופכת בקלות להרגל, אלא נובעת ממניעים שונים".

מורשתו של דרווין

דרווין האמין שמודלים המבוססים על בעלי חיים מעניקים לנו הזדמנות מצוינת לחקור לא רק את האבולוציה האנושית, אלא גם את הפסיכולוגיה האנושית.

לפני שפרסם את The Expression of the Emotions in Man and Animals, הפיץ דרווין בין חבריו ובני משפחתו שאלון פסיכולוגי קצר בנושא מבעים רגשיים. הוא שלח אותו גם למכרים המתגוררים במקומות רחוקים מאנגליה, כגון אוסטרליה, בורנאו או דרום אמריקה. בהשראת מחקרו של הנוירולוג דוּשֶן דֶה בּוּלוֹן (Duchenne de Boulogne) בנושא השרירים המייצרים הבעות פנים, שיער דרווין כי לא זאת בלבד שהבעות פנים רבות הן משותפות לתרבויות אנושיות שונות, אלא שהרגשות האנושיים נובעים ממנגנונים נוירולוגיים הקיימים גם בבעלי חיים אחרים. "לדוגמה, כשחיה צעירה או אחד מחברי הקהילה צורח כדי לקרוא לעזרה, צרחה זו תהיה באופן טבעי חזקה, ממושכת וגבוהה, כדי שתוכל לעבור מרחק רב", כתב דרווין. "כשזכרים מפיקם צלילים כדי לרַצות את הנקבות, הם ישתמשו באופן טבעי בצלילים הנעימים לאוזני המין שלהם. ונראה שאותם צלילים נעימים לעתים קרובות לחיות מסוגים שונים ביותר, וזאת בזכות הדמיון במערכות העצבים שלהם. גם אנו מפיקים הנאה משירת הציפורים, ואפילו מקרקוריהן של צפרדעי עצים".

אלכסנדרה מישל היא כתבת מדע ב-Association for Psychological Science.

תרגם במיוחד לאלכסון: תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלכסנדרה מישל, APS Observer.


תגובות פייסבוק