גרמניה לא לומדת

על הקשר הסמוי בין הקמת אנדרטאות לזכר קורבות הנאצים לבין שנאת זרים יוקדת, תוך החייאת המונח "מסורת יהודית-נוצרית". תשובה למעריצים העיוורים של גרמניה החדשה
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

אם באמת "ההוויה קובעת את ההכרה", או אם אכן "רחוק מהעין רחוק מהלב", הרי אין זה מפתיע שמתבוננים מן החוץ – חוקרים, עיתונאים, אנשי-עסקים – מתפעלים עמוקות מגרמניה המאוחדת של שנת 2013 בבואם לברלין.

טימותי גרטון אש, שתרגום המאמר שלו על "השאלה הגרמנית החדשה" הופיע באחרונה באלכסון, הוא דוגמה טובה לסחרחורת שעשויה לגרום קדחת הבניה במרכז ההיסטורי של העיר. שתי ספריות מפוארות התווספו בשנים האחרונות אל נוף העיר, "אי המוזיאונים" משופץ ומקבל אט-אט בחזרה את דמותו הקיסרית רבת הרושם, בתי אופרה מחדשים פניהם, אנדרטאות ופסלים מעטרים את פינות הרחוב – הנה-הנה היא גרמניה הקוסמופוליטית, האירופית, המודעת לעברה ונושאת באחריותה.

הניגוד בין יער העגורנים שבמרכז העיר לבין תאורת הרחוב הקלושה בשכונות המהגרים המרוחקות יותר הוא ביטוי קונקרטי מאוד, מוחשי מאוד, לפער שבין הדימוי שגרמניה הרשמית טורחת עליו לבין שיח מתלהם בענייני הגירה ומהגרים שהלך והתחדד בשנים האחרונות. היתה זו למעשה אותה קנצלרית מאופקת ושקולה, שגרמנים ולא-גרמנים כאחד אוהבים לאהוב, שהכריזה לפני שלוש שנים על כישלון הרב-תרבותיות. אחרים במפלגה השמרנית התדיינו בשאלה האם המוסלמים שייכים לגרמניה, או האם דת האסלאם שייכת לגרמניה.

אצל הסוציאל-דמוקרטים בקעו קולות כאלה מן הספסלים האחוריים יותר, אבל עוררו גם הם הדים עזים. "גרמניה מאבדת עצמה לדעת" הכריז כלכלן בכיר משורות המפלגה בהתייחסו להפיכתה של גרמניה למדינת הגירה. "נויקלן בכל מקום", החרה-החזיק אחריו ראש העיר הסוציאל-דמוקרטי של רובע נויקלן בברלין – רובע שהפך מילה נרדפת להגירה, עוני ואבטלה.

בין לבין התפוצצה לפני כשנתיים פרשת המחתרת הניאו-נאצית שרצחה תשעה מהגרים ושוטרת ולא התגלתה במשך עשור לאחר שהמשטרה והשירותים החשאיים לא קישרו בין המקרים, ומשהתגלתה אוזלת ידם אף השליכו מסמך זה או אחר לגריסה. ורק בשבועות האחרונים החלו בשכונת קצה של ברלין מחאות נמרצות, מלוות בתמיכה ניאו-נאצית, נגד שיכונם של מבקשי מקלט בבניין בית-ספר לשעבר.

גרמניה, אם כן, גם אם אינה נוטלת על עצמה את תפקיד ההובלה באירופה כפי שמצפים ממנה רבים, בהחלט משתלבת במגמה הכללית ביבשת. כמו בהתניה פבלובית מרימה הקסנופוביה את ראשה עם התמשכות המשבר הכלכלי. בצרפת מגרשים צוענים ומחריפים את החקיקה נגד פריטי לבוש מוסלמים, בהולנד משווים את המהגרים ל"שיטפון" שעלול "למוטט את הסכרים", באנגליה פוצחת הממשלה בקמפיין המציע למהגרים בלתי חוקיים את הבחירה בין שתי אפשרויות: "לכו הביתה – או שתסתכנו במעצר". הפילוסוף סלאבוי ז'יז'ק הגדיר באוקטובר 2010 את הקסנופוביה כאידיאולוגיה היחידה באירופה של המשבר הכלכלי הנוכחי – אבחנה שנראית מדויקת למדי גם שלוש שנים מאוחר יותר.

הבחירה להעביר את עיר הבירה מבון לברלין, כמו גם ההחלטה לשקם את בניין הרייכסטאג ולהופכו מחדש למשכן הפרלמנט, מראות שגרמניה המאוחדת מבקשת להשיב לעצמה לא רק כוח כלכלי ודמוגרפי, אלא גם זהות לאומית הנשענת על המשכיות היסטורית

ועם זאת, השמרנות הגרמנית של אחרי 1990 נשענת, בצד מדיניות ההגירה המסתגרת והשיח המתלהם, על עמוד תווך נוסף – וזוהי גאוות ניצחון בלתי מוסתרת ובלתי מוסווית של המערב על פני מזרח גרמניה והקומוניזם. העיתונאי הבריטי ניל אשרסון טבע את המונח הקולע "מלחמת אזרחים קרה" לתיאור שנות חלוקת גרמניה למזרח ומערב. מה שמכונה "איחוד גרמניה" היה למעשה ניצחון של המערב בתחרות הלא-מוסווית הזו. אמנם, גם הקנצלרית וגם הנשיא נולדו בגרמניה המזרחית, והממשלה הפדרלית, כמו גם מדינות המחוז הוותיקות שבמערב, מעבירה סכומים נכבדים לתמיכה במזרח.

אבל אלה רק מחזקים את הביטחון העצמי החדש והבלתי מתנצל של השמרנות הגרמנית – בטחון שמתבטא היטב בפוליטיקה חדשה של סמליות וייצוגים. הבחירה להעביר את עיר הבירה מבון לברלין, כמו גם ההחלטה לשקם את בניין הרייכסטאג ולהופכו מחדש למשכן הפרלמנט, מראות שגרמניה המאוחדת מבקשת להשיב לעצמה לא רק כוח כלכלי ודמוגרפי, אלא גם זהות לאומית הנשענת על המשכיות היסטורית מימי הזוהר של העוצמה הפרוסית והקיסרות מעשי ידיו של ביסמרק. קריאתו של יירגן הברמאס ל"פטריוטיזם של החוקה" – כלומר לזהות קולקטיווית אזרחית – טובעת ונעלמת בתוך הנוסטלגיה הממוסדת הזו.

אפשר כמובן לראות ב- 1990 את "ההזדמנות השנייה" של גרמניה. השאלה המכרעת היא הזדמנות שנייה למה. בעלות הברית שהביאו את גרמניה לכניעה מוחלטת ב- 1945 והקימו את הרפובליקה הפדרלית תכננו את מדינות המחוז שלה כך שיישברו את מרבית הישויות המדיניות שהרכיבו את מדינת-העל הגרמנית מאז 1870.

הייתה זו בראש ובראשונה פרוסיה, המדינה שאיחדה תחת הנהגתה את שלל המדינות הגרמניות לכדי קיסרות, שחדלה להתקיים אחרי יותר משלוש מאות שנה. פירוק פרוסיה היה, לצד ההכנעה המוחלטת של גרמניה הנאצית, הניסיון מרחיק הלכת ביותר להביא לקיצה היסטוריה של מיליטריזם ולהעלות את גרמניה על נתיב חדש. העובדה שההמשלה הפדרלית היושבת בברלין, בירתה ההיסטורית של פרוסיה, מתכננת להקים מחדש בשחזור מדוקדק ובעלויות אדירות ארמון פרוסי שנהרס בידי גרמניה המזרחית, היא מהלך סמלי שצריך לעורר לכל הפחות אי-נוחות: אין מדובר רק בסילוק סמלי הקומוניזם מן הנוף העירוני, אלא גם בהקמתה מחדש של תפארת העבר.

כמובן, בפוליטיקת הסמלים הזו שמור מקום של כבוד להנצחתם של קורבנות הנאציזם. אנדרטת ענק בלב המרכז ההיסטורי המתחדש של ברלין מוקדשת להשמדת יהודי אירופה; לא הרחק נחנכה לפני כמה חודשים אנדרטה לזכר הצוענים שנרצחו בידי הנאצים; המוזיאון היהודי אינו מפסיק להתרחב והוא מתפרש כבר על פני שלושה בניינים. על כך יש לומר כמה דברים.

ראשית, גם בתחום ההנצחה וההיסטוריוגרפיה חלים שינויים. בברלין עתיד להיפתח בעוד כשנתיים מוזיאון שלם שיוקדש לגורלם של הגרמנים שברחו או גורשו מהטריטוריות הגרמניות המזרחיות (פולין וליטא של היום) בסוף מלחמת העולם השנייה; אנדרטה שהוקדשה תחת השלטון הקומוניסטי לקורבנות הפשיזם הוסבה כבר לפני שנים ביוזמתו של הלמוט קוהל לאנדרטה לזכר "קורבנות המלחמה והעריצות".

כך שבצד ההכרה באחריות הגרמנית לפרוץ מלחמת העולם השנייה, פוטנציאל הרלטיביזם עודנו קיים. שנית, רבים מאתרי ההנצחה שהוקמו אחרי 1990 – בכלל זה האנדרטה לזכר רצח היהודים והמוזיאון היהודי – נעדרים כל ענווה, כל הרכנת ראש. הם מצהירים על עצמם ועל גדלותם לא פחות משהם מזכירים את גורלם של הקורבנות. ושלישית, הנצחת הקורבנות היהודים של הנאצים בדרך שהיא נעשית בה משתלבת בתהליך של היווצרות זהות לאומית הנשענת על מושגים של היסטוריה ומורשת משותפת, ובכך אינה מותירה מקום של ממש למהגרים ומיעוטים – וכאן אנו שבים לנקודה שבה פתחנו.

כדי להבין את הקשר בין מפעלי ההנצחה לבין הדרת המהגרים ראוי להידרש למושג שנעשה נפוץ מאוד בגרמניה: מסורת יהודית-נוצרית. המושג הזה, השגור בפיהם של פוליטיקאים ועיתונאים כאחד, בא לתאר את אופייה התרבותי של גרמניה לאורך ההיסטוריה. הוא נשען כמובן על המושג "מוסר יודאו-נוצרי", שהגותו של ניטשה עשתה רבות כדי להוציא לו שם רע, אולם הוא עדיין משמש פוליטולוגים לכנס את שתי הדתות הללו תחת מושג-על אחד. אבל המושג "מסורת יהודית-נוצרית" כשהוא מובא כדי לתאר את אופייה הקולקטיווי של גרמניה, מתקשר גם לתפיסת ה- Kulturkreis (מעגל תרבותי, או אזור תרבותי) של האנתרופולוגיה והאתנוגרפיה הקולוניאלית הגרמנית מסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים.

הקונצנזוס השמרני המערב-גרמני לא התנער אחרי מלחמת העולם השנייה מתפיסת הלאום המיוסדת על "דין הדם" (jus sanguinis), אלא רק הכניס את היהודים תחת כנפי אותו לאום גרמני

התפיסה הזו גרסה שניתן להגדיר ישויות חברתיות ופוליטיות על סמך מאפיינים תרבותיים המשותפים לכלל הפרטים בהן ומבדילים אותן מישויות אחרות. גלגולה המאוחר, והפחות גלוי של התפיסה הזו, מצוי בטענה שה"מסורת היהודית נוצרית" של גרמניה מגדירה אותה פוליטית, חברתית ותרבותית, ושכל גורם שאינו משתייך למסורת הזו, גם יותר לו להתקיים בגרמניה כמדינה, יישאר תמיד, בבסיסו של דבר, אלמנט זר. וכמובן, השיח על "המסורת היהודית-נוצרית" דורש בראש ובראשונה להכליל את היהדות והיהודים – רטרואקטיבית, מיותר לומר, ובניגוד למה שסברו חוגים נרחבים הרבה יותר מהנאצים לפני מלחמת העולם השנייה – כחלק אינטגרלי מתרבותה של גרמניה.

הקונצנזוס השמרני המערב-גרמני לא התנער אחרי מלחמת העולם השנייה מתפיסת הלאום המיוסדת על "דין הדם" (jus sanguinis), אלא רק הכניס את היהודים תחת כנפי אותו לאום גרמני. מבחינה זו, יש בהחלט קווי דמיון בין ישראל לגרמניה בעיסוק הבלתי פוסק בזהותם של קורבנות הנאצים כחלק מן הלקח הפוליטי שיש ללמוד מהשואה: בשני המקרים הלקח הזה משמש לחיזוק אחיזתה של תפיסה לאומית המבוססת על דת ואתנוס. הברית בין גרמניה המאוחדת לישראל השלמה אינה מוגבלת, אם כן, רק לאינטרסים כלכליים ותמיכה צבאית.

את מה שלא עשתה הכניעה המוחלטת במלחמת העולם השנייה ניתן היה לצפות שיעשה איחוד גרמניה ב- 1990. שכן ההסתמכות על "דין הדם" בקביעת הזהות הלאומית הגרמנית הוכתבה בין היתר על ידי התנאים הפוליטיים של המאה התשע-עשרה – בראש ובראשונה ריבוי של מדינות ונסיכויות גרמניות ללא מסגרת פוליטית שאיחדה אותן. ניסיונות המהפכה של 1848 כללו, לצד הפגנות נגד השלטון האוטוריטרי, את הדרישה לכינון מדינת לאום גרמנית. אלא שהיעדר גבול מוסכם וקיומן של קהילות גרמניות במזרח, בלב אוכלוסיה דוברת פולנית, לא אפשרו להתייחס אל הטריטוריה כמגדירה את ההשתייכות האזרחית והפכו את האתנוס לקריטריון המכריע – קריטריון שנשאר בתוקף מאז.

למצב הפוליטי שנוצר אחרי איחוד גרמניה ב- 1990 היה הפוטנציאל לשנות זאת. שכן, כפי שהצביעו היסטוריונים רבים, מאז נפילת החומה קיימת, לראשונה בהיסטוריה המודרנית, ישות מדינית המתקראת גרמניה שגבולותיה ברורים ומוסכמים על כל הנוגעים בדבר ואשר אין לה תביעות או שאיפות טריטוריאליות מעבר לגבולות הללו. העידן החדש הזה יכול היה לאפשר לאמץ את "דין הקרקע" (jus soli) ולקבוע את הטריטוריה כמגדירה את האזרחות – כמו בארצות הברית או בצרפת.

ה"מפנה", כפי ש- 1990 מכונה בגרמניה, כלומר פתרון השאלה הטריטוריאלית וסופו של הסטטוס-קוו שנקבע אחרי הכניעה הגרמנית בסוף מלחמת העולם השנייה, היה ההזדמנות של גרמניה לאמץ לאומיות אזרחית ולהיפרד סופית מהצל הפרוסי של העבר. בפועל, גרמניה עלתה על הדרך ההפוכה: נוכח ההחלטה להחזיר את עיר הבירה מבון לברלין ולהשיב את הפרלמנט למשכנו מימי ביסמרק, נוכח הסירוב לאמץ זהות אזרחית ורב-תרבותית, נוכח ההיצמדות אל הדת וזכות-האבות, נדמית גרמניה המאוחדת יותר ויותר לגרסה מחודשת של הקיסרות הביסמרקית.

הגירסה המחודשת הזו עונה ללא ספק לדרישות הדמוקרטיה הפרלמנטארית, מעוגנת היטב בתוך מוסדות האיחוד האירופי, ומעוקרת, לפחות לעת עתה, מהיצר המיליטריסטי. אבל את ההזדמנות השנייה שלה, גרמניה בוחרת שלא לנצל.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב
- דימוי שעראנטון פון וורנר, "הכרזת האימפריה הגרמנית, 1871", מוזיאון ביסמרק. ביסמרק (בלבן) צופה בהגעתו של הקיסר המיועד, מלך פרוסיה וילהלם הראשון, להיכל המראות בארמון ורסאיי.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על גרמניה לא לומדת

01
ג

בעצם הנאצים נשארו נאצים, רק שהלובי היהודי (לאומני) שכנע אותם לפרוס את כנפי הגזע גם תחת היהודים. מצד אחד זה רע, כי עדיין יש נאצים, מצד שני ביחס ליהודים שעדיין מעדיפים לייחד את עצמם בלבד תחת אותה עליונות לאומנית, כנראה שזו בכל זאת מידה קטנה של נאורות מעלינו.

02
קרן

לא ברור לי כל כך מה גרמניה אמורה ללמוד. קסנופוביה היא סוגיה כלל עולמית ואירופית בפרט. האם היא מוצדקת או לא, זו שאלה שההיסטוריה תענה עליה. על בסיס ארבע שנות מגורים בברלין אומר שהם עושים מאמצים לבנות את עצמם מחדש, לא כתיקון ולא כלמידה ולא כחזרה מכוונת למקורות, אלא כי הם ממשיכים לעשות את הדבר היחיד שהם מכירים וזה להיות גרמנים. מעולם לא חוויתי גזענות ובודאי שלא נאציזם. קבוצות קיצוניות קיימות בכל מקום ואינן מייצגות את הלך הרוח הכללי. הם פשוט גרמנים: נוקשים, אטומים לדיאלוג ושינוי, מבוססים על חוקים, נורמות ומוסכמות שלרוב סמויות מהעין לכל מי שלא גדל בתרבות הנ"ל, היררכים מבלי יכולת להפעיל שיקול דעת או לפעול באופן עצמאי ובעיקר ללא יכולת להמתמודד עם חריגה מעולם הכללים. הבעיה עם זרים היא שמעצם מהותם הם חורגים מהכללים ומכאן ההתדרדרות החברתית. יש לנו נטייה לשפוט הכל ביחס לשואה, אבל מהכרות מעמיקה שלי עם גרמנים רבים ועם גרמניה, עד היום הם לא מבינים איך זה קרה להם וזה בעיקר נחווה בטראומה שיש להמנע ממנה ומייצרת איזשהו נתק במבנה הזהות.

    03
    אפרת

    כל מילה
    עייפתי כבר מהנסיונות לאפיין כל תהליך פוליטי/חברתי כאן כפתולוגיה בלתי פתירה. הנטיה הזו בפני עצמה מריחה לא טוב, מעבר לכך שהיא פשוט צרה ומפספסת הקשרים אחרים חשובים. איסוף האירועים השונים לרשימה כביכול מייצגת הוא מגמתי, בעיקר לאור העובדה שמדובר במדינה גדולה ומורכבת.
    שנאת זרים היא תופעה גלובלית וצריך להיאבק בה והכותב מתעלם מחזיתות המאבק נגדה ומהדיסקורס הציבורי בנושא שמתנהל בגרמניה

05
אסף לויטין

הניתוח מעניין לכשעצמו, אבל אני חושב שהכותב מתעלם מנקודות מסויימות, ומגזים בחשיבותן של נקודות אחרות.
ראשית, שנאת זרים אינה תופעה זרה למי שכותב וקורא בעברית. מהבחינה הזו יש למדינת ישראל הרבה מאוד מה ללמוד מגרמניה של היום. ישראל הרשמית, לא רק אזרחים מסויימים בה, מפלה, מקפחת ואף מסיתה באופן שיטתי כנגד מי שאינם נופלים תחת הגדרתה העצמית כמדינת היהודים.
שנית, אכן צודק הכותב שגרמניה כיחידה לאומית שלמה היא המשך של הממלכה הפרוסית. מן הנמנע יהיה לאחד מחדש את גרמניה בהתעלמות מהאתוס הלאומי הפרוסי, ממסורת ההוהנצולרים וממורשתו של ביסמארק. לטוב ולרע, זה מה שמעצב את הגרמניות.
ויש שסע נוסף בתוך גרמניה, שהכותב לא עמד עליו וחבל, והוא השסע בין הפרוסים לבווארים. זכור לי היטב מאבק הבחירות לפני כעשור, כשמול גרהרד שרדר עמד אדמונד שטויבר. במו אזניי שמעתי אנשים אומרים "אני לא סובל את שרדר, אבל איך אני אצביע לבווארי הזה?"
בוואריה היא עדיין, במידה רבה, מדינה בתוך מדינה. רק השבוע זכתה שם מפלגת הצה.אס.או, המפלגה השמרנית, בקרוב ל-48 אחוז מקולות הבוחרים, ותקים את הממשלה הבווארית לבדה. השבר הפרוסי-בווארי עמוק יותר, ורב שנים הרבה יותר, מהשבר המזרח-מערבי.
ובעניין החזרת הבירה לברלין: זה היה צעד מתבקש. ברלין תמיד היתה הבירה, ובון היתה בירה זמנית מלכתחילה עד שתאוחד גרמניה.

גרמניה הצליחה, באמצעות מעמדה הדומיננטי באיחוד האירופי, להשיג את מה שניסתה וכשלה להשיג בשתי מלחמות העולם: 1) חיסול הסכנה של מלחמה בשתי חזיתות (בדרך של אינטגרציה אזורית ממזרח וממערב) 2) הגמוניה פוליטית כלכלית באירופה הקונטיננטלית, מה שהגרמנים מכנים Mitteleuropa.

07
אייל ד.

למה אין כאן מראי מקום? טקסט כזה אני קורא ובתמימותי מאמין לכל מילה, גם אם אין הפניות, ואז פתאום מגיעה פיסקה שגורם לי מיד למאבד אמון בטקסט כולו ובכותב עצמו. למשל כאן:

"העובדה שההמשלה הפדרלית היושבת בברלין, בירתה ההיסטורית של פרוסיה, מתכננת להקים מחדש בשחזור מדוקדק ובעלויות אדירות ארמון פרוסי שנהרס בידי גרמניה המזרחית, היא מהלך סמלי שצריך לעורר לכל הפחות אי-נוחות: אין מדובר רק בסילוק סמלי הקומוניזם מן הנוף העירוני, אלא גם בהקמתה מחדש של תפארת העבר."

העובדות הן אחרות לגמרי. כבר בשנת 1991, לאחר "האיחוד מחדש", הועלה הרעיון לשחזר את טירת ברלין והוקמו עמותות רשומות שתפקידן היה לקדם את הנושא. חוץ מזה שבכלל אין שום כוונה "להקים מחדש בשחזור מדוקדק" את טירת ברלין. מה שיוקם על חלקת האדמה הזו הוא פורום הומבולדט - החזית תהיה החזית המשוחזרת של הטירה, אבל בפנים ישמש המקום לאירועי תרבות. חוץ מזה, שחזור של מרכזים עתיקים של ערים אינו עניין חדש בגרמניה ואין כאן אידיאולוגיה פוליטית-חברתית שעומדת מאחוריו. יש כאן עניין היסטורי גרידא, וגם אני אשמח לדעת איך ברלין העתיקה נראתה לפני המלחמה. חוץ מזה שגרמניה היא המדינה האחרונה שאפשר להאשים בהתעלמות מההיסטוריה. בכל פינה עומדים אנדרטה או שלט המזכירים לעוברים ושבים מה קרה באותו מקום, וגם לוחות הנצחה מזרח-גרמניים שמתייחסים לנאצים כאל "הפשיסטים" (כי הרי להיות סוציאליסט זה לא דבר רע), מפוזרים עדיין בברלין ובברנדנבורג (אני מכיר שניים בברלין - ברובע ניקולאי ובאלכסנדרפלאץ, ליד ה-Alexa). ואת כיכר ה-17 ביוני אנחנו גם מכירים.

09
מיס מישלינג

בסופה של כתבה, לא יודעת אם גרמניה לא לומדת. אך אם כבר בחרתם כותרת שכזו, אז מאידך מי כן לומד? הרי המאידך קיים, ברגע ששמתם את גרמניה בעברית, יש השוואה לישראל. וישראל כן לומדת? לא ממש יש השתדלות. אך זה ייקח כנראה הרבה זמן עד להפנמה מושלמת. גם בישראל וגם בגרמניה הדרך לקבל אזרחות היא על סמך דם. וראוי שיהיה הדם הראוי. טהור וכשר. העומד בכל הקריטריונים. מצד שני אם ישראל הייתה הולכת על קונספט ה JUS SOLI, המושתת על גיאוגרפיה. היינו בבעייה. למרות שניתן לראות כי הרעיון ה"מתנחלי" היה מקדם זאת בברכה. בקיצור הכל אינטרסים. אם אתם רוצים לגור היכן שהוא ולא מאפשרים לכם. עשו מעשה. תתחכמו.

    10
    יואב

    בוודאי, להשוות לישראל, ולקוסטה-ריקה, ולחוף השנהב, מדוע לא? האין גרמניה מדינה ככל המדינות? מדוע לחקור כך דווקא אצלה את היחס לזרים, את הסמלים הלאומיים, את הקסנופוביה, את המונומנטים, האם יש משהו בעברה אשר מצדיק את החטטנות הקטנונית הזו שלכם? רק אל תענו שאתם עדיין זוכרים את העניין הפעוט הזה של הרייך השלישי, זה כל כך פרובינציאלי מצידכם. ישראלים תמיד רואים את הזווית הצרה שלהם, עם כה לא תרבותי לעומת הברלינאים החביבים.

    המשיכו לכם להתגורר בגרמניה אם כן, מעודדים מהאנדרטאות ומצקצקים מול כל ניסיון למצוא בכך דופי. הרי המאמרים כה לא מדוייקים! הרי הזווית כה צרה! הרי הפתולוגיה אינה גרמנית, תרבות כה רציונלית, הפתולוגיה היא של הישראלים שלא מבחינים בדיסקורס!

יש סתירה בין הציפיה שגרמניה תהיה סובלנית כלפי מהגרים מוסלמים לבין הציפיה שתהיה סובלנית כלפי יהודים. ככל שיגדל מספר המוסלמים בגרמניה, כך ניתן לצפות שיהיה פחות נוח ליהודים לחיות שם. כפי שהניסיון הצרפתי מלמד, מדינות אירופאיות נעשות בימינו בלתי נסבלות ליהודים לא בשל האנטישמיות הנוצרית הישנה, אלא בשל האנטישמיות המוסלמית החדשה-ישנה.

12
נרגיל

פרט פעוט: "דין הדם" שכה הרבה חביבים פה מלבישים על ישראל אינו תופס, כי היהודים אינם גזע ומעולם לא היו. הם מעורבים ככול שרק ניתן, והולכים ונהיים מעורבים עוד יותר. אבל מה, כואב כ"כ שהמיעוט הזעיר הזה עדיין קיים, ועוד מעז להתקיים רחמנא ליצלן בישראל, ואוי לאוזניים, לתחזק לעצמו מדינה משלו. נורא!