דע את עצמך

האינטליגנציה האישית, השונה כל כך מאינטלגנציה נמדדת, פותחת בפנינו צוהר חשוב למניעיהם הנסתרים של אחרים ולאופן שבו אנו תופסים את עצמנו
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

אנשים בעלי אינטליגנציה אישית מבינים את עצמם ויודעים מי הם. הם מעריכים אחרים באופן מדויק יותר ומזהים את חולשותיהם; הם מודעים גם למגבלות שלהם עצמם. הם טובים יותר בחיזוי תגובותיהם של אנשים, ומבינים כיצד מכריהם, עמיתיהם וחבריהם רואים אותם – כלומר, הם יודעים מה המוניטין שלהם. יתרה מזו, הם משכילים לתקן מדי פעם בפעם את האופן שבו הם תופסים אנשים אחרים. אין קורסים המלמדים אותנו איך לקרוא אנשים, ואין מועדוני חברים לאנשים חדי תפיסה. לכן, כדי למצוא דוגמאות לזהות אנשים בעלי תובנות מסוג זה, התחלתי בקריאת ביוגרפיות. אחת הדוגמאות שמצאתי היא זו של קתרין (קיי) גרהם והוושינגטון פוסט. גרהם הייתה נשואה לפיל גרהם, המו"ל של הפוסט, אבל ב-1963 הוא התאבד אחרי שנים של מאבק בהפרעה דו-קוטבית. לאחר מכן שינתה גרהם חייה. האופן שבו היא מתארת את עצמה בספרהּ Personal History, מעיד על אינטליגנציה אישית.

לאחר מות בעלה, גרהם עשתה כל שביכולתה כדי שהעיתון יצליח, והפגינה חוש כיוון המבוסס על תפיסה עצמית נכונה. היא קיבלה הצעות לקניית העיתון, אך סירבה להיפרד ממנו. היא כתבה: "עמדתי לצד אבי ובעלי בשעה שהם בנו [את העיתון] בלהט ומסירות רבים, ולכן לא הייתי מוכנה למכור; זה היה בלתי נתפס." היא שקלה לנהל את העיתון בעצמה, והקפידה להתייעץ עם חברים וקרובים. האם היא תוכל לעשות את זה? אף על פי שהיא החליטה שכן, ברור לגמרי שהיא הייתה מודעת למגבלותיה – היא מעולם לא ניהלה אף חברה. היא התוודתה בפני עמיתיה בעיתון על חוסר הניסיון שלה. גרהם חשבה רבות על האופן שבו אחרים תופסים אותה: אחדים קיבלו בברכה את נוכחותה, אחרים ראו בה "פולשת חסרת כישורים," אך לרוב העובדים ככל הנראה לא היה אכפת.

קתרין גרהאם

קתרין גרהאם

היא חיפשה אנשים שתוכל לבטוח בהם ולהתייעץ איתם. וכאשר התחילה לנהל את העיתון, הטרידה אותה התחושה שכושר המנהיגות שלה אינו משתווה לזה של בעלה. היא התחבטה בזה עד שהבינה כי אף על פי שבעלה היה מנהיג יוצא דופן, ייתכן שהיא ועמיתיה מפריזים בנוסטלגיה. היא סיכמה: "אני בניתי סביבו מיתוס, אך גם אחרים חטאו בזה." אחד המפתחות לאינטליגנציה אישית הוא היכולת להבחין בין התפיסה לבין האדם. גרהם הבינה שההערצה שלה לבעלה מקשה עליה. היא הכירה במעלותיו האמיתיות, אך הבינה גם שעליה לפתח סגנון מנהיגות משלה.

יש אנשים שיטענו שבמקרה זה מדובר באינטליגנציה חברתית, ולא אישית, אך לו זה היה המצב, גרהם הייתה מרוכזת הרבה יותר בסוגיות של כוח. היא הייתה מקדישה תשומת לב רבה יותר להיבט החברתי של הארגון, כולל מנופי השליטה – את מי לתגמל, את מי להעניש, ועם מי להחליף טובות – והייתה מתרכזת בזיהוי המחנות השונים במשרד. אמנם גרהם חשבה גם על היבטים אלה, אך היא התמקדה בעיקר באישיות של האנשים סביבה ובאישיותהּ שלה. אינטליגנציה אישית נבדלת גם מאינטליגנציה רגשית, תיאוריה שפיתחתי עם פיטר סאלוביי מאוניברסיטת ייל בסוף שנות ה-80. אמנם רגשות הם חשובים, אך הם לא אומרים לנו רבות על כוונות, תכונות, מניעים או סיפורי חיים. אחרי שסאלוביי ואני פרסמנו את שני המאמרים הראשונים על אינטליגנציה רגשית ב-1990, התחלתי לחפש כללים ועקרונות שכיחים שבעזרתם אנחנו מנתחים אישיות – החל בכללים שפסיכולוגים משתמשים בהם.

כדי לבדוק אם אנשים אחרים מזהים את הדברים שאני זיהיתי בתיאוריה של גרהם, ערכנו חברי המעבדה שלי ואני מחקר שבמסגרתו בחנו מידע ביוגרפי על שמונה מנהיגים עסקיים בולטים – וורן באפט, ביל גייטס, סטיב ג'ובס, צ'רלס שוואב, מרתה סטיוארט, דונלד טראמפ, ג'ק וולץ' ואופרה וינפרי. אספנו ציטוטים ופרטים ביוגרפיים על כל אחד מהם, ובהתבסס על מידע זה העריכו שופטים בלתי תלויים את האינטליגנציה האישית של המנהיגים האלה (הם לא ידעו כיצד אנחנו דירגנו אותם). וינפרי, שדיברה לעתים קרובות ובפתיחות רבה על האופן שבו היא תופסת את עצמה, זכתה לדירוג הגבוה ביותר. הדירוגים הממוצעים שהעניקו השופטים למושאי המחקר היו דומים לדירוגים שהענקנו אנחנו.

מוחותיהם של אחרים

אישיותנו היא סך כל התהליכים המנטליים שלנו; תפקידה היא לתכלל את האנרגיה המנטלית ואת יכולת החשיבה והשליטה העצמית שלנו, ולעזור לנו להתבטא בסביבתנו. אנחנו נעזרים באישיותנו כדי להקפיד על בריאות ולשמור על ביטחוננו, למצוא לנו סביבה מתאימה, ולהשתלב בקבוצות שבהן נמצא הגנה, חברות ותחושת זהות. האישיות שלנו צריכה לכוון אותנו בכל התחומים האלה, וכשאנו פועלים, אנו משאירים מאחור עקבות שמראות מי אנחנו. אנשים המתבוננים בנו יכולים למצוא בפנים ובשפת הגוף שלנו רמזים למצבנו הבריאותי או למתח שבו אנו שרויים; הם מוצאים בסביבתנו סימנים המעידים על מעמדנו החברתי, והם אומדים אותנו לפי הכישורים החברתיים שלנו והתנהלותנו החברתית במצבים יומיומיים שונים. עלינו להבין כי האישיות שלנו מותירה רמזים שמהם אפשר ללמוד מי אנחנו בכל אחד מהתחומים האלה.

גם כשאנו עושים כמיטב יכולתנו לאמוד את אישיותו של אדם אחר, אנו עלולים לפספס היבטים מהותיים בה. בגלל נטייתנו להתעלם מריבוי משמעות, אנחנו עלולים להיות בטוחים מדי בהערכות שלנו

ככל שהמודל המנטלי שאנו מייחסים לאדם מסוים הוא מדויק יותר, כך קל לנו יותר להתנהל בחברתו. שתיים ממייסדי תחום הקוגניציה החברתית, סוזן פיסק (Fiske) מפרינסטון ושלי טיילור (Taylor) מ-UCLA, כתבו על האתגרים העומדים בפנינו כשאנו מנסים להבין אחרים – דעות קדומות, סטריאוטיפים וטעויות בזיכרון, בין השאר. לאחר שהכרנו באתגרים האלה, אנו יכולים להתאים לאנשים אחרים מודל שיעזור לנו לחזות את צרכיהם או פעולותיהם. המאמץ שאנו משקיעים ביצירת הייצוגים המנטליים האלה תלוי במטרות שלנו. פיסק וטיילור מציינות שלפעמים אנו נוהגים ב"קמצנות קוגניטיבית" כלפי אנשים מסוימים, ושומרים את תשומת הלב שלנו לאנשים שאנו מזהים כאנשי מפתח. אנחנו לא צריכים להשקיע מרץ רב בהבנת אנשים שחולפים בחיינו במהירות – האיש שמחכה בתחנת האוטובוס או האדם בסופרמרקט שמשיג אותנו לקרטון החלב האחרון.

אך לעתים אנו פוגשים אנשים שייתכן שהרווחה הכללית שלנו תלויה במהירות שבה אנו מתחברים אליהם ובאופן החיבור עצמו. כדי לקדם אינטראקציות חיוביות עם אדם אחר אנחנו משתמשים באינטליגנציה האישית שלנו ומנתחים את הרמזים שאספנו עליו. מובן שההחלטות שנקבל יהיו טובות יותר ככל שהמודלים שנבנה יהיו מדויקים יותר.  הנשיא ג'ון פ' קנדי, לדוגמה, למד את אישיותו של ניקיטה חרושצ'וב, שעמד אז בראש ברית המועצות; קנדי קבע להיפגש עם חרושצ'וב בווינה כדי לנסח הסכמים בין שתי המדינות. בתחילת שנות ה-60 הציבה המלחמה הקרה את המדינות הקומוניסטיות נגד המדינות הקפיטליסטיות, ומעל העולם ריחפה סכנה גרעינית. לפי הביוגרף מייקל אובריאן, "קנדי התכונן בקפידה רבה, וחיפש רמזים לאופיו, אישיותו ומחשבותיו של חרושצ'וב. הוא המעיט בפגישות ופינה זמן רב להתבודדות ומחקר." לפי התפיסה שקנדי גיבש, חרושצ'וב הקפיד להיות בלתי צפוי, ולעתים היה גס רוח; הוא ידע להקסים, אך היה פונה בן רגע לתוקפנות.

נשיא ארה"ב ג'ון פ' קנדי עם ראש ברית המועצות דאז ניקיטה חרושצ'וב ב-1961

נשיא ארה"ב ג'ון פ' קנדי עם ראש ברית המועצות דאז ניקיטה חרושצ'וב ב-1961

קנדי החליט שבמקום להפנות שאלות על מדיניות לשר החוץ שלו, כפי שעשה הנשיא אייזנהאואר, הוא ירשים את המנהיג הסובייטי בשליטתו בנושאי חוץ וידון איתו בארבע עיניים בענייני מדיניות. כך קיווה קנדי להפגין ביטחון עצמי, ידע ביחסים בינלאומיים, קסם אישי וכריזמה. אך גם כשאנו עושים כמיטב יכולתנו לאמוד את אישיותו של אדם אחר, אנו עלולים לפספס היבטים מהותיים בה. בגלל נטייתנו להתעלם מריבוי משמעות, אנחנו עלולים להיות בטוחים מדי בהערכות שלנו ולהיתקל בתגובות בלתי צפויות. למעשה, דין ראסק וג'ורג' קנאן, יועציו של קנדי, הפצירו בו להיפגש עם חרושצ'וב רק לאחר שיושגו כמה הסכמות ספציפיות. אבל קנדי חלק עליהם ונפגש עמו עוד קודם. יש הטוענים כי הנשיא הפריז במידת הקסם האישי שייחס לעצמו, ולא הבין כמה עז רצונו של המנהיג הסובייטי לשלוט ביריבו.

קנדי, שפיקד על סירת תקיפה במלחמת העולם השנייה, אמר לג'יימס רסטון מהניו יורק טיימס ששלושת הימים שבילה בשיחות עם חרושצ'וב היו "החוויה הקשה ביותר שעברתי בחיי. הוא כיסח אותי." הוא גם סיכם ואמר שהוא נראה חלש, דבר שהחריף את הבעיות שבין שתי המדינות. פול ניצי, שהיה אז סגן שר ההגנה, אמר שהפגישות בין השניים "היו אסון." אך האסון לא היה מוחלט. קנדי אמר לאחר מכן שהוא החכים בפגישות, ושהן עזרו לו לנווט באתגר הבא שלו: הוא הגן בהצלחה על מערב ברלין לנוכח קריאת התיגר הסובייטית על השליטה בה. הנשיא האמין שהפגישות עזרו לו להבין בצורה מדויקת יותר את אישיותו של חרושצ'וב, ושיפרו את יעילותו שלו כמנהיג.

זיכרון, זהות והעצמי העתידי

אמנם מוטב שנבין אנשים אחרים בצורה מדויקת ככל האפשר, אך עלינו גם להבין מי אנחנו - משימה שונה בתכליתה. בין המכשולים שבהם ניתקל: הדימוי העצמי שלנו נובע ממקורות מידע שונים המאוחסנים באזורים שונים בזיכרון. המדען הקוגניטיבי אולריך נייסר (Neisser) אמר שאנחנו מאחסנים מידע בכיסי זיכרון שונים, ושבכל אזור נמצא מידע מסוג שונה, כגון הדימוי העצמי הכללי שלנו, זיכרונותינו האוטוביוגרפיים והעצמי המודע הנוכחי שלנו. זיכרונות הילדות של הומר היקאם, המופיעים בספרו Rocket Boys ומתועדים בסרט October Sky, מדגימים את סוגי ה"עצמי" השונים האלה, ואת האופן שבו מאגרי הזיכרון האלה – הפרוצדורלי, הסמנטי והאפיזודי, בין השאר – מכילים מידע שעוזר לנו להבין את עצמנו.

הסופר הומר היקאם

הסופר הומר היקאם

הזיכרון הפרוצדורלי מכיל הוראות לביצוע פעולות פיזיות – קשירת שרוכים או נהיגה במכונית. מכיוון שהיקאם היה בנו של מפקח על מכרה פחם בקואלווד, וירג'יניה המערבית, בניהם של עובדי המכרה הממורמרים נהגו להציק לו; היה עליו ללמוד איך להילחם, איך להגן על עצמו ומתי לברוח. הידע הפרוצדורלי הוא חלק מהעצמי העושה, האקטיבי שלנו. בנוסף, לכל אדם ואדם יש זיכרון סמנטי: מאגר ארוך טווח המכיל את הידע הכללי שלנו. היקאם מילא את הזיכרון הסמנטי שלו, בין היתר, בידע שלמד בבית הספר; הוא זכר בלי בעיה ש: 9X12 = 108. אבל יש גם ידע סמנטי אישי יותר, הכולל את המאפיינים שלנו. היקאם זוכר את עצמו כילד מאושר, מלא תקווה, רב-דמיון, חרוץ, חכם וקשוח.

סוג שלישי של זיכרון ארוך-טווח הוא הזיכרון האפיזודי: זיכרונות אוטוביוגרפיים של אירועים ספציפיים מעברנו. היקאם אומר שאחד מהאירועים המרכזיים של ילדותו הוא הצפייה בלוויין הסובייטי ספוטניק המשייט בשמי הלילה; בעקבות האירוע אסף היקאם את חבריו וארגן שיגור של טיל תוצרת בית. הם השתמשו בתרשימים שהופיעו במגזין "לייף", דחפו חומרי נפץ מפצצות צעצוע לתוך צינור, חיברו אותו לגדר הלבנה האהובה של אמו, והציתו אותו. לאחר פיצוץ מחריש אוזניים המריאה הגדר במקום הטיל, וכשהתרסקה נותרו ממנה רק גחלים. אמו שלחה אותו לחכות לה במדרגות שבכניסה האחורית לבית. הוא ציפה לנזיפה, אך להפתעתו היא שאלה, "ילד, אתה חושב שתוכל לבנות טיל אמיתי?" הוא היסס, אז היא הסבירה את כוונתה" היא חשבה שאין לו כיוון בחיים, אביו לא העריך אותו, והוא היה צריך לצאת מקואלווד כדי לזכות בעתיד טוב יותר. היקאם שלף את כל זה מהזיכרון האפיזודי שלו. הוא זוכר גם שאמו נגעה לו באף ואמרה: "תראה לאבא שלך שאתה שווה משהו! תבנה טיל!" גם חבריו של הומר עודדו אותו לבנות חזון של עצמו העתידי, חזון שבו הוא משגר טילים, משתתף בירידי מדע וזוכה בהערכתם של חבריו לכיתה. העצמי העתידי שלנו מנחה אותנו: היקאם אכן עשה את כל הדברים האלה, ובסופו של דבר גם הגיע לנאס"א.

להיאבק בעצמנו

אם אנחנו רוצים להכיר את עצמנו לעומק, עלינו להתמודד עם מידע כואב. סיפורו של דייוויד קאר (Carr), עיתונאי בניו יורק טיימס, הוא דוגמה לניתוח עצמי מתוחכם, להתמודדות עם כאב פסיכולוגי, וליתרונות שבהשלמה עם מידע אישי שקשה לקבל. קאר התחיל את הקריירה שלו בשנות ה-80 ככתב במיניאפוליס. לקראת סוף העשור הוא נעצר ונכלא כמה פעמים כתוצאה מאלכוהוליזם והתמכרות לקראק. כשההתמכרויות שלו החריפו, הוא התחיל לצאת עם סוחרת סמים מקומית, שבסופו של דבר נכנסה להיריון וילדה לו תאומות. אפשר למצוא אינטליגנציה אישית (כמו כל סוג אחר של אינטליגנציה) אפילו אצל אנשים המכורים לסמים ואלכוהול. אחרי כמה ניסיונות שיקום לא מוצלחים, הצליח קאר להתפכח. מה שעזר לו לעשות זאת היא התחושה שבנותיו זקוקות לו. הוא חולל שינוי בחייו. הוא קיבל חסות על התאומות, ובשנות ה-90 התחילה הקריירה שלו לפרוח – הוא התמנה לעורך ה-Twin Cities Reader במיניאפוליס, ואז לעורך ה-Washington City Paper בבירה, ומשם הגיע לניו יורק טיימס.

זמן מה לאחר מכן יצא קאר לחופש כדי לכתוב את The Night of the Gun, ספר הזיכרונות שלו. הוא יצא לשטח עם מצלמת וידאו וראיין אנשים שהכירו אותו במיניאפוליס ומקומות אחרים; לעתים אף נעזר בבלש כדי לאתר אותם. הוא אסף פרוטוקולים המתארים את היתקלויותיו עם החוק, השיג את תיק בית החולים מלידת בנותיו, וקרא מכתבים מחייו הקודמים. הוא המשיל את חוויית הכתיבה ל"זחילה על זכוכיות באפלה. היכיתי נשים, הפחדתי ילדים, תקפתי זרים, שיקרתי ותחמנתי כדי להשיג סמים. קראתי על הטיפוס ההוא בתחושת גועל: איזה חלאה."

אך באותו זמן הוא כבר היה מסוגל להתמודד עם המידע הזה. אינטליגנציה אישית מאפשרת לנו לחבר פיסות מידע, לעבד אותן ולחלץ מהן הבנה והשלמה. הפרויקט של קאר דרש ממנו לחשוב מחדש על הדימוי העצמי שלו. כפי שהוא עצמו מעיד, באותן שנים לא היה פשוט להיות אחד מחבריו. "[הייתי] בחור בעל יתרונות רבים; הרגעים הטובים היו נהדרים." אבל היה לו גם צד מסוכן, ולעתים קרובות הוא דחק אנשים למקומות שבהם לא הרגישו בנוח. הוא בנה מודל מדויק ורב-רבדים של עצמו – סימן ההיכר של אדם בעל אינטליגנציה אישית. אינטליגנציה על כל סוגיה מאפשרת לאנשים להפעיל שיקול דעת, לבחון רעיונות מזוויות שונות ולמצוא תשובות מוצלחות. סיפור חייו של קאר כולל שני "עצמי", וזו עדות לגודל השינוי שאנו מסוגלים לחולל בחיינו. כשכתב את הספר הוא הרגיש שאין לו הרבה במשותף עם העצמי הצעיר שלו. למרות השינוי שחווה, קאר מקפיד לשמור על חיבור עם המציאות של חייו הקודמים; לדבריו, המרחק בינו לבין אותם חיים הוא אחד הדברים שדרבנו אותו לכתוב את זיכרונותיו – הוא רצה לתאר את עצמו בצעירותו, עד שהטיפוס ההוא "יהפוך להיות מי שאני עכשיו."

רבים מאיתנו מתמודדים עם זיכרונות שאנו מתחרטים עליהם. אינטליגנציה אישית מאפשרת לנו להביט נכוחה בעצמנו ובאחרים, ולהודות שטעינו. זה לא תמיד קל. המידע שיש לנו על עצמנו הוא "חם" וטעון רגשית, והחום הזה עשוי לנעום לנו או לצרוב אותנו. מחד גיסא, אם נתמקד יותר מדי בפגם אישי מסוים, לא נצליח לראות את התוואי השלם של חיינו. מאידך גיסא, קל מאוד להתכחש לפגמים האלה. אך אם נשכיל ללמוד על עצמנו אט אט, נוכל לפתח הבנה עצמית מדויקת יותר שתעזור לנו להשתנות. אף על פי שהיבטים רבים באישיותנו נותרים קבועים, ישנן גם הזדמנויות לשינוי.

ג'ון ד' מאייר הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת ניו המפשייר.
Reprinted from Psychology Today. ©2013 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ון ד' מאייר,Psychology Today .
§ מאמר | # השראה
- דימוי שערללא כותרת מאת יאיר גרבוז. באדיבות גלריה גורדון לאמנות

תגובות פייסבוק

2 תגובות על דע את עצמך

מה זה "אינטילגנציה אישית"?, במה היא שונה מהמושג "אינטילגנציה רגשית" של דניאל גולמן ואחרים?, מה יתרונו של המושג החדש על פני הישנים ומדוע צריך להמציא את אותו גלגל שוב ושוב מחדש?