האדמות הטובות שלנו

תאגידי ענק רוכשים קרקעות בעולם השלישי, פוגעים בסביבה ובאוכלוסייה. האם הפתרון יימצא דווקא ברעיון שנת היובל?
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

בשנות השמונים של המאה העשרים קרסה ברית המועצות ואיתה קרס הקומוניזם. נראה היה כי הקפיטליזם "ניצח" במאבק בין השיטות הכלכליות-פוליטיות. ואכן, באווירה של גוויעת הקומוניזם, היוזמה החופשית הקפיטליסטית הביאה לפריחה טכנולוגית והתפתחות הגלובליזציה. תחת דגל "השוק החופשי" החלו תאגידי מזון בינלאומיים ברכישת שטחים עצומים של קרקעות באפריקה ודרום אמריקה (למשל, בשנת 2012 נרכשו שטחים הגדולים פי 2 משטחה של גרמניה), כל זאת כדי לנצל את המשאבים הזולים – קרקע וכוח אדם במדינות נחשלות.

האם מכירת הקרקעות לתאגידי המזון עולה בקנה אחד עם הצרכים של כלל החברה הגלובלית, או שמא היא מתעלמת מצרכי המדינות הנחשלות?

לאור התרחשויות אלו יש חשיבות מכרעת להשלכות של רכישת האדמות בעולם השלישי ולהיבטים המוסריים של הרכישה.

למשל: האם אקט זה צפוי לשפר את עתידן של מדינות העולם השלישי ולהקטין את הפער בינן לבין המדינות המתקדמות, או שמא פעולות אלו רק ינציחו את הפער גם עבור הדורות הבאים? האם מכירת הקרקעות לתאגידי המזון עולה בקנה אחד עם הצרכים של כלל החברה הגלובלית, או שמא היא מתעלמת מצרכי המדינות הנחשלות?

התומכים ברכישה טוענים שהשקעות התאגידים בפיתוח, בתשתיות, בחינוך וחדשנות טכנולוגית, ייטיבו עם המקומיים ועם המדינה, בעוד שהמתנגדים יצביעו על "עבדות מודרנית" בחסות החוק ותחת הכסות של "פיתוח המדינה". הסיטואציה שנוצרה היא בעלת דמיון מסוים לקולוניאליזם, אלא שעתה מדובר ב"קולוניאליזם כלכלי", לפיו תאגידים "שולטים" בעזרת כספם במדינות העולם השלישי.

 

שדה לפני קציר

"לפני הקציר", תצלום: ריצ'רד ווקר

קומוניזם מול קפיטליזם
מאחורי הקומוניזם שקרס, עמד רעיון נאצל – כל בני האדם שווים במעמדם ולכן כולם זכאים ליהנות משפע כלכלי זהה. אך למרות הרעיון החברתי, הקומוניזם בברית המועצות וגרורותיה לא שרד יותר משבעים שנים. בדומה לכך, גם רעיון הערבות ההדדית שעמד לעיניהם של מייסדי הקיבוצים בישראל – "כל אחד יעבוד לפי כוחו ויקבל לפי צרכיו" –, לא עמד במבחן המציאות. הקיבוץ בתחילת דרכו תואר על ידי ד"ר יחזקאל כ"קומונה המקיימת שוויון כלכלי מרבי, מתוך אי-התניה של התגמול הכלכלי בתרומה כלכלית". אך בשלב הבא חל בקיבוץ תהליך שהעצים את חשיבות המימוש העצמי האינדיבידואליסטי. הקיבוצים עברו מהדגשת "הצדק השוויוני" והסתפקו ב"צדק הוגני". מסתבר שגם רעיון הקומונה הישראלית – הקיבוץ, נכשל אחרי שלושה דורות, שכן חלק לא מבוטל מהקיבוצים הופרטו. נראה כי הקומוניזם נכשל משום שהתכחש לאינסטינקט האנושי וניהל את הכלכלה מתוך הנחה שבני האדם אינם אנוכיים מטבעם.

נראה כי הקומוניזם נכשל משום שהתכחש לאינסטינקט האנושי וניהל את הכלכלה מתוך הנחה שבני האדם אינם אנוכיים מטבעם.

בעשרות השנים האחרונות מאז "ניצח" הקפיטליזם את הקומוניזם, מדינות קפיטליסטיות כגון בריטניה בראשות "אשת הברזל" מרגרט תאצ'ר והנשיא רונלד רייגן בארצות הברית, אמצו מדיניות נאו-ליברלית מבית מדרשו של מילטון פרידמן, שקרא להפרטה של נכסי המדינה, חיסול חסמים משפטיים והסרת הפיקוח על פעילותם של תאגידים.

הנשיא רייגן בנאומו הראשון (20.1.81) הכריז: "הממשל אינו הפתרון לבעיות שלנו, הממשל הוא הבעיה" ובכך התווה את דרכו לקיצוצים בתקציבי המדינה והסרת חסמים בפני תאגידים. גם תאצ'ר, שהובילה את מהלכים דומים בבריטניה למרות מחאות הציבור, הכריזה: "אין אלטרנטיבה אחרת". במילים אחרות, השיטה הכלכלית היחידה היא הקפיטליזם. גם מדינת ישראל הפריטה, חברות ונכסים כמו אל-על, החברה לישראל, כימיקלים לישראל, צים, בזק ועוד. במקביל בוטל הפיקוח על שער המטבע, צומצמו מכסים וקטנה המעורבות הממשלתית בשוק.

הסרת החסמים במדינות הקפיטליסטיות היוו קטליזטור להתפתחות הגלובליזציה שהביאה לתמורות ושינויים מבניים רבים במדינות שונות. מייקל הארדט ואנטוניו נגרי (Michael Hardt & Antonio Negri) טוענים בספרם Empire כי הגלובליזציה היא הסדר פוליטי חדש המשפיע על הכלכלה, התרבות והמשפט, מעין אימפריאליזם מודרני. זו הדרך בה "נכבשות" מדינות נחשלות, כאשר תאגידים מעבירים אליהן את הייצור עקב המשאבים הזולים והרגולציה הרפויה שלפעמים אף אינה נאכפת.

קיים דמיון רב בין התנהלות התאגידים היום בנושא רכישת הקרקעות במדינות נחשלות, לבין שנות התשעים של המאה העשרים שבהן תאגידים העבירו מפעלים ל-Sweatshops, "סדנאות היזע", במזרח אסיה. תקופה זו כונתה "המרוץ לתחתית" – כינוי שנבע מהעובדה שהתאגידים חיפשו עלות זולה במדינות שבהן הרגולציה גמישה. אז, כמו היום, תאגידים עשירים הפעילו את עוצמתם כדי להשתלט על משאבים במדינות אלו לצרכיהם, אלא שהמשאב הנוכחי אינו רק כוח אדם – לעיתים מדובר ברכישת חלקים נרחבים מהמדינה. נראה היה שהאוטופיה של נאו-ליברליזם עמדה לכבוש את העולם, גם במחיר של נישול בני אדם מאדמתם.

הגישה לפיה הקפיטליזם הינו תשובה אולטימטיבית לכלכלה נכונה נחקרה לעומק. חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001, פרופ' ג'וזף שטיגליץ (Joseph Stiglitz), חושש שהמהלכים הללו עתידים להסתיים במלחמות ומאבקים רווי דמים בין העולם המתועש והשבע לבין מדינות העולם השלישי.  בספרו "אי נחת בגלובליזציה" הוא טוען שהעולם המתועש, בראשות ארצות הברית, המיט אסונות כבדים על מדינות 'חלשות' כלכלית. שטיגליץ הקדיש פרק שלם לתיאור הכישלון של קרן המטבע הבין-לאומית בהתנהלותה מול המדינות החלשות. לדבריו:

"הבעיה איננה נעוצה בגלובליזציה אלא באופן שבו היא מנוהלת. בחלקה נעוצה הבעיה במוסדות הכלכליים הבינלאומיים – קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי, ארגון הסחר העולמי – העוזרים בקביעת כללי המשחק. הדרך שבה הם פועלים משרתת לעתים קרובות מאוד את האינטרסים המיוחדים של קבוצות בעלי עניין במדינות המתועשות – ולא את האינטרסים של העולם המתפתח... גישתם מושפעת מדפוסי מחשבה צרים במיוחד, המושתתים על חזון כלכלי וחברתי מוגבל".

שטיגליץ מוסיף שהיום קיימת בעולם היכולת לייצר כמות בלתי מוגבלת של כל הדרוש לרווחת האנושות: מזון, לבוש, שיכון, תרופות, ריהוט, כלי בית, חינוך ותרבות. אבל בדרך לפתרון בעיית הרווחה הכלל עולמית, עומדת למכשול חלוקת העושר, הנשענת על האסכולה של מילטון פרידמן – מיקסום רווחים – ללא כל התייחסות לרווחה. בפועל הרווח הקפיטליסטי מותנה בקיומו של 'עולם שלישי' רעב ומפגר, מקור לעבודה זולה וחומרי גלם זולים. מצב זה הוא שיוביל בהכרח למשבר מתמשך גם בארצות העשירות. שטיגליץ מביע חוסר שביעות-רצון גם ממדינות המערב שערכו רפורמות כלכליות והפריטו חברות ממשלתיות כשבמקביל מדיניות הרווחה שלהן נסוגה ומעמד הביניים בהן התכווץ.

עובדות במפעל טקסטיל בבנגלדש

עובדות במפעל טקסטיל בבנגלדש. תצלום: ADB

מחקרים מעידים על כך שבעשרים השנים האחרונות גדל אי-השוויון במדינות רבות, העשירים הופכים עשירים יותר וחלק נכבד ממעמד הביניים מצטרף אט-אט למעמד הנמוך: "מהשוואת מדד ג'יני [מדד אי השוויון בהכנסות]... נמצא שאי השוויון גדל ב-19 מתוך 24 המדינות השייכות ל OECD". כשלי שוק אלה מערערים את ההנחה שהקפיטליזם במתכונתו הנוכחית הוא אכן המודל האולטימטיבי בכלכלה. פרופסור נוריאל רוביני (Nouriel Roubini) שחזה כבר בשנת 2004 את משבר האשראי העולמי, הדגיש כי אי-השוויון המחריף הינו בעיה מוסרית ההופכת למעגל הרסני. הוא השווה זאת לרעיון המרקסיסטי לפיו אם רווחי הפירמה ומנהליה גדלים בחוסר פרופורציה לשכר העובדים- הקפיטליזם יהרוס את עצמו.

בעשורים האחרונים, מיליוני אנשים במדינות רבות נאלצו לשלם מחיר יקר מהתנהלות מושחתת של תאגידים שפגעו בשוקי ההון בעולם כולו. "אנרון" (Enron) תאגיד תשתיות ואנרגיה מהגדולים בעולם ו"וורלדקום" (WorldCom) חברת התקשורת השניה בגודלה בארה"ב, היו שתי פירמות מתוך רבות שמנהליהן סרחו וגרמו לקריסת הפירמות שהם עמדו בראשן. וורלדקום גרמה לפשיטת הרגל הגדולה בהיסטוריה. החוב שלה עמד על 44 מיליארד דולר (הונאה של 3.8 מיליארד דולר) והמניה שלה צנחה משישים דולר לשמונים סנט. בפירמת רואי החשבון שלה, מהגדולות בעולם, ביצעו פעילויות פליליות בספרי החשבונות תמורת בצע כסף. אלו היו תאגידי ענק שעוצמתן הכלכלית עלתה על זו של מדינות רבות בעולם. מנהלי התאגידים הונו את הגופים הפיננסיים שנתנו  לתאגיד בראשותם הלוואות תוך שהם גורפים לכיסם עשרות מיליוני דולרים. חברת אנרון גרמה להפסדים ישירים ועקיפים של 500 מיליארד דולר. מנהליה ורואי החשבון שלה ניפחו את המספרים של התוצאות העסקיות והסבו בכך נזקים כבדים לקרנות פנסיה ברחבי הגלובוס ופגעו כלכלית בעשרות מיליוני אנשים.

נראה כי בקפיטליזם הנאו-ליברלי יש כשלים מובנים היוצרים פערים כלכליים העלולים להיות הרסניים למדינה ולחברה. גם אם הקפיטליזם עדיף על הקומוניזם שקרס, עדיין לא נמצא מענה הולם ורצוי לכלל האוכלוסייה.

לתקן את הקפיטליזם?
במדינות המערב שאימצו את גישת הנאו-ליברליזם של פרידמן, נתנו חוקרים את דעתם על כשלי השיטה ופיתחו מודלים המנסים לתת מענה לעוולות שהתגלעו. החוקרים מודעים לכרסום שחל במדיניות הרווחה במקביל להתעצמות התאגידים. הם פונים לתאגידים בדרישה להשתלב במתן פתרונות לפערים העלולים להתסיס ולייצר מחאות ואפילו התקוממות עממית. הפניה אינה נופלת על אוזניים ערלות שהרי עסקים מצליחים מעוניינים ביציבות חברתית, והמודלים החדשים מקנים לתאגידים את האפשרות לייתר רגולציה שתדרוש שינוי רדיקאלי.

ב"מודל הפירמידה של קרול" (Archie B. Carroll). דורש קרול מהתאגידים אחריות חברתית בצורת פילנתרופיה. קרול טוען כי הפירמה צריכה להחזיר חלק מרווחיה כתרומה לקהילה.

"מודל מחזיקי העניין" (Stakeholders) שפותח על ידי אדוארד פרימן (Edward Freeman) אינו מסתפק בפילנתרופיה שמציע קרול. פרימן דורש מהפירמה לגלות אחריות כלפי כל המושפעים מפעילות הפירמה: לא רק בעלי המניות אלא גם לקוחות, עובדים, ספקים, קהילה, סביבה וכדומה:

"אני מאשים את המודלים הכלכליים המסורתיים שעליהם נבנתה הכלכלה המודרנית. הם נוטים לפשט את המורכבות הכלכלית־אנושית, למשוואות של כסף וצריכה. זאת הסיבה שהכלכלה האמריקאית מקבילה לקהילה ולא חלק ממנה".

תיאוריית מחזיקי העניין מיושמת כיום בקרב אלפי פירמות ותאגידי ענק, המחויבים בשקיפות ובאחריות חברתית. ככל שהתאגיד יותר גדול, כך גדלה האחריות המתבקשת.

מייקל פורטר (Michael Porter) ומארק קרמר (Mark Kramer) מאוניברסיטת הארוורד פיתחו את מודל "יצירת ערך משותף" (Creating Shared Value), לפיו תרומת הפירמה לחברה צריכה להיות חלק מהליבה העסקית שלה. קרמר ופורטר יישמו מודל זה עם נסטלה, תאגיד המזון הגדול בעולם ומצאו שהפירמה והחברה מרוויחים מאותה השקעה בדרכים רבות. בשנת 2004 השקיעה נסטלה מיליוני דולרים בהכשרת חצי מיליון חקלאים עניים בהודו בתהליכי ייצור חלב איכותי. נסטלה הקימה בתי קירור ושינעה את החלב למפעלים שבנתה. פעולה זו תרמה לחקלאים העניים הכנסות קבועות ובטוחות ובמקביל נהנתה החברה מאספקה יציבה של חלב איכותי למפעליה. מיזמים דומים הוקמו במטעי קפה בברזיל כששני הצדדים הרוויחו מהשקעת התאגיד באזור הלא מפותח. בישראל מעסיקה חברת אינטל מהנדסים. היא נרתמה ליוזמה להטמעת המצוינות בחינוך מדעי וטכנולוגי להכפלת מספר בוגרי חמש יחידות במדעים וטכנולוגיה בתוך עשר שנים. כך תורמת אינטל לקהילה בתחום שישרת את הליבה העסקית שלה.

קקאו ביד של חקלאי

קקאו בשל בידיו של חקלאי במטע. תצלום: נסטלה

במבט לאחור ניכר כי השיטות הכלכליות העיקריות, הקומוניזם והקפיטליזם, הוכיחו שלמרות הרעיונות שעמדו מאחוריהן, מנהלים תאבי ממון ניצלו את הסובבים אותם ללא קשר לשיטה, לתרבות או שפה. חשיפת הכשלים בשתי השיטות והעוולות שנולדו בעקבותיהן, שופכת אור גם על הבעייתיות שברכישת קרקעות חקלאיות במדינות נחשלות, בשם השוק החופשי והגלובליזציה וכחלק מהשיטה הקפיטליסטית המקובלת.

אוצרות העולם השלישי: הקרקעות
מאז שנת 2008, בעקבות העלייה המטאורית במחירי המזון, חלה עלייה ברכישת קרקעות בעולם השלישי על ידי תאגידים בינלאומיים. המשקיע ג'ורג' סורוס (George Soros), רכש בשנת 2009 קרקעות באפריקה, כשהוא מכריז כי אדמה חקלאית הולכת להיות אחת ההשקעות הטובות ביותר של השנים הקרובות. השקעה פיננסית באדמה חקלאית הפכה לטרנד בקרב "כרישי" וול-סטריט. ארגון Oxfam שמטרתו מציאת פתרון לעוני ולבעיות חוסר צדק, מעריך כי 75% משטחה של ליבריה כבר נמכר או הוחכר למשקיעים זרים ודרום סודן, המדינה שאך נולדה, כבר איבדה בעסקאות כ־10% מהקרקעות שלה. כך הופכת האדמה שהיוותה במשך מאות שנים בית ומקום גידול מזון למקומיים, להשקעה ספקולטיבית חסרת רסן, לעיתים בשיתוף פעולה עם השליט-הדיקטטור תוך התעלמות מהתושבים.

פרד פירס (Fred Pearce), מחבר הספר The Land Grabbers, כותב אודות "הבהלה לאדמות" בהשאלה ל"הבהלה לזהב". לטענתו פירמות קונות לעיתים קרקעות בעולם השלישי מבלי שראו את הקרקע. יש שאף מכניסות לחוזה סעיף הקובע כי האדמה תימסר כשהיא "נקיה מאנשים", כלומר הרודן אחראי לסילוק הכפריים מעל אדמתם. פירס מתאר אזורים באתיופיה שבהם אלפי אנשים נעקרו מאדמתם והפכו לחסרי רכוש. ביערות קניה פונו חקלאים למחנות הנשמרים על ידי חמושים כדי שלא ישובו לאדמתם. המצב דומה לתקופת הקולוניאליזם בה מדינות אירופה המערבית שלטו באפריקה כשהמניע לכיבוש היה תיעוש מואץ באירופה שחייב אספקה סדירה של חומרי גלם. גם בשנות החמישים של המאה הקודמת, ניצלו תאגידים מערביים מדינות בעלות מאגרי נפט במזרח התיכון. עירק, סעודיה וכווית נאבקו לשינוי תנאי הזיכיונות שניתנו לחברות הדלק הזרות ששאבו את הדלק מאדמתן. גם היום המניע הוא כלכלי אלא שאספקת הדלק התחלפה באספקת חומרי גלם לתעשיית המזון.

אחת הביקורות על הקפיטליזם נעוצה בנקודה שהרעיון מאחורי "היד הנעלמה" של אדם סמית (Adam Smith), המכונה "אבי הקפיטליזם", הוא לאפשר לכוחות השוק החופשי לפעול ולאפשר התפתחות ועושר שיחלחלו אל כל שכבות האוכלוסייה. כיום ניתן לראות כי הקפיטליזם והיוזמה החופשית אכן הביאו פריחה טכנולוגית ולהתפתחות גלובלית, אך בניגוד לציפיות העושר לא חילחל.

ילדה באשפה, בורקינה פאסו

"מורשת": ילדה בבורקינה פאסו. תצלום: מרקו בלוצ'י

במדינות קפיטליסטיות רבות, כולל בישראל, מעמד הביניים הצטמצם ונשחק. במדינות החלשות המצב אף גרוע יותר. לדוגמא: לאחר שזמביה זכתה בעצמאות, כלכלני הבנק העולמי שכנעו את ראשי המדינה לקחת הלוואות בהסתמך על הנחושת שבאדמתם. עצה זו התבררה כטעות חמורה היות ומחיר הנחושת צנח והתוצאה הבלתי נמנעת הייתה הידרדרות חמורה של כלכלת זמביה.  כדי לקבל סיוע מקרן המטבע הבינלאומית לפריסת החוב, נכפו על ממשלת זמביה רפורמות ניאו-ליברליות בעלות השלכות קטסטרופליות. הרפורמות עוררו מהומות ואף גרמו לעוני בממדים רחבים, לשיבה מהעיר אל הכפר, לירידה בתוחלת החיים ועוד. מאוחר יותר כאשר הייתה שוב עלייה בדרישה לנחושת ורווחי המכרות נסקו, הרווחים זרמו לקופת התאגיד השווייצרי גלנקור (Glencore), שרכש את מכרות הנחושת בזמביה ולא חילחלו למדינה ולתושביה. אם לא די בכך, תאגיד גלנקור המקבל שירותים מהמדינה, מבצע מניפולציות מס חוקיות וכמעט ואינו משלם מסים בזמביה. לנוכח העובדות הללו אפשר להבין את החשש של המתנגדים לרכישת הקרקעות במדינות הנחשלות. פעם נוספת הוכח כי הקפיטליזם והסגידה לשורת הרווח כשלו.

השאלה המתעוררת היא האם ימשיכו תאגידים להשקיע במדינות אלו אם ידעו מראש שרכישת הקרקעות הינה לזמן מוגבל של חמישים שנים בלבד. יש לזכור שעל התאגיד להשקיע עשרות ומאות מיליוני דולרים בפיתוח תשתיות: כבישים, חשמל, הזרמת מים נקיים וביוב, השקעה במפעלים, השקעה בחינוך המקומיים לשימוש בטכנולוגיות מתקדמות ועוד.

האם ראוי שתאגיד מערבי בעל עוצמה ומשאבים, שהם פעמים רבות גדולים ממשאבי המדינה, יבצע עסקה המתעלמת לחלוטין מצרכי הילידים, כשלעיתים העסקה כוללת נישול משפחות מאדמתם? לכאורה העסקה בין התאגיד לשליט חוקית, אך יש לזכור כי בדרך כלל לתושבים אין יכולת להתנגד למהלך.

רכישת הקרקעות: הדילמה
בדילמת רכישת הקרקעות קיים משולש ששלוש צלעותיו הן: התאגיד, המדינה הנחשלת ותושביה. לדברי המצדדים בפעילות זו, כל שלושת הצדדים המעורבים נהנים מפירות העסקה. השקעות העצומות של התאגידים הן הזדמנות פז למדינות שאין להן יכולת להשקיע בתשתיות, בציוד מתקדם ובפיתוח המשאב האנושי על-ידי חינוך לשימוש בטכנולוגיות מתקדמות. מקומות מוכי אבטלה יהנו מתעסוקה קבועה ומהתפתחות מואצת שיובילו המנגנונים היעילים והמנוסים של התאגידים. לדבריהם, ההתפתחות כבר החלה בצמצום הפערים. מחקרים מוכיחים כי בעשרים השנים האחרונות, אי-השוויון הכלכלי בין תושבי מדינות עניות למדינות עשירות הצטמצם. נתון זה מוכיח לטענתם את תרומת התאגידים להתפתחות המדינה ותושביה. אם לא תתאפשר השקעת התאגידים, לא יצליחו מדינות אלו להדביק את הפערים מול המדינות המפותחות.

התאגידים רוכשים קרקע זולה לגידול מזון, המעובדת בעזרת כוח עבודה מקומי זול, והם פועלים בסביבה של רגולציה חלשה בנושאים סוציאליים, שימור הסביבה וכדומה. כך יכול התאגיד לספק ללקוחותיו במדינות המפותחות מזון במחיר תחרותי. לכאורה, הכל מרוויחים.

מובילי ההתנגדות הם ארגונים לא-ממשלתיים (NGO's) במדינות המפותחות, הטוענים שהתאגידים דואגים אך ורק לקופתם תוך כדי ניצול המשאבים הבסיסיים של מדינות אלו – קרקע, מים, אוצרות טבע וכוח אדם זול.

החוקרת אלן ווד (Ellen Wood) טוענת כי הגלובליזציה היא למעשה האימפריאליזם החדש. האימפריות האירופאיות הקימו את הקולוניות שהיוו את מנועי הצמיחה הכלכלית שלהן. כך נוצרו הפערים הגדולים בין האימפריות המערביות שהתעשרו על חשבון המדינות הלא מפותחות. החוקרים אריק הולט-ג'ימנז (Eric Holt-Giménez) וראז' פטל (Raj Patel) דנים בספרם Food Rebellions: Crisis and the Hunger for Justice במשבר הרעב בעולם כולו תוך התמקדות במדינות נחשלות. לדבריהם, יש כיום למעלה ממיליארד אנשים רעבים בעולם, יותר מאי פעם בהיסטוריה. משבר המזון העולמי הוא מציאות כואבת עבור עניי העולם דווקא בתקופה של יבולי שיא, כשבמקביל, תאגידי המזון שוברים שיאים חדשים ברווחיות.

מסתבר שהקומוניזם והקפיטליזם נכשלו במציאת דרך כלכלית "צודקת". למרות ההתפתחות ולמרות הניסיונות לתיקון המעוות, נולדו עוולות חדשות שנותרו ללא מענה. עם זאת יתכן וקיים פתרון אלטרנטיבי לבעיית מכירת הקרקעות לתאגידים, בדמות המודל המקראי של שנת היובל.

שנת היובל במקרא
שנת היובל היא השנה החמישים בלוח השנה העברי וחלו בה חוקים הקשורים לרכישת הקרקעות. בשנת היובל הוחזרו הקרקעות בארץ ישראל המקראית לבעליהן הראשוניים או ליורשיהם, וכמו כן שוחררו העבדים העבריים לחופש.

שנת היובל מופיעה בספר ויקרא במספר פסוקים. מועד ההכרזה: "וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה"; התוצאה הראשונה: "בִשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ". תוצאה נוספת: שחרור עבד העברי: "וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל, הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ".

במילים אחרות, במוצאי יום הכיפורים של השנה החמישים, מוכרזת שנת יובל שבה העבדים ישוחררו לחופשי ויחזרו לאדמתם. כך ניתנה להם הזדמנות מחודשת להיות עצמאים פיזית וכלכלית.

בכל העולם עסקת מכירת נדל"ן הייתה ועודנה מכירה רשומה שאינה הפיכה. לעומת זאת, על פי הצו המקראי, מתוך חשש לפגיעה במרקם החברה האנושית, מדגיש המקרא "וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת". המשמעות: כריתת עסקת נדל"ן חייבת לכלול מועד החזרת הנדל"ן לבעליו, אחרת העסקה אינה חוקית. שנת היובל משחררת את העבדים לחירות ומשיבה להם את אדמתם ללא כל תמורה. בכך משנים העבדים את מעמדם וחוזרים להיות אנשים חופשיים עם פוטנציאל לצמיחה כלכלית.

כלומר, הפתרון המקראי מאפשר אחת לחמישים שנה, "אתחול מחדש" לאלו שדרכם לא צלחה. יתכן וזו הדרך לטפל בחלק מהעוולות שנוצרו על ידי התאגידים בחסות הקפיטליזם המזוקק, שאפשר נישול אנשים והפיכתם לעבדים מודרניים על אדמתם, מעין עבדות שהמחוקק עדיין לא נתן עליה את דעתו. בשיטה הקיימת, טמון איום על היציבות החברתית בתוך המדינות ואולי אף על היציבות העולמית. ההיסטוריה רוויית מקרים בהם אנשים שחשו מקופחים התקוממו וביצעו הפיכות שגבו דמים והשפיעו על מיליוני אנשים.

איל ההון ניק הנאואר (Nick Hanauer), מתריע מפני אי השוויון: "במקרה שאי השוויון ימשיך לגדול ואיש לא יעשה דבר, נעבור מדמוקרטיה לפיאודליזם, זה ייגמר במהפכה שבה העניים המהווים רוב ייצאו חמושים בקלשונים, אלגוריים או ממשיים, נגד המיעוט העשיר, בגרסת המאה ה־21 למהפכה הצרפתית או הרוסית". גם לאחרונה "באביב הערבי" בתוניסיה, לוב ומצרים, החלה ההתקוממות נגד השלטון עקב פערים כלכליים וחברתיים ותופעות דומות ניכרות במקומות נוספים בעולם.

רכישת הקרקעות בעולם השלישי היא דילמה חברתית בינלאומית שעלולה להשפיע על העתיד הגלובלי. בעידן התקשורת המתקדמת והאינטרנט, חשופים ילידי מדינות אלו, דרך מסכי הסמארטפון, לעושר מנקר העיניים במערב. אלה יאיצו את חוסר היציבות ואובדן השליטה באזורים בהם ינושלו הילידים מאדמתם. לפיכך, צמצום הפערים בין העולם החופשי למדינות המתפתחות הוא גם אינטרס מערבי. בניגוד לקומוניזם, הקפיטליזם שרד עד היום בגלל שנתן בעבר מענה לחלק מעוולות שיצר, לדוגמא היחס לעובד עבר תמורות רציניות מאז המהפכה התעשייתית. הרגולציה כפתה על המעסיקים חוקים סוציאליים רבים לטובת העובד. החל משכר מינימום, דרך שעות עבודה מוגדרות, ימי מנוחה, הבראה, ימי מחלה וחופשה ועוד. האם גם הפעם ישכיל הקפיטליזם למצוא פתרון שישמר את היציבות העולמית?

יישום שנת היובל בעולם כולו
יתכן שרעיון שנת היובל ייתר את האיום על היציבות החברתית כפי שהובעה על-ידי שטיגליץ ואחרים שהבאנו כאן, רק כאשר יובטח מראש כי כעבור חמישים שנים תוחזר הקרקע למדינה ולתושביה על כל התשתיות  והמפעלים שנבנו עליה. אפשר שבעתיד תישמר לתאגיד זכות סירוב ראשונה לרכישת היבול החקלאי במחירי השוק ובכך יקדים התאגיד במעט את המתחרים.

אימוץ הצו המקראי צריך להיעשות על ידי חקיקת חוקים בין-לאומיים שהמדינות החברות באו"ם יחויבו לאמצם. כך תהיה לשנת היובל משמעות חברתית בינלאומית, שנה המאפשרת שִוְויון מחודש, צמצום פערים ויציאה לעצמאות כלכלית גם לילידי המדינות החלשות.

חשוב לציין כי הדרך המוצעת אינה שונה באופן מהותי ממודלים עסקיים הקיימים בהווה. בעולם המודרני מתבצעות עסקאות, בעיקר בתחום התשתיות, בשיטה הנקראת B.O.T כלומר, Build-Operate-Transfe. מדובר בשיטה המיועדת למימון פרויקטים בהיקפים גדולים. גם בישראל נעשות עסקאות B.O.T. כגון: כביש מספר 6, מנהרות הכרמל עיר הבה"דים ועוד. בעסקאות הללו מקבלת הפירמה זיכיון מגוף ציבורי/ממשלתי כדי לתכנן, לממן, לפתח ולהפעיל מתקן ציבורי לתקופה קצובה. משך ההסכם המקובל הינו בין 10 ל-99 שנים. בתום תקופת ההסכם נמסר המתקן לגוף הציבורי. בתקופת הזיכיון יש לפירמה זכות לגבות תשלום מהמשתמשים כדי להחזיר את ההשקעה ואף לייצר רווח. בעולם הגדול נבנו בשיטה זו פרויקטים גדולים: תחנות כח, נמלי ים ותעופה, כבישי אגרה וכדומה. אפשר לראות  שקיים דמיון רב בין רעיון שנת היובל לשיטות עסקיות מודרניות.

מטעי קפה אל סלבדור, קואופרטיב

חקלאית מאל-סלבדור ושתלי קפה של קואופרטיב מקומי המציל מטעים. תצלום: מארן ברבי

מדינת ישראל מוכרת קרקעות באופן דומה. כבר בשנת 1901, בקונגרס הציוני החמישי, אושרה הקמתה של קק״ל על פי המתווה והעקרונות שקבע פרופסור שפירא. הקרקעות שיירכשו יישארו בבעלות עם ישראל לצמיתות ולא יימכרו אלא יוחכרו ל 49 שנים. מדינת ישראל חוקקה בשנת 1960 חוק ולפיו מכירת קרקעות המדינה על-ידי "רשות מקרקעי ישראל" נעשית גם היום, בדומה לשנת היובל, כלומר בחכירה ל-49 או 99 שנים.

הוגי דעות של הציונות, חוזה המדינה בנימין זאב הרצל ומייסד תנועת בית"ר זאב ז'בוטינסקי, ראו ברעיון שנת היובל פתרון הוגן והציעו דרכים ליישמו במדינת ישראל לכשתקום. הרצל אומר בספרו "אלטנוילנד", שבמדינה שתקום צריכה להתקיים חברה בעלת "דרך שלישית בין קפיטליזם לסוציאליזם" שאותה הוא מכנה "מוטואליזם". הרצל מציע לאמץ מן הקפיטליזם את היוזמה האישית ומן הסוציאליזם את השוויון והצדק. זו הדרך להקים חברה בעלת יסודות של "מדינת רווחה", מושג הנמצא על המנעד בין קפיטליזם חמסני לבין סוציאליזם הוגן.

ז'בוטינסקי לעומתו התבסס על זכותו של אדם לקניין פרטי בדומה לחוקת ארצות הברית שהסתמכה על הוגה הדעות ג'ון לוק. ז'בוטינסקי ראה את ישראל כמדינה שבה ישרור קפיטליזם משולב בצדק חברתי. חלק מרעיונותיו החברתיים ביסס ז'בוטינסקי על התנ"ך ממנו שאב רעיונות לתחיקה החברתית. לטענתו חובת המדינה לספק לאזרח את צרכיו הבסיסיים אותם כינה: "חמשת המ"מים": מזון, מלבוש, מרפא (רפואה), מורה (חינוך) ומעון (מגורים). בנוסף הציע ז'בוטינסקי לאמץ את רעיון שנת היובל להשגת צדק חברתי, ובמילותיו:

"לו הייתי מלך, מחדש הייתי את פני ממלכתי על פי תורת היובל ולא על פי תורת הסוציאליזם".

יתכן  שיש להחיל תקופת זמן שונה בחקלאות ואחרת בכריית מחצבים וכן הלאה. ההיסטוריה מוכיחה שתאגידים לא יתנדבו לבצע ויתורים אלו בעצמם ולכן נדרשת לשם כך רגולציה בינלאומית. החוקרת תמר ברקאי טוענת ש"אימוץ רעיון האחריות חברתית על ידי התאגידים כרוך בהתגבשותן של ציפיות ותביעות מהציבור". לדעת ברקאי נושא האחריות החברתית עבר התפתחות ממצב של "תרומה וולונטרית" ל"אחריות חברתית כפויה" כשלחצים של מחזיקי עניין כופים פעולות חברתיות רצויות. ברקאי מדגימה זאת באמצעות תקרית תאגיד האנרגיה הבינלאומי "של" (Shell) שזיהם ב- 1995 את מימי הים הצפוני. חרם הצרכנים שפרץ הוביל בתוך שבועיים לצניחת מכירות החברה ב-70%. דבריה של ברקאי מחזקים את התומכים ביצירת לחצים חברתיים שידחפו לרגולציה גלובלית בנושא מכירת הקרקעות. התאגיד מעוניין למקסם את שורת הרווח ולכן כל עוד הוא ירוויח, הוא גם ישקיע. ברור כי במידה והרגולציה תשנה את רכישת הקרקעות מרכישה לחכירה לזמן קצוב, תקוצר התקופה בה ניתן "לקצור את פירות ההשקעה". זה ישפיע על סך ההשקעה, אך כנראה לא על עצם ההשקעה.

נראה כי ראוי לקבוע שלתאגיד לא תתאפשר רכישת קרקע לצמיתות. אורך התקופה שבה הוא יחזיק בקרקע יותנה בסכום השקעת הכספים במדינה: ככל שהסכום יהיה גבוה, זמן החכירה יהיה גבוה ובכל מקרה יוגבל בחמישים שנה, כדי שלפחות הדור הבא של התושבים המקומיים יוכל ליהנות מפירות ההשקעה. בשנות הפעילות של התאגיד ילמדו המקומיים שימוש בטכנולוגיות מתקדמות, יאמצו נהלים יעילים ויקשרו קשרים בינלאומיים לשיווק התוצרת. כך המנושלים מאדמתם או יורשיהם ייהנו מפירות ההשקעה ויחלו להדביק חלק מהפערים בינם לבין המדינות המתפתחות.

על אף מאבקם המתמשך והבלתי-מתפשר של ארגוני ה-NGO הנלחמים בתאגידי הענק ומוחים על הקפיטליזם המוכוון לשורת הרווח בלבד, נראה כי קצרה ידם מעצירה של תופעת קניית אדמות העולם השלישי. ארגונים אלו גרמו בעבר להתפתחות חוקים רגולטוריים של ממשל תאגידי ואחריות חברתית של תאגידים. אך נושא הקרקעות דורש הליכי חקיקה ורגולציות שאישורם איטי ומורכב. בנוסף, סביר להניח שיהיה צורך לכפות את הפתרון על התאגידים. כדי להשפיע יש להעלות את המודעות הציבורית במדינות המערב, ולדרוש אימוץ השיטה על ידי GLOBAL COMPACT.

הפתרון המבוסס על מודל "שנת היובל" של המקרא יכול לשמש כמתווה אלטרנטיבי ממנו כולם ייצאו נשכרים: התאגידים אמנם ירוויחו פחות אך ישרדו את התהליך וישמרו את היציבות העולמית, התושבים המקומיים וצאצאיהם יחיו על הקרקע שתישמר עבורם. בעתיד יובילו בעליהם החדשים-ישנים של האדמות, ילידי המקום, את עצמם ואת הדורות הבאים לצמצום פערים ולתחרות הוגנת יותר מול העולם המפותח.

לא עוד קפיטליזם דורסני אלא קפיטליזם בעל היבטים חברתיים שמחלחלים אל כל רבדי האוכלוסיה, בעולם כולו.

אפי כדורי הוא איש עסקים ודירקטור בחברות. תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטת בן גוריון בנושא אחריות חברתית של עסקים.

 

ביבליוגרפיה
הא-ג'ון צ'אנג, 23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם, ת"א: הוצאת כנרת זמורה-ביתן, (2011)
מילטון פרידמן, קפיטליזם וחרות, אולינה גרץ (עורכת), ירושלים: שלם, תשס"George Caffentzi, "A Tale of Two Conferences: Globalization, the Crisis of Neoliberalism and Question of the Commons," New Spaces in the Humanities 11 (2012).
קרין תמר שפרמן, "עוני ואי שוויון בישראל", פרלמנט 63, המכון הישראלי לדמוקרטיה, דצמ' 2009Fred Pearce, The land grabbers: The new fight over who owns the Earth, Boston: Beacon Press, 2012.
נעמי חזן, נורית השמשוני-יפה, ואלה קרן, צמיחת המדינות החדשות באפריקה: קולוניאליזם ודה-קולוניאליזם באפריקה, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2002Maria Cristina Rulli, Antonio Saviori, and Paolo D’Odorico, "Global land and water grabbing," Proceedings of the National Academy of Sciences 110.3 (2013), pp. 892-897
יוסי כץ, "והארץ לא תימכר לצמיתות," ירושלים: המכון לחקר תולדות קרן קימת לישראל, 7
שלמה אבינרי, "האוטופיה הציונית של הרצל — חלום ושברו", קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה 40 (1986), עמ' 189-200
זאב ז'בוטינסקי, "כתבים חלק ט'", אומה וחברה, עמ' 173-180
ליה אטינגר, כלכלה עם פנים אנושיות, מכון שחרית

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אפי כדורי.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על האדמות הטובות שלנו

01
שם מלא

סקירה טובה מאוד ורעיון אופטימי.
איך מחליטים מי הבעלים ה'מקורי' של הקרקע? ואם במקום זאת מעבירים אותה לממשלה בתום היובל, איך מוודאים שהממשלה תחלק את המשאבים באופן שוויוני?
אלה שאלות כנות ולא טענות נגד.

02
שפירול

קראתי עד המשפט הבא "במדינות קפיטליסטיות רבות, כולל בישראל, מעמד הביניים הצטמצם ונשחק. במדינות החלשות המצב אף גרוע יותר".
לדעתי מגוחך להשוואות בין המצב של ההורים שלנו שחוו בחייהם חוסר אמיתי לבין החיים שלנו. אגב גם השוואה בין החוסר שחוו ההורים שלנו לבין החוסר שחוו ההורים שלהם לא מקובלת.
העולם מתקדם , חד וחלק , בזכות הקפטליזים, כפרים נידחים היום זוכים לטיפולים רפואיים וזה לא נדיר לראות המוני אפריקאיים עם בגדים בלויים וסמארטפון סיני.
לצערי שהגעתי למשפט הנ"ל הבנתי שמדובר בכתבה מבית מדרשה של דפני ליף וויתרתי.

03
ערן אפרים

מאמר מצוין בעיניי, מסכים עם העובדה שגם הקפיטליזם בעייתי במובנים רבים וחושב שיש מקום ללמוד מהשיטה שמציעה היהדות, יש הרבה שכל. ולראייה, השיטה כבר מיושמת כיום במקומות נוספים בעולם העסקי (כביש 6 וכו'), היכן שמי שעומד על המקח וממכר מתעניין בצלע של תושבי המדינה (בניגוד למדינות העולם השלישי, שם בדרך כלל השלטונות פחות מתעניינים בצלע הזו). ובאשר לתגובות שעלו כאן, זה משקף בעיניי בדיוק את הבעיה המרכזית של הדור שלנו (גם שלי, אני לא יוצא דופן), אנו לא מתעמקים בדברים, מספיק לנו לקרוא משהו שמאתגר או מעצבן אותנו ואנחנו ישר פוסקים עמדה ואף מבטאים אותה בפומבי, עוד לפני שהתעמקנו.

04
ערן אפרים

מאמר מצוין בעיניי, יסודי, מקצועי ובנוי בצורה מרשימה
אני מסכים שיש מה ללמוד מהחוכמה של היהדות, ולראייה זה כבר מיושם במקומות מסוימים (כביש 6, וכו').

06
דליה יאירי דולב

המאמר בעיקר גירה אותי למחשבות ''חיצוניות'' הנוגעות, אמנם , ליכולת של הקפיטליזם ככזה לקנות עולם ומלואו- אבל מזווית אחרת, אולי הזויה ואולי חומר למחשבה. בפסח מותר שהרי שאלות וקושיות הן ליבת החג...
אולי אפשר לגייס את יכולת הקניה של אדמות למדיניות ולפוליטיקה הבינלאומית? נאמר , מדינות המתקשות לקבוע גבולות ויש ביניהן אזורי מחלוקת - מדוע בעצם שלא יעמידו את שטחי המחלוקת למכירה..... נאמר - יבוא בעל ההון , או אותם חברי האמנה המיליארדרים המבקשים להקדיש את הונם למען החברה האנושית, ויקנו, נאמר , את שטחי רמת הגולן.... לא עוד דיון -ישראל או סוריה, ארגון הגג של המליארדרים שולט בשטח , ומחכיר אותו לתושביו....או ליתר דיוק , למי שדואג לפתח אותו.
הזוי? למה לא ...