האם דופקים את הנכים?

למרות השינויים הרבים שחלו בתפיסה הרווחת לגבי אנשים עם מוגבלויות, מיניותם עדיין מדוכאת ומוסתרת. מדוע החברה מסרבת לייחס להם מיניות בריאה?
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

מילי דולר מטופפת אל הבמה בשמלה ירוקה מכוסה נוצות כדי לסגור את התוכנית האמנותית של הערב בבורלסקה חושנית. הקהל, שממלא את תיאטרון אפסטיין בליברפול עד אפס מקום, מתענג על יופייה המכשף. מבחינתה, היא אומרת בריאיון, הבורלסקה היא דרך לתקשר בעזרת תלבושות, הצגה וריקוד – ואת כל אלה היא מגישה בראוותנות מרשימה. אבל מה שהקהל לא רואה הוא בעיית השמיעה שלה, שבגללה היא חייבת לעבוד קשה כדי לשמור על קצב במהלך המופע הנוצץ.

כמה אמנים עם מוגבלויות עלו לבמה בשנים האחרונות כדי לבדר את הקהל הרחב, אף על פי שדולר (בניגוד לאחרים) לא מזכירה במופע את ליקוי השמיעה או הדיכאון שלה, שאותם היא מתארת בכתב בצורה כנה ומעמיקה. מאט פרייזר, אמן רב-תחומי בינלאומי, חוקר זה זמן רב את מערכת היחסים בין נכות, בידור ומיניות. הוא מופיע כרגע בסדרת הטלוויזיה האמריקאית הפופולרית, American Horror Story. לאחרונה הוא אמר בריאיון: "כשיש לך מוגבלות, שני הדברים שאנשים חושבים שאתה לא יכול לעשות הם ללכת מכות וסקס... ולי יש חגורה שחורה ואני מעולה במיטה. התענוגות הגופניים של החיים חשובים לי מאוד".

מחקרים מראים שלאנשים עם מוגבלויות יש סיכוי קטן יותר מאחרים להיות בזוגיות ארוכת-טווח או להתחתן, אף על פי שזה תלוי מאוד בסוג המוגבלות. סקר שנערך ב-2014 שאל את הבריטים אם הם אי פעם שכבו עם אדם בעל נכות פיזית; 44 אחוז השיבו "לא, ואני לא חושב/ת שאעשה זאת". אז איך משנים את הדימויים השליליים של נכות ומיניות שעדיין רווחים בחברה? אנשים בעלי מוגבלויות ותומכיהם קוראים לשינוי כבר עשרות שנים. זה לא יהיה קל, ובכל זאת השינוי בדרך, אף על פי שהוא טומן בחובו חילוקי דעות חדשים.

היסטוריה של דיכוי

במשך מאות שנים מיניותם של אנשים עם מוגבלויות דוכאה, נוצלה ולעתים אף חוסלה כליל. היא נתפסה כדבר חשוד, נפרד ושונה ממיניותם של אנשים ללא מוגבלויות. דוקטור טום שייקספיר, אקדמאי בעל מוגבלות, כתב את הספר The Sexual Politics of Disability לפני קרוב ל-20 שנה, וזה עדיין אחד מהמחקרים מבוססי-הראיות היחידים בתחום. "אני חושב שברוב המקרים, דימויים של מוגבלות ומיניות כלל לא קיימים – בעלי מוגבלויות מוצגים כא-מיניים – או להפך, כסוטים או היפר-מיניים", הוא אומר.

דימויים של מוגבלות ומיניות כלל לא קיימים – בעלי מוגבלויות מוצגים כא-מיניים – או מתאפיינים דווקא בסטייה או היפר-מיניות

דוקטור שייקספיר זיהה כמה גישות מרכזיות שעוברות כחוט השני במיתוסים ובספרות מהתקופה הקלאסית והלאה. דמויות עם מוגבלויות ומיניותן מופיעים לעתים תכופות למדי באגדות ובטקסטים, אך לרוב הן מייצגות מטאפורות שליליות חזקות. לדוגמה, המיתוס של הפייסטוס, שנולד עם רגליים מעוותות וסולק מהאולימפוס על-ידי אמו. מחתנים אותו לאלה אפרודיטה, אבל בגלל המוגבלות שלו הוא נראה לה בלתי גברי, והיא בוגדת בו ובזה לו. הדימוי הזה חוזר בשלב מאוחר הרבה יותר ב"מאהבה של ליידי צ'טרלי" מאת ד"ה לורנס, שם ליידי צ'טרלי מוצאת את סיפוקה אצל שומר היער הגברי כי בעלה "נכה". התסריט הזה, שבו גבר נידון לאבד את אונו המיני בגלל נכותו, ולכן למאהבתו יש חופש לחפש נחמה בזרועותיו של אחר, נודע בשם "תסמונת צ'טרלי".

כפי שדוקטור שייקספיר מציין, גברים עם מוגבלויות (ובמידה פחותה גם נשים), מוצגים כאימפוטנטים ונטולי מין בגלל נכותם, ולכן נתפסים גם כבלתי מושכים ופגיעים ללעג וניצול. כפי שכתב קיקרו: "במומים ובעיוות פיזי יש חומר טוב לבדיחות". ייתכן שזה מסביר את ההנחה שהייתה מקובלת בעבר – שמוטב למנוע מאנשים עם מוגבלויות לחפש מערכות יחסים מיניות כדי לחסוך מהם אפשרות של דחייה. היה מקובל להתעלם מתשוקותיהם המיניות, כי הם לא אמורים – או לא יכולים – למצוא סיפוק מיני.

הדימוי השני הוא מוגבלות כעונש על חטא, שבו האדם עם המוגבלות אינו פרטנר מיני ראוי כי הוא רשע, ולכן, באופן פרדוקסלי, רב עוצמה. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך היא ריצ'רד השלישי של שייקספיר, שמתואר כמעוות בגופו ובמוחו; הוא עצמו אומר שצורתו "טבועה ביד גסה" 1 ובגלל מגבלותיו הפיזיות הוא נתפס כאימפוטנט. גם לנשים עם מוגבלויות הודבקה הסטיגמה הזאת. נשים רבות שסבלו מהפרעות נפשיות – כמו גם אנשים מבוגרים יותר שלקו בדמנציה ואנשים עם גידולים שפירים או ממאירים – נרדפו במסגרת ציד המכשפות האירופאי של המאה ה-17, לדוגמה. אחד מבני התקופה, רג'ינלד סקוט (שופט שלום בקנט), ציין שהן היו "לרוב זקנות, צולעות, מעורפלות-מבט, חיוורות, מצחינות, מלאות קמטים... כחושות ומעוותות ומבע פניהן המלנכולי מחריד את המתבונן".

אנשים עם מוגבלויות סבלו גם מסטריאוטיפ של היפר-מיניות – שהודבק בעיקר לנשים עם לקויות למידה. תפיסה זו הובילה להתעללות מתמשכת בנשים עם מוגבלויות, בייחוד במוסדות, שם אנסו אותן והתעללו בהן דרך קבע במשך מאות שנים. במאה ה-19 קמו אנשים שסיפקו ראיות להתעללות הזאת – שלעתים הגיעה לכדי אונס ורצח. ארכיטיפ נוסף, אומר טום שייקספיר, הוא היחס הלא מודע – ולעתים אף המודע – לנושא הכשירות הרבייתית, לפיו בן זוג עם מוגבלות עלול להיות גורם מזהם שמעביר את ה"בעיה" לדור הבא.

יחסי מין אינם רק עניין של התרבות, לא כל הליקויים עוברים בתורשה, ובעלי מוגבלויות רבים משלימים עם הליקוי שלהם והאפשרות שהוא יעבור הלאה. חרשים, למשל, תופסים את החרשות כתרבות, ולא כליקוי

אנשים עם מוגבלויות קוראים תיגר על התפיסה הזאת בכמה רמות: לדוגמה, יחסי מין אינם רק עניין של התרבות, לא כל הליקויים עוברים בתורשה, ובעלי מוגבלויות רבים משלימים עם הליקוי שלהם ועם האפשרות שהוא יעבור הלאה. ישנם למשל לקויי שמיעה שתופסים את החירשות כתרבות, ולא כליקוי, ומאמינים שיש לאמץ ולהוקיר אותה.

בעזרת האאוגניקה – פילוסופיה חברתית שכבר איבדה כל תוקף חברתי – הביא פרנסיס גלטון את תורת הזיהום עד קצה גבול ההיגיון. הוא טען, יחד עם אחרים שאימצו את תפיסותיו, שיש לאסור על אנשים עם מוגבלויות (וגם על העניים וכל מי ש"אינו כשיר" באופן כללי) להתרבות. תנועת האאוגניקה, שצמחה בבריטניה, התקבלה בהתלהבות בארצות הברית. עד 1914 קרוב לשני שלישים ממדינות ארצות הברית אסרו בחוק על "רפי השכל" וה"משוגעים" להתחתן. "חוקי המכוערים", שעברו לראשונה ב-1880, אסרו על ה"כעורים" להיראות ברחובות כלל. בין 1907 ל-1928 עוקרו אלפי אמריקאים. הלגיטימציה שצברו תפיסות האאוגניקה באירופה ואמריקה הסתיימה בטרגדיה מתבקשת אך מחרידה: רצח שיטתי של אלפי נכים בגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933. ההערכות אומרות כי עד שהסתיימה מלחמת העולם השנייה נרצחו כ-200,000 אנשים עם מוגבלויות.

א-מיניים, היפר-מיניים, סוטים ומזוהמים: ארבעת הדימויים המזיקים האלה מן ההיסטוריה הותירו מורשת מרה לאנשים עם מוגבלויות.

לידתה של תנועת בעלי המוגבלויות

תנועת בעלי המוגבלויות החלה לקרוא תיגר על התפיסות האלה בארצות הברית במחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה ה-20. נכי מלחמה החלו לחזור מווייטנאם ודרשו מהחברה לקבל אותם. גם לסטודנטים היה תפקיד מכריע במאבק הזה. אד רוברטס היה הסטודנט הראשון עם מוגבלות משמעותית שלמד באוניברסיטת ברקלי. בתחילת שנות ה-60 הוא הקים יחד עם סטודנטים בעלי מוגבלויות נוספים את קבוצת The Rolling Quads, שקראה לאוניברסיטה להיות הראשונה שתהיה נגישה באמת לנכים. מאותה נקודה ואילך, פעילים בריטים בעלי מוגבלויות נשאו עיניהם לברקלי בפרט, ולארצות הברית בכלל, ושאבו מהן השראה למאבקם, שכלל גם את המאבק על הזכות לחיים עצמאיים.

ופעילים סטודנטים רצו גם זכות לקיים יחסי מין. אוניברסיטת קליפורניה הסמוכה הגיבה בייסוד המרכז למיניות ולמוגבלות, שם מטפלי מין סיפקו ייעוץ וקישרו אותם ל"סרוגייטים". אף על פי שזנות הייתה אסורה בחוק כמעט בכל מדינות ארצות הברית, המעמד המשפטי של הסרוגייטים לא היה מוגדר (וזה המצב גם היום) – כלומר, מבחינה טכנית, השירותים המיניים שהם מציעים אינם חוקיים או לא חוקיים.

מארק אובריאן, סופר בעל מוגבלות, למד ספרות אנגלית ועיתונאות בברקלי, ובשנות ה-80 התבקש על-ידי מגזין לראיין אנשים עם מוגבלויות בנושא חיי המין שלהם. הוא כתב במגזין של ה"סאן": "רציתי שיאהבו אותי... שיחבקו, ילטפו ויעריכו אותי. אבל השנאה העצמית והפחד היו עזים מדי. לא האמנתי שמגיע לי להיות נאהב... רוב בעלי המוגבלויות שהכרתי בברקלי היו פעילים מינית, כולל אנשים מעוותים לא פחות ממני. אבל שום דבר לא קרה". בסופו של דבר פגש אובריאן סרוגייט, שריל כהן גרין, ואיבד לה את בתוליו. הם הפכו לידידי נפש. שני סרטים נעשו עליו – Breathing Lessons, סרט קצר שזכה באוסקר, ו-The Sessions. הוא זכה לחמש שנות אושר עם הסופרת סוזן פרנבך לפני שמת ב-1999. מאבקו של מארק אובריאן על זכותו למיניות הפך לסמל של הקמפיין הרחב יותר למען זכויות מיניות לאנשים עם מוגבלויות.

לקראת אזרחות מינית

"העזרה שאני מעניקה לאנשים עם מוגבלויות במציאת בני זוג ובשיפור חיי המין מסבה לי אושר וסיפוק בלתי נדלים", כותבת ד"ר טאפי אואנס, מטפלת מינית ומחברת הספר Supporting Disabled People with Their Sexual Lives: A clear guide for health and social care professionals.

במשך 20 שנה היא מנסה להגביר את ביטחונם העצמי של בעלי מוגבלויות ולשפר את גישתם לשירותי מין. לצד שירותים נוספים, היא מפעילה את הקו החם Sex and Disability, את אתר TLC (שמקשר בין בעלי מוגבלויות לשירותי מין) ואת ה-Outsiders Club, מועדון חברתי לבעלי מוגבלויות המעוניינים לרכוש חברים ולמצוא בני זוג. היא מפעילה גם מועדון תמיכה מקוון ואת האתר Sexual Respect Toolkit, המסייע לאנשים העובדים בתחום שירותי הבריאות והטיפול ליזום שיחות על סקס.

סיפוריהם נוגעים ללב. אישה אחת נעזרה בתומך שלה כדי לבקש שהקתטר שלה ימוקם מחדש. האישה מספרת באתר: "הקתטר שלי מוקם בצורה שאפשרה לי ללבוש ביקיני, אבל לא הייתה מתאימה לקיום יחסי מין. כשאמרתי ליועץ שלי שאני מעדיפה סקס על בטן-גב, הוא אמר, 'אוקיי, בואי נזיז אותו'. ועכשיו בעלי ואני נהנים הרבה יותר!" ספרה של אואנס מתאר סצנה תוססת ומתפתחת של אנשים עם מוגבלויות, וגם מעניק עצות פרקטיות לגבי דברים כמו צעצועי מין המתאימים לאנשים עם ליקויים מסוימים. אלה כוללים כריות רוטטות, מכשירי אוננות בשלט רחוק וויברטורים עם ידיות ארוכות לאנשים שלא מצליחים להגיע אחרת.

אואנס היא אחת מיני רבים בעולם שמנסים לספק הזדמנויות לבעלי מוגבלויות המעוניינים להיעזר בשירותי מין. רייצ'ל ווטון, שעובדת בתעשיית שירותי המין באוסטרליה, היא אחת ממייסדות Touching Base, ארגון צדקה שמאז שנת 2000 מקשר בין עובדי תעשיית המין לאנשים עם מוגבלויות. תוכניות דומות הוקמו מאז בקנדה ובניו זילנד. ווטון מגנה בנחישות על תעשיית שירותי המין ועל תפקידה בסיוע לאנשים עם מוגבלויות: "מבחינת אנשים מסוימים עם מוגבלויות, הם חיים רק פעם אחת, ולחכות שהחברה תאמר 'אני רוצה לצאת עם מישהו עם שיתוק מוחין' – טוב, כשתראו חלק מהלקוחות שלי, תבינו שהסיכויים שלהם למצוא בן זוג מוגבלים, אם לא אפסיים", היא אומרת. "אם הם בוחרים להתראות איתי, זה בסדר. החברה צריכה להשתנות, אבל לאנשים עם מוגבלויות מגיע ליהנות מהזכויות שאנשים ללא מוגבלויות נהנים מהן. זה לא עניין של הכול-או-כלום".

מדינות מסוימות בעלות חקיקה מתירנית לגבי שירותי מין  (כמו הולנד, גרמניה, דנמרק ושווייץ) מגלות גישה גמישה לגבי אספקת שירותים לבעלי מוגבלויות. בהולנד, וכן בדנמרק, עובדים סוציאליים שואלים לקוחות עם מוגבלויות אם הם זקוקים לתמיכה מינית כלשהי, ולעתים אף מממנים מספר פגישות עם סייעי מין או רכישת שירותי מין.

החלוצה של מודל "סייעי המין" (sexual assistants) באירופה היא אישה הולנדית, נינה דה פריס. בריאיון סקייפ מביתה שבפוטסדאם היא הסבירה איך אנשים עם מוגבלות פיזית התחילו לבקש ממנה עיסויים אירוטיים בשנות ה-90 (היא לא מציעה חדירה או מגע אוראלי). נפח העבודה הלך וגדל. בסופו של דבר התבקשה דה פריס לדבר על עבודתה בתקשורת ובוועידות.
ב-2003 ביקש ממנה ארגון הצדקה Pro Infirmis להכשיר רשת רשמית יותר של "סייעי מין" בציריך, מה שעורר התנגדות משמעותית מצד קבוצות דתיות וגם מצד בעלי מוגבלויות מסוימים. הארגון נסוג מהפרויקט, אף על פי שארגון אחר מציע כעת שירותים דומים בשווייץ, ואחרים בצרפת. שירות אוננות קליני למדי בשם White Hands זמין מאז 2008 לגברים עם מוגבלויות מסוימות ביפן.

המאבק למען "אזרחות מינית" אינו מאבקם של אנשים עם מוגבלויות בלבד. תומכי המאבק מראים איך מיעוטים מיניים מודרים לשוליים, איך נמנעת מהם נגישות שווה ואיך במדינות מסוימות פעילותם המינית אף מוגדרת כפלילית

דה פריס עובדת כיום עם אנשים בעלי לקויות למידה ודמנציה, אך אין לה בעיה להודות בבעייתיות הקיימת בנושא המודעות וההסכמה. "אני עובדת עם אנשים שלא מסוגלים לתקשר מילולית, אבל יכולים לומר בבירור "לא" או "כן" בעזרת גופם, בעזרת צלילים או הבעות פנים". היא מסרבת לקבל לקוחות כשהיא לא יכולה לזהות רצון ברור להשתמש בשירותים שלה.
באוסטרליה, ארגון Touching Base עובד עם ארגונים של דמנציה ומוגבלויות בניסיון לנסח קווי יסוד להסכמה. "יש כרגע דיון רב סביב נושא ההסכמה", אומרת ווטון. "בהקשר של דמנציה, אנחנו מסתכלים על הדברים שאנשים נהגו לעשות לפני שהתפקוד הקוגניטיבי הידרדר".

"אנחנו מדברים הרבה על הסכמה מתוך מודעות, כלומר להבין למה אתה מסכים, מרצונך החופשי. האחריות שלנו היא ללמוד איך אנשים מתקשרים, בין אם זה במילים, או בעזרת תמונות או מכשירי סיוע".

שום דבר עלינו בלעדינו

המאבק למען "אזרחות מינית" אינו מאבקם של אנשים עם מוגבלויות בלבד. תומכי המאבק מראים איך מיעוטים מיניים מודרים לשוליים, איך נמנעת מהם נגישות שווה ואיך במדינות מסוימות פעילותם המינית אף מוגדרת כפלילית. אבל בעוד שמטרתם של כל הגורמים המעורבים זהה – שוויון יסודי של זכויות מיניות – ישנה מחלוקת לגבי האמצעים.
אולי מפתיע שכתבי עת של אתיקה רפואית לא עוסקים רבות באזרחות מינית ובשאלות הרחבות יותר שהנושא מעורר, אף על פי שחוקרי אתיקה כן בוחנים את הנושאים הקשורים לגישתם של אנשים עם מוגבלויות לשירותי מין בתשלום.

אחד הטיעונים אומר שאנשים עם מוגבלויות מסוימות לא מסוגלים להשיג יחסי מין בלי לשלם עליהם, ולכן יש לפטור אותם מכל עונש הקשור בזנות – ושהמדינה אף צריכה לשאת בעלויות. אחרים טוענים שצרכים מיניים אינם זכויות דה פקטו, ושלכל היותר יש לענות על הצורך של אנשים בסקס בעזרת ארגוני מתנדבים. חוקר אתיקה שבחן את הנזקים הפוטנציאליים של הזנות הסיק שייתכן כי יש יתרון קל להענקת "זכות" להנאה מינית.
אבל איפה קולותיהם של בעלי המוגבלויות עצמם בסיפור הזה? הרי פעילים עם מוגבלויות אימצו את הביטוי: "שום דבר עלינו בלעדינו".

אחד הטיעונים אומר שאנשים עם מוגבלויות מסוימות לא מסוגלים להשיג יחסי מין בלי לשלם עליהם, ולכן יש לפטור אותם מכל עונש הקשור בזנות – ושהמדינה אף צריכה לשאת בעלויות

ישנם אנשים עם מוגבלויות הטוענים כי המדינה צריכה להתיר בחוק שירותי סיוע מיני לאנשים שאינם מסוגלים לקיים יחסי מין באופן עצמאי, ואף לממן אותם. אחרים דורשים צורות אחרות של סיוע, כמו קבוצות תמיכה בנושאים כמו שיקום הביטחון המיני לאחר המוגבלות. ישנה הסכמה רחבה שחינוך מיני צריך לכלול גם את נושא המוגבלויות. ואנשים עם מוגבלויות רוצים לקרוא תיגר על הגישות השליליות שאומרות כי הם אינם מתאימים להיות בני זוג מיניים.
ב-2005 מצא המגזין Disability Now ש-37.6 אחוז מהגברים ו-16 אחוז מהנשים בעלי המוגבלויות ישקלו לשלם תמורת סקס – ולמרות שהם המיעוט בשני המינים, הנתונים האלה גבוהים מאשר בכלל האוכלוסייה. עם זאת, כמה פעילים בריטים ואמריקאים בולטים מודים שהם עצמם לא מרגישים בנוח עם הרעיון כשלעצמו.

איש בלי ידיים

״פריקים״, צילום של צ׳ארלס אייזנמן מהמאה ה-19 בניו יורק.

ד"ר קירסטי לידיארד, סוציולוגית בעלת מוגבלות מאוניברסיטת שפילד, ראיינה לאחרונה מספר קטן של גברים עם מוגבלות ששילמו תמורת סקס. הסיבות שלהם כללו רכישת מיומנות וניסיון בסקס, חיזוק הגוף, הרצון בנושא שיחה משותף עם חברים גברים ותחושת עצמאות. סיבות אלה, היא מסיקה, "לוקחות אותנו הרבה מעבר לשיח הרגיל של 'גברים – ובייחוד גברים עם מוגבלויות – צריכים סקס'", ומוסיפה: "לעתים קרובות, גברים מחברים בין סקס לאינטימיות, ולכן הם חשים חוסר שביעות רצון ונשארים עם 'טעם של עוד'".

אף על פי שהיא מאמינה כי התרת שירותי המין בחוק תייצר סביבת עבודה בטוחה יותר לנשים בתחום, היא מוסיפה: "אני חושבת שההתמקדות בשירותי מין נובעת מכך שאנו חיים בחברה פטריארכלית ששמה דגש רב יותר על תשוקותיהם של גברים. המחקר שלי מראה שלגברים עם מוגבלויות, בנעוריהם, יש מרחב רב יותר לדבר על המיניות שלהם מאשר נשים צעירות עם מוגבלויות, שמדווחות כי הן לא יכולות לתבוע בעלות על מיניותן".

אלכס גניס, פעיל אמריקאי למען זכויותיהם של בעלי מוגבלויות ובעל טור לשעבר בנושא דייטינג ומערכות יחסים, אינו משוכנע שזו הדרך הנכונה: "זה ממסחר את הסקס ומגדיר אותו כפעולה ותו לא. זה מאפשר לחברה לסמן וי שגברים עושים סקס, ולכן אנחנו לא צריכים שינוי חברתי רחב יותר – אנחנו נותנים להם סקס דרך בית זונות, ולכן אנחנו לא צריכים לשנות את היחס החברתי שלנו לאנשים עם מוגבלויות המודרים מהחברה."
"וזה יחס של רחמים, יחס מגונן, כאילו שנותנים לנו את זה כדי לפייס אותנו... במקום שהחברה תשתנה סביבנו", מוסיף גניס. מיק סקרלט, מגיש טלוויזיה ומוזיקאי בעל מוגבלות שהושפע מהפאנק והתרבות הגותית, כותב טור עצות במסגרת ארגון של אנשים עם מוגבלויות – Enhance the UK. הארגון מפעיל את Love Lounge, אתר שמציע עצות בנושא סקס ומערכות יחסים לאנשים עם מוגבלויות. "תארו לכם את זה", הוא אומר. "אני נכה, שגדל בלוטון, ועכשיו מותר לי באופן חוקי ללכת לבית זונות – לקבל סקס תמורת כסף – כי מסתבר שזאת הדרך היחידה שבה אוכל לאבד את בתוליי".

"יש כאן עיוות מיידי של מערכת היחסים שלי עם סקס, וזה אומר שכל מי שאני פוגש מעכשיו והלאה יאמר, 'הוא נכה, זה אומר שהוא משלם על סקס; אני לא רוצה להיכנס למיטה עם מישהו ששילם על זה'".
"אנחנו מחזקים את התפיסה שאנשים מסוימים הם מחרידים ונכים מדי בשביל לעשות סקס כמו כולם, ולכן הם צריכים לשלם על זה. ומדוע זה בסדר לדכא נשים, להפוך את הגוף שלהן לסחורה? זה לא בסדר רק כי אנחנו בכיסאות גלגלים. אני רוצה לחיות בעולם שבו אני נתפס כבן זוג מתאים לסקס לא פחות מכל אחד אחר".

והוא מודאג גם לגבי סוגיות ההסכמה בנושא שירותי המין לאנשים עם מוגבלויות מסוימות, גם כשהדבר נעשה בכוונה טובה. "אם המוגבלות של מישהו היא ברמה שלא מאפשרת לו להביע הסכמה, אם הוא לא יכול לומר כן – ויש הרבה דרכים לומר כן – אז זהו זה".
"צריך להגן על אנשים. בין אם תאהבו את זה או לא, אני חושש שזאת לא זכותם לקיים יחסי מין. הרבה אנשים בלי מוגבלויות לא מקיימים יחסי מין. זאת לא זכות".

סוגיות רחבות יותר

רוב הדיונים בכלי התקשורת המרכזיים בנושא סקס ואנשים עם מוגבלויות דומים לדיונים בין חוקרי אתיקה רפואית – הם מתמקדים בשאלת ה"זכות" לשלם על סקס. אבל זה רק חלק קטן מהתמונה הכוללת. אקדמאים עם מוגבלויות מציירים תמונה רחבה הרבה יותר; הם כותבים על סוגיות כמו הסכמה בהקשר של יכולת שכלית, עיקור כפוי של אנשים עם מוגבלויות, זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות במוסדות לקיים יחסי מין ולא לסבול מהתעללות מינית, וזכויותיהם של להט"בים עם מוגבלויות.

העובדה שאנשים מסוימים עם מוגבלויות פיתחו אזורים ארוגניים שאינם איברי המין, כמו הכתפיים או פנים הפה, רלוונטית לכל מי שרוצה להרחיב את הבנתו במיניות

הפוליטיקה של המין הפכה לאחרונה לחלק מהאג'נדה של תנועת בעלי המוגבלויות, אומרת ליליארד, שערכה גם מחקר פורץ דרך בתחום מיניותן של נשים עם מוגבלויות. היא מציינת שלנשים עם מוגבלויות יש סיכוי גדול הרבה יותר לסבול מאלימות מינית מאשר נשים ללא מוגבלויות, ושיש מעט מאוד שירותים המסייעים לאנשים עם מוגבלויות להיחלץ ממערכות יחסים עם בני זוג מתעללים.

ד"ר ג'ו גוסלינג היא פעילה במאבק בעלי מוגבלויות ומחברת Abnormal: How Britain became body dysphoric and the key to a cure, ספר שחושף את היחס לאנשים בעלי גוף "חריג". "רוב הנשים שאנחנו מכירים מחפשות מערכות יחסים, וזה נכון באותה מידה גם לאנשים עם מוגבלויות", היא אומרת. היא חוששת שאנשים המעורבים בחייהן של נשים עם לקויות למידה מונעים מהן לקיים יחסי מין מכיוון שהן פגיעות לניצול. היא גם פעילה בנושא זכויות להט"בים, ומעריכה שבערך לשליש מהלהט"בים יש ליקוי כלשהו. המחסומים שניצבים בפני להט"בים עם מוגבלויות עלולים להיות שונים מאוד מאלה שניצבים בפני להט"בים ללא מוגבלויות, אומרת גוסלינג – בייחוד כשהם תלויים בתמיכה של סייעים או מטפלים, שחלקם לא יקבלו את פעילותם המינית ואף ינסו לשלוט בה.

היא מזכירה לדוגמה את נושא ההוסטלים לאנשים בעלי לקויות למידה, שם בני זוג הטרוסקסואליים יכולים ללון כשהם באים לבקר. אבל ללהט"בים אסור ללון שם. בשלב מאוחר יותר בחיים, אנשים יכולים לעבור למוסדות מגורים טיפוליים, אך גם שם לא רואים את מיניותם בעין יפה. "העניין פה הוא הזכות של אדם להיות מי שהוא", היא אומרת. "לא יכול להיות שאנשים ייאלצו להחביא את אהבתם".

הדרך קדימה

מיק סקרלט חשב שחיי המין שלו הסתיימו ברגע שעמוד השדרה שלו קרס בגיל ההתבגרות והוא איבד את היכולת להשיג זקפה. מה שהציל אותו, הוא אומר, היו החברות הלסביות שפגש זמן קצר לאחר מכן. כמה שנים אחר כך הוא פגש את דיאן וואלאס, והם יחד כבר 20 שנה.
"אני יודע שסקס הוא הרבה יותר מאשר חדירה", הוא אומר. "אנשים רבים עם מוגבלויות עושים סקס כמו כולם, אבל בשביל חלקנו, סקס הוא לא כמו אצל כולם – אבל זה לא אומר שהוא פחות טוב. אפשר להפוך מקום אחר לאזור הארוגני שלך, אם אין לך תחושה באיברי המין". "יש כל כך הרבה בורות", אומרת דיאן. "אנשים מניחים שאין לנו חיי מין בגלל המוגבלות של מיק. אבל למיק יש מיניות טבעית; הוא כל כך זורם ובטוח בעצמו".

ב-2003 פרסמה פני פפר את Desires Reborn, ספר פורץ דרך של סיפורים ארוטיים בכיכובן של דמויות עם מוגבלויות. "אני מרגישה שאני יכולה לדבר על סקס באופן פתוח ונינוח שאני לא רואה אצל אנשים רבים ללא מוגבלויות", אומרת פפר. "אני חושבת שזה מפני שאנחנו נאלצנו להתמודד עם סוגיות של דימוי גוף וזה מקום טוב להיות בו". היא מזכירה, למשל, את העובדה שהיא יכלה לבקש מהעוזרת האישית שלה למקם אותה ואת מי שהיה אז בן זוגה בתנוחה של יחסי מין: "זה כלל כיסאות, היה לו ליקוי ראייה, אולי אפשר לעשות מזה מערכון!" אבל היא מוסיפה: "לסקס יש תפקיד מרכזי כנתיב להנאה. יש כל כך הרבה לחץ על כל מי שמחוץ לסטריאוטיפ הגוף היפה [בין שיש לו מוגבלות או לא]".

באוניברסיטת ברקלי, איגוד הסטודנטים בעלי המוגבלויות ממשיך לקרוא תיגר על המוסכמות – ומארח סדרת דיונים פתוחים לסטודנטים ולאקדמאים בשם "האם דופקים את הנכים?". בדיונים האלה הם בוחנים סוגיות של נכות, אהבה ומיניות. בסרט תיעודי העוסק בדיונים האלה, אחד הסטודנטים, שיצא עם אישה ללא מוגבלות, התרגש במיוחד כש"היא הציעה שנעשה סקס בכיסא הגלגלים שלי. זאת הייתה מחוות הקבלה האולטימטיבית". אישה צעירה עם מוגבלות סיפרה ברהיטות שסקס הוא "כל דבר שיעזור לי לגמור. זה מחזיר אותנו למין האנושי". וזה העניין, בעצם. פעילים בעלי מוגבלויות מעלים, בסבלנות רבה, כמה נקודות אוניברסליות לגבי מיניות, שתקפות לכולם.

כשמיק סקרלט אומר שסקס אינו רק חדירה, הוא מדבר גם בשם אנשים מבוגרים, או בשם נשים שלא אוהבות חדירה מכיוון שעברו תקיפה מינית, או בשם גברים שאיבר מינם נקטע או ניזוק בעקבות סרטן או פציעה. העובדה שאנשים מסוימים עם מוגבלויות פיתחו אזורים ארוגניים שאינם איברי המין, כמו הכתפיים או פנים הפה, רלוונטית לכל מי שרוצה להרחיב את הבנתו במיניות. מיניות לא חייבת להתמקד באיברי המין, או להיצמד לנורמות הטרוסקסואליות של חדירה. לידיארד גילתה שזה החלק המעצים ביותר במחקר שלה. "מוגבלויות וליקויים יכולים לעורר את המיניות, וכך לשבש את הנורמות המקובלות של מגדר ומיניות. גופים עם מוגבלויות נותנים לנו הזדמנות לחשוב מחוץ לקופסה, מעבר לחדירה, כלומר לתפיסה ההוליוודית לגבי סקס". בהתרסתם נגד כמה מהמיתוסים המזיקים לגבי סקס, אנשים עם מוגבלויות עוד ישחררו את כולנו.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קתרין קוורמבי, Mosaic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על האם דופקים את הנכים?

01
ד.

אין אנשים ללא מוגבלויות. מי שלא מסכים למשפט הזה - שיפסיק לרגע לקרוא, יקפוץ ברגליים צמודות למרחק 10 מ' ואחר כך יחזור ויעדכן אותנו.

יש אנשים שחושבים מה הם יכולים לעשות במסגרת המוגבלויות ויש אנשים שאין להם זמן לחשוב על זה כי הם עסוקים במחשבה "אני מוגבל/ת".
אנשים שחושבים על מה שהם יכולים לעשות במסגרת המוגבלויות - עושים לפעמים דברים המפתיעים אחרים ואפילו אותם-עצמם.
ואלו שלא - לא.

יש אנשים שמנסים להכניס כל דבר, לרבות אנשים אחרים, לתוך קופסאות. יש אנשים שמסכימים לגור בתוך קופסאות שאחרים הכניסו אותם לתוכן. לא במקרה - קבוצת האנשים העסוקים במחשבה "אני מוגבל" חופפת לקבוצת האנשים הגרה בתוך קופסאות שאחרים הכניסו אותם לתוכן.

גם אנשים עם מוגבלויות - הנם מוגבלים. לא צריך לחשוב שההפך מ"אני מוגבל" זה "אני כל יכול". ההפך מ"אני מוגבל" זה "אני יכול לעשות ולנסות כל מיני דברים מעניינים וחדשים".

אף אחד אינו יכול לעצב את העולם כרצונו. זו מוגבלות. בגלל שיש כל כך הרבה עולם, הרבה יותר הגיוני לעצב את עצמך כרצונך, או לפחות לנסות את זה. להילחם בכל מי שמנסה להכניס אותך לקופסה זה מעייף, לא יעיל, מיותר. שים אותם בקופסת "האנשים שרוצים להכניס אותי לקופסה" - ולך הלאה.
בהצלחה.

    03
    .

    מיכל, אם קראת את המאמר עד הסוף את וודאי יודעת שאיגוד הסטודנטים בעלי המוגבלויות באוניברסיטת ברקלי בחר את השם ובסה"כ שאלו אותו לכותרת הכתבה.

נקודה יקרה. תודה על ההערה. המשפט הזה חמק ממני. זה מוריד קצת אחריות ממערכת האתר ומעביר אותה לאיגוד הסטודנטים הנ"ל. מכוער ומיותר. למרבה הצער העובדה שאתה סטודנט, ואפילו בעל מוגבלויות, ואפילו חבר איגוד ואולי גם יושב ראש הועד, אינה מבטיחה שתהיה גם יצור תבוני. אבל כמובן כל אחד והטעם שלו. אני מניחה שזה נראה להם ממש שנון.