הגברים אינם בוכים בלילה

בכל מדינה בעולם מתאבדים הרבה יותר גברים מנשים. למה?
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

סוף סוף הגשים דרַמוֹנד את כל חלומותיו. הוא כבר לא היה אותו ילד קטן שלא הצליח להתקבל לבית ספר יוקרתי – דבר שהסב אז אכזבה גדולה לאמו ולאביו, שהיה מהנדס בחברת תרופות. אביו מעולם לא הקדיש לו תשומת לב רבה בילדותו. הוא לא שיחק איתו, וכשדרמונד עשה משהו שאסור לו לעשות הוא היה משעין אותו על משענת הכיסא וחולק לו כמה חבטות הגונות. ככה גברים התנהגו בימים ההם. ילדים פחדו מאבותיהם וכיבדו אותם. אבות היו אבות. היה קשה לראות את הילדים מבית הספר שבו רצה ללמוד חולפים על פני הבית מדי בוקר בכובעים אלגנטיים. כילד חלם דרמונד להפוך למנהל של בית ספר קטן בכפר מושלם, אבל הוא הצליח להתקבל רק לבית ספר טכני וללמוד עיבוד עץ ועבודות בנייה. יועצי הקריירה צחקו כשהוא סיפר להם על חלומו ללמד. אבל דרמונד היה שאפתן. הוא התקבל לאוניברסיטה והפך לנשיא אגודת הסטודנטים. הוא מצא משרת הוראה, התחתן עם אהובתו מבית הספר, וטיפס אט אט לתפקיד מנהל בית ספר בכפר במחוז בנורפוק. היו לו שלושה ילדים ושתי מכוניות. אמו, לכל הפחות, הייתה גאה בו.

והוא מצא את עצמו יושב לבד בחדר קטן, וחושב על התאבדות.

אימפולסיביות, נטייה למחשבות קודרות, רמת סרוטונין נמוכה, קשיים חברתיים – יש לא מעט גורמים שעלולים להגדיל את הסיכון להתאבדות. רורי אוקונור (O'Connor), נשיא האקדמיה הבינלאומית לחקר ההתאבדות, עוסק כבר יותר מ-20 שנה בתהליכים הפסיכולוגיים שמביאים אנשים לשלוח יד בנפשם. "קראת חדשות הבוקר?" הוא שואל אותי כשאנחנו נפגשים. העיתונים מציגים את הנתונים העדכניים: 6,233 התאבדויות נרשמו בבריטניה ב-2013. ובשעה ששיעורי ההתאבדות של הנשים נותרו פחות או יותר דומים מאז 2007, שיעור ההתאבדות של הגברים היה הגבוה ביותר מאז 2001. כמעט שמונה מכל עשרה מתאבדים הם גברים – נתון שממשיך לעלות כבר יותר משלושים שנה. הסיבה השכיחה ביותר למוות של גבר בין גילאי 20 ל-49 ב-2013 לא הייתה תקיפה, או תאונת דרכים, או מנת יתר, או התקף לב, אלא ההחלטה המודעת שהוא אינו רוצה להמשיך לחיות.

כמעט שמונה מכל עשרה מתאבדים הם גברים – נתון שממשיך לעלות כבר יותר משלושים שנה. הסיבה השכיחה ביותר למוות של גבר בין גילאי 20 ל-49 ב-2013 לא הייתה תקיפה, או תאונת דרכים, או התקף לב, אלא ההחלטה המודעת להפסיק לחיות

בכל מדינה בעולם עולה מספר התאבדויות הגברים על מספר התאבדויות הנשים. אבל למה? איזה היבט של ההוויה הגברית גורם לזה? ולמה המצב רק הולך ומחמיר? חוקרי התאבדויות, או עובדים בעמותות של בריאות הנפש, מקפידים לומר שאין גורם יחיד שמוביל להתאבדות, ושרוב המתאבדים סובלים לפני כן מהפרעות נפשיות, בדרך כלל דיכאון. "אבל הנקודה החשובה באמת היא שרוב האנשים המדוכאים לא מתאבדים", אומר לי אוקונור. "פחות מחמישה אחוזים. לכן הפרעות נפשיות אינן ההסבר לתעלומה. אני חושב שההחלטה להתאבד היא תופעה פסיכולוגית. מה שאנחנו מנסים לעשות כאן במעבדה זה להבין את הפסיכולוגיה של המוח האובדני".

אנחנו יושבים במשרדו של אוקונור בקמפוס של בית החולים המלכותי גרטנייבל. מבעד לחלון, הצריח של אוניברסיטת גלזגו מתנשא אל שמיים קודרים. ציורים שציירו שני ילדיו תלויים על לוח שעם – מפלצת כתומה, טלפון אדום. בתוך אחד הארונות מסתתר אוסף עגמומי: "להבין התאבדות"; "בידיהם הצעירות"; ספר הזיכרונות הקלאסי של קיי רדפילד ג'יימיסון, "נפש לא שקטה". מעבדת חקר ההתאבדות של אוקונור עובדת עם אנשים ששרדו ניסיון התאבדות בבתי חולים; היא בוחנת אותם ביממה שלאחר ניסיון ההתאבדות ומנטרת את מצבם לאחר מכן. היא מבצעת גם מחקרים ניסיוניים כדי לבחון השערות בנושאים כגון עמידות לכאב באנשים אובדניים ושינויים קוגניטיביים בעקבות לחץ נפשי יזום לזמן קצר. לאחר שנים של מחקר גילה אוקונור משהו מפתיע לגבי מוחות אובדניים. זה נקרא "פרפקציוניזם חברתי". וזה יכול לעזור לנו להסביר מדוע מספר הגברים המתאבדים גבוה כל כך.

הבן זוג המושלם

בגיל 22 התחתן דרמונד עם חברתו חומת העיניים ליבי. שנה וחצי לאחר מכן הוא הפך לאבא. תוך זמן קצר היו לו שני בנים ובת. למשפחה לא היה הרבה כסף, כמובן, אבל הוא מילא את חובותיו. הוא לימד במהלך היום ועבד כברמן בערבים. בימי שישי הוא עשה משמרות לילה באולם הבאולינג, משש בערב עד שש בבוקר. בשבת הוא ישן במהלך היום וחזר שוב למשמרת לילה. ואז הייתה לו משמרת צהריים בפאב בימי ראשון, מעט מנוחה, וחזרה לבית הספר בשני בבוקר. הוא לא התראה הרבה עם ילדיו, אבל הדבר החשוב ביותר מבחינתו היה לדאוג לרווחת המשפחה.

בנוסף לעבודה, דרמונד גם למד; הוא היה נחוש לעמוד בכל הדרישות לתפקיד מנהל. שאפתנות מביאה להתקדמות. הוא קיבל משרות בבתי ספר גדולים יותר. הוא הוביל את משפחתו למקומות טובים יותר. הוא הרגיש כמו מנהיג מוצלח. הבעל המושלם.
אבל הוא לא היה.

פרפקציוניסטים חברתיים מזהים את עצמם עם התפקידים והאחריות שהם מאמינים שיש להם בחיים. "העניין הוא לא הציפיות שלך מעצמך", מסביר אוקונור. "אלא מה אתה חושב שאנשים אחרים מצפים ממך. אכזבת אחרים כי לא הצלחת להיות אבא טוב או אח טוב, או כל דבר אחר". מכיוון שזהו שיפוט של האופן שבו אנשים אחרים שופטים אותנו, הוא עלול להיות רעיל במיוחד. "זה בכלל לא קשור למה שאנשים אחרים באמת חושבים עליך", הוא אומר. "אלא למה שאתה חושב שהם מצפים ממך. זה בעייתי כל כך מפני שזה לא בשליטתך".

אוקונור נתקל לראשונה בפרפקציוניזם חברתי במחקרים של סטודנטים אמריקאים. "חשבתי שזה לא יהיה רלוונטי בהקשר הבריטי ושזה בכלל לא יהיה רלוונטי לאנשים מרקע קשה במיוחד. אבל זה כן. זאת תופעה נפוצה להפליא. ראינו אותה גם באזורים העניים ביותר בגלזגו". זה התחיל ב-2003 עם מחקר שנערך על 22 איש שניסו להתאבד זמן קצר לפני כן (לצד קבוצת ביקורת). כדי להעריך אותם, השתמשו החוקרים בשאלון המורכב מ-15 שאלות שמודדות הסכמה בעזרת הצהרות כגון "כדי להצליח אני צריך להתאמץ אפילו יותר כדי לרצות אחרים", או "אנשים מצפים ממני להיות מושלם". "מצאנו קשר בין פרפקציוניזם חברתי לאובדנות בכל האוכלוסיות שחקרנו", אומר אוקונור, "כולל העניות ביותר והעשירות ביותר".

אבל עדיין לא ברור מדוע זה המצב. "ההשערה שלנו היא שפרפקציוניסטים חברתיים רגישים הרבה יותר לאיתותי כישלון מהסביבה", הוא אומר. אני שואל אם הכוונה היא למחשבה שלא הצלחת למלא תפקיד מסוים, ואילו תפקידים הגברים חושבים שעליהם למלא? אב? מפרנס?
"יש עכשיו שינוי בחברה", עונה אוקונור, "אתה חייב להיות גם מר מטרוסקסואל. יש כל מיני ציפיות גדולות – ועבור גברים אלה עוד הזדמנויות להרגיש שהם נכשלו".

יש כסף, אין משמעות

החשש שלא עמדת בציפיותיהם של אחרים, תחושת האסון המתרגשת בך כשאתה חושב שאכזבת אותם – אלה תופעות שהולכות ונעשות נפוצות יותר באסיה, שם שיעור ההתאבדויות הוא לעתים גבוה להחריד. המצב הקשה ביותר הוא בדרום קוריאה, שלפי מדדים מסוימים היא המדינה בעלת שיעור ההתאבדויות השני בגובהו בעולם. כ-40 דרום קוריאנים נוטלים את חייהם מדי יום, לפי דו"חות מ-2011. סקר שנערך ב-2014 על-ידי ה-Health Promotion Foundation, העובד בשיתוף עם הממשלה, מצא שלמעט יותר מחצי מהמתבגרים במדינה היו מחשבות אובדניות בשנה החולפת.

אויצ'ול קים, פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת אינהא (INHA) בדרום קוריאה, מאמין שאחת הסיבות המרכזיות לכך היא הסבל הגדול שנוצר בעקבות המעבר המהיר של המדינה מעוני כפרי לחיי השפע העירוניים. לפני 60 שנה הייתה דרום קוריאה אחת המדינות העניות בעולם, הוא אומר, ומשווה את מצבה להאיטי לאחר רעידת האדמה של 2010. אם בעבר רוב התושבים חיו בעבר בקהילות חקלאיות, כיום 90 אחוז מהתושבים חיים באזורים עירוניים.
השינוי הזה זעזע את היסודות התרבותיים שבמשך 2,500 שנה הושפעו בצורה משמעותית מהקונפוציאניזם, מערכת ערכים שהתאימה לחיים חקלאיים בקהילות קטנות ואף מבודדות. "הדגש היה על שיתוף פעולה", מסביר קים. "באופן כללי, זאת הייתה תרבות אכפתית ונדיבה. אבל העיר תחרותית והישגית מאוד". עבור רבים, משמעות ההצלחה האישית השתנתה. "אתה מוגדר על-ידי מעמד, כוח ועושר, שלא היו חלק מהתרבות המסורתית". מה הסיבה לשינוי הזה? "מלומד קונפוציאני שחי בחווה בכפר הוא אולי חכם מאוד, אבל הוא עני", אומר קים. "רצינו להתעשר". ולטענתו, הרצון הזה הוביל למין כריתה של המשמעות אצל הקוריאנים. "זו תרבות ללא שורשים".

כ-40 דרום קוריאנים נוטלים את חייהם מדי יום, לפי דו"חות מ-2011. סקר שנערך ב-2014 מצא שלמעט יותר מחצי מהמתבגרים במדינה היו מחשבות אובדניות בשנה החולפת

וזו גם תרבות שבה הנתיבים להצלחה תובעניים מאוד – יום העבודה בדרום קוריאה הוא הארוך ביותר מבין קבוצת האומות העשירות של OECD – ונוקשים. מי שנכשל כמתבגר עלול בקלות להרגיש כאילו הוא נכשל בחייו. "החברה המכובדת ביותר בדרום קוריאה היא סמסונג", אומר קים. הוא אמר לי ש-90-80 אחוז מעובדיה מגיעים מאותן שלוש אוניברסיטאות. "אם לא התקבלת לאחת מהשלוש האלה, לא תוכל לקבל עבודה בתאגיד גדול (לא הצלחתי לאשר את הסטטיסטיקות האלה בעזרת מקורות בשפה האנגלית, אבל לפי העיתון הקוריאני JoongAng Daily, עלו בעבר האשמות ביחס מפלה לטובת אוניברסיטאות מסוימות).

והצעירים הקוריאנים לא חותרים אך ורק לקריירה מוצלחת. "אם אתה סטודנט טוב, המורים, ההורים והחברים שלך מכבדים אותך. אתה פופולרי. כולן רוצות לצאת איתך". הלחצים המופעלים על הצעירים להגיע לשלמות, חברתית או אחרת, עלולים להיות אדירים. "הערכה עצמית, הערכה חברתית, מעמד חברתי, הכול מתמזג", הוא אומר. "אבל מה קורה למי שנכשל?"

החלום ושברו

בנוסף למשרות החלקיות שבהן עבד, ובנוסף ללימודים, דרמונד גם התנדב, מה שגזל זמן נוסף מילדיו ואשתו. ליבי התלוננה שהוא עובד יותר מדי. היא אמרה שהיא מרגישה מוזנחת. "הקריירה חשובה לך יותר ממני", היא הייתה אומרת. וגם המעברים התכופים ממקום למקום עם כל משרה חדשה בבית ספר חדש לא עזרו. הוא היה באמצע התנדבות בבית חולים בקינג'ס לין כשגילה על הרומן הראשון. אישה הגישה לו חבילת ניירות. "אלה מכתבים שאשתך כתבה לבעלי", היא אמרה. הם היו מיניים מאוד. אבל הדבר הגרוע ביותר היה שבמכתבים ניכר כי עד כמה ליבי מאוהבת באותו אדם.

התאבדות

מות אותלו, מאת פומפאו מרינו מולמנטי.

דרמונד הלך הביתה כדי להתעמת עם אשתו. ליבי לא יכלה להכחיש. הראיות היו שם, במכתבים, בכתב ידה. הוא גילה שהיו כל מיני סצנות ברחוב של המאהב שלה. היא נסעה לאורך הרחוב, חולפת שוב ושוב מול ביתו בניסיון לראות אותו. אבל דרמונד לא היה מסוגל לעזוב אותה. הילדים היו קטנים, והיא הבטיחה שזה לעולם לא יקרה שוב. הוא החליט לסלוח לה. דרמונד נהג ללכת לקורסי הכשרה בסופי שבוע. יום אחד הוא חזר וגילה שהיה לה פנצ'ר וששוטר הכפר החליף לה גלגל. זה מאוד נדיב מצדו, הוא חשב. זמן מה לאחר מכן באה אליו בתו בת ה-11 בדמעות. היא תפסה את אמה במיטה עם השוטר.

המאהב הבא של ליבי היה איש מכירות של חברה רפואית. הפעם היא עזבה את הבית, אבל חזרה שבועיים לאחר מכן. דרמונד התמודד עם כל האירועים האלה בדרך היחידה שהכיר – הוא שמר את הכול בפנים. הוא מעולם לא היה הטיפוס שנופל לרצפה ופורץ בבכי. לא היו לו חברים קרובים לדבר איתם, וגם לוּ היו לו, הוא כנראה לא היה אומר שום דבר. אף אחד לא רוצה להודות שאשתו שוכבת עם כל הכפר. ואז ליבי הודיעה לו שהיא רוצה להיפרד.
כשסוף סוף התגרשו קיבלה ליבי את הבית, הילדים, הכול. וברגע שתשלום המזונות הוסדר, דרמונד נשאר עם מעט מאוד ביד. אף אחד בבית הספר לא ידע דבר. מבחינתם, הוא עדיין היה הגבר המרשים שבמשך שנים שאף להיות: המנהל המצליח, נשוי עם שלושה ילדים נהדרים. אך כצפוי, בסופו של דבר הכול נחשף. אחד המורים אמר לו, "שמעתי שאשתך עברה?"

לפרפקציוניסטים חברתיים יש ציפיות חריגות מעצמם. ההערכה העצמית שלהם תלויה במידה מסוכנת בשמירה על רמה גבוהה, לעתים בלתי אפשרית, של הצלחה. וכשהם מובסים, הם קורסים

באותה תקופה הוא כבר עבר לגור בחדר קפוא בחווה במרחק 15 קילומטר מקינג'ס לין. הוא חש שהגבריות שלו נפגעה. הוא היה מרושש. הוא הרגיש כמו כישלון, הגבר הנבגד, לא האדם שכולם ציפו שיהיה. הרופא רשם לו כדורים. הוא זוכר שישב בבית וחשב לעצמו שהדרך הקלה ביותר לפתור את בעיותיו היא פשוט לגמור עם החיים המחורבנים האלה.

לפרפקציוניסטים חברתיים יש ציפיות חריגות מעצמם. ההערכה העצמית שלהם תלויה במידה מסוכנת בשמירה על רמה גבוהה, לעתים בלתי אפשרית, של הצלחה. וכשהם מובסים, הם קורסים. אבל פרפקציוניסטים חברתיים אינם היחידים שמזהים את עצמם עם המטרות, התפקידים והשאיפות שלהם. הפסיכולוג בריאן ליטל מאוניברסיטת קיימברידג' מוכר בזכות מחקרו בנושא "פרויקטים אישיים". הוא מאמין שאנחנו עלולים לזהות את עצמנו איתם עד כדי כך שהם הופכים לחלק מתחושת העצמי שלנו. "אתם הופכים להיות הפרויקטים האישיים שלכם", הוא נהג לומר לכיתה שלו בהרווארד.

לפי ליטל, ישנם סוגים שונים של פרויקטים, הנושאים בחובם מטענים שונים של ערך. לצאת עם הכלב לסיבוב זה פרויקט אישי, אבל גם להפוך למנהל בכפר פסטורלי, וגם להצליח כאב וכבעל. למרבה ההפתעה, חוקרים חושבים שאופיים של הפרויקטים תורם לרווחה שלנו רק מעט. מה שבאמת משפיע על מידת האושר שהפרויקטים האישיים מסבים לנו, הוא עצם הסיכוי שנצליח להשלים אותם. אבל מה קורה כשהפרויקטים האישיים שלנו מתחילים להתפרק? איך אנחנו מתמודדים? והאם קיים בין המינים הבדל שירמוז לנו מדוע כל כך הרבה גברים מתאבדים?

התשובה לשאלה האחרונה היא כן. נהוג להניח שגברים מתקשים לדבר על הקשיים הרגשיים שלהם. מחקרים מראים שזה נכון בכל הנוגע לפרויקטים כושלים. "נשים מתמודדות באמצעות דיבור על הפרויקטים שלהן ועל האתגרים שבדרך", טוען ליטל בספרו "Me, Myself and Us", "ואילו גברים מעדיפים לשמור את האתגרים האלה לעצמם".

במחקר שבו השתתפו אנשים במשרות ניהוליות בכירות, גילה ליטל הבדל בולט נוסף בין המינים. "אחד ההבדלים הברורים הוא שעבור גברים, הדבר החשוב ביותר הוא לא להתעמת עם התנגדויות", הוא אומר לי. "המוטיבציה העיקרית שלהם היא לשעוט קדימה. נשים חוששות יותר לגבי האקלים הארגוני והקשר שלהן לאחרים. אני חושב שאפשר להשליך את זה גם על החיים מחוץ למשרד. אני לא רוצה להנציח סטריאוטיפים, אבל הנתונים נראים ברורים".
אישוש נוסף לכך מתקבל ממאמר משנת 2000 שנכתב על-ידי צוות בראשות שלי טיילור (Taylor) מ-UCLA. הצוות בחן תגובות ביו-התנהגותיות ללחץ, ומצא כי בעוד שגברים נוטים להגיב ללחץ בגישת "הילחם-או-ברח" הידועה, נשים מעדיפות את גישת "טפלי-והתחברי". "אף על פי שגם נשים עלולות לשקול התאבדות ברצינות", אומר ליטל, "החיבור החברתי שלהן מביא אותן לחשוב, 'אלוהים, מה הילדים שלי יעשו? מה אמא שלי תחשוב?'. לכן יש להן נטייה להימנע מהמעשה עצמו". גברים, לעומתן, עשויים לראות במוות את ה"ברח" האולטימטיבי.

ובכל זאת, הבריחה הקטלנית הזאת דורשת נחישות. דוקטור תומס ג'וינר מאוניברסיטת פלורידה סטייט חקר את ההבדלים בין אנשים ששוקלים התאבדות לבין אלה שגם מממשים את הנטייה האובדנית. "אי אפשר להתאבד בלי לפתח חוסר-פחד מהמוות", הוא אומר. "וכאן באים לידי ביטוי, לדעתי, ההבדלים בין המינים". ג'וינר מספר על אוסף גדול של סרטוני אבטחה ומשטרה המצוי ברשותו, שבו אפשר לראות אנשים "הנואשים להרוג את עצמם, ואז, ברגע האחרון, נרתעים כי זה כל כך מפחיד. הרתיעה הזאת מצילה את חייהם". האם הוא מנסה לומר שגברים נוטים פחות להירתע? "בדיוק".

ברוב המדינות המערביות, מספר הנשים שמנסות להתאבד גדול יותר ממספר הגברים שמנסים להתאבד. אחת הסיבות לכך היא השיטה שבה בוחרים. בעוד שגברים מעדיפים לרוב תליה או ירייה, נשים מעדיפות לקחת כדורים

יש לציין שברוב המדינות המערביות, מספר הנשים שמנסות להתאבד גדול יותר ממספר הגברים שמנסים להתאבד. אחת הסיבות לכך שיותר גברים מתאבדים בפועל היא השיטה שבה הם בוחרים. בעוד שגברים מעדיפים לרוב תליה או ירייה, נשים מעדיפות לקחת כדורים. מרטין סיגר, פסיכולוגי קליני ויועץ לעמותת השומרונים, מאמין שעובדה זו מוכיחה כי לגברים יש "כוונה אובדנית" רבה יותר. "שיטת ההתאבדות משקפת את הפסיכולוגיה", הוא אומר. דניאל פרימן ממחלקת הפסיכיאטריה של אוניברסיטת אוקספורד סיפר לי על מחקר הכולל 4,415 מטופלים שהגיעו לבית החולים לאחר שפגעו בעצמם; המחקר מצא פער משמעותי בין מידה הכוונה האובדנית אצל גברים ונשים. אבל ההשערה עדיין לא אוששה. "אני לא חושב שהוכיחו את זה בצורה מכריעה", הוא אומר. "אבל מצד שני, זה דבר שקשה מאוד להוכיח".

גם אוקונור חושב ששאלת הכוונה עודנה פתוחה. "אני לא מכיר מחקרים חדשים שבחנו את זה, כי זה דבר שקשה מאוד לבדוק", הוא אומר. אבל סיגר משוכנע. "אני חושב שאצל גברים ההתאבדות דומה להוצאה להורג", הוא אומר. הגבר מסלק את עצמו מהעולם. זאת תחושה של כישלון ובושה אדירים. המין הגברי מרגיש שעליו מוטלת האחריות לפרנס, להגן, להצליח בחיים. כשאישה מאבדת את מקום עבודתה זה כואב לה, אבל היא לא מרגישה שהיא איבדה את הזהות או את הנשיות שלה. כשגבר מפוטר, הוא מרגיש שהוא לא גבר". גם הפסיכולוג הנודע רוי באומייסטר מסכים עם התפיסה הזאת; התיאוריה שלו לגבי התאבדות כ"בריחה מהעצמי" השפיעה על אוקונור רבות. "גבר שלא מסוגל לפרנס את משפחתו אינו גבר, במובן כלשהו", אומר באומייסטר. "אישה היא אישה, יהיה אשר יהיה, אבל גבריות אפשר לאבד".

בושה

בסין, פקידי ממשל מושחתים מתאבדים לא אחת – בין היתר כדי שהכסף שהושג באמצעים לא כשרים יישאר בידי המשפחה, אבל גם כדי להימנע עונש מאסר ומחרפה. נשיא דרום קוריאה לשעבר, רו מו היון, התאבד ב-2009 לאחר שהואשם בלקיחת שוחד. אויצ'ול קים אומר שמבחינת רו, "הוא התאבד כדי להציל את אשתו ובנו. [הוא חשב ש]הדרך היחידה שבה יוכל לעצור את החקירה היא להרוג את עצמו". קים מדגיש שבושה דווקא אינה מניע מרכזי להתאבדות בדרום קוריאה, אך המצב במדינות אחרות יכול להיות שונה. צ'יקאקו אוזאווה דה סילבה, אנתרופולוגית מאמורי קולג' באטלנטה, מספרת לי שביפן, "הרעיון הוא שכשאדם מתאבד, כבודו שב אליו או שהבושה נחסכת ממשפחתו".

"גם האחריות כלפי המשפחה היא עול נוסף", אומר קים. הבושה שדבקה באדם עלולה לזלוג ולהכתים את אלה שסביבו. לפי החוק הקונפוציאני הישן, שלושה דורות ממשפחתו של הפושע היו מוצאים להורג. ביפן ובקוריאה, המילה ל"בן אדם" מורכבת מהסימניות "בין" (between) ו"אדם". תחושת העצמי באסיה רופפת יותר ורחבה יותר מאשר במערב. היא כוללת בתוכה גם קבוצות שונות שהפרט חבר בהן. נובעת מכך תחושת אחריות כבדה כלפי אחרים, הבוערת בקרבם של אנשים אובדניים.

יפנים מתכוננים לטקס ההתאבדות המסורתי הנקרא ספוקו, הידוע במערב כחרקירי.

יפנים מתכוננים לטקס ההתאבדות המסורתי הנקרא ספוקו, הידוע במערב כחרקירי.

לפי אוזאווה דה סילבה, תפיסת העצמית ביפן קשורה בצורה מהותית לתפקידים, ואנשים מציגים את עצמם לעתים קרובות לפי מקום העבודה. "הם יגידו, 'היי, אני קן מסוני'. גם כשהם פוגשים אנשים במסיבות מאוד לא רשמיות". הדחף היפני לקחת את התפקידים המקצועיים ללב עלול להיות קטלני במיוחד במקרה של כישלון. "החברה היפנית מאדירה את ההתאבדות במשך שנים ואולי אפילו מאות שנים. כנראה שזה התחיל עוד בתקופת הסמוראים". מכיוון שאנשים תופסים את החברה שבה הם עובדים כמשפחה, "מנכ"ל יכול לומר, 'אני אקח אחריות על החברה שלי' ולהתאבד. וסביר להניח שהתקשורת תציג את זה כמעשה מכובד מאוד", אומרת אוזאווה דה סילבה. ביפן – ששיעור ההתאבדות בה הוא התשיעי בגובהו בעולם, לפי ההערכות – כשני שליש מהמתאבדים ב-2007 היו גברים. "בחברה פטריארכלית האב הוא זה שלוקח אחריות, כמובן".

ממזרח למערב

ב-1990 היה שיעור ההתאבדות בסין מהגבוהים בעולם, אך כיום הוא אחד הנמוכים ביותר. צוות בראשות פול ייפ (Yip) מהמרכז לחקר ומניעת ההתאבדות באוניברסיטת הונג קונג מצא בשנה שעברה ששיעור ההתאבדות צנח מ-23.2 לכל 100,000 איש בסוף שנות ה-90, ל-9.8 אחוז בשנים 2009-11. צניחה מדהימה זו של 58 אחוז התרחשה בתקופה של מעבר גדול מהכפר לעיר, בדיוק כפי שקרה בדרום קוריאה. אבל ההשפעה הייתה הפוכה. איך זה ייתכן?
קים מאמין שסין חווה "הפוגה" כתוצאה מגל התקווה שהתעורר עם המעבר ההמוני אל העיר, אל חיים חדשים. "אין ספק שמספר ההתאבדויות יחזור ויעלה", הוא אומר, ומציין שגם בדרום קוריאה הייתה דעיכה דומה בשנות ה-70 וה-80, כשהכלכלה צמחה במהירות. "אנשים מאמינים שהעשירים מאושרים יותר. כשאתה מתמקד במטרה שלך, בהתעשרות, אתה לא מתאבד. אבל מה קורה כשאתה משיג אותה וזה לא מה שציפית?".

גברים מודדים את עצמם כנגד אמות המידה העילאיות של הגבריות, שמוקירות כוח, שליטה וניצחון. כשגברים מאמינים שהם לא עומדים באמות המידה האלה, הם חשים בושה ומרגישים מובסים

התקווה עלולה להיות דבר מסוכן במקום חסר תקווה: זה מה שגילה רורי אוקונור בגלזגו. "השאלה שלנו הייתה: האם מחשבות עתידיות חיוביות תמיד טובות בשבילך? התחושה שלנו הייתה שהתשובה היא כן". אבל כשהצוות בחן "מחשבות עתידיות פנימיות", קרי מחשבות שמתמקדות אך ורק בעצמי – כגון "אני רוצה להיות מאושר", או "אני רוצה להיות בריא" – חיכתה להם הפתעה. אוקונור בחן 388 מטופלים שניסו להתאבד, ואז עקב אחריהם לאורך 15 חודשים כדי לראות אם ינסו להתאבד שוב. "במחקרים קודמים ראינו שאנשים שדיווחו על רמות גבוהות של מחשבות עתידיות פנימיות דיווחו גם על מספר נמוך יותר של מחשבות אובדניות", הוא אומר. "מצאנו שהגורמים המנבאים הטובים ביותר לניסיונות התאבדות חוזרים הם התנהגות קודמת – זה מתבקש – אבל גם חשיבה עתידית פנימית, ולא באופן שציפינו". הסתבר להם שלאנשים שמתמקדים בתקוות לעתיד יש סיכוי גדול יותר לנסות להתאבד שוב. "המחשבות האלה יכולות לעזור לנו בזמן משבר", הוא אומר, "אבל מה קורה כשלאורך זמן אתה מבין, 'אני לא הולך להשיג את המטרות האלה?'".

הדבר המשותף בין אסיה למערב הוא הקשר בין התפקידים המגדריים להתאבדות. אבל במערב תפיסת הגבריות מתקדמת הרבה יותר – או שלא? ב-2014 החליט הפסיכולוג הקליני מרטין סיגר לבחון את התפיסה התרבותית של תפקידי הגבר והאישה; הוא וצוותו ניסחו בקפידה סדרה של שאלות והציגו אותן בפני נשים וגברים שגויסו על-ידי אתרים בריטיים ואמריקאים נבחרים. הם גילו שלמרות הצעדים הגדולים שעשה המערב, הציפיות המגדריות של שני המינים ביחס לתפקידי הגבר נשארו תקועות בשנות ה-50. הכלל הראשון הוא שאתה חייב להיות לוחם ו"ווינר", מסביר סיגר. "השני הוא שאתה חייב לפרנס את המשפחה ולהגן עליה; השלישי הוא שאתה חייב להישאר בשליטה בכל עת. אם אתה עובר על אחד הכללים האלה, אתה לא גבר". אין צורך לומר שבנוסף לכל זה, "גברים אמיתיים" לא אמורים להפגין פגיעות. "גבר שזקוק לעזרה נתפס כמושא ללעג", הוא אומר. המסקנות שעולות מהמחקר שלו דומות באופן מדהים למסקנות שאוקונור ועמיתיו הציגו בדו"ח של עמותת השומרונים מ-2012 בנושא התאבדות גברים: "גברים מודדים את עצמם כנגד אמות המידה העילאיות של הגבריות, שמוקירות כוח, שליטה וניצחון. כשגברים מאמינים שהם לא עומדים באמות המידה האלה, הם חשים בושה ומרגישים מובסים".

ההתאבדות מאת אדואר מאנה.

ההתאבדות מאת אדואר מאנה.

בחברות מערביות ישנה לפעמים תחושה שהחלטנו כולנו יחד, מתישהו באמצע שנות ה-80, שגברים הם איומים ונוראים. אחת מתוצאותיו של הקרב על שוויון זכויות וביטחון מיני לנשים היא שזה עשרות שנים אנו מתמקדים בדמות הגבר המתעלל והאלים, בעל זכויות יתר. הדימויים המודרניים של הגבר, שנוסחו בתגובה לביקורות האלה, הם נלעגים: המטרוסקסואל היהיר; הבעל המחורבן שלא יודע להפעיל את המדיח. אנחנו מבינים כיום שאסור לנו לצפות עוד להיות בשליטה, להוביל, להילחם, להתמודד עם הכול בשתיקה מכובדת, לפעול כדי להשיג את מטרותינו בלבד, בלי להקדיש זמן לחברים או בני משפחה. אלה הפכו לשאיפות שיש להתבייש בהן, ובצדק. אבל מה עלינו לעשות עכשיו? למרות הקדמה החברתית, התחושה שמעוררת בנו ההצלחה לא השתנתה משמעותית. וגם לא התחושה שמעורר בנו הכישלון. כיצד אנו אמורים להיפטר מדחפים הנובעים מהביולוגיה שלנו; מכללים תרבותיים שקיימים מאז עידן הפליסטוקן וזוכים לאישור מצד שני המינים?

במהלך השיחה עם אוקונור אני מספר לו שלפני כעשר שנים ביקשתי מהרופא שלי כדורים נגד דיכאון כי התחלתי לדאוג לגבי עצמי. בתגובה הורה לי הרופא: "לך לבר ותיהנה קצת יותר מהחיים". "אלוהים!" הוא אומר ומשפשף את עיניו בתדהמה. "וזה קרה רק לפני עשר שנים?"
"לפעמים נדמה לי שאני צריך לקחת כדורים", אני אומר. "אבל – ואני מרגיש נורא להודות בזה – אני פוחד ממה שאשתי תחשוב עליי".
"דיברת על זה איתה?" הוא שואל.
לרגע אחד אני נבוך כל כך שאיני מסוגל לענות.
"לא", אני אומר. "ואני מחשיב את עצמי לאדם שלא נרתע משיחות כאלה. אבל עכשיו, בזמן שדיברנו, נפל לי פתאום האסימון. אני בסך הכול גבר טיפוסי מסריח".
"אבל תבין, אתה לא גבר מסריח", הוא אומר. "זאת בדיוק הבעיה! הנרטיב הפך להיות, 'גברים הם נוראים', נכון? אבל זה שטויות. אי אפשר לשנות את הגברים. אפשר לעשות כמה שינויים קטנים, אל תבין אותי לא נכון, אבל החברה צריכה לומר, 'איך אפשר לייצר מסגרות שגברים ייעזרו בהן? מה יעזור לגברים שחשים מצוקה?'".

הוא מספר לי שב-2008 ניסתה חברה קרובה שלו להתאבד. "זה השפיע עליי מאוד", הוא אומר. "כל הזמן חשבתי, 'איך לא צפיתי את זה? אלוהים, הרי אני מתעסק בזה שנים'. הרגשתי כמו כישלון, שאכזבתי אותה ואת כל מי שסביבה".
זה נשמע לי כמו מקרה קלאסי של פרפקציוניזם חברתי. "אוהו, אין ספק שאני פרפקציוניסט חברתי", הוא אומר. "אני רגיש מאוד לביקורת חברתית, למרות שאני מסתיר את זה היטב. אני כל הזמן מנסה לרצות אחרים, בצורה חסרת פרופורציות. קשה לי מאוד עם המחשבה שאכזבתי אדם אחר".

תכונה מסוכנת נוספת שהוא סובל ממנה היא נבירה פנימית (brooding rumination), כלומר מחשבות בלתי פוסקות על מחשבות. "אני נברן ופרפקציוניסט חברתי, כן, זה בטוח", הוא אומר. "אחרי שתלך אני אעביר את כל שאר הערב, עד שאלך לישון, במחשבות כמו 'אלוהים, אני לא מאמין שאמרתי את זה'. אני אהרוג –", הוא עוצר לרגע. "אני אקלל את עצמי". אני שואל אם לדעתו הוא נמצא בסיכון להתאבדות. "אף פעם אי אפשר לדעת בוודאות", הוא אומר. "אני חושב שלכולם יש מחשבות חולפות על העניין הזה בשלב מסוים. טוב, לא לכולם. יש ראיות לכך שלהרבה אנשים כן. אבל מעולם לא הייתי מדוכא או אובדני, לשמחתי".

בחדרו הקר בחווה בנורפוק ישב דרמונד עם הכדורים שלו ועם הדחף לבלוע את כולם. מה שהציל אותו הוא שאחד הפרויקטים האישיים שלו היה התנדבות בעמותת השומרונים. הוא הלך לשם יום אחד, ובמקום להקשיב ללקוחות הוא דיבר במשך שעתיים. "אני יודע מניסיון אישי שהרבה אנשים חיים כיום בגלל מה שהם עושים", הוא אומר. בינתיים התחתן דרמונד בשנית, וילדיו כבר בגרו. חלפו 30 שנה מאז שנישואיו הראשונים התפרקו. אבל עדיין קשה לו לדבר על זה. אז הוא שותק. "אני מניח שצריך לשמור את זה בבטן, לא?" הוא אומר. "כגבר, מצפים ממך להתמודד. אתה לא מספר לאנשים על הדברים האלה. אסור לך".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי וויל סטור, Mosaic.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על הגברים אינם בוכים בלילה

02
דוד בק

מאחורי התאבדות טמון רצח. דוחפים אנשים למותם כחלק מהתרבות האנושית בשיטות רבות. קל יותר לשכנע גבר להיות התליין המוציא לפועל של הריגתו. אבל גם נשים לוקחות את התפקיד. חלק משמעותי מגורמי וגורמות ההרג בגרימת התאבדות מקבלים את משכורתם מהמדינה.

03
מעיין

ממש לא מסכימה עם עניין הפרפקציוניזם החברתי השייך לגברים. בעולם שלנו נשים מתמודדות עם ערכי פרפקציוניזם בלתי אפשריים. מדדי היופי הבלתי אפשריים שבנות חייבות לעמוד בהם, אמות המידה המטורפות של יופי שאם לאישה אין אותן היא מרגישה לא בטוחה בעצמה, לא נשית דיו, בדיוק כמו שגבר מאבד את ה-"גבריות" שלו. נשים מתמודות עם אותם הלחצים והנורמות כמו הגברים. חוץ מזה, צוין כבר שבמדינות המערב מספר הנשים שניסו להתאבד גדול יותר ממספר הגברים- העובדה שטוענות שבסופו של דבר התאבדו גברים רבים יותר לא אומרת שהמין הנשי לא נמצא במשבר אפילו גדול יותר מהגברים. אבל נכון לומר, בהכללה כמובן, שלמין הנשי יש קצת יותר כלים להתמודד עם זה.
(תמיד ידענו, גברים הם המין החזק, ונשים הן המין החזק נפשית ;)