הדולה הגדולה

ראיון עם דולה, המלווה נשים בהריון ויולדות. על העצמה נשית, על חוויית הלידה, על אופנות בתחום ההריון והלידה. מקצוע ממכר וחוויה ייחודית.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

נרי לייף (ליפשיץ) חומה יושבת מולי ושוצפת: "אישה לא יולדת אחרת ממה שהיא חיה, כמו שהיא אינה אמא שונה ממי שהיא – It's a whole".

נרי מגדירה את עצמה "מחלוצות הדולות בישראל". כבר 15 שנה שהיא מתגוררת בקליפורניה, לשם היגרה עם משפחתה בעקבות עבודתו של בן זוגה, ולצד רהיטוּתה הניכרת משתבצות פה ושם מילים באנגלית לתוך משפטיה. כשקבענו יום ושעה לראיון, היא סייגה: "אם תהיה לידה באותו יום, נקבע מחדש. הנה המפגש הראשון שלך עם המקצוע המשוגע שלי: אני תמיד on-call   כבר 18 שנה שאני מְתַרגלת גמישות מקסימלית, והכול בא בעדיפות שנייה ושלישית וכך הלאה, ורק היולדות שלי בעדיפות ראשונה".

למקצוע התגלגלה לייף-חומה בנסיבות מעניינות. אחרי לידה ראשונה, ייאושית וארוכה לאין קץ, הזמינה את חברתה הטובה אביבה להצטרף אליה כשילדה בשנית, מה שבדיעבד התברר כחוויה מתקנת ואף מכוננת. "הייתי נורא רגועה, היא עשתה לי מסז'ים, צחקה אתי והסתכלה עליי ורקדנו ביחד. הגענו למשגב לדך, לא הייתה ירידת מים, אז אפשר היה לשבת בג'קוזי. אני זוכרת את עצמי יושבת בג'קוזי ושרה שירים, מרגישה… שהקשר הזה עם אישה כל כך אחר. זה לא שהבן זוג שלי לא תמך בי או לא היה שם בשבילי, הוא כן, אבל היא אישה. עם רחם. שעברה לידות. והיא גם החברה הכי טובה שלי." כשהסתיימה הלידה השנייה שלה, נִסית ומהירה לאין תיאור, הסתכל עליה בן זוגה ואמר לה: "תגידי, מה חשבנו בפעם הראשונה? נשים צריכות ללדת עם נשים. מה אנחנו, הגברים, יש לנו לתרום ללידה?"

במקרה או שלא, בתחילת חופשת הלידה שלה צדה את עינה של לייף-חומה מודעה קטנה, כתמתמה, במגזין להורים, שכותרתה "קורס תומכות לידה". היא קראה בה שגב' שושנה גולדבאום פותחת קורס בירושלים, במשגב לדך. קראה ומיד חוותה הארה. "זה מה שאנחנו!", היא אמרה לעצמה, התקשרה לאביבה, ובישרה לה: "זהו. זה מה שנהיה". היא עזבה את האקדמיה, שם הייתה באותו זמן דוקטורנטית בתכנית למדעים קוגניטיביים אצל פרופ' אסא כשר. "באתי לאסא ואמרתי לו: זה, כל הדבר הזה – לא קשור לחיים, אני רוצה להתחבר לחיים. אני הולכת להיות דוּלה".

דולה, חינה, הריון, לידה

דוגמת חינה מידי של דולה. תצלום: ח'דיג'ה דון קריל

מאז סיימה את הקורס בשלהי שנות התשעים עובדת לייף-חומה כדולה ואף מכשירה דוּלוֹת. בימים אלו ראה אור ספרהּ The Art of Coaching for Childbirth , המיועד לאנשי מקצוע בתחומה. הספר נותן ביטוי לתהליך עמוק שעברה כדולה במהלך השנים. "במהלך העבודה שלי הבנתי שאני צריכה להפסיק להשפריץ את האידאולוגיה שלי על לקוחות, זה לא קשר טוב ובריא בין care giver לבין מטופל. זה מה שהרופאים עושים, אבל עם האידאולוגיה ההפוכה. הרופאים באו ואמרו ליולדות: 'אנחנו יודעים מה טוב בשבילכן'. מתוך ראייה מאוד פמיניסטית אני חושבת שגם לדולה אסור להגיד מה טוב ליולדת. אולי נעצור ונלמד את האישה שמולנו, ונראה מה טוב לה? אולי נשאל אותה: 'מי את? מה את? איך את מתמודדת עם כאב? אם את  מבקשת לידה טבעית, אז מה זה עבורך לידה טבעית?' משם הגיע הקואצ'ינג".

לייף-חומה מדברת על המקצוע שלה בדם לבה והאג'נדה שלה צרובה בה. למעשה, יותר משהיא מדברת – היא גועשת. זה אינו עומד בסתירה להיותה אשת שיחה נעימה, אך אני מציין זאת במפורש כדי שבשעה שתקראו את המילים שלה תוסיפו להן נימה של געש, שכן הוא חלק בלתי נפרד ממנה.

מה ההגדרה שלך לדולה?

"דולה היא תומכת לידה. אישה שהוכשרה להבין את תהליך הלידה, ולספק תמיכה גופנית, נפשית וגם ידע ליולדת ולבן הזוג שלה לאורך התהליך, לקראתו, ויש גם פוסט-פארטום דולה, שמעניקה את התמיכה אחרי הלידה".

אבל את מוסיפה להגדרה גם את הנדבך הקואצ'רי.

"נכון. הספר הזה הוא שינוי תפישתי לגבי התפקיד שלנו. מה שקרה זה שהדולה לא רק הפכה לעמדה פוליטית שאומרת 'אני פה כדי לשרת נשים ולהעצים אותן מול הממסד הרפואי', היא גם הפכה להיות מזוהה עם הקריאה ללידה טבעית, וזה מאוד פסול בעיניי. קודם כל, אין לידה טבעית. היום, לאישה המודרנית, התהליך שכרוך בלידה בכלל לא טבעי. לדעתי, יש משהו מאוד מוליך שולל כשאומרים לאישה שהלידה הפיזיולוגית היא הטבעית. מהמון סיבות. בגלל שכרוך בה כאב, וכאב הוא לא חוויה טבעית היום – תראה כמה תרופות יש לנו נגד כאב, כל עולם הרפואה עסוק בשיכוך כאבים – ומשך התהליך, הוא מאוד לא טבעי לנו. אנחנו אוּמת מזון-מהיר, אנחנו רוצים הכול מהר, מבחינתי ניתוח קיסרי זה בדיוק כמו מקדונלד'ס, אני רואה קשר הדוק. אם אנחנו לא מוכנים להיות עם תהליך, ולקבל את האורך שלו, ולכבד את הגוף בזמן שלו, ולהיות בתוך התהליך, אז קיסרי, כן. אנחנו חיים בעולם מאוד צפוי, כל רגע ביממה מתוכנן, ונשים צריכות להבין שזה יהיה לא צפוי. אתה יודע כמה קשה לנשים להשלים עם זה שהן לא יודעות איפה הלידה תתפוס אותן? אין לך מושג. זה אחד הדברים שהכי מלחיצים אותן".

היה ציטוט שלך שנחרט אצלי, "הפכנו לחברה שפוחדת מכאב ומנסה בכל כוחה להעלים אותו". זה גרם לי לתהות, למה כדאי בכלל להתמודד עם כאב אם אפשר למנוע אותו?

"שאלה נורא טובה שאני שואלת היום את היולדות שלי, והנה, לא שאלתי אותן בתחילת העבודה שלי. אז היה ברור לי שהעמדה היא ש'לידה טבעית היא בטוחה יותר, טובה יותר וזולה יותר עבורך'. זה היה ה-statement שאתו עבדתי עם כל יולדת. הייתי נכנסת אז לשיחות כמו: 'נכון, האפידורל ייקח ממך את הכאב עכשיו, אבל מה אחר כך?' למשל, אם אפידורל מעלה באחוזים ניכרים את הסיכוי לניתוח קיסרי או ללידת ואקום, לכאבי ראש, גב וירכיים אחרי הלידה, אז מה עשינו? היום אני בכלל לא מנהלת את השיחות האלה".

חשבתי שאת רוצה לומר שכאב זה חלק מהחיים.

"ברור, אבל על זה אי אפשר לדבר ועל האפשרות ש'יש רווח בכאב' – בכלל אין עם מי לדבר היום".

איך את רואה את המקצוע היום לעומת לפני עשרים שנה?

" לא הלכתי להיות דולה מתוך עמדה פוליטית. היום אני מבינה שלהיות דולה או להיות מיילדת זו עמדה פוליטית חד משמעית, בכל הרבדים. את מעצימה נשים, נקודה. את לא סתם מעצימה אותן, את מעצימה אותן מול ממסד גברי. בארה"ב מי שמנהלים את הלידה הם עדיין רופאים, וזה אפילו לא משנה אם אלה רופאות".

זה לא משנה?

"לא. את צריכה מודעות פמיניסטית-פוליטית כדי לפעול אחרת".

קראתי שיש גם גברים שהם דולות, זה נקרא dude-la, .

"מכעיס אותי".

למה?

"כי 'תצאו לי מהווגינה'".

אבל אמרת שמה שחשוב זו התודעה ולא המגדר.

"לא, לא רק זה חשוב. זו גם ההכרה בכך שאין לכם את זה, אין לכם את המערכת, בגוף. בעבר, דולה הייתה יכולה להיות רק מי שילדה. היום, יש לי תלמידות שלא ילדו. הן יכולות להיות דולות מדהימות, ואחרי שהן יילדו הן יהיו דולות פי אלף יותר מדהימות."

דולה, הריון, מוניטור, לידה

הכנות ללידה. תצלום: קאלה ברניר

אז למה גבר לא יכול להיות דולה מדהימה על אף שהוא לא ילד?

"הוא יכול. זה לא מכעיס אותי ברמה האישית, אני מדברת על זה יותר בראייה פוליטית כשאני אומרת שזה מכעיס אותי, זאת האמת".

כי הם נכנסים לשטח שאינו שלהם?

"כן, כי הלידה היא כזה תהליך נשי קדוש, שלא יתכן שלגברים תהיה בו נגיעה בכלל. אז גם שם? למה גם שם?! לפחות תשאירו לנו איזה חלקת אלוהים נשית כזאת, מאוד ברורה, שבה אין לכם דריסת רגל".

את בעצם אומרת: לו היה קיים שוויון בעולם, זה לא היה מרגיז אותי.

"נכון. כן".

לפני הפגישה דיברתי עם שלוש נשים שהן כרגע בהיריון ושאלתי אותן אם הן שוקלות לקחת דולה וכולן אמרו: 'לא'. והתשובה שהן פחות-או-יותר נתנו היא: 'אני גם ככה רוצה לקחת אפידורל ולהתמסר לכל שאר ההתערבויות הרפואיות כמו פיטוצין, למה בעצם אני צריכה דולה?'

" זה בסדר, זה לא מתאים לכל אחת".

אז מישהי שזו הגישה שלה, את אומרת לה…

"את צודקת. לך זה פחות מתאים. בואי נחשוב על דברים שיכולים להיות יותר רלוונטיים לך. אולי למשל את צריכה פוסט-פארטום דולה, כדי שתקל עלייך אחרי הלידה".

אין לך עמדה ביקורתית כלפי זה?

"ממש לא. בראייה שלי לידה היא סוג של חוויה. יש נשים שמסתכלות ואומרות: הלידה זה אמצעי לקבל ילד בריא, ואם הן לא רואות בזה איזשהו מעבר, אז זה בסדר גמור. יש נשים שמסתכלות על הלידה כעל החוויה המכוננת בחייהן – כאמהות, כנשים – ואם הן רוצות להתעכב יותר על האיכות של החוויה, מבחינתי זו ההגדרה הכי נכונה למה זה דולה. דולה זו הדמות שממוקדת בעיקר באיכות החוויה של הלידה ולא כל כך בתוצאות. כל המערך הרפואי כולו ממוקד בתוצאה."

קרה שהיית בסיטואציה שבה דווקא כן השתכנעת על ידי הרופא שצריך להתערב, והיית צריכה להיות המשכנעת?

"בוודאי".

וזה קשה לשכנע בסיטואציה זו?

" זה קשה אם אין עבודה מוקדמת שבונה את האמון שיגרום ללקוחה שלי ללכת אחריי. אם לא בניתי את זה, אז אין שום הבדל ביני ובין הרופא. הוא אמר ככה, אני אומרת אחרת, והיולדת שם,  תקועה בין שנינו. אגב, אני חושבת שבגלל זה התנועה של ה-Birth Activism נכשלה. תכל'ס נכשלנו. יש לנו מעט מאוד הצלחות. אחת ההצלחות שלנו היא שהיום ממעטים לעשות אפיזיוטומיה (חתך חיץ) כחלק מרוטינת הלידה. עד לא מזמן כל אישה שילדה בפעם הראשונה לא נשאלה אפילו, הטיפול השגרתי כלל חתך. כבר עשר שנים לא ראיתי ביצוע של החתך ביולדות שלי".

ומהם הכישלונות?

"לא הגענו אל היולדות".

באיזה מובן?

"שלוש היולדות שדיברת אתן, שאמרו שהן רוצות אפידורל ופיטוצין? אז לא הגענו אל היולדות. הרוב המכריע של היולדות יולד עם אפידורל, למרות שהן יודעות שהוא מעלה באחוזים ניכרים את הסיכוי לניתוח קיסרי".

נדמה לי שהן מתייחסות ללידה כאל פרוצדורה רפואית. והשאלה, מה רע בזה? למה זה לא בסדר להתמסר לטכנולוגיה ובאותה נשימה להתייחס ללידה באופן הזה כאירוע נורמלי בחיי נשים? יש טכנולוגיה, העולם התקדם, לידה כבר אמורה להיראות כמו פעם. מבט אחד זה להגיד: הטכנולוגיה מעוותת את מה שהיה צריך להיות; ומבט אחר יהיה לומר: יש קידמה.

"אבל זה לא מצביע על קידמה! אם אחת מכל שלוש נשים בארה"ב ואחת מכל חמש נשים בישראל מנותחת, לאן התקדמנו? איך ניתוח כירורגי כמו ניתוח קיסרי הפך להתקדמות? בכל תחום אחר, אם היו סטטיסטיקות כאלה, הפרקטיקה מזמן הייתה נזרקת לפח. בכל תחום שאינו לוקח בעלות על גוף האישה, הפרקטיקה הזאת הייתה ננטשת כי היה מוכח שהיא מובילה לקטסטרופה רפואית. ניתוח קיסרי מיותר שנבע אך ורק מפרקטיקה שגויה – זה אסון".

ונשים יודעות את זה?

"ודאי שהן יודעות את זה!"

ובכל זאת נשים בוחרות בזה.  

"נשים גם בוחרות ללכת עם מחשוף. נשים גם בוחרות בגלולות. נשים בוחרות בכל מה שגברים אומרים להן שהן צריכות, קיבינימט. נשים עדיין נותנות לגברים להגדיר אותן: מה הן צריכות, מה נכון להן. מדברת אתך אמא לשלוש בנות, בא לי לבכות עכשיו. האמת היא, שאני ממש על סף דמעות".

דולה, יולדת, לידה, הריון

דולה בסדנת הדרכה לקראת לידה. תצלום: וונדי קנין

אני מסתכל על הנשים שדיברתי אתן, הן משכילות, נאורות, יש להן מחשבה עצמאית, והן בכל זאת בדעה צלולה רוצות לקחת אפידורל, כי הן חוששות מהחוויה או לחלופין אומרות: 'יש טכנולוגיה, למה לא להשתמש בה'. את משוכנעת שזה מגיע משליטה גברית?

"אני משוכנעת. אני משוכנעת שהן לא יודעות את זה, אבל כן".

הן יכולות להגיד: לא, אנחנו לא רוצות אפידורל, אבל הן אומרות: כן, אנחנו כן רוצות.

"נכון, כי הפחד מכאב הוא גם משהו תרבותי מאוד חזק. וכך גם חוסר היכולת לדחות סיפוקים: 'אני רוצה עכשיו'".

אז התמונה יותר מורכבת.

"ברור שיש יותר מסיבה אחת. השיחה שלנו היא ברבדים שונים. הרובד הפוליטי הוא רובד שאם תשמיע אותו להרבה נשים, יתברר שהן שונאות אותי בגללו, פשוט שונאות אותי".

אני חושב שיש נשים שמגדירות את עצמן כפמיניסטיות, אבל לא יגדירו את עצמן כנשלטות על ידי גברים, או כמי שפועלות כדי לרַצות גבר.

" אני חושבת שזה לגמרי לא מודע מה שקורה פה. האידאולוגיה הדומיננטית בעולם הרפואה היא אידאולוגיה גברית. זה לא שהן, באמת לוקחות אפידורל, או בוחרות בניתוח קיסרי, כדי לרצות איזשהו גבר. שומו שמיים, זה לא ברובד הזה. אני לא חושבת שהן מודעות בכלל לכל המסע ההיסטורי הזה שבו הגברים דחקו את רגליהן של הנשים מהמקצוע המאוד נשי ומאוד טיפולי ומאוד מכיל הזה. לא חושבת שהן יודעות את כל הפוליטיקה מאחורי".

ולו הסטטיסטיקות היו מראות שאפידורל מוביל לניתוח קיסרי רק באחוז אחד מהמקרים?

"היה לי יותר קל עם זה, קודם כל, כי לא הייתי רואה כל כך הרבה נזק לגוף האישה. עדיין הייתי חושבת שאותן נשים מפספסות את אחד הרגעים המאוד אהובים עליי בכל לידה פיזיולוגית ללא משככי כאבים,  הרגע שבו היולדת מגלה את הכוחות שאצורים בה. אני אומרת שחדר לידה זה בית הכנסת שלי, אני הולכת לחדר לידה כדי להתחזק באמונתי, כי מדהים לראות את זה קורה. כאילו לנשים ניתנה הזדמנות מבחינה פיזיולוגית לטפס על האוורסט מספר פעמים בחייהן מבלי באמת לטפס על האוורסט, או להגיע להתעלות הזו, של מי שרץ מרתון וסיים אותו".

וזו לא מליצה, זה באמת זה?

"לא, זה זה. רואים את זה. זה באמת באמת מדהים. אין אישה שילדה לידה פיזיולוגית ולא יודעת על מה אני מדברת. וגם, תחשוב: מה זה עושה למבנה האישיות של אדם, ששם לעצמו למטרה לטפס על האוורסט והגשים אותה? מחשל, מעצים, בונה ביטחון ביכולת. זה מדהים, לא? אתה לא מבין, אני לא יודעת איך להסביר לך…"

לא, אני השתכנעתי.

"זה מדהים! והן מוותרות על זה, כי הן לא חוות את זה אותו הדבר. דרך אגב, הן לא יסכימו אתי. זה תחום שמאוד קשה לשכנע בו ולדעתי גם לא כדאי. לא כדאי לשכנע את מי שבוחרת באפידורל ופיטוצין וזה מה שהיא רוצה".

מצד אחד את לא רוצה לשכנע, מצד שני את רואה ככישלון את העובדה שתנועת ה-Birth Activism לא הגיעה לנשים. איך מגשרים על הפער הזה?

"אני לא יודעת. אולי באמצעות הגישה שמוצגת בספר שלי. אני חושבת שהעובדה שבמהלך הדרך דולה הפכה להיות מזוהה עם לידה טבעית ועםBirth Activism  זו טעות. ואותן דולות שאומרות: 'לא מתאים לי לתמוך ביולדת שרוצה אפידורל', משחקות לתוך התבנית הזאת שבה אנחנו הדולות אמרנו: 'זו הלידה הנכונה, זה מה שנכון לכן, זה מה שטוב לגוף שלכן'.  לא טרחנו להבין את האמונות שלהן לגבי לידה, מאיפה נובעים הפחדים שלהן".

עד כמה מהותית הכימיה שלך עם היולדת?

"זה הכול. זה ממש הכול. אין שום סיכוי שאצליח לתמוך ביולדת אם אין בינינו כימיה".

את  מושקעת רגשית?

"אני לגמרי מושקעת רגשית בלקוחה".

קראתי ב-yelp המון ביקורות מהללות עלייך, ואנשים כתבו שאת כמו משפחה עבורם. אבל אחרי הלידה מתקיים רק עוד מפגש אחד ואז פרידה. איך מנתקים קשר עם משפחה?

"תראה, זה מרגיש כמו משפחה, כי באמת חווינו יחד חוויה מאוד אינטימית. ממש אינטימית כמו יחסי מין, חוויה שקשורה באיברי הרבייה והיא מלאה בכל כך הרבה רגשות ובכזו חשיפה. הגוף של היולדת הוא בפתיחה, היא יותר חשופה משתהיה אי פעם. הכי שברירית, ויחד עם זה הכי חזקה. יש בתהליך פתיחה ודימום והפרשות, והבכי של הזוג שרואה בפעם הראשונה את התינוק שלו וכל הפחד וכל המתח מתפרץ ממנו. את באמת שם נמצאת ברגעים הכי הכי אינטימיים עם הזוג הזה. אבל התפקיד שלי זה לעזור להם לצאת לדרך, וברגע שהם יצאו לדרך, הם יצאו לדרך... אבל יש יולדות שאני עדיין בקשר אתן, וילדו אתי לפני 15 שנה".

אבל היו קשרים שהיו מאוד אינטימיים, ואז פתאום זה הלך ודעך.

"כן".

וזה לא משהו שנורא קשה לעבור כל פעם מחדש?

"לא… לא".

כי בדרך כלל בחיים זה משהו שחווים כאובדן קטן. יש תקופת אבלות.

"נורא מעניין. אנחנו לא רואים את זה בקואצ'ינג כאובדן, בכל זאת ידעת שזאת התקשרות מקצועית לצורך חוויה מסוימת. אנחנו רואים את זה כשיא ההצלחה".

אבל מצד אחר, יש מושקעות רגשית, במובן של משהו שקשה אחר כך לעשות לו ניתוק של 'כאן ועכשיו', של 'נגמר. היה ואין יותר'.

"אף פעם לא חשבתי על זה, אני חושבת אתך עכשיו על זה פעם ראשונה, מודה ומתוודה. אז אני שואלת את עצמי: 'מה עוזר לי להתגבר על הנתק?' אני כנראה מעתיקה את זה לחוויה הבאה, ליולדת הבאה שלי. תמיד יש מישהי שממלאה את החלל.

זה נראה שהמקצוע שלך גורם לך לסיפוק ומלאות, וזה לא דבר של מה בכך.

"אני לא יודעת לשים את האצבע. אני באמת חושבת שאני מתעצמת בעצמי. באותו זמן שבו אני מעצימה נשים אחרות, אני מתחזקת. אני לא יכולה ללדת כל כך הרבה פעמים, אבל כשאני הולכת ללידות של נשים אחרות ואני חווה את העוצמה הזאת שלהן, ואת הנחישות, המיקוד וההתעלות שלהן, אני מתחזקת כאישה. חוזרת הביתה יותר מודעת לעוצמות שלי ולחוזק וליכולות שלי. זה משהו אדיר, לקבל את האישור הזה".

תינוק, לידה

שניות לאחר הלידה. תצלום: דייויד גודמן

זה ממכר?

"כן. זה מקצוע ממכר. לא הולכים לזה בשביל הכסף. ממש לא. זה מקצוע שמשבש את חיי המשפחה, משבש חגים. הלידה עצמה היא סוחטת, פיזית. את יוצאת מהבית, את לא יודעת לכמה שעות. את עושה מסז'ים, משנה עם היולדת תנוחות, היא כבדה, את מושכת אותה, את מושיבה. אם היא לוקחת אפידורל את בכלל עובדת כמו חמור, כי היא לא יכולה להזיז את עצמה, אז את עושה את כל התנועות של הגוף שלה בשבילה כדי שהלידה תתקדם. הרבה פעמים זה סוחט ברמה של היחסים עם הצוות הרפואי, זה לא תמיד קל, יש חיכוך. בהחלט. במשך שנות עבודתי למדתי איך ליצור אתם יחסים טובים, אבל זה לא מובן מאליו".

וכמי שמכשירה היום דולות, איזה תכונה את מחפשת בדולה?

"תכונה שהייתה לי תמיד ואני חושבת שעשתה אותי דולה מאוד טובה זו היכולת לחבר המון נתונים ולהרכיב מהם פאזל, כדי לדעת באיזה שלב היולדת שלה נמצאת, ומה יהיה נכון ליולדת שלה בשלב הזה. העבודה של הדולה היא בשני ערוצים: הראשון, לקדם את הלידה. דולה שלא עובדת נגד השעון חוטאת ליולדת שלה, כי כל ההתערבויות הרפואיות בלידה מתחילות ב-failure to progress. . הערוץ השני הוא איך אני עוזרת ליולדת שלי להתמודד, לעבור את החוויה. זו העבודה המעשית של הדולה בחדר לידה. היא צריכה שיהיו לה כלים לנתח איפה היולדת שלה נמצאת בכל רגע ורגע, באיזה שלב היא בלידה: הצירים הם אלה, ככה וככה שעות היא בלידה, זו התגובה הרגשית שלה, זה מה שאומר המוניטור – הדולה צריכה לקחת את כל הנתונים האלה ובלי להתערב בלידה, רק מלִצפות, לדעת איך לגרום ללידה להתקדם ואיך לעזור ליולדת שלה להתמודד טוב יותר. בדרך כלל, דולה שהיא טיפוס מקדם תעשה עבודה יותר טובה מדולה שהיא טיפוס מכיל."

האם יש הבדל בין המערכות (בתי חולים, רופאים, ביטוחים), ביחס שלהן למקצוע הזה בין ישראל לארה"ב?

"יש הבדל מאוד גדול. הדולות בארץ, ואנחנו מדברים על 18 שנה אחרי שהדולות החלוצות הראשונות התחילו לעבוד, עדיין מתמודדות עם דחיקת רגליים מאוד קשה, עם זה שלא רוצים אותן בחדרי לידה, עם זה שהן הרבה פעמים צריכות להתחבא בתור 'החברה של' ולא להגיד שהן דולות, למרות שיש כל כך הרבה תכניות הכשרה לדולות בארץ. ואם למדת פה, אז את יכולה לעבוד פה אבל לא שם... זה לא נחלת כולן אבל הרבה מתמודדות עם זה. וזה לא צריך להיות כך. בארה"ב, לכל יולדת מאפשרים להביא עד שבעה significant others – תלוי במדיניות של בית החולים – לפי בחירתה. יש קבוצות רופאים וחדרי לידה מאוד מזמינים, שנהנים מהתוספת של הדולה ללידה, וכאלה שבהם הדולה היא כורח המציאות, אבל היא תזכה לשיתוף פעולה מהצוות, היא לא תיזרק משום חדר לידה".

צפיתי בסרטונים שלך שבהם את מדברת אנגלית. זו אינה שפת האם שלך, את מרגישה שזה כובל אותך בעבודה באיזשהו אופן?

"חרב פיפיות. כן, זה עושה אותי פחות רהוטה. לפעמים פתאום נעלמת לי מילה. אני נורא רוצה להגיד משהו, אבל זה לא הולך להיות מדויק, אני מוצאת את כל המילים שליד, אבל לא את המילה נכונה. זה מה-זה מעצבן אותי, כי אני בעצם אישה מאוד רהוטה. אז כן. זה פחות מגביל ביחסים, בגלל שהאינטימיות מאוד גבוהה והאנשים שאני עובדת אתם יודעים שזו השפה השנייה שלי, אז הם גם הרבה יותר סלחניים. אבל, למדתי גם לראות את היתרון. זה בכלל היתרון שבהגירה. בלעשות דברים מחדש. אין לך שבילים חרושים ואת צריכה לחרוש בעצמך. זה קשה, אבל יש בזה המון דרור. אני חושבת שבגלל שאני צריכה לעשות את המעבר בשפה, אז גם נפתחים אפיקי מחשבה חדשים שאילו הייתי חושבת אותם בעברית, הייתי הולכת בתלם, ובגלל שאני ממציאה אותם באנגלית, הם יכולים לקבל גוונים חדשים".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

2 תגובות על הדולה הגדולה