ההאקר הטוב

האתוס של תרבות ההאקרים הוא פרוע ואנרכיסטי, אדיש לפיתויי ההצלחה. בכל אופן הוא היה כזה, עד שגם הוא נפל קורבן לג׳נטריפיקציה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כל תשתית גדולה ומנכרת הנשלטת על-ידי אליטה טכנוקרטית סופה שתעורר התנגדות. ובייחוד היא תרגיז את מי שרוצה לדעת איך היא עובדת, מי שנהנה מהריגוש שבחריגה מהגבולות, ומי שמוקיר את עקרון הגישה החופשית. קחו לדוגמה את רשת הטלפון האמריקאית של שנות ה-60: תשתית פיזית נרחבת שנשלטה בידי תאגיד תקשורת מונופוליסטי בשם AT&T. ג'ון דרייפר, חייל צעיר בחיל האוויר – שנודע בשם קפטן קראנץ' – גילה שהוא יכול לתמרן את הכללים של מערכות החיוג בעזרת משרוקיות ילדים שהוא מצא בקופסאות דגני הבוקר של "קפטן קראנץ'". על-ידי שריקת תו מסוים לתוך שפופרת טלפון, הוא היה יכול לחדור את השיריון של AT&T ולעשות שיחות בחינם.

דרייפר היה אחד ה"פריקרים" (phreakers) הראשונים, קבוצת פרחחים שהחליטו לחקור ולנצל פרצות במערכת כדי להשיג גישה חופשית. בעיני החברה הקונבנציונלית, הפריקרים האלה היו ליצנים ילדותיים וקמצנים. אבל פעולותיהם נשזרו מאז בפולקלור של תרבות ההאקינג המודרנית. בריאיון ב-1995 אמר דרייפר: "בעיקר עניין אותי איך חברת הטלפון עובדת. לא היה לי רצון מיוחד לרמות אותה ולגנוב שיחות טלפון". אבל בספרו, “Hackers: Heroes of the Computer Revolution”, כותב העיתונאי האמריקאי סטיבן לוי שדרייפר הוא התגלמות רוח "ההאקר האמיתי". לוי ניסה להתביית על העקרונות שמגדירים, לדעתו, את "מוסר ההאקרים". אחד העקרונות האלה הוא "הציווי להתנסות מעשית":

"האקרים מאמינים שאפשר להפיק לקחים יסודיים על מערכות – על העולם – כשמפרקים דברים, רואים איך הם עובדים ומשתמשים בידע הזה כדי ליצור דברים חדשים ומעניינים אף יותר".

למרות הצהרות התמימוּת של דרייפר, ברור שהסקרנות שלו הייתה חתרנית במהותה. היא היוותה איום על שורות הכוח המאורגנות שבתוך המערכת. הפריקרים ניסו לפתוח את תשתית המידע, מעשה שהעיד על התעלמות מחושבת מהרשויות השולטות בה.

הדוגמאות המוכרות ביותר ל"האקרים" מודרניים הן קבוצות כמו אנונימוס וויקיליקס. הם ילידי האינטרנט. הם לוחמים כדי להגן על פרטיות האינדיבידואל ולייצר כמה שיותר שקיפות בכל הקשור למקורות הכוח

הרוח הזאת ממשיכה לנשב גם כיום, כלומר באינטרנט, שבסופו של דבר מורכב ממחשבים המחוברים זה לזה באמצעות תשתית פיזית. האינטרנט מבטיח גישה חופשית למידע וכלים מקוונים לכל בעלי המחשבים הפרטיים. בה בעת, הוא משמש בעצמו ככלי בידי מונופלים תאגידיים ושירותי ריגול ממשלתיים. לכן, הדוגמאות המוכרות ביותר ל"האקרים" מודרניים הן קבוצות כמו אנונימוס וויקיליקס. ה-“Cypherpunks” האלה, ה"קריפטו-אנרכיסטים", הם ילידי האינטרנט. הם לוחמים – לפחות ברמת העיקרון – כדי להגן על פרטיות האינדיבידואל ולייצר כמה שיותר שקיפות בכל הקשור למקורות הכוח.

הדינמיקה הזאת אינה ייחודית לאינטרנט. היא קיימת בסְפֶרוֹת רבות של החיים. ראו, לדוגמה, את האנשים שמשבשים את השערים האלקטרוניים בתחנות הרכבת כדי לדאוג שהם יישארו פתוחים לכול. אולי הם לא מגדירים את עצמם כהאקרים, אבל בבסיס האתוס שלהם קיים בוז כלפי מערכות שלא מעניקות חופש פעולה לאנשים מן השורה. תתי-תרבויות מסוג זה לא תמיד מגדירות את עצמן במושגים פוליטיים. ובכל זאת, יש להן נטייה משותפת ליצירתיות מרדנית שמטרתה להרחיב את אפשרויות הפעולה של האיש הקטן.

הדחף ההאקרי בא לידי ביטוי באוסף של מרידות קטנות המבוצעות לעתים על-ידי בודדים ומוסוות היטב במטרה לגזול מן הרשויות את יכולת התגובה

בניגוד להתקוממות הגלויה של מנהיגי תנועות החירות, הדחף ההאקרי בא לידי ביטוי באוסף של מרידות קטנות המבוצעות לעתים על-ידי בודדים ומוסוות היטב במטרה לגזול מן הרשויות את יכולת התגובה. ברגע שמזהים את הגישה הזאת, אפשר לראות מופעים של "האקינג" בכל מקום. אני יכול לראות את זה בקפוארה. מה זה? ריקוד? קרב? אין זו אלא פעולת האקינג שמקורה בברזיל הקולוניאלית, שם היא העניקה לעבדים דרך להתאמן באמנות לחימה במסווה של ריקוד. כגישה למרד, היא מזכירה את הפרות הסדר הקטנות שמתוארות על-ידי ג'יימס סקוט בספר “Weapons of the Weak: Everyday forms of Peasant Resistance”.

אריכיטיפ ה"האקר" מדבר במהותו על אינדיבידואל המנסה לחיות חיים מועצמים ובלתי מנוכרים. זוהי רוח האאוטסיידר, המחפשת העצמה מחוץ לגבולות שהגדיר הממסד

אם כך, נראה ש"האקינג" היא מסורת עם שורשים עמוקים מאוד – אנושית במהותה לא פחות מהמרי עצמו. ולכן מטריד במיוחד להבין שתרבות ההאקינג, השואפת לפרוץ גבולות, נפרצה בעצמה. אף על פי שקבוצות חסרות פנים כמו אנונימוס מעוררות קונוטציות של תודעה קולקטיבית, אריכיטיפ ה"האקר" מדבר במהותו על אינדיבידואל המנסה לחיות חיים מועצמים ובלתי מנוכרים. זוהי רוח האאוטסיידר, המחפשת העצמה מחוץ לגבולות שהגדיר הממסד.
אולי זאת טעות לנסות לתמצת את מהותו של ההאקר. קשת רחבה של טיפוסים שונים ומשונים יכולים להגדיר את עצמם בצורה הזאת, מהחנון הבודד שמרכיב מכשירי רדיו במוסך הביתי ועד לעיתונאי החוקר שמקדיש את חייו לחשיפת שחיתויות פוליטיות. נראה שאפשר לומר בביטחון שזה לא האקרי במיוחד לשאוף להעצמה קונבנציונלית, למצוא עבודה בחברה מצליחה ולקרוא ספרים כמו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים". הדחף ההאקרי הוא האלמנט המהותי. ובין היתר, הוא קורא תיגר על השאיפות התאגידיות.

בספרי, “The Heretic’s Guide to Global Finance”, השתמשתי בדמות זו של ההאקר כמודל לקוראים המעוניינים לקרוא תיגר על המערכת הפיננסית הגלובלית. מנגנון ההון הגלובלי נתפס כמערכת מורכבת, מדכאת ומנכרת. הדרך המסורתית לצאת נגדו היא להקים קבוצות – כגון “Occupy Wall Street" – כדי להשפיע על הפוליטיקאים וכלי התקשורת להפעיל עליו לחץ בשם הציבור. אבל הגישה הזאת מייצרת דינמיקה מוכרת: האקטיביסט המסור מול האינטרסים המושרשים של האליטה העסקית. כל קבוצה מגדירה את עצמה בניגוד לקבוצה אחרת, וכך מתהווה מצב של מלחמת חפירות שלא מובילה לדבר. לעתים קרובות האקטיביסטים מתייאשים ומתלוננים בפני מקורביהם על אי-יכולתם להשפיע על "המערכת". הם בונים זהות של קדושים מעונים פסימיים, ומה שמחזיק אותם היא מין סולידריות פטישיסטית עם אנשים אחרים השרויים במצב דומה.

ההאקר הוא דמות מעורפלת, הוא מתמחה בסטייה מהגבולות המקובלים, כולל גבולות המאבק האידיאולוגי. רוחו קונדסית, חתרנית וקשה להגדרה

נמשכתי לארכיטיפ ההאקר כי בניגוד לאקטיביסט המסורתי, שמגדיר את עצמו כמי שעומד ישירות מול המערכות הקיימות, ההאקר פועל בעקיפין. ההאקר הוא דמות מעורפלת, הוא מתמחה בסטייה מהגבולות המקובלים, כולל גבולות המאבק האידיאולוגי. רוחו קונדסית, חתרנית וקשה להגדרה. ואפשר לטעון כי במקום לכוון לרפורמה ספציפית, רוח ההאקר מהווה למעשה "אופן קיום", גישה כלפי העולם.

ראו לדוגמה את תת-התרבות של החוקרים האורבניים, המתועדת על-ידי ברדלי גארט בספרו “Explore Everything: Place-hacking the City". החיפוש אחר קיצורי דרך לא שגרתיים – דרך מערכת הביוב, למשל – הוא מלהיב כי במסגרתו מזדמן לכם לראות דברים שאתם לא אמורים להתעניין בהם. הסקרנות שלכם לוקחת אתכם למקומות שאתם לא שייכים אליהם. וכך הופכת החקירה האורבנית לקריאת תיגר אישית על הנורמות החברתיות. תוצר הלוואי של החקירה הזאת הוא ידע פרגמטי, שיבוש דפוסי החשיבה הקיימים וגם ביטול הניכור – אתם רואים מה נמצא מאחורי התשתיות שסובבות אותנו ומתקרבים למציאות של עולמנו החברתי.
הרגישות הזו מועילה להתמודדות עם מערכות שמייצרות מחסומי-גישה פסיכולוגים, פוליטיים וכלכליים. כשמדובר במערכת מורכבת – מחשב, מערכת פיננסית, או תחבורה עירונית – תמיד עובר קו בין האינסיידרים האקטיביים והמאורגנים-היטב לבין האאוטסיידרים הפסיביים והמבוזרים. ההאקרים קוראים תיגר על הבינאריות הזו בכך שהם חותרים לגישה; הם עושים זאת על-ידי פריצה, או על-ידי הגדרה מחדש של הגבולות המפרידים בין בעלי הרשות לנטולי הרשות. אפשר לקרוא לזה ניכוס.

דמות בעלת כוח כלכלי, כמו בעלים של מפעל, בונה מכונה כדי להרחיב את שליטתה. הלודיטים האקטיביסטים שוברים אותה במחאה. אבל ההאקר חוקר ואז משנה את המכונה כדי לגרום לה להרוס את עצמה, או מתכנת אותה כך שתשבש את המטרה שלשמה הקימו אותה בעליה, או מנגיש אותה לכל מי שאינו בעליה. על כן, המערכת המוסרית של ההאקרים היא מבנה מורכב. אין היא אך ורק סקרנות חוקרת, סטייה מרדנית או חדשנות יצירתית המתקיימת בתוך המערכות החולשות על חיינו. היא נוצרת כתוצאה מהמפגש בין כל השלוש.
המונח "האקר" התפשט והתגבש בעידן טכנולוגיית המידע והמחשב האישי. כותרת המשנה של ספרו החשוב של לוי – "גיבורי מהפכת המחשב" – מיצב את ההאקרים, באופן מיידי, כצלבנים של תרבות חנוני המחשבים. אמנם חלק מעקרונות ההאקרים שתוארו בו הם רחבים – למשל "לא לבטוח בסמכות" ו"לעודד ביזור" – אבל אחרים הם ייחודיים לנושא טכנולוגיית המידע. "אפשר ליצור אמנות ויופי בעזרת מחשב", אומר אחד מהם. "כל המידע צריך להיות חופשי", מכריז אחר.

מחשבים, ומעל לכול האינטרנט, הם אמצעי הפרנסה העיקרי של אנשים רבים. ולכן אפשר להבין את החרדה הציבורית בכל הקשור לדמותו המאיימת של ה"האקר" הפלילי, הנבל האכזרי שפורץ את חומות האבטחה כדי לגנוב ולחולל מהומה

מאז, הייצוגים הפופולריים ביותר של האקרים הלכו בעקבות לוי. "סנוקראש" (1992), רומן הסייברפאנק של ניל סטיבנסון, הציג את גיבורו הירו כ"אחרון ההאקרים העצמאיים". הסרט "מרדף ממוחשב" הציג צוות צעיר של נינג'ות מחשבים ששולטים בז'רגון. הסטריאוטיפ התקשורתי שהלך והתגבש דיבר על גאוני מחשבים צעירים המשתמשים בכישוריהם הטכנולוגיים האדירים כדי לשלוט במהלך האירועים ולהילחם באחרים. והוא נותר הדימוי הפופולרי עד היום. בסרט "סקייפול" (2012) מסדרת ג'יימס בונד, השחקן בן וישו בורא מחדש את אמן הגאדג'טים "קיו" כהאקר צעיר עם לפטופ ששולט בשורות קוד ביעילות על-אנושית, כאילו שמוחו מחובר ישירות אל המחשב.

אז במובן מסוים, המחשבים בראו את ההאקרים, או לפחות את הדימוי התרבותי המוכר שלהם. אבל הם גם הפילו אותם. אם התפיסה הפופולרית לא הייתה קושרת את ההאקר בקשר הדוק כל כך לעולם טכנולוגיית המידע, קשה להאמין שהוא היה סובל מהדמוניזציה שממנה סבל עד היום, או שהיה אפשר לנטרלו בצורה יעילה כל כך.

מחשבים, ומעל לכול האינטרנט, הם אמצעי הפרנסה העיקרי של אנשים רבים. ולכן אפשר להבין את החרדה הציבורית בכל הקשור לדמותו המאיימת של ה"האקר" הפלילי, הנבל האכזרי שפורץ את חומות האבטחה כדי לגנוב ולחולל מהומה. לא משנה שבתרבות ההאקינג ה"אמיתית" – זו שקיימת בחללי עבודה של האקרים ובקהילות קוד פתוח ברחבי העולם – הפעולה המכנית של הפריצה למחשב היא רק ביטוי אחד לדחף של ההאקרים לחקור את השטחים שמעבר לגבולות הממוסדים. העיתונות הסנסציונית מזהה את אתוס ה"האקינג" עם פעולת הפריצה לרשתות מחשבים. כל מי שעושה זאת מוגדר כ"האקר", יהיו מניעיו אשר יהיו. וכך, צורת ביטוי בודדת לאלמנט בודד מהרוח ההאקרית המקורית מוצגת בתור הדבר כולו.
מבעד למשקפי הבהלה הציבורית המוסרית, נראים ההאקרים ככלבי תקיפה. בנרטיב הזה, המאפיינים העיקריים שלהם הם תוקפנות והיעדר מוסר. איך עלינו להתגונן בפניהם? כלומר, איך להשלים את הנרטיב המסורתי של טובים-מול-רעים? הדרך הטבעית לעשות זאת היא להפוך את הצייד הלא חוקי ליערן. וכך נוצרים האקרים-גיבורים, אשפי מחשבים ישרים המגנים על טובת הכלל.

ג'נטריפיקציה היא תהליך שמשכך איומים מעורפלים וממיר אותם לכסף. צורה גולמית – שכונת עוני, טקס ילידי או פרקטיקה לא מקובלת כמו פארקור – מופשטת מן האחרוּת שלה ומוגשת מחדש באופן שמתחשב ברגישויות המיינסטרימיות

כאן מתחילה להיווצר צורה נוספת של שחיתות. ה"האקר הטוב" השתלם לבוראיו במגוון דרכים, כיוון שבעולמנו הממוחשב ישנה גם תעשייה טכנולוגית תחרותית עצומה ותוקפנית להפליא עם אובססיה רצינית לחדשנות. זוהי ממלכת הסטארטפים, קרנות ההון-סיכון וחטיבות המו"פ הנוצצות בתאגידים הגדולים. ובתתי-תרבויות כמו זו של עמק הסיליקון, אנו רואים כיצד רוח המרד נכנעת לכוח היחיד שעלול להרוס אותה: הג'נטריפיקציה.

ג'נטריפיקציה היא תהליך שמשכך איומים מעורפלים וממיר אותם לכסף. צורה גולמית – שכונת עוני, טקס ילידי או פרקטיקה לא מקובלת כמו פארקור – מופשטת מן האחרוּת שלה ומוגשת מחדש באופן שמתחשב ברגישויות המיינסטרימיות. זהו תהליך חזרתי. אלמנטים נחשקים ובלתי מאיימים של תרבות המקור נשלפים ממנה ועוברים תהליך של פורמליזציה וחידוד, בעוד שאלמנטים מטרידים מוסרים ממנה.

תהליך הג'נטריפיקציה מבוסס על גלים עוקבים של חלוצים שמצמצמים בהדרגה את הסיכון הקיים, לכאורה, בצורה החריגה. ג'נטריפיקציה נדל"נית מתחילה באנשים שנמשכים לאזורי שוליים -- אמנים ואנשים שונים שהתפכחו ונשרו מן הזרם המרכזי. למרות הדחפים האנטי-תרבותיים שלהם, הם תמיד מביאים עימם שרידים מהתרבות השלטת, בין שמדובר בצבע עורם או בתשוקתם לקפה טוב, וכך מוכשרת הקרקע לנטיעתם של שווקים מסוימים. בית קפה עם וי-פי מופיע ליד המרכז הקהילתי הסומלי, ומאותת לזרם המרכזי שהאזור הזה מעט פחות מנוכר משהיה בעבר.

אם חוזרים על התהליך הזה מספיק פעמים, נשחקת בהדרגה תחושת הסכנה שהרחיקה בעבר את אנשי הנדל"ן והיאפים. לפתע מגיעה נקודת המפנה. באמצעות אוסף של פעולות אינדיבידואליות שאינן נשלטות על-ידי אף אחד, האחר האקזוטי מוקף לפתע במסגרת בטוחה: מעניין, מלהיב ומגניב, אבל לא מאיים. הוא הופך למושא מקובל למציצנות, כמו נמר שהופך למוצג בגן חיות, ואז לתמונה, ואז לשמלה עם הדפס של נמר שלובשים למסיבת קוקטיל. תחושת הג'נטריפיקציה מתעוררת כשדימוי רדוד זה של נמר עולה על החוויה האותנטית של הנמר החי.

אבל אני לא מדבר רק על נדל"ן. בחנויות הקוסמטיקה של רחוב אוקספורד בלונדון אפשר למצוא מוצרי טיפוח המעוטרים בדימויים פגאניים של אמא אדמה. מדוע סמלי הסגידה לאדמה מופיעים בתוך מבצר הצרכנות, מודפסים על מוצרים שנועדו לנטרל תהליכים גופניים ולשלוט בהם? כי הם עברו ג'נטריפיקציה. עדיין קיימים כיסים של פגאניזם אותנטי, אבל בזרם המרכזי טוהרו הדימויים האלה מהקשרם החתרני.

כיום אנו עדים לג'נטריפקציה של תרבות ההאקרים. הפרחחים האנטי-תרבותיים האלה גויסו לשירותו של מעמד יזמי הטכנולוגיה המלוקקים

בשולי הג'נטריפיקציה נמצאות "אופני קיום" שלמים – אורחות חיים, תתי-תרבויות והשקפות עולם שמכילים דחפים מרדניים. תרבות הראפ היא דוגמה מצוינת לכך: היא צמחה בגטו אך חצתה את הסף והפכה ל"דבר שלבנים אוהבים". הג'נטריפיקציה מייצרת "חשיבה כפולה", כלי שבאמצעותו יכולים אנשים בעמדות כוח לאמץ, ללא תחושת סתירה, פרקטיקות שנולדו מתוך התנגדות לעקרונות שהם עצמם מייצגים.

כיום אנו עדים לג'נטריפקציה של תרבות ההאקרים. הפרחחים האנטי-תרבותיים האלה גויסו לשירותו של מעמד יזמי הטכנולוגיה המלוקקים. אין ספק שבתחילה זה היה תהליך תמים. אמנם הקשר בין המערכת המוסרית של ההאקרים לתרבות הסטארטאפים נולד מתוך דחף אנטי-תרבותי של חנונים "אאוטסיידרים" שמתעסקים עם אתרי אינטרנט. אך כמו בכל תהליכי הג'נטריפיקציה, הגלים העוקבים של אנשים מנוכרים פחות ופחות ששטפו את העולם הזה, הבליטו את האלמנטים הלא-מאיימים של תרבות ההאקרים על חשבון האלמנטים החתרניים שלה.

מצד אחד, עמק הסיליקון הפך לבית עבור מספר רב של טכנולוגים משכילים שתופסים את עצמם, באופן כללי, כמורדים נגד הפרקטיקות העסקיות המקובלות. אבל מצד שני, הוא מכיל גם קרנות הון-סיכון רבות. חברי הקבוצה הראשונה מנסים, בצורה מפורשת, להקים מונופולים מקוונים – כמו אלה שהקימו פייסבוק וגוגל – כדי להתחרות על כספי המשקיעים. ומטרתם הסופית היא להניב רווח גדול עבור המייסדים והמשקיעים, ואולי גם עבור התאגידים הגדולים שירכשו אותם.

בהקשר הכלכלי הנוכחי, סקרנות, חדשנות והתנסות חזרתית הן המידות הטובות האולטימטיביות, ומכיוון שהן מאפיינות את התרבות ההאקרית, אנשים רבים מעוניינים להציג את עצמם כחלק ממנה. תכונות כמו חתירה להעצמה אישית והערצה של פתרונות מתוחכמים דומות ממילא לתכונותיו של היזם, ולכן אפשר להציג את ההאקר השובב במושגים מעולמו של שומפטר: חדשן המנסה "לשבש" את הגורמים השולטים בשוק באמצעות "מרד" נגד האליטה.
ומכאן נולדה ההגדרה החדשה של תעשיית הטכנולוגיה ל"האקינג" – חדשנות חריגה-אך-מתוחכמת של יזמים אופטימיסטים ומעשיים. אין בה שום דבר זדוני: היא פשוט גישה גמישה לפתרון בעיות למטרות רווח. ההגדרה הזאת, שמדיפה ניחוח של ג'נטריפיקציה, אינה רק נרטיב אישי מגניב; היא גם כלי עסקי יעיל שעוזר לתעשיית הטכנולוגיה לבדל את עצמה מהמרובעים התוקפניים של וול סטריט המתחרים איתם על אותו מאגר של בוגרי אוניברסיטאות טריים.

סטארטאפים שונים מציגים את עצמם כ"אנדרדוגים", אך בה בעת הם מודעים לכוח ולעושר האדירים של התעשייה הטכנולוגית שהם משתייכים אליה. ולכן הקונוטציות השליליות של תרבות ההאקינג נעלמות אט אט

נקודת המבט המחודשת הזאת, שמציגה את היזם הטכנולוגי כהאקר, היא חלק ממערכת החשיבה הכפולה שהולכת ומתהווה בעמק הסיליקון: סטארטאפים שונים מציגים את עצמם כ"אנדרדוגים", אך בה בעת הם מודעים לכוח ולעושר האדירים של התעשייה הטכנולוגית שהם משתייכים אליה. ולכן הקונוטציות השליליות של תרבות ההאקינג נעלמות אט אט. מי אמר שהאקר לא יכול להיות בעמדת כוח? גוגל עוטה על עצמה מין זהות האקרית שכזו, עם מבוגרים שמשחקים פינג פונג על משטח סינתטי ירוק בקפיטריה תוך כדי שהם מנהלים את מדיניות בקרת הרשתות בחברה.

החשיבה הכפולה הזאת זולגת גם לתרבות התאגידית המסורתית, עם מוסד ה"האקאתון" שהולך וצובר פופולריות. ענקיות פיננסיות כמו "ברקליס" עורכות "מאיצי סטארטאפים" והאקאתונים של טכנולוגיה פיננסית בפורומים כמו ה-FinTech Innovation Lab ב"קנרי וורף" בלונדון, לכאורה כדי לגלות את "עתיד התחום הפיננסי"... או לפחות עתיד אפליקציות התשלומים שהן יוכלו לרכוש. בתוך ההקשר הזה, מוסר ההאקרים מתרוקן מתוכן ונבלע בתוך אידיאולוגיית ה"פתרונאות" (solutionism), אם להשתמש במונח שטבע מבקר הטכנולוגיה יבגני מורוזוב. הוא מתאר את החזון של תעשיית הטכנולוגיה, שתופסת את העולם כסדרה של בעיות הממתינות לפתרונות (רווחיים).

תהליך הג'נטריפיקציה הזה הופך למלחמה על השפה. אם מספיק גורמים חדשים עם השפעה תקשורתית יחלו להשתמש בגרסה המרוקנת-מתוכן של המונח, הוא יאבד את העוקץ. אנחנו נישאר עם העמדת פנים ותו לא, עם תרבות שלא מצליחה לקרוא תיגר על השאיפות הקונבנציונליות. והנה, בוגר סטנפורד ניגש אליי במבט רציני ומגיש לי כרטיס ביקור שעליו כתוב, ללא שמץ אירוניה: "מייסד. משקיע. האקר". כל תהליך של ג'נטריפיקציה מציג בפנינו, באופן בלתי נמנע, שתי אפשרויות. האם זונחים את הצורה המקורית, משאירים אותה ליאפים ופונים לארץ הפראית הבאה? או שמנסים לשבש את התהליך, להשחית פרסומות של סוכנויות נדל"ן ולהפגין מחוץ לבר היין עם שלטים שמכריזים "יאפים הביתה"?

תלוי. עד כמה אכפת לכם? אין ספק שלתושבי שכונות המהגרים אכפת מספיק כדי לייצר תנועות התנגדות אמיתיות לג'נטריפיקציה, אבל מי רוצה להגן על האתוס של ההאקרים? יש מי שחושב שהרוח ההאקרית היא מטופשת ומיותרת בכל מקרה, מין דחף אינדיבידואליסטי אנוכי, ולא תנועה פוליטית אותנטית. למי אכפת אם היא תיפול קורבן לג'נטריפיקציה?

הג'נטריפיקציה היא תהליך של שיכוך שלוקח את הפראי ומכניס אותו למסגרות. אני מאמין שפעולת ה"האקינג" היא ההפך מזה, כיוון שהיא לוקחת מערכות חוקים מוגדרות ומחזירה אותן למצב נזיל ופראי

אבל אנחנו צריכים להתייחס לאירוניה שמסתתרת כאן. הג'נטריפיקציה היא תהליך של שיכוך שלוקח את הפראי ומכניס אותו למסגרות. אני מאמין שפעולת ה"האקינג" היא ההפך מזה, כיוון שהיא לוקחת מערכות חוקים מוגדרות ומחזירה אותן למצב נזיל ופראי. בעוד שהג'נטריפיקציה מנסה לבנות גדרות בטוחות סביב דברים, הדחף ההאקרי הוא לנסות להפיל את הגדרות, או להזיז אותן למקום חדש. אלה שני כוחות מנוגדים הפועלים בתוך החברה האנושית. ויכול להיות שהג'נטריפיקציה של תרבות ההאקינג היא, בעצם, הפשע ההאקרי המושלם.

אולי אני חוטא ברומנטיזציה. אולי תרבות ההאקינג מעולם לא הייתה קיימת באיזו צורה פראית ומועדת לג'נטריפיקציה. אולי היא תמיד הייתה חלק מתהליכי הקומודיפיקציה הקפיטליסטיים– פירוק וסידור מחדש של דברים. אולי ההאקרים, כמו האמנים וההיפסטרים המפוכחים, הם פשוט חיל החלוץ שתפקידו לזהות את ההשקעה הרווחית הבאה. אולי תרבות ההאקינג תמיד סבלה מסתירה פנימית בין התשוקה לבלתי יציב והמוזר לבין דחף השליטה של היציב והנורמלי. אין ספק כי בייצוגים המיינסטרימיים של תרבות ההאקינג – בין שמדובר בגרסה הפלילית או בגרסת עמק הסיליקון – ישנו פטיש של שליטה: המתכנת או היזם המוכשרים שיושבים מול מחשב ומתמרנים את העולם, עושים דברים מסתוריים או מדהימים שאינם בהישג ידו של אדם מן השורה.

אבל אני רוצה לתבוע בעלות על המילה ולהכריז שרוח ההאקר האמיתית לא שוכנת במשרדי גוגל ולא ביעדים רווחיים. הדחף ההאקרי לא עוסק בעיצוב מוצרים או יצירת "פתרונות". האקר ללא כוונה אנטי-קונבנציונלית אינו האקר. הוא סתם מתכנת. רוח ההאקינג המקורית אמורה להיות נגישה לכול. את הרוח הזאת אפשר לזהות בסדקי השוליים שנמצאים בכל מקום. היא נמצאת בצורות חדשות של ייצור קהילתי ובתרבות העשה-זאת-בעצמך, בחללי היוצר ובחוות האורבניות. אנו רואים אותה בהתרחבות הסצנות ה"פתוחות", מחומרה פתוחה ועד לביוטכנולוגיה פתוחה, ובסקרנות שאופפת את מדפסות התלת-ממד ככלי שבאמצעותו אפשר להביא עיצובי קוד פתוח לעולם הייצור. בעולם של מוסדות כלכליים אדירי ממדים ואנוכיים, אנו זקוקים לצורות של התנגדות יומיומית. בעולם שלי, פעולת ה"האקינג" היא דרך להשתחרר מאובססיית הרווחים, ולא הדרך המובילה אל הרווח.

יאפים הביתה.

ברט סקוט הוא מחבר הספר “The Heretic’s Guide to Global Finance”.

AEON Magazine.Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow them on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ברט סקוט, Aeon.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על ההאקר הטוב