הורים פשוט לא מבינים

הורי התלמידים הצעירים ביותר, בני העוד-לא-שלוש, מגיעים בכל סתיו מבוהלים וחרדים לגן הילדים בברוקלין שבו מלמדת אשתי. זוהי תחילת ההרפתקה הגדולה של ילדיהם בלמידה וחִברות, על כל ההבטחה ומפחי הנפש שהם זוכרים מימי בית הספר שלהם. למרבה המזל, כל אחד מבני השנתיים האלה הוא מיוחד – זה לפחות המסר הסמוי שההורים מנסים להעביר לאשתי כשהם באים לאסוף את הילדים בסוף היום. איזה יופי של סיבובים עושה בלינדה, הם אומרים – "היא צריכה ללמוד בלט, לא?" – ושמת לב באיזה ריכוז טריסטן עורם קוביות לגו זו על גבי זו? – "הוא מהנדס מלידה." כולם חושבים שילדיהם יגדלו להיות כוכבי בייסבול, אגדות הוליוודיות או זוכי נובל. הם לא שולטים בזה: טבעי שכל הורה יראה את ילדיו באופן שונה מהאופן שבו אחרים תופסים אותו. במקרים מסוימים המשקפיים הוורודים האלה מועילים הן לתחושת הערך העצמי של ההורים והן לזו של הילדים. אבל במקרים אחרים הם יכולים לפתח הכחשה שלא מועילה לאיש.

עמוק בפנים רובנו מאמינים שאנחנו מיוחדים באופן כלשהו, שיש לנו תכונות שמבדילות אותנו מן ההמון. "ההטיה הזו לטובת העצמי יוצרת תחושה מוגזמת של יחודיות״, אומרת הפסיכולוגית ג'ודית ריץ' האריס

תפיסות לא נכונות הם חלק טבעי בהורות. אמהות ואבות רואים את ילדיהם כפי שהם רוצים לראותם – לעתים קרובות כפי שהם תופסים אותם מאז לידתם. הם גם מדמיינים באופן עקבי את העתיד של ילדיהם. אם אביך או אמך הביעו אי פעם ציפייה שתלכו בעקבותיהם בקריירה שלכם, אתם יודעים למה הכוונה. או שהתווית "התינוק שלי" עדיין צמודה אליכם כמו קוצים לגרביים, למרות שמזמן הגחתם מתחת לעלים המסוככים של הגנת המבוגרים. אם אתם הורים בעצמכם, קרוב לוודאי שאתם אשמים בעיוותים דומים – אולי אתם רק לא מודעים לכך.

לתפיסות מוטעות של הורים אין סיבה אחת, אבל מומחים מסכימים שמקום טוב להתחיל הוא הראי. כיצורים אגוצנטריים אנו רואים את העולם דרך הפרספקטיבה שאנחנו מכירים טוב מכול – הפרספקטיבה שלנו. יש לנו הרבה יותר מידע לגבי עצמנו משיש לנו לגבי אנשים אחרים, וזה משפיע על ההנחות והשיפוטים שלנו לגבי אנשים שאנו נמצאים איתם במגע מדי יום, והצאצאים שלנו בהחלט אינם יוצאים מן הכלל.  אנחנו גם מגבשים דעות סובייקטיביות ביותר לגבי עצמנו. עמוק בפנים רובנו מאמינים שאנחנו מיוחדים באופן כלשהו, שיש לנו תכונות שמבדילות אותנו מן ההמון. "ההטיה הזו לטובת העצמי יוצרת אצל אנשים תחושה מוגזמת של הייחודיות שלהם," אומרת חוקרת הפסיכולוגיה ג'ודית ריץ' האריס, מחברת "The Nurture Assumption: Why Children Turn Out the Way They Do". לאשליות חיוביות כאלה יש יתרונות פסיכולוגיים ממשיים: הן מחזקות אופטימיות, למשל, וגורמות לנו להרגיש שיש לנו שליטה רבה יותר על עתידנו.

אם ובנה. צילום: לינדה טאנר

הורים יכולים להרחיב את האשליות החיוביות האלה לילדיהם, לטובה או לרעה, ולהאמין, באופן מודע או בלתי מודע, שהם ניחנים בתכונות מיוחדות שבמקרה גם מאירות באופן חיובי את המיומנויות ההוריות שלהם. "אם הילדים שלהם מוצלחים," אומרת האריס, "ההורים עשויים לייחס את התוצאה הזו למשהו שהם תופסים כיוצא דופן בשיטות גידול הילדים שלהם, מבלי להבין שמה שהם עושים כמעט זהה למה שרוב שאר ההורים בשכונה עושים." כמובן שכדי להזין את ההטיה העצמית הזו, כדאי לנו לראות את ילדינו באור חיובי ככל האפשר. "הורים נותנים לילדיהם ליהנות מהספק, אלא אם יש ביניהם מערכות יחסים מסובכות ואיומות," אומר הפסיכולוג מארק לירי מאוניברסיטת דיוק. "הם חושבים שילדיהם חכמים מכפי שהם באמת וככל הנראה גם נאים מכפי שהם באמת."

גם לביולוגיה יש תפקיד חשוב בהטיה ההורית. מנקודת מבט אבולוציונית, אנו חייבים להתרבות כדי להבטיח את העברת המטען הגנטי שלנו לדורות הבאים ולמנוע הכחדה. הצאצא שלנו מייצג את ההשקעה הביולוגית שלנו בעתידנו, ולפיכך יש לנו אינטרס לעסוק בהתנהגות אסטרטגית כדי להגן על ההשקעה הזו.
זה לא נשמע יותר מדי רגשי. האם לאהבה ולחיבה לא אמור להיות חלק בתפיסה שלנו את ילדינו? התשובה היא כן, אומר הפסיכולוג ההתפתחותי ג'יי בלסקי מאוניברסיטת קליפורניה, אבל הרגשות האלה לאו דווקא מניעים אותנו כפי שנדמה לנו. "בתרבות המערבית, ובלי ספק בפסיכולוגיה המערבית, יש לנו מעין אמונה שגויה שאנשים אוהבים את הילדים שלהם ומקריבים את עצמם למענם תמיד, ללא תנאי וללא ספק," אומר בלסקי, "אבל הניתוח האבולוציוני אומר שילדים הם השקעות שהורים עושים, אולי שלא במודע, כפונקציה של התשואה שהם יכולים לקבל מאותם ילדים."

רחוק מהעץ

ג'ניפר ווטסון, 47, גדלה בקמדן הכפרית שבצפון קרוליינה. היא הייתה השנייה מתוך חמישה ילדים ואחות יחידה לארבעה אחים, ושמחה תמיד להשתתף בהיאבקות, טיפוס על עצים ומרוצי אופנועים שהגדירו את ילדותה. "תמיד הסתובבתי עם בנים ועם החברים שלהם," אומרת ווטסון, היום מפתחת אתרים בריצ'מונד, וירג'יניה. "לא פחדתי לנסות דברים שבנות לא היו עושות אז." היה לה ברור שאם יהיו לה בנות משלה, הן יהיו קשוחות ופראיות ממש כמוה. מאז ילדה ווטסון שלוש בנות, ויש לה גם בת חורגת. אבל בתה הבכורה, ג'נה בת העשרים ואחת, ואיזדורה, אחת מהתאומות בנות השלוש-עשרה, לא חולקות את השקפתה לגבי משחק ילדים. "מעולם לא ניסיתי לדחוף אותן לכיוון כלשהו," אומרת ווטסון. "פשוט הרגשתי שאם יהיו לי בנות, הן יהיו כאלה בנות-בנים, כי אני הרגשתי כזו באופן עמוק כל כך."

מחקרים בתחום הגנטיקה ההתנהגותית מראים שבממוצע מחצית מהאופי של בני אדם נקבע על ידי הגנים שלהם, ומחציתו האחרת נקבעת על-ידי סביבתם. "והחצי שהוא סביבתי אינו בהכרח הורי

ייתכן שהנחתה של ווטסון שבנותיה ילכו בעקבותיה באופן טבעי היא הנחה נפוצה בקרב הורים, בעיקר בקרב הורים טריים. אבל הציפייה לגדל "תפוח שלא נפל רחוק מהעץ" נובעת מתפיסה מוטעית לגבי האופן האמיתי שבו ילדים מתפתחים ומידת ההשפעה המוגבלת שיש להורים על התהליך הזה. במציאות, סביבת הבית של הילד היא רק אחת משורה של גורמים שקובעים מי היא או הוא יהיו. ההנחה המוטעית של ווטסון ש"התפוח לא נופל רחוק מהעץ" מצביעה גם על אמונה שתכונות אופי מהותיות עוברות בתורשה – שדי בעובדה שלה ולבנותיה יש מורשת גנטית משותפת כדי שיהיו דומות לה באופן טבעי. אולם למעשה ג'נה, איזדורה ואחותה התאומה אודסה היו יכולות לפתח חיבה לנסיכות, נאסקאר, אסטרופיזיקה או כולם גם יחד, ולווטסון לא היה הרבה מה לעשות בעניין. "זו טעות שהורים רבים עושים – הם חושבים שאו שאלה "הגנים שלי" שיהפכו את הילדים שלי לדומים לי, או הרקע שלי והאופן שבו אני מגדל את ילדיי שיהפכו אותם לדומים לי," אומר לירי.

מחקרים בתחום הגנטיקה ההתנהגותית מראים שבממוצע מחצית מהאופי של בני אדם נקבע על ידי הגנים שלהם, ומחציתו האחרת נקבעת על-ידי סביבתם. "והחצי שהוא סביבתי אינו בהכרח הורי," מעיר לירי. אם כך, מדוע הורים כה רבים משוכנעים שילדיהם הם בדיוק כמוהם, גם אם אין לכך בסיס במציאות? "הורים מבחינים בדברים שדומים בינם לבין ילדיהם יותר מאשר בדברים שאינם דומים," אומר לירי. "כשהילדה שלי עושה משהו שאני אוהב לעשות, או מתרגזת כמוני, או מפגינה התנהגות דומה, אני הרבה יותר רגיש לזה מאשר לפעמים שבהן היא מתנהגת אחרת ממני. אבל רוב הסיכויים שההבדלים עולים במספרם על התכונות הדומות."

האריס כותב שהורים יכולים להשפיע על חיי ילדיהם באופן משמעותי על-ידי בחירת בתי ספר שבהם יוכלו לפרוח ועל ידי יצירת סביבה ביתית שתומכת בפעילות יצירתית. אבל מאמציהם של הורים לעצב התנהגות אינם מועילים בדרך כלל, ואמהות ואבות יגלו לרוב שהשפעתם על התנהגות בנם או בתם אינה עולה על זו של בני גילם. אבל אם הורים אינם מקור ההשפעה הראשי על התפתחות ילדיהם, איך נסביר מקרים של תפוחים שלא נפלו רחוק מהעץ, כמו לייזה מינלי וג'ודי גרלנד, פייטון, אלי וארצ'י מנינג (אב ובניו שהם שחקני פוטבול) או בן וג'רי סטילר? הדוגמאות האלה אינן מפתיעות, אומר האריס, כי להורים באמת יש השפעה מסוימת על ילדיהם, במקרים מסוימים יותר מאחרים. הורים מעבירים לילדיהם באופן גנטי תכונות פסיכולוגית ופיזיות מסוימות; ומבחינה סביבתית, הם יכולים לספק לילדיהם הכשרה, קשרים או עזרה בפיתוח קריירה מסוימת. לעתים ההחלטה להמשיך את העסק המשפחתי היא החלטה הגיונית מבחינה כלכלית.

הילד שלי מחונן

זהו עידן הורות יוצא דופן בארצות הברית, עידן שבו למשפחות יש פחות ילדים, בממוצע, מאי פעם בעבר. עם הירידה במספר הלידות בין 1997 ל-2007, מספר הנפשות הממוצע למשק בית בארה"ב צנח מ-3.14 ל-2.56. מנקודת מבט אבולוציונית, העובדה שיש בקן המשפחתי פחות ביצים יכולה לגרום להורים להפנות יותר תשומת לב לצאצאיהם כדי להבטיח את הישרדותם. בהשוואה לתקופות שבהן משפחות מרובות ילדים היו נפוצות יותר (בין השאר משום שתמותת ילדים הייתה גבוהה יותר), "אנחנו משקיעים הרבה יותר בילדים היום," אומר לירי.
הפסיכולוגית ההתפתחותית ג'ניפר הן-הולברוק מאוניברסיטת צ'אפמן באורנג', קליפורניה, מסכימה. "אחת הסיבות לכך שהורות הליקופטר (הורות מגוננת עד סימביוזה) כל כך נפוצה היום, ולצורך החזק לראות את הילד שלך כטוב מהממוצע, היא שיש לנו פחות ילדים," היא אומרת. כשכל התקוות שלך לגבי המורשת הגנטית שלך מתרכזת בביצה אחת, תשקיע הכול בביצה הזו. אבל אם יש לך ששה או שבעה ילדים, למשל, אתה יכול להשקיע פחות בכל אחד, כי התוצאה של ילד יחיד לא תהיה תקבע את ההצלחה הרבייתית שלך."

תחרות כישרונות בנשוויל, טנסי. צילום: הכנסייה הבפטיסטית של נשוויל

גם לשינויים חברתיים ארוכי טווח הייתה השפעה. בעבר היה צורך בכפר שלם של משפחות רחבות ושכנים קרובים כדי לגדל ילד, אבל היום אנחנו אומה של יחידות משפחתיות עצמאיות. מספר רב של הורים מתפקד ללא ההדרכה והניסיון של הדור הקודם, ויש להם פחות הזדמנות לבחון התנהגות של ילדים ומבוגרים אחרים בחיי היום יום שלהם. הם עלולים להסיק מסקנות לגבי הילדים שלהם על בסיס מדגם מוגבל ביותר – מה שקורה בבית שלהם. זה מעודד חשיבה מעגלית, שלצד רצון לשפר את הסטטוס של הילד בכלכלה תחרותית המוצפת במסרים סותרים לגבי הצלחה, עלולה לגרום לתפיסה המוטעית הרפלקסיבית הנפוצה ש"הילד שלי מחונן".

"אם אני מנסה להחליט אם הילד מצליח יותר או פחות מילדים אחרים, אני בעצם פועל על בסיס מידע מצומצם ביותר," אומר לירי. "זה לא היה כך במשך רוב ההיסטוריה האבולוציונית האנושית, כולל בהיסטוריה הקרובה. אני חושב שיש לנו יותר סיכוי לעשות טעויות שיפוט כאלה לגבי הילדים שלנו מאשר בכל זמן אחר בעבר." התופעה מכונה לעתים "אפקט אגם וובגון" על שם תכנית הרדיו של גאריסון קיילור, "A Prairie Home Companion", שמכריזה שהיא משודרת מעיירה שבה "כל הנשים חזקות, כל הגברים נאים, וכל הילדים הם מעל לממוצע."

"ברור שהילדה שלי מחוננת!" אומר פיטר גריי, פרופסור לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת נבאדה. "יש כאן אפקט הילה. אם אתם אוהבים את הילדה שלכם, אתם רואים אותה דרך משקפיים ורודים, ולכן היא יפה יותר, חכמה יותר ומוכשרת יותר מבחינה חברתית ואקדמית. מנקודת מבט אבולוציונית אתם יכולים לומר שזה אדפטיבי, שזה עוזר ליצור את ההיקשרות שהורים חשים כלפי ילדיהם, וגורם להם לרצות לעשות כל מיני דברים למענם."

הוא עדיין התינוק שלי

היקשרות יכולה גם להסביר מדוע הורים כה רבים תופסים את הילד הקטן ביותר שלהם כתינוק של המשפחה, לעתים באופן מילולי, גם לאחר שהוא או היא גדלו והפכו לאנשים בוגרים. הפסיכולוג ההתפתחותי ג'ורדי קאופמן מאוניברסיטת סווינבורן שבאוסטרליה סקר ב-2013 747 אמהות, ומצא ש-70 אחוזים מהן דיווחו כי הילד היחיד או הצעיר ביותר (כולם בגילאי שנתיים עד שש) גבה לכאורה באופן פתאומי ומשמעותי כשצאצא חדש נוסף למשפחה. קאופמן אומרת שהשינוי הזה בתפיסה מתרחש כי האמהות תפסו את הילד שהיה הצעיר ביותר עד כה (או היחיד) כקטן ממה שהוא או היא היו באמת – נמוך בכשבעה סנטימטרים בממוצע.

הורים עלולים לתפוס את ילדם הבכור כעצלן, תופעת לוואי של ציפיות גבוהות יותר ממנו או ממנה שיצטיינו בלימודים ויהוו דוגמה לאחיהם ואחיותיהם הקטנים

כשתינוק חדש נולד, ה"כישוף" מוסר והאם סוף סוף רואה את הילד הצעיר ביותר לשעבר כפי שהוא או היא באמת, ככל הנראה תוך כדי העברת מה שקאופמן מכנה "אשליית התינוק" לרך הנולד. "התפיסה של ההורים של "תינוקיות" עלולה להשפיע על האופן שבו הם רואים את בן או בת הזקונים שלהם לשארית חייהם," אומר קאופמן. "והם לא מעדכנים את התפיסה הזו. אלא אם, כמובן, נולד ילד נוסף." אז הילד החדש הופך ל"תינוק" והוא ככל הנראה יישאר כזה, לפחות בעיני הוריו.

מצדו השני של סדר הלידה, הורים עלולים לתפוס את ילדם הבכור כעצלן, תופעת לוואי של ציפיות גבוהות יותר ממנו או ממנה שיצטיינו בלימודים ויהוו דוגמה לאחיהם ואחיותיהם הקטנים. הפזמון ההורי, "אתה יכול להתאמץ הרבה יותר" עלול להישמע מוכר לבכורים, אבל במציאות בכורים נוטים להשיג הישגים אקדמיים גבוהים יותר, בממוצע, מאחיהם הקטנים. 

אב ובנו. צילום: טושימשה אישיבשי

במסגרת מחקר שערכו ב-2013 ,הכלכלן ג'וזף הוץ מאוניברסיטת דיוק ושותפו למחקר חואן פנטאנו מאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס חילקו הורים לשתי קטגוריות: "הקשוחים", שהיו מוכנים להעניש את כל ילדיהם בגלל ציונים נמוכים בבית הספר, בלי קשר לסדר לידתם, וה"סלחניים" שהעדיפו שלא להעניש את ילדיהם, בלי קשר לסדר הלידה. הוץ שאל את קבוצת הסלחנים שאלה היפותטית לגבי כל ילד במשפחה: "אם הוא/היא היו מביאים הביתה תעודה עם ציונים נמוכים מהצפוי, איך זה היה משפיע על הפיקוח שלכם על מעשיו/מעשיה?" התשובות גילו כי ההורים הסלחניים גילו נכונות גדולה יותר לבקר את ילדיהם הבכורים ולפקח עליהם בצורה הדוקה יותר. לפי התיאוריה של הולץ, האפליה הזו כנגד הילד הבכור היא בעצם ניסיון לשלוח מסר לאחים הקטנים יותר שההורים נמצאים בשליטה ושלהתרשלות בלימודים יהיה מחיר. הולץ מכנה את התופעה "משמעת מלמעלה למטה," ומסביר: "הרעיון הוא להשקיע את רוב האנרגיה בבכור, וכך להשפיע על היתר."

להורים במחקר שלו היו כוונות טובות, אומר הולץ, וייתכן שתגובתם לדילמת ה"עצלן" היא רק ניסיון לפתור בעיה. הדרך שבה הורים בוחרים לחנך את ילדיהם תלויה בסדר העדיפויות שלהם, הוא אומר, אבל הוא מצא מוטיב חוזר של יחס שונה לילדים לפי מיקומם בסדר הלידה.

הוא לא שמן, הוא בריא

לתפיסה לא נכונה של גובה הילד אין השפעות מזיקות במיוחד, אולם הדברים שונים כשמדובר בתפיסה מוטעית נפוצה באופן דומה לגבי עודף המשקל של ילדים. אליסה לונדל מאוניברסיטת נבראסקה ושניים מעמיתיה בדקו 121 מחקרים שהקיפו למעלה מ-80,000 הערכות של הורים לגבי משקל ילדיהם. מממצאיהם, שפורסמו בפברואר האחרון, עולה כי יותר ממחצית ההורים לילדים הסובלים ממשקל עודף או מהשמנת יתר חולנית (obesity) העריכו את משקל ילדיהם כנמוך ממה שהוא באמת, ונטייה זו הייתה גבוהה במיוחד אצל הורים לילדים בני שנתיים עד חמש, נתון מטריד מכיוון שלילדים בקבוצת הגיל הזו הסובלים מהשמנת יתר חולנית יש סיכוי גבוה פי חמישה ללקות בה בגיל שתים עשרה.

ייתכן שבמקרה זה אפשר לייחס חלק מהאשמה להשפעות חיצוניות, ובאופן ספציפי יותר – לתקשורת. לונדל סבורה כי הורים אינם מבינים באופן מדויק מספיק מהו משקל בריא לילדיהם, מכיוון שההתייחסות התקשורתית להשמנת יתר חולנית נוטה להתמקד במקרים קיצוניים. נוצר עיוות בתמונה שיש להורים לגבי משקל ממוצע לילדים ולגבי הסיכונים שבהשמנת יתר. אבל ייתכן שיש מרכיב נוסף בתפיסה המוטעית הזו – הכחשה. "הורים עשויים להירתע מ"סימון" הילד או מהסטיגמה שמתלווה לכך," אומרת לונדל, "וגם מההשלכות השליליות שעשויות לנבוע מכך לגביהם כהורים. מהכרה בבעיית המשקל של הילד, היא אומרת, "יכול להשתמע שהם לא האכילו אותו כראוי או לא עודדו אותו לאמץ הרגלי חיים בריאים." ייתכן גם שפעולה בנוגע לבריאות ילדם תאלץ את ההורים לערוך שינויים באורח חייהם שהם אינם מוכנים לעשות.

מי בריון של אמא

הכחשה מזינה גם את שני צדדיה של תפיסה מוטעית לגבי ילדים ותוקפנות. מחקרים מראים שהורים נכשלים הן בזיהוי מקרים שבהם ילדיהם חווים בריונות והן במקרים שבהם הם עצמם הבריונים. "רק לעתים רחוקות מאד ילדים מספרים להוריהם שהם מציקים למישהו או שמציקים להם," אומרת הפסיכולוגית החברתית דברה פפלר מאוניברסיטת יורק שבטורונטו, מומחית במניעת בריונות. "כשבני גילך הופכים אותך לקורבן זו חוויה מבישה מאד, וילדים לא מספרים על כך למורים או להורים מסיבות שונות, בין השאר מתוך מחשבה שההורים או המורים רק יחמירו את המצב."

בתחילת שנות התשעים חקרה פפלר שתי קבוצות של ילדים: קבוצה אחת כללה ילדים שאובחנו כתוקפניים ביותר והופנו על-ידי מוריהם לרכישת מיומנויות חברתיות. האחרת הייתה קבוצת ביקורת של ילדים באותו תמהיל גילאי, מגדרי ואתני, שמוריהם אפיינו אותם ככשירים חברתית. פפלר הצמידה מיקרופונים לילדים משתי הקבוצות וצפתה בהתנהגותם על מגרש המשחקים. היא נדהמה ממה שגילתה: הילדים הכשירים והבלתי-ישירים חברתית הציקו לילדים אחרים באותה מידה. "מאז המחקר הזה היו מחקרים רבים שהראו שיש סוגים שונים של ילדים בריונים," אומרת פפלר, "ואפילו ילדים בעלי מיומנויות חברתיות גבוהות נעשים פופולאריים יותר כשהם מציקים. לכן זה לא מפתיע אותי שיש הורים שחושבים שהילד שלהם לא יכול להיות כזה."

בריונות היא התנהגות מורכבת ולא קל לזהות אם ילד הוא תוקף או קורבן; יש ילדים שהם גם וגם. ייתכן שגם העניין הזה נעשה חמור יותר בשל היעדר מערכת התמיכה של הכפר בהורות המודרנית. "הילדים שלנו מנותקים מאד בהשוואה לילדים בפחות או יותר כל מדינה מפותחת אחרת," אומר פפלר. הורים עלולים לראות את ילדיהם באור חיובי בלתי מוצדק, או פשוט להכחיש בעיות.

כלתי צריכה עזרה

אפשר היה לצפות כשאנחנו מגיעים לבגרות ומתחילים משפחות משלנו, נוכל להשתחרר מהתפיסות המוטעות שיש להורינו לגבינו. אבל זה לא תמיד כך.
כשילדים מתבגרים ומתחתנים, מערכת חדשה של תפיסות שגויות עלולה להיכנס לתמונה, אומרת הפסיכולוגית החברתית טרי אורבך מהמכון למחקר חברתי באוניברסיטת מישיגן. וראשונה ביניהן היא האמונה, במיוחד בשנים הראשונות לנישואי הצאצא, שעצת ההורים והדרכתם הן חיוניות – ורצויות.

בשנת 1986 החלה אורבך לעקוב אחר 373 זוגות שאך נישאו, במטרה להבין טוב יותר את מהות הנישואים והלחצים הכרוכים בהם. בשנת 2012 היא פרסמה את ממצאיה, שלפיהם מערכת יחסים קרובה בין הבעל לחותניו מפחיתה את הסיכוי של הזוג להתגרש בעשרים אחוזים. אולם כאשר הנשים היו אלה שדיווחו על מערכת יחסים קרובה עם הורי הבעל, הסיכוי לגירושים עלה בעשרים אחוזים. "כשגבר מרגיש קרוב להורי אשתו," אומרת אורבך, "הוא מסמן לאשתו ש"את חשובה לי, ולכן המשפחה שלך חשובה לי. גברים גם נוטים להתייחס להערות מצד חותניהם בצורה פחות אישית".

נשים, לעומת זאת, הן יותר מוכוונת מערכות יחסים מגברים, טוענת אורבך, ויותר רגישות לביקורת על תפקידן במשפחה, ממצא שהמחקר שלה אישר. "נשים – רעיות – מתייחסות להערות בצורה מאד אישית, כי הן אומרות משהו עלינו באינדיבידואליות או על תחושת העצמיות או הערך העצמי שלנו – וכשהדברים באים מהחותנת, זה עלול להתפרש כהתערבות," היא אומרת. במודע או שלא במודע, החותנת עלולה להרוס את הנישואים בעזרת עצותיה, אומרת אורבך. למרות זאת, הפסיכולוג ג'ושוע קולמן, יו"ר משותף של הוועדה למשפחות בנות זמננו, אומר שאנחנו צריכים לשפוט חותנות קצת פחות בחומרה ולהניח להן להתרגל למצב החדש: "הורים רבים מתקשים להתמודד עם הירידה הדרמטית בתשומת הלב ובזמינות – ובאופן מציאותי גם באהבה – מצד הילד הבוגר שנכנס למערכת יחסים מחייבת עם אישה," הוא אומר.

תפיסות מוטעות נוצרות ומתבססות בדרכים שנראות במבט ראשון בלתי הגיוניות. אם ניקח בחשבון גם את האינטנסיביות שקיימת ברוב מערכות היחסים בין הורים לילדיהם, הן יכולות להיות כמעט בלתי מנוצחות

תפיסות מוטעות נוצרות ומתבססות בדרכים שנראות במבט ראשון בלתי הגיוניות. אם ניקח בחשבון גם את האינטנסיביות שקיימת ברוב מערכות היחסים בין הורים לילדיהם, הן יכולות להיות כמעט בלתי מנוצחות. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא לזהות אותן ולנסות להתגבר עליהן. "ההבנה העמוקה שילדיכם שונים מכם היא ככל הנראה המתנה הכי טובה שאתם יכולים להעניק להם," אומרת ג'ניפר ווטסון. "עליכם לטפח אותה ופשוט לתת להם להיות מי שהם".

האם יכול להיות שההורים של כל ילד בכיתה חושבים שהילד או הילדה שלהם מחוננים, ושכולם צודקים? בהחלט. זוהי תופעה שידועה בפסיכולוגיה החברתית כהגדרה אידיוסינקרטית של תכונה. "לכל אחד יש מערכת מסננים שדרכה אנחנו בוחנים מידע לגבי עצמנו ולגבי ילדינו," אומר מארק לירי. "אנחנו מסננים את המידע כדי שיהיה לרוחנו, מבלי לחשוב על זה אפילו." במילים אחרות, אנחנו מגדירים מחדש מה המשמעות של תכונה חיובית כדי שנוכל לומר שהיא קיימת אצלנו – או אצל ילדינו. לדוגמה, אצל הורה אחד, ההגדרה של תלמיד "מחונן" יכולה להיות תלמיד שמסיים את שיעורי הבית שלו בזמן; אצל אחר, זה יהיה תלמיד שמקבל ציונים גבוהים במתמטיקה. הגדרות אידיוסינקרטיות מאפשרות לשמר אצל כל אחד מאיתנו את התחושה שיש לנו ילד מחונן ולשדר אותה לאחרים, אומר לירי, מסיבות מגוונות, שביניהן "הרצון לשפר את הדימוי החברתי שלנו."

ניק פרידמן הוא כותב ועורך שמתגורר בברוקלין, ניו יורק. הוא העורך הראשי לשעבר של Parent & Child magazine.