הזכות להיות מוזר

דתות רבות החלו כ"כתות" נרדפות ונתפסו כמסוכנות. איך אנחנו מבחינים בין מנהיג כריזמטי מסוכן ש״שטף למאמיניו את המוח״ לבין התארגנות של אנשים מוזרים שלא מאיימים על הסדר החברתי?
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

באוגוסט 1969 קבוצה שיתופית דתית שכינתה את עצמה 'המשפחה', וחיה חיי חופש ונדודים בקליפורניה של ילדי הפרחים, עשתה מעשה שלא היינו מעלים על דעתנו שהיפים שוחרי שלום ואהבה עולמית יעשו: היא רצחה שבעה בני אדם בדרום קליפורניה. החבורה הצדיקה את מעשי הרצח על ידי האמונה שהיא עושה זאת כדי לקדם את מטרותיה הרוחניות, וליתר דיוק, כדי לעורר את מלחמת הגזעים האולטימטיבית בין הגזע הלבן לגזע השחור, מלחמה מעין אפוקליפטית שבסופו של דבר תביא לכך שאותה משפחה תנהיג את העולם. מנהיג הקבוצה ו'אב המשפחה' היה צ'ארלס מנסון, עבריין מורשע ומוסיקאי כושל, ג'יזס-כרייסט-סופרסטאר-בגרוש, שהטיף ל'משפחה' משנה אנרכיסטית-אפוקליפטית-פסיכדלית.

שחקנית הקולנוע שרון טייט

שחקנית הקולנוע שרון טייט

אחת הקורבנות היתה שחקנית הקולנוע שרון טייט, אשתו ההרה של רומן פולאנסקי, שהיתה אמורה ללדת שבועיים לאחר מכן. מנסון וארבעה מ"ילדיו" הורשעו ונידונו לעונש מוות שלאחר מכן הומר במאסר עולם, אבל לא לפני שהם הסעירו את ארה"ב באחת מן התביעות המשפטיות המוזרות שאמריקה ידעה, כשחברי הקומונה משתמשים בבמה התקשורתית כדי להפגין מעין ניהיליזם ציני מוטרף, נקי מחרטה ומלא בוז לממסד.

כך למשל, באחד מהדיונים נכנסו הנאשמות אל תוך אולם בית המשפט בדילוגים כשהן מחזיקות ידיים ושרות את אחד משיריו של מנסון. לימים, בסרט תיעודי של העיתונאית דיאן סוייר, אותן בנות "משפחה" הודו בראיון מבית הסוהר שהן היו למעשה "הרובוטיות של מנסון" ופשוט האמינו "שכל מה שהוא אמר היה דברי אלוהים חיים". לטענתן, הן חשבו אז שהן מתקנות את העולם; הן חשבו שהן מקדמות שלום וצדק ואמת בתוך עולם בורגני שנטש את ערכיו. היום הן מבינות שהן נפלו במלכודת של אדם מטורף והשתייכו לכת הרסנית. ואולם, עד היום ישנם אנשים שעוסקים בדמותו של מנסון במה שאפשר לכנות כאובססיה. גם אם הם אינם מצדיקים את מעשיו, התרסתו המחרידה נגד עולם הערכים המקובל, התרסה שנמשכת עד היום בראיונות עמו, מסקרנת ומרתקת אותם. אחת המחוות הסימבוליות של המטיף האפל הייתה חריטת איקס על מצחו, אות קין, שלימים נוספו לו ארבעה זיזים שהפכו את האות לצלב קרס.

פחות מעשר שנים לאחר מכן קליפורניה שוב מצאה את עצמה עסוקה בכת מוזרה, אלא שהפעם המשנה האידאולוגית הייתה הפוכה. חברי הקבוצה לא ראו את עצמם כחברים בכת, אלא כצאן מאמינים של כנסייה דתית אשר בישרה על מהפכה של שוויון בין-גזעי ובין-מעמדי. כנסיית ״מקדש העם״ (The People’s Temple) היתה קהילה דתית שהובלה על ידי הכומר המטיף ג'ים ג'ונס, ושילבה יסודות של פנטקוסטליזם, סוציאליזם וקומוניזם. ג'ונס אסף את צאן מרעיתו מכל רחבי המדינה, אפרו-אמריקאים, סינים, היספאנים ולבנים, והוביל אותם לארץ המובטחת של אותם ימים - קליפורניה. אלא שגם שם קמו להם מתנגדים, אחדים מטעמים גזעניים, אחרים מטעמים פוליטיים, שכן הכנסייה הזו בישרה סדר יום בין-גזעי חדש ושוויוני. אבל היו גם חברים-לשעבר שעזבו את הכנסייה וסיפרו על ניצול, שרלטנות, תנאי מחייה דכאניים, השפלות, הטרדות מיניות, מעילות כספיות, פרנויה ועוד. ג'ונס החליט שהבשילה השעה לעבור לחלקת האלוהים שהכנסייה רכשה בגיאנה, דרום אמריקה. בתוך הג'ונגל הוקמה חווה אקולוגית שיתופית בשם ג'ונסטאון. אוטופיה. או שמא דיסטופיה.

את סופה הטראגי של הכת הזו גם אחרון המתנגדים לה לא יכול היה לחזות. ב-18 לנובמבר 1978 בשעות הערב, 911 מחברי 'מקדש העם', נשים גברים וטף, נהרגו בהתאבדות-טבח המונית על ידי שתיית רעל לאחר שג'ונס וחוג חסידיו הקרובים רצחו את חבר הקונגרס ליאו רייאן, שהגיע לחווה לביקורת. על פי הסרט Jonestown (פסטיבל טרייבקה 2006), ובו צילומים נדירים מחיי הקומונה של הכת, זוהי ההתאבדות ההמונית הגדולה ביותר בהיסטוריה המודרנית.

ג׳ונס המתיק לקרבנותיו את הציאניד באמצעות משקה ממותק, ומכאן הביטוי האמריקאי השגור ״Drinking the Kool-Aid״ שמשמעותו היא, לפי ויקיפדיה, לאחוז באמונה דתית או פילוסופית ללא בחינה ביקורתית שלה. לא פעם פעילים אנטי-כיתתיים מפצירים בחברי הכתות ״Wake Up! Don't drink the kool-aid״. גם כשלא מדובר בסכנת חיים, הכוונה היא לא לקבל בצורה עיוורת דוקטרינה כזו או אחרת, וזה מושג שמבחינה תרבותית כבר נדד הרבה מעבר לתחומי הכתות והאמונות הדתיות.

מאז ידע העולם מקרים מוזרים וטראגיים נוספים. ב-19 לאפריל 1993 כוחות אפ-בי-איי פרצו למתחם "הר הכרמל" בווייקו טקסס בניסיון לעצור (ולחלץ) את חברי הכת הדווידאית בהנהגתו של דייויד כורש רק כדי לגלות ש-75 חברי הכת התאבדו. ב-1995, נהרגו 12 אנשים ועוד אלפים נפגעו במתקפת גז רעיל ברכבת התחתית של טוקיו. מי שעמדו מאחורי המתקפה היו כת בודהיסטית בהנהגתו של שוקו אסאהארא. ב-1997, התאבדו בסן-דייגו 39 חברי הכת "שערי גן-עדן" (Heaven’s Gate) שהאמינו שבעקבות כוכב השביט Hale-Bopp דוהרת חללית שתעביר אותם לצורת חיים גבוהה ורוחנית יותר.

המקרים הללו הם אירועים מזעזעים ולצערנו אלה הן רק דוגמאות אחדות ממקרי אלימות נוספים שנעשים על ידי קבוצות דתיות שונות ומשונות ברחבי העולם. אין זה מפתיע אפוא שקבוצות רבות בעולם נתפסות ככתות מסוכנות לציבור ושהחברות בהן הן פועלות נותרות דרוכות וקוראות להימנע מהן, לכל הפחות, ולכל היותר לרדוף אותן ולנטרל את האיום שהן מהוות, באמצעים משפטיים או כוחניים. בסופו של יום, לכל חברה יש את הזכות, ואולי אפילו את החובה, לסמן את מי שמאיים על קיומה (למיטב הבנתה). להטיל בו אות קין, אות, שבאופן פרדוקסלי, מצד אחד מגן על הגורם העוין מפני הכחדה ובו בעת מנציח את הצורך בהכחדתו (בראשית ד, 15).

היזהרו!

אחת לכמה זמן גם הציבור בארץ נחשף לסיפור תקשורתי עסיסי וטוב אודות כת מיסטית שפועלת מתחת לרדארים של המיינסטרים הישראלי. בסיפורים אלה מדובר בדרך כלל בכתות סודיות שמונהגות על ידי דמות כריזמטית שמקבצת סביבה צעירים מבולבלים, מוכרת להם לוקשים של פסבדו-גאולה ופסיכולוגיה בגרוש ובדרך כלל גם דואגת לקבל על השירותים הללו תשלום נכבד – כספי ולעתים מיני. אמנם יש לברך על כך שטרם היו במחוזותינו אירועים טרגיים בקנה מידה של האירועים המוזכרים לעיל, אבל לא פעם האירועים בארץ מאופיינים בסיפורים של התפרקות משפחתית, בין אם אלה ילדים שעוזבים ומתנכרים להוריהם, ובין אם אלה הורים או בני זוג שמפרקים את ברית הנישואין לטובת ה"ברית" החדשה עם המורה ו/או הקבוצה. חברים לשעבר בכתות מדווחים לעתים על חשבונות בנק שהתרוקנו, על התעללות נפשית, לעתים גם פיזית, ולאחרונה – בעיקר סביב משפטו של גואל רצון בשנה שעברה - דובר רבות גם על 'שעבוד נפשי', מעין מונח מכובס לשטיפת מוח, אחד מסעיפי האישום של גואל רצון שבסופו של דבר לא הורשע בו.

אגב כך, נראה שיותר מכל מקרי האלימות, ההתעללות והניצול המיני או הכספי, החשש העיקרי של אנשים הוא מכך שאנשים הקרובים להם יעברו שטיפת מוח, להוציא מקרי קיצון בהם חייהם של חברי הקבוצה נמצאים בסכנה ממשית. אבדן העצמאות המחשבתית, אבדן שיקול הדעת, אבדן הבחירה החופשית, אלה בדרך כלל מסמלים עבורנו את אבדן המהות של היות האדם, קל וחומר בעולם המודרני והליברלי שהעלה על נס את האינדיבידואליזם.

לפי האתר של המרכז הישראלי לנפגעי כתות: "לרוב, המאמינים החיים בתוך הקבוצה, פיזית או מנטלית, מתקשים לזהות את הרווחים להם זוכה המנהיג ואת הניצול שהם חווים, ומתוודעים אליו רק לאחר יציאתם מן הכת, במבט לאחור״

כך למשל הטענה הרווחת ביותר נגד הכנסייה הסיינטולוגית (המכונה בפי רבים "כת הרסנית") היא שהיא מעבריה את חסידיה שטיפת מוח. טענה המשמשת כבסיס להאשמות האחרות שהיא זוכה לה. לאחרונה הן גם נשמעות יותר ויותר בפיהם של חברים לשעבר בכנסייה. בתחילת השנה רשת HBO העלתה את אחד הסרטים התיעודיים המקיפים ביותר שנעשו אי פעם על פעילותה של הכנסייה הסיינטולוגית, Going Clear: Scientology and the Prison of Belief. המקור להיקף והעומק חסרי התקדים של הסרט נמצא בכך ששורה של בכירים בכנסייה פרשו ממנה לאחרונה. אלה טוענים שפרשו הודות לכך שהגיעו לתובנה, כפי שאחת מהן מנסחת אותה, שהם נשאבו ל"משהו שנדבק לך למוח ואתה פשוט לא יכול להשתחרר ממנו". הטענות אפוא נגד הכנסייה הסיינטולוגית אינן על מקרי רצח חלילה או ניצול מיני (למרות שישנן טענות על מקרי אלימות, כליאה וניצול של כוח עבודה זול בתנאי עבדות), אלא על המיסיונריות האגרסיבית, על השקרים והמניפולציות המופעלות על חברי הכנסייה, על פירוק משפחות, על ניצול כספי ובעיקר על שטיפת המוח, שמתנגדי הכנסייה מייחסים לשיטותיה, שהיא מה שמאפשר למעשה את צורות הדיכוי האחרות. מיותר לציין שבסיינטולוגיה מכחישים את ההאשמות.

בניין של הכנסייה הסיינטולוגית בלוס אנג׳לס. צילום: Pictorial Evidence

בניין של הכנסייה הסיינטולוגית בלוס אנג׳לס. צילום: Pictorial Evidence

בכל הקשור לארץ, בעוד שלתקשורת יש אינטרס שיווקי לספר את "סיפור הכתות" כאילו מדובר בתגלית מרעישה כל פעם מחדש עם ממצאים "מדאיגים" ו"מסוכנים" על כמות הכתות שפועלות בישראל, והתחקירים החדשותיים "חושפים" גורואים נצלנים בזוויות צילום ופסי-קול שלא היו מביישים את התעמולה של המשטרים הפאשיסטיים של המאה ה-20 (אחד הפריימים האהובים עלי זה תזוזת העננים לאור ירח), הרי שמבחינה היסטורית וסוציולוגית מדובר בתופעה מוכרת ומושרשת היטב בתוך ההווי הישראלי כבר משנותיה הראשונות של המדינה, ובחלק מהמקרים אף קודם לכן. לאחדות מן ה"כתות" הללו אף יש חלק בתהליכים משמעותיים שעברו על החברה הישראלית, שמאז קום המדינה נעה בתנועת מטוטלת היסטורית בין חילוניות אתאיסטית והערגה אל הרוחני והמיתי (וחוזר חלילה), במופעיו היהודיים והלא-יהודיים כאחד. אם כן, לא רק שכתות מוזרות תמיד היו כאן, אלא שהן לא תמיד נחשדו כמסוכנות גם כשהן התקרבו מן השוליים אל מוקדי הכוח. מה שמזמן את השאלה בדבר גבולות הלגיטימציה של כת כזו או אחרת. או במילים אחרות: מתי אנחנו עוברים לכנות קבוצה מסוימת כ"כת מסוכנת"?

כפי שהראה אסף ענברי, כבר ב-1999, במסתו הנהדרת שפורסמה בעיתון הארץ "סוף עונת החילונים" (מסה מומלצת ביותר וניתנת לקריאה באתר של ענברי כאן), לאנשים "מפוקפקים" כמו משה קרוי, או רינה שני, למשל, הייתה השפעה עצומה על מעצבי דעת קהל כמו דן בן-אמוץ ויעקב רוטבליט בצורה דומה להשפעה שהיתה למהרישי יוגי על חברי להקת הביטלס. כלומר שלא מדובר בהכרח על פעילות "שוליים". אנתרופוסופים, תיאוסופים, חסידי גורדייף, שכטריסטים, יהודים משיחיים, סיינטולוגים, חסידי מהרישי יוגי, קרישנה מורטים ועוד רבים אחרים פועלים כאן כבר עשרות שנים, חלקם עוד משנות החמישים. ללא ספק, חלקם נודניקים, מיסיונריים, לעתים תורותיהן מעידות על דלות רוחנית, ובמקרים מסוימים חלקם אף נחשדים בפלילים. אבל האם אלו כולן כתות?

חלקן מכונות "כת" ואילו אחרות חסינות מפני המונח, והסיבה לכך, למען האמת, היא שלא לגמרי ברור מהי בכלל ההגדרה המדעית של המונח. "מה שהופך קבוצה המתאחדת סביב מנהיג לכת הרסנית", לפי האתר של המרכז הישראלי לנפגעי כתות: "אלו השיטות הפסיכולוגיות הננקטות על ידי מנהיג הכת. השיטות גורמות ליצירת זהות חדשה למצטרף עד כדי יכולת ניצול ושעבוד המאמין לטובת המנהיג. מטרת מנהיג הקבוצה היא לצאת מורווח מהמאמינים, אם זה רווח כלכלי, כבוד או מין. לרוב, המאמינים החיים בתוך הקבוצה, פיזית או מנטלית, מתקשים לזהות את הרווחים להם זוכה המנהיג ואת הניצול שהם חווים, ומתוודעים אליו רק לאחר יציאתם מן הכת, במבט לאחור".

המרכז הישראלי לנפגעי כתות הוא ארגון חשוב שעוזר לאנשים רבים לצאת מהסתבכויות עם דמויות שלעתים הן באמת מפוקפקות, אבל יחד עם זאת חשוב להבין שלא לגמרי ברור על אילו שיטות מדובר כאן. לא רק בתי המשפט מתקשים להכריע בדבר הקטגוריה של שטיפת מוח. גם בקרב פסיכולוגים וחוקרי מוח אין הסכמה גורפת באשר לאפשרות שיכולת כזו קיימת. עד כדי כך שחוקרי דתות וסוציולוגים נמנעים היום מן השימוש במונח "כת" עקב הטענה שהוא חסר תוכן של ממש ומשמש רק כאמצעי להפחדה והרחקה של קבוצות דתיות שבשולי המיינסטרים וערכי הליבה של הקונצנזוס, ויש הרואים בכך פגיעה בחופש הדת והפולחן. במילים אחרות זהו מונח פוגעני (derogative). למונח כת אין הגדרה סוציולוגית חד משמעית. כת היא יותר מהכל קבוצה שלא זוכה ללגיטימציה והכרה מהחברה בה היא פועלת. אם תרצו, "כת" היא מילה מדירה שמתייחסת "לאנשים ההם" ומשתמשים בה כשרוצים ש"האנשים ההם" לא יצברו כוח רב מדי וישפיעו על עיצוב החברה "שלנו".

למונח כת אין הגדרה סוציולוגית חד משמעית. כת היא יותר מהכל קבוצה שלא זוכה ללגיטימציה והכרה מהחברה בה היא פועלת. אם תרצו, "כת" היא מילה מדירה שמתייחסת "לאנשים ההם" ומשתמשים בה כשרוצים ש"האנשים ההם" לא יצברו כוח רב מדי

ללא ספק, כפי שראינו לעיל, ישנם מקרים טרגיים בהם קבוצת חסידים מתארגנת סביב דמות כריזמטית כזו או אחרת שאכן מנצלת את חסידיה ואף מתעללת בהם, לעתים רבות גם ברמה פלילית. במקרים כאלה אין שאלה וברור שיש לאכוף את החוק בחומרה ולחלץ את הקורבנות מן המצב אליו הם נקלעו, ואם אפשר גם למצות את הדין עם העבריינים. במקרים קיצוניים יותר שמחייבים התערבות של כוח מזוין או אשפוז כפוי, לחברה יש לגיטימציה להשתמש באפשרויות אלו. אבל במקרים אחרים בהם מדובר אך ורק בנורמות התנהגותיות ובפרקטיקות אמוניות ודתיות, שונות ככל שתהיינה ממה שמקובל בקונצנזוס, אם חושבים על כך, אין הרבה מה לעשות, בטח שלא ברמה הממשטרת. האמת היא, אם כמה שזה עשוי להישמע מפחיד, גם אם יש בעיות נורמטיביות ומוסריות, זו לא בעיה שאפשר לפתור אותה עם החוק, אלא רק בעזרת חינוך. בדיוק כשם שאי אפשר לרדוף רב וקהילה של חסידים שנכנעים לסמכותו הפסקנית, אי אפשר גם לרדוף מורה רוחני או קבוצה של חסידים רק בתואנה שהם "כת" או בתואנה שהפעילות שלהם "מפחידה" אותנו. חשוב בדיונים כאלו לזכור שחלק מהותי מעקרונות היסוד של הליברליזם הוא חופש הפולחן והדת. אבל בעוד שחופש המחשבה, התנועה, הזהות המינית וזכויות ליברליות שונות זוכות לקונצנזוס בקרב חסידי הליברליזם ופעילי זכויות אדם (אני ביניהם), איכשהו – ולמונח "כת" יש השפעה על המצב הבעייתי הזה – אנשי הפולחן והאמונה ו"זכויותיהם" נדחקים לעתים לשוליים.

מבחינה היסטורית, דתות רבות החלו כ"כתות" נרדפות על ידי דתות אחרות, ונתפסו כמסוכנות, כמינוּת, אבל לימים התקבלו והוכרו כלגיטימיות. בתחילת דרכם חסידיו של ישוע נחשבו לכת הנוצרים ונרדפו במשך מאות שנים. יותר מאלף שנים לאחר מכן, כשרק החל לקבץ סביבו חוגים של תלמידים באיטליה, גם פרנציסקוס הקדוש נחשב בעיני הכנסייה כמנהיג כת וחסידיו נרדפו בשל כך, ואילו היום זהו אחד המסדרים המזוהים ביותר עם הכנסייה הקתולית. גם השיעים נתפסו ככת בעיני הסונים, והדרוזים בעיני המוסלמים, והקווייקרים בעיני האנגליקנים (חובבי דייסת קווקר צריכים להכיר את ההיסטוריה הכיתתית של המאכל האהוב), קראים בעיני היהדות הרבנית, וכן הלאה. אפשר לראות אפוא שמבחינה סוציולוגית אין בהגדרה הזו תוכן של ממש. ללמדנו שהמונח הזה מתפקד כמונח מדיר, כוחו הוא בעיקר בפוליטיקה של הלשון, או בפוליטיקה של הזהויות שמופיעה בלשון, והוא מיושם במקום שבו יש אינטרסים לאלו שמשתמשים בו.

לורד בלפור, ידידה הגדול של הציונות המדינית בתחילת המאה ה-20, ומי שבנאום של כמה דקות קנה לעצמו רחוב כמעט בכל עיר בישראל, היה חובב סיאנסים מושבע, האמין בתקשור והיה חבר פעיל באחווה התיאוסופית שמנהיגתה, מאדאם בלבצקי (Blavatsky), נחשבה בעיניי רבים לשרלטנית מן המדרגה הראשונה. בלפור היה חסיד מושבע של בלבצקי ותרם לתיאוסופיה סכומים נכבדים כדי לקדם את פעילותה בעולם. האם מישהו העלה על דעתו לפסול את הצהרתו הציונית בשל כך? דוגמא נוספת היא הכת הקנאית והאלימה של הסיקריקים, שהתבצרה במצדה וממנה יצאה למסעי שוד של קהילות יהודיות בתקופת המרד הגדול, ושגם היא הובילה התאבדות (אולי טבח?) המונית ערב כיבוש המצודה בידי הרומים. אבל את הסיפור שלה, כפי שסופר בידי יוסף בן-מתתיהו, אימץ המיתוס הציוני כסיפור גבורה, ולא כטרגדיה של כת מסוכנת.

נכנסנו אפוא למבוי סתום. מצד אחד ישנן קבוצות כאלה שהזכרנו לעיל שאפשר לראות בבירור כי משהו משובש מתרחש בהן, עוד לפני הפעילות הפלילית שלהן, ואילו מצד שני, אותו דבר שקראנו לו בשם "כת" מתברר מבחינה סוציולוגית כמושג ריק מתוכן לחלוטין. אז מה הן אותן קבוצות אם הן לא כתות? מהי ההגדרה הנכונה לקומונה של צ'ארלס מנסון? מי בעצם היו כנסיית מקדש העם? כיצד יש להתייחס לחסידים של דיוויד כורש? ואם אנחנו לא משתכנעים שהסיינטולוגיה היא באמת כנסייה דתית כפי שהם טוענים, כיצד עלינו להתייחס אליה?

גואל רצון. צילום: ויקיפדיה

גואל רצון. צילום: ויקיפדיה

ובכן, כדי להימנע מן המטען המדיר של המונח כת, נהוג להתייחס היום במחקר אל קבוצות שוליים כאלה כאל 'תנועות דתיות חדשות' (NRM, New Religious Movement) או כאל 'דתות מיעוט' (Minority Religion) או שפשוט מגדירים אותן ראשית כ'תנועות' ומשם עוברים לאפיון תיאורי של הפעילות שלהן. זאת ועוד, שבנוסף ובמקביל למרכז הישראלי לנפגעי כתות, הוקם לפני שנה במכון ואן-ליר בירושלים פורום ממיד"ע (מרכז מידע ישראלי לדתות עכשוויות), על ידי חוקרי הדתות פרופ' בועז הוס, ד"ר אדם קלין-אורון וד"ר רחל ורצברגר. מטרתו של ממיד"ע היא לאסוף ולרכז מידע מחקרי בלתי-מוטה על תנועות דתיות חדשות או קבוצות רוחניות שפועלות כיום בישראל. ממיד"ע פועל בצורה שמשלימה את הפעילות של המרכז לנפגעי כתות. בעוד שמטרתו של האחרון היא לסייע לאנשים שנפגעו מפעילות של תנועות דתיות חדשות, מטרתו של הראשון היא לאסוף עליהן מידע שיכול לסייע לכל מי שיש לו עניין בתנועות הללו, בין אם כמשתתף, כמתנגד או כחוקר. ממיד"ע כשלעצמו חף מאג'נדות דתיות או תרבותיות, כך שהוא שואף להציג מידע אמין יותר ונקי מאידיאולוגיה. יש שיטענו שזו כשלעצמה גישה אוהדת ובלתי ניטרלית, אבל זה רק מכיוון שההתנגדות ל"כתות" היא כל-כך אוטומטית שהיא כבר נתפסת בעינינו כנכונה. נדגיש שזהו ארגון מחקרי, לא ארגון משפטי או משטרתי, ומטרתו היא לאסוף, לרכז ולעבד את המידע.

ממיד"ע לא קם יש מאין. לפניו הוקמו מספר ארגונים מחקריים כמוהו שנדרשים לבעיה הפוליטית, התרבותית והחברתית של תנועות דתיות חדשות ומבקשים לחקור אותם כמעט מכל כיוון אפשרי, מבלי לפסול – כהנחת מוצא – את הלגיטימיות שלהן להתקיים במסגרת עולם הערכים הליברלי. הראשון והמרכזי שבהם הוא הארגון הבריטי INFORM (Information Network for Religious Movements), שהוקם ב-1988 על ידי חוקרת הדתות איילין ברקר (Eileen Barker). באותה השנה גם באיטליה הוקם ארגון דומה בשם CENSUR (Centro Studi sulle Nuove Religioni) על ידי קבוצה של חוקרים מאירופה ואמריקה עם מטרה משותפת: לחשוף בעיות שקשורות לתנועות דתיות חדשות ספציפיות תוך כדי הגנה על הזכות לחופש האמונה והפולחן.

מה מגדיר תנועה? איך קובעים מתי קבוצה מסויימת הופכת להיות קבוצה מאורגנת? ואיך מגדירים מהי דת? (זה הכאב ראש הכי גדול). וכמובן, איך נגדיר ממתי משהו נחשב חדש?

מיותר לציין שברקר עצמה עברה שבעה מדורי גיהינום ותויגה בתור אוהדת כתות, למרות שמי שישמע אותה מדברת יזהה מיד שאיננה כזו. גם נגד הארגון האיטלקי טוענות תנועות אנטי-כיתתיות שהפעילות האקדמית שלהם פוגעת בזכויות האדם יותר משהיא מקדמת אותן. אבל לא אהדה לכתות או דתות מיעוט היא שהנחתה אותם (רבים מהחוקרים האיטלקים למשל חברים פעילים בכנסייה הקתולית) אלא היושרה המקצועית שלהם, כשהם שמו לב (כבר לפני 30 שנה!) שתנועות דתיות חדשות זוכות ליחס בעייתי עקב תיוגם האוטומטי ככת שיש לפחד ולהיזהר ממנה, ולעתים זכויותיהן הליברליות נרמסות בשל כך. זאת ועוד, שגם מוסדות הדת שאינם מזוהים ככתות נגועים לא פעם בפעילות בלתי מוסרית ולעתים גם פלילית. כך ששוב, ההבחנה הזו בין "דת" לגיטימית ל"כת" בלתי לגיטימית איננה עומדת. ההבחנה האובייקטיבית יותר הינה דת ותיקה מקובלת כנגד דת חדשה שולית.

שוקו אסהארה, מייסד הכת היפנית אום שינריקיו

שוקו אסהארה, מייסד הכת היפנית אום שינריקיו

הגישה של חוקרים אלה מניחה, כמו שכתוב באתר של INFORM, ש"ישנן תנועות דתיות חדשות שלפעמים פוגעות בחלק מהמאמינים שלהן". אבל אין להסיק מכך שכל התנועות הדתיות החדשות הן כאלה. ככלל, במרבית המדינות בעולם אין בכלל הגדרה ברורה של המילה 'דת', ובהתאם לכך אין גם הגדרה אחת המוכרת על ידי החוק הבינלאומי, ולכן המונח "כת" כמונח שמסמל את מה שאיננו מקובל במסגרת ה"דת" גם הוא נתון לשינויים בחברות שונות. לכן במקום להפריח משפטים עסיסיים, מסתוריים והיסטריים לאוויר כמו "זוהי כת הרסנית!!" – על אף הכוח שיש להצהרטצ כאלו למכור עיתונים וספרים רבי מכר – חוקרים אלה מעדיפים לספק מידע אמפירי עובדתי ואחראי יותר כמו "ראש התנועה הזו הורשע ברצח", או "דת זו תומכת בקיום יחסי מין אורגיאסטיים ללא אמצעי מניעה" או "קבוצה זו דוגלת בסיגוף והימנעות מיחסי מין", או "תנועה זו גייסה סכומי כסף גדולים ובעוד שמנהיגיה חיים בעושר רב חסידיה חיים בעוני", והציבור יכול להסיק את מסקנותיו בהתאם.

מחקר מעין זה כולל גם סטטיסטיקות. למשל, מחקר שנעשה על כנסיית המוניס (Unification Church), כנסיה שנויה במחלוקת שהוקמה בשנות ה-50 בדרום קוריאה ומהווה את אחת התנועות הדתיות החדשות הגדולות בעולם, מראה שמתוך 104 משתתפים בסדנת גיוס של מאמינים לכנסייה 71% פרשו תוך יומיים. 29% נשארו יותר מיומיים, ומתוכם 17% נשארו ליותר מ-9 ימים. רק 9% נותרו לתקופה של 21 ימים, כך שיוצא ש91% ממשתתפי הסדנה פרשו תוך שלושה שבועות. כלומר שיש משהו בעובדות אמפיריות פשוטות שיכול לתת פרופורציות ראליות להיסטריה שקיימת סביב ה"כתות". במקרים רבים הנתונים שמפרסמות התנועות הדתיות עצמן בכל הנוגע למספר המצטרפים הם שקריים, ולא פעם הציבור מתייחס אל המספרים הללו כמהימנים ונלחץ מהם שלא בצדק. כך למשל באתר הבית של הכנסייה הסיינטולוגית יספרו לכם שזו הדת עם שיעורי הצמיחה המהירים ביותר בעולם, על אף שאין לכך ביסוס בשום מקום.

במדינת ישראל המורכבות והרגישות הציבורית סביב נושא הכתות היא גדולה יותר בשל החיבור של מוסדות הדת עם המדינה. שימו לב, לא הזהות היהודית של המדינה היא בעייתית, כי זהות יהודית אין משמעה זהות דתית או הלכתית, אבל ההלחמה המלאכותית בין מוסדות הדת היהודית ומוסדות המדינה היהודית מייצרות אינסטינקט ציבורי חזק יותר כשזה מגיע ל"תנועות דתיות חדשות". כך למשל נמהר להגדיר קבוצה אזוטרית לא אורתודוכסית ככת, אבל קבוצה של אורתודוכסים אדוקים, גם אם קיצוניים, בדרך כלל לא יתויגו כך. בשנים האחרונות מתחילים לראות שינוי במגמה זו.

במדינת ישראל המורכבות והרגישות הציבורית סביב נושא הכתות היא גדולה יותר בשל החיבור של מוסדות הדת עם המדינה. ההלחמה המלאכותית בין מוסדות הדת היהודית ומוסדות המדינה מייצרות אינסטינקט ציבורי חזק יותר כשזה מגיע ל"תנועות דתיות חדשות"

אבל גם כאן עולה שאלה בדבר ההגדרה של תנועה דתית חדשה והקבוצות שניתן להחיל עליהן את ההגדרה הזו. פרופ' בועז הוס (אונ' בן-גוריון) ממקימי ממיד"ע הציג לאחרונה סקירה כללית של התנועות הפועלות כיום בישראל במסגרת כנס שנתי של ממיד"ע, תוך כדי שהוא מדגיש שעצם המונחים 'תנועה' 'דתית' ו'חדשה' הם מונחים גמישים ועל כן בעייתיים.

כשניגשים להחיל את ההגדרה הזו על כל תנועה באשר היא עולות מיד השאלות הבאות: מה מגדיר תנועה? איך קובעים מתי קבוצה מסויימת הופכת להיות קבוצה מאורגנת? ואיך מגדירים מהי דת? (זה הכאב ראש הכי גדול). וכמובן, איך נגדיר ממתי משהו נחשב חדש? באופן כללי "חדש" מתייחס לרוב לחצי השני של המאה ה-20, ובארץ בעיקר משנות ה-70, אבל כפי שראינו לעיל ישנן גם תנועות שפועלות כאן עוד קודם לכן, כמו האנתרופוסופיה והסיינטולוגיה.

הוס גם מבחין בין תנועות יהודיות, לא יהודיות, וישראליות לוקליות. התנועות הדתיות החדשות הלא יהודיות שפועלות כיום בישראל הן הסיינטולוגיה, האימן, האנתרופוסופיה, חסידי גורדייף, הרי קרישנה, המדיטציה הטרנצנדנטלית, פורום לנדמרק, אקרופוליס החדשה, אושו (אשרם במדבר) וכדומה. התנועות היהודיות, שעבור חלקן הוס גם מציע את המונח PRM (Political Religious Movement), הן ש"ס, גוש אמונים, חב"ד, הצדיק מיבניאל (ר' אליעזר שיק), ר' אליעזר ברלנד (ישיבת שובו בנים), המרכז לקבלה, בני ברוך, אליאור חן (הרבי המתעלל), קהילת לב טהור (שלמה הלברנץ) שכיום יושבת בקנדה, קהילתו של ניר בן ארצי ה"משיח" מתלמים (עמותת תלמי גאולת עם ישראל), יהודים משיחיים וכדומה. בתנועות הישראליות הוס מונה אישים וקבוצות כמו יוסף ספרא (נאות סמדר), שי טובלי, טיוהר (מנהיג קהילת פאצ'א מאמא בקוסטה ריקה, מי שהיה מורו הרוחני של דורון שפר לפני שחזר בתשובה) ואחרים. כמו-כן אפשר גם להחיל את הגדרת ה"תנועות הדתיות החדשות" על תנועות נוער כגון הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר, בני עקיבא וכדומה. חלק מן התנועות הללו מתנהגות, מבחינה פונקציונלית (טקסים, נורמות נוקשות וכיוצא בזה) כמו קהילות דתיות. אני מכיר באופן אישי כמה פעילים לשעבר בנוער העובד והלומד שחבריהם שנשארו בתנועה ניתקו איתם את הקשרים כשאלה עזבו אותה.

חלק מן הקבוצות הללו נתפסות כלגיטימיות לגמרי וחלקנו נתפלא לחשוב עליהן בהקשר החדש הזה של תנועות דתיות חדשות, אבל זוהי ההגדרה הסוציולוגית הניטרלית של תנועה שמתנהלת על פי חוקי רוח ברורים, ושהיא חדשה. חלקן נתפסות כלא לגיטימיות, ואלה התנועות שבדרך כלל נחשוב עליהן כעל "כתות", אבל אם נשים לב, מה שקובע בדרך כלל את רף הלגיטימיות הוא מידת התקבלותן בקונצנזוס, דהיינו שהמונח "כת" נדבק רק לקבוצות שהפעילות שלהן "מוזרה" או "שונה" מן המקובל.

אבל הזכות להיות מוזר ושונה – במסגרת גבולות החוק – היא אחד היסודות של חברה ליברלית מתוקנת שמכירה בחופש הפולחן והדת. על אמונות ועל ערכים שלאורם מתנהלים אפשר כמובן להתווכח, אבל זה וויכוח שצריך להתקיים במרחב הציבורי, בתרבות, בספרות, בחינוך וכדומה. ללא ספק, כשהוא נגוע בפלילים עליו להתקיים בבית המשפט, ובמקרים כדלעיל יש לפסוק במלוא החומרה. ויחד עם זאת, ראוי לזכור שלא כל ״כת הרסנית״ היא בהכרח כזו, ושיש לשאול מי מגדיר אותה כך ולמה? והאם המניעים הם כנים, או שהם מגוייסים לאידיאולוגיה פוליטית, שיווקית, תקשורתית וכדומה? בהפוך על הפוך, לא תמיד צריך לשתות את הקול-אייד, דהיינו, לא צריך לבלוע כל סיפור רק בגלל שיש בו את הביטוי ״כת הרסנית״, אלא כדאי לבחון את הדברים בצורה ביקורתית ואחראית. בכל מקרה ראוי לזכור שהמונח המשפיל "כת" הוא בעיקר בעיניי המתבונן, והוא בעיקר מעיד על המתבונן יותר מאשר על הקבוצה שממנה הוא חושש. באופן אירוני אולי מתוך כך מהדהד משפטו המחריד והמטריד של מנסון שאמר פעם, "אתם יכולים להסתכל עלי מלמעלה ולראות אותי כנבל. אתם יכולים להסתכל עלי מלמטה ולראות אותי כאלוהים. ואתם יכולים להסתכל עלי בגובה העיניים ולראות את עצמכם".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב
- דימוי שערטום קרוז וניקול קידמן ב-2000. שניהם היו חברים בכנסייה הסיינטולוגית, הנחשבת על ידי רבים ככת מסוכנת. צילום: גטי אימג׳ס


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

13 תגובות על הזכות להיות מוזר

03
חיים לוטנר

השאלה "מהי כת", בעיניי, ממש לא חשובה. אולי מעניינת סוציולוגים, אנטרופולוגים.
חשוב "מהו טוב" ו"מהו רע". מוסר! ועל זה נאמר: סור מרע ועשה טוב. זאת כל התורה על רגל אחת.
יש ניואנסים אישיים, ותרבותיים, וכל אחד ואחת בדרכו. אבל יש מעשים שהם בלתי חוקיים בעליל, ושדגל שחור מתנוסס מעליהם חובה על כל בן/ת אנוש להילחם בהם, עד חורמה.
כל המעשים הם מעשים אישיים. והאחריות על המעשים היא אחריות אישית. ובכלל לא חשוב אם זה "כת", או "דת", או "תנועה", או "משפחה".
יותר מזה. דיון "מעמיק" בשאלה מהי כת, מערפל את האחריות האישית של כל המעורבים והמעורבות.
האם גואל רצון זה כת, או דת? ממש לא חשוב! השאלה היא האם רבקה או נטע שגרה איתו ושלחה את הבת שלה בת 13 לקיים יחסי מין עם הגבר בן 53. שלחה או לא? אם שלחה, הרי היא פושעת . בין אם זאת כת או דת או מה שלא יהיה.
אנשים רשאים לבזבז את כספם על גורו כלשהו או על סיינטולוגיה, אסור להם לפגוע בילדיהם.

04
יותם

חיים - אתה כמובן צודק. ואני חושב שהדגשתי את זה כמה פעמים לאורך המאמר. אבל יש כן עניין נוסף שהוא מעבר רק לעניין של סוציולוגים והגדרות אקדמיות. ישנם אנשים שהזכויות שלהם נפגעות (לא מתקבלים לעבודה, לא משכירים להם דירות וכולי..) בגלל שהם משתייכים לקבוצה שאחרים מכנים אותה ״כת״, גם כאשר השאלה המוסרית איננה מהווה בעיה. הפרידה מהמושג ״כת״ היא בדיוק כדי להגיע למצב שאותו אתה מתאר, שאמת המידה תהיה הדברים עצמם, הפעילות עצמה, ולא הגדרות וסטראוטיפים כאלה ואחרים.

05
עוזי

מאמר מעורר מחשבה שמן הראי שיקרא ע"י קובעי המדיניות (בהנחה הלא מובנת מאיליה שהם מסוגלים להבין...)
השאלה הופכת למעניינת עוד יותר אם נראה ש"כת מסוכנת" היא כזו שמעערת על הערכים שבמקרה הפכו למקובלים על הרוב. אם להיות כנים עם עצמנו, מנקודת מבט זו קשה להבדיל בין ערכים "סתם" ובין ערכים המעוגנים בחוקי המדינה. אלו ואלו הם ערכים שאין דרך להוכיח את תקפותם האוניברסאלית.
התוצאה היא שגם האמירה שכל פעילות של קבוצה או פרטים בתוכה היא לגיטימית ומקובלת כל עוד היא איננה נוגדת את החוק, הופכת לפחות מובנת מאיליה. אפשר לעבור על החוק מבלי לגרום נזק לאיש, ואפשר לגרום נזקים חמורים מבלי לעבור על החוק.
לא נותר אלא לקבל את העובדה שבסופו של דבר, בכל הנוגע ללגיטימיות של אותן קבוצות, אנחנו נשארים בלי קריטריונים מוחלטים.

06
אהרון אפלבאום

כמו האמירה המפרסמת של Supreme Court justice Potter Stewart
על פורנוגרפיה : “I know it when I see it” (Jacobellis v. Ohio, 1964).
ברור לחלוטין מהוה כת הרסנית ..... לפי הנזק שנעשה לאנשים בכת, ולבני משפחתם. הקושי המשפטי בהגדרה עוזר למנהיגי הכתות והגיע הזמן לשים לזה סוף.

07
גיל

המאמר מדוייק ומצויין. הבעיה היחידה עם תיוג, היא שהסיכוי שהוא יהיה מלא הוא נמוך מאד. יתרה על כן, ככל שהכת האמורה היא הרסנית יותר, כך גם קטן הסיכוי לדעת על כך מבעוד מועד. ג'ונס ומנסון לא הצהירו מבעוד מועד על כוונות רצחניות. ההתבדלות וההסתגרות מאפיינים רבות מהכתות הנ"ל. הגישה בהן היא לרוב "אם אתה לא בפנים, אתה לא תבין" וכן "אנחנו והם", ומכאן חוסר שיתוף הפעולה עם הגוף החוקר.
כאשר באים לתאר גוף מבחינה חיצונית, כמעט לעולם התיאור לא ישקף את החווייה של מי שנמצא בפנים. ולהיפך, מרגע שאתה נמצא בפנים, המידע האמפירי (לכאורה) לא זמין ו\או לא מועיל.
כל אלה משאירים את הדילמה על כנה. מכאן עולה שייתכן שהקריטריון העיקרי לסובלנות של הממסד כלפי כתות כאלה ואחרות, היא הנכונות לשקיפות בפני העולם החיצון. אין שום סיבה שגורואים כאלה ואחרים יהיו פטורים ממה שאנחנו דורשים מנבחרי הציבור שלנו.

08
אוהד

שלום יותם
בעניין שדי קשור- בכל מערכת בחירות מפרסמים שאסור להשפיע או לאיים בחרם על מצביעים (אני לא זוכר בדיוק את הנוסח)
אתה לא חושב שהרבנים ,שמשתמשים בכח וההשפעה שלהם על המאמינים,לא עוברים על החוק?

    09
    יותם יזרעאלי

    שלום אוהד, לא לגמרי ברור לי הקשר למאמר, אבל אנסה לענות בהתאם למה שנראה לי קשור.
    הרבנים ותלמידיהם/חסידיהם פועלים בתוך מסגרת סוציולוגית מאוד ספציפית שלעתים יכולה להתנגש עם ערכים דמוקרטים ועל כל אדם להכריע מה עליו לעשות כשהוא ניצב בצומת הזה. אתה יודע... כמו הרבה דילמות בחיים שדורשות הכרעה בין שתי מחוייבויות או מערכות או תפיסות עולם. אבל בנוגע לעבירה על החוק, קטנתי. אני לא מכיר את נוסח החוק, ומכיוון שאני לא חי בחברה החרדית אני גם לא מכיר איומים בחרמות ערב בחירות. אם זה קיים זה כמובן מצער מאוד.
    אבל אם כוונתך היא לכך שיש במסגרות רבניות ביטויים של קבלת מרות והתבטלות בפני דעת הרב, אז כן. וזה קיים גם במסגרות דתיות אחרות, חדשות ומסורתיות. וזה ערך מרכזי כשלעצמו באותן מסגרות. האחריות לפיכך שמוטלת על המורה (רב, מאסטר, גורו, מיסטר מיאגי וכיוצא באלו) היא גדולה, וכשמורים סורחים ומנצלים את מרותם לרעה, זו בעיה חמורה, גם ברמה הרוחנית, גם ברמה הפסיכולוגית, וגם ברמה המשפטית. בעיקר, זה מחבל באמינות החשובה שנדרשת למוסד המורה/תלמיד, ומורים רבים שסרחו הם הסיבה שהמוסד הזה זוכה ליחס חשדני מאוד מן העולם הליברלי שמטפח את האינדבדואליזם. אבל כערך סגולי בפני עצמו זה לא טוב או רע, זה פשוט הכרחי בשביל מערכת שמבוססת על קבלת סמכות. מקווה שזה קלע לשאלתך.

10
אוהד

אולי באמת לא הייתי ברור.
במאמר הבהרת שההגדרות של כת ודת מאוד נזילות ותלויות בתרבות ובהקשר. לי תמיד נראה נכון המשפט שההבדל בין דת לכת הוא רק בכמות המאמינים..
לכן אם היהדות היא כת,ומאמיניה מצביעים בהוראת מנהיגי הכת,שלפחות חלק מכוחם הוא מאגי ,זאת לא באמת בחירה דמוקרטית אלא ניצול מרות להשפעה על כל המדינה,מאמינים ולא מאמינים.

11
חיים לוטנר

שלום יותם, שלום אוהד
בוקר טוב.
כמה נחמד שהמחשב זוכר, ומזכיר.
לפני כמה ימים כתבה שהם סמית שספר איננו חלב, איננו מחמיץ ואיננו מתקלקל. גם מחשבות.
לשבחו של האלכסון שאיננו שוכח מחשבות שנחשבו לפני שנה, והנה הן רעננות, ורלוונטיות, ומעניינות גם היום.