היסטוריה גלובלית

כולם שואלים שוב ושוב לפשר מקומו של האדם בעולם. התשובה תלוייה במקום בעולם בו השואל נמצא
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

בתנועת המטוטלת הנצחית של דיסציפלינת ההיסטוריה, תנועת מטוטלת בין משיכות מכחול עבות למבט דקדקני, בין בניית מודלים חובקי-כל שתפקידם לתפוס כמה שיותר מהוויית החברות האנושיות, לבין הדגשת הסתירות ההבדלים והייחודים - נדמה שידם של חובקי-הכל לפי שעה על העליונה.

זה לא מובן מאליו. מאז תום המלחמה הקרה, טרם קמה סכמה חדשה שתוכל אפילו להתיימר להקיף את מכלול החיים הפוליטיים והחברתיים של האנושות בכמה מילות מפתח. ריבוי והתרבות של קולות, מרכזי כובד ומערכות מושגים מזמנים דווקא לז'אנרים כמו מיקרו-היסטוריה שעת כושר ועדנה. והנה, דווקא בזמנים כאלה, שואל דיוויד ארמיטג', ראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, שאלה נועזת למדי – לפחות במונחים אקדמיים: What’s the big idea? השאלה הזו מבטאת כמיהה למבט מקיף, לתיאוריות גדולות והסברים מרחיקי לכת. ארמיטג' קורא אמנם להתמסר למחקר דיאכרוני שיבחן את ההיסטוריה דרך גלגוליהם של מושגים ורעיונות, אבל נראה שבעשור האחרון דווקא המרחב, ולא הזמן, הוא שהופך לקטגוריה מחקרית מרכזית – בייחוד עבור אסכולות "היסטוריה עולמית" או "היסטוריה גלובלית".

כולם הרי מדברים עולמית וגלובלית. רשת עולמית וכפר גלובלי והתחממות גלובלית – האחת כבר חלק מובן מאליו מחיי היום-יום של העולם האורבני המערבי, השני כבר קלישאה בעלת הד נוסטלגי, השלישית אפוקליפסה שמעברה השני – אם רק יתאמץ כל אחד מאיתנו מעט-קט – אוטופיה. כולם שואלים שוב ושוב לפשר מקומו של האדם בעולם. הסוציולוג ברונו לאטור מבקש לבחון לא רק יחסים בין בני אדם, אלא גם בין בני אדם לנתוני הטבע, הכימאי פול קרוצן טבע את המושג "אנתרופוקן" לתאר עידן גיאולוגי שבו האדם והטכנולוגיה שלו משנים את נתוני הטבע. וההיסטוריונים מחרים-מחזיקים ומדברים על “Big history” ו- “Deep History” – כלומר ההיסטוריה לא רק של האדם, אלא של האדם כנתון בתוך היקום; או ההיסטוריה האנושית המשתרעת גם לתקופות שמהן אין עדויות כתובות או מסמכים כלשהם.

ככלל, למגיפות, אסונות טבע והתפתחויות מדעיות שמור מקום של כבוד בהסברן של תמורות חברתיות. אולם בדיון על תופעות חברתיות ופוליטיות יש חשיבות רבה גם לממד הנורמטיבי

הצניעות שבטיעון בלי ספק מפתה: בני האדם אינם לבד בעולם, מותר האדם מן הבהמה אין ובניגוד למיתוס הבריאה, לא עבורם נוצר כוכב הלכת ארץ. ומי שרוצה להבין את מהותו של הקיום האנושי מוכרח על כן לבחון גם את הביולוגיה, הפיזיקה, הגיאולוגיה או המטאורולוגיה – אותם תחומים שאינם מעשי ידי אדם. הדוגמא העברית הבולטת ביותר היא רב המכר של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות": "החברה הניו-זילנדית בת ימינו מורכבת מכ- 4.5 מיליון בני אדם וכ- 50 מיליון כבשים. החברה הישראלית מונה כ- 7.5. מיליון בני אדם וכ- 250 מיליון תרנגולות".

אלא שדיסציפלינות מדעיות נבדלות זו מזו לא רק במושאי המחקר שלהן, אלא גם בטיב השאלות שיש לתת להן תשובה. מדעי הטבע מחפשים מודלים, יחסים של סיבה ותוצאה, הם מבקשים להבין כיצד פועל עולם החומר – בין אם זהו גוף האדם או מערכת השמש. כמובן – גם במדעי הרוח יש ממד תיאורי: המצאת הדפוס הביאה לתפוצת רעיונות מהירה יותר; גילוי הפניצילין הביא לגידול באוכלוסיה, המצאת הטלסקופ אפשרה לערער על הנחות יסוד בדבר כדור הארץ ומקומו במערכת השמש, וכן הלאה. ככלל, למגיפות, אסונות טבע והתפתחויות מדעיות שמור מקום של כבוד בהסברן של תמורות חברתיות. אולם בדיון על תופעות חברתיות ופוליטיות, לצד העניין האינטלקטואלי גרידא, יש חשיבות רבה גם לממד הנורמטיבי. וככל שמושאי המחקר קרובים לזמננו אנו ונושאים, לצד העניין התיאורטי, גם השלכות פוליטיות, הולכת וגדלה חשיבותה של השאלה "מדוע".

הרהב המסוים שיש בתפיסה ההומניסטית, זו המציבה את האדם במרכז העולם, נושא עמו גם נטל כבד של אחריות. אם האדם מסוגל להתעלות על מגבלות הטבע, לחשוב באופן רציונאלי, לגלות חוקים ולנסח הסכמות חברתיות, הרי שהוא גם אחראי לסבל ואחראי לתקנו. לא, האדם אינו לבד בעולם, והקיום האנושי לא התחיל עם המצאת הכתב או הדתות המונותיאיסטיות. אבל השאלות הללו, שאלות על הדברים שהם מעשי ידי אדם, הן השאלות שראוי לשאול אותן. שכן אלו הן השאלות שהתשובות להן מערערות את ביטחוננו ואת ההנחות שבבסיס כל סדר חברתי. אין כל ספק שהחיים האישיים והחברתיים מוכתבים באופן משמעותי על ידי נתונים שאינם מעשי ידי אדם. אבל היסטוריה הומניסטית תתרכז בדיוק באותו גרגר אבק ששמו האדם כיצור פוליטי – לא משום שעבור גרגר אבק זה נברא היקום, אלא משום שזהו גרגר האבק שניתן אולי ולו במעט לשנות את דרכיו.

הניסוח הקולע ביותר למחשבות הללו מצוי בשמה של אסופת מאמרים שנערכה לכבודה של ההיסטוריונית הרדיקלית האנגליה דורותי תומפסון: "חובת האי-נחת". הניסוח לקוח מדבריו של תומס קופר, משורר התנועה הצ'רטיסטית – וזו הנקודה שממנה צומח מחקר היסטורי המחויב לא רק לתיאור, אלא בראש ובראשונה לביקורת. זהו בדיוק האימפולס השני לצמיחתה של ה"היסטוריה הגלובלית": ההבנה שכל אותה גלובליות אינה מסתכמת באמצעי תקשורת ותעבורה משוכללים, אלא מהווה סדר פוליטי וכלכלי מסוים, סדר שיש בו, לצד מגמות של האחדה, גם א-סימטריה בולטת והיררכיות מרובות.

להיסטוריונים מערביים יש רק חלק קטן בדחיפה הראשונית בכיוון הזה. אלה בראש ובראשונה אינטלקטואלים ואינטלקטואליות מהארצות שעד לפני זמן לא רב עוד היו קולוניות שהחלו בפרויקט ביקורת הקולוניאליזם והאירוצנטריות. בין אם זהו "אוריינטליזם" של אדוארד סעיד, "עור לבן, מסכות שחורות" של פרנץ פאנון, “Provincializing Europe” של דיפש צ'קרברטי או “Can the Subaltern Speak?” של גיאטרי צ'אקראבורטי ספיבק – הביקורת הנוקבת ביותר על מיתוס העליונות האירופית וה- Civilizing Mission נוסחה מבחוץ – גם אם לעתים קרובות מעל הקתדרות של אוניברסיטאות המערב.

נדרשו עשורים של פולמוסים ומחקרים כדי לרופף מעט את אחיזת החנק של הגברים הלבנים. האם ההיסטוריה הגלובלית היא אם כן לא יותר משובו של הגבר הלבן?

קשה על כן שלא לחוש אי נחת קלה נוכח שפע המחקרים, כתבי העת, מרכזי המחקר ומסלולי המחקר המוקמים בעשור האחרון באירופה ובארצות הברית והמוקדשים לחקר "היסטוריה גלובלית" והקולוניאליזם. השאלה של דיוויד ארמיטג', גם אם היא מבטאת עניין אינטלקטואלי אמיתי, נושאת עמה גם מטען ומסורת מסוימים: זו המסורת של סיפורי-על כמו מודרניזציה או קידמה: סכמות אירוצנטריות למדי, שלעתים קרובות מדי לנשים, מיעוטים או קבוצות שוליים יש בהן רק מקום משני.

נדרשו עשורים של פולמוסים ומחקרים כדי לרופף מעט את אחיזת החנק של הגברים הלבנים. האם ההיסטוריה הגלובלית היא אם כן לא יותר משובו של הגבר הלבן? הכלה של תיאוריות פמיניסטיות ופוסט-קולוניאליות במסגרת כוללנית? האם עצם הרצון לספר סיפור אחד כולל אינו בדיוק הבעיה? הרגל רע שיש להיפטר ממנו? במקרים רבים זהו בדיוק הרושם המתקבל. ניל מקגרגור, מנהל המוזיאון הבריטי, נשא בשנה שעברה הרצאה שכותרתה "אוספים גלובליים לערים גלובליות" ופרש לעיניי הקהל את העושר הטמון במחסני המוזיאון – פריטים ומוצגים מארבע כנפות תבל, ועל כן אמור: "אוסף גלובלי". אלא שפריטי האוסף לא הגיעו לבירת האימפריה כתרומות או השאלות ממוזיאונים בהודו או ניגריה, ואוסף המוזיאון הבריטי מספר לנו על בריטניה יותר מאשר על אמנות העולם. שם התואר "גלובלי" מחליף באלגנטיות מרשימה למדי שמות תואר אחרים, כמו "אימפריאלי" או "אתנולוגי". "כמה זמן נצטרך עוד לראות את ההיסטוריה שלנו נכתבת בידי אחרים?" תהו כמה וכמה היסטוריונים הודים בתגובה על סדרת מאמרים על היסטוריה של הודו שכתב ההיסטוריון האנגלי פרי אנדרסון.

אבל המסקנה שההיסטוריה הגלובלית היא לא יותר ממכבסת מילים של העבר הקולוניאלי עלולה להיות נמהרת. בני אדם נמצאים תמיד באינטראקציה עם בני אדם אחרים ועם חברות אחרות, והצורך להבין את האינטראקציה הזו רק גובר כשמדובר במפגשים אלימים וא-סימטריים. האחריות הפוליטית והאי-נחת יכולות להיות קריטריון מועיל למדי להבהרת מיקומו של הכותב ביחס למושא המחקר שלו. דווקא נוכח היחלשותן של זיקות פוליטיות מקומיות או לאומיות, דווקא נוכח צמיחתה של ספירה ציבורית חוצת-יבשות ואוקייאנוסים הופכת שאלת מיקומו של הכותב ושאלת קהל היעד לאקוטית במיוחד. פולמוס מתחילת שנות התשעים מדגים זאת יפה: כריסטופר בראונינג כתב את הספר "אנשים רגילים" על יחידה 101 של "משטרת הסדר" של המשטר הנאצי בפולין הכבושה, יחידה שהשתתפה בהשמדת היהודים. "אנשים רגילים" מבהיר שהפוטנציאל לרצח-עם טמון בכל חברה אנושית – ובכך הוא מפנה אל הקורא האמריקאי שאלות אוניברסאליות של אחריות ואינו מאפשר לו לראות בהשמדת היהודים מקרה שיכול היה לקרות רק בגרמניה.

בגרמניה (אם כי מובן שלא רק שם) היתה התגובה נסערת. היסטוריונים גרמנים ביקשו, ועודם מבקשים, להדגיש את המאפיינים הייחודיים של גרמניה בשנות השלושים, ובכך להדגיש בפני הקוראים את האחריות הפוליטית הפרטיקולארית; לא לפטור את השמדת היהודים כמקרה שיכול היה לקרות בכל מקום אחר בעולם ועל כן אינו נוגע להם באופן מיוחד. כשהוא נתון בהקשר הפוליטי והתרבותי שבו הוא נכתב, מחקר היסטורי יכול לעמת את קוראיו עם שאלות כבדות של אחריות ושל תיקון. תרגום והעברה להקשר פוליטי אחר – כלומר, שינוי הקונטקסט – משנים גם את האמירות הבסיסיות ביותר, את הטקסט עצמו.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק