המדיום הוא הטקס

עוד מתקופת האבן טקסים עיצבו את זהותנו. אבל כיצד ייראו הטקסים של מחר? חלקם כבר כאן ואפשר ללמוד מהם דבר או שניים
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

החורף הגיע. הנהר קפא. השמועה פשטה. המיקום שבו ייערך הטקס כבר ידוע לכל המשפחות, וחלקן, אלה שגרות הרחק במעלה הנהר, כבר מתחילות לעשות את דרכן אל עבר נקודת ההתכנסות. מסען של חלק מהן אורך כמה ימים. מזחלות השלג דווקא נעות מהר יחסית, אבל המרחקים גדולים מאוד. האיילים הצפוניים שיוקרבו בטקס השנתי הם תשלום מקדים לרוחות הקדמונים, שבתמורה מאשרים לבני החאנטי לצוד וללקט בטאיגה (=היער הגדול), להיעזר בכל מה שניתן מתוך מה שהטאיגה מציע, בתנאי שהם צדים ומלקטים אותו באחריות. החיים ביערות הצפוניים של סיביר אינם קלים מבחינה חומרית עבור הילידים הסיביריים שחיים שם כציידים-לקטים.

תיאור זה של קורבן האיילים השנתי נשמע כאילו הוא לקוח מתקופה פרה-היסטורית, ואכן על פי ההערכות של חלק מהאנתרופולוגים שחוקרים את בני החאנטי, מדובר במסורת שמאנית רציפה בת 6,000 שנים, ששורשיה נעוצים עוד בתקופה הניאוליטית (סוף תקופת האבן) ואולי אף קודם לכן. אלה נתונים קשים לעיכול עבור האדם המודרני, אבל רבים מן הטקסים הללו מתקיימים גם בימינו, שכן בני החאנטי, בדומה לשבטים ילידיים נוספים בסיביר, עדיין מקיימים אורח חיים ציידי-לקטי, דהיינו קדם-חקלאי, ורק שינויים קלים שנעשים לעתים באופיו של הטקס מזכירים לנו בכל זאת שאנחנו חיים במאה ה-21. כך, למשל, הוטסו עשרות האיילים הצפוניים במסוק אל הטקס לפני כמה שנים, בשל אילוצים לוגיסטיים, בסיטואציה שאולי לא תהיה קרובה ממנה לאיילים המעופפים של סנטה קלאוס (מיתוס שמקורו במסורות שמאניות סיביריות).

קורבן האיילים השנתי של בני החאנטי, מעבר למטרתו הדתית, הוא אירוע חברתי שמאפשר לחברי השבט להיפגש. הוא מזכיר להם באופן המוחשי ביותר שגם אם הם לא חיים ביחד ולמעשה אינם נפגשים כלל אלא באותו טקס שנתי הם עדיין משתייכים לאותה הקבוצה

מנקודת המבט הדתית, הטקס הוא הסכם בין אלי הטאיגה לבני החאנטי. זהו חוזה שנתי שמחודש עם תחילתה של כל עונת ציד, ומטרתו הדתית היא קודם כל לכבד את אדוני היער ולבקש מהם את שיתוף הפעולה שיאפשר לבני החאנטי לשרוד את החורף הכמעט אנטארקטי ולזכות במירב השפע החומרי הנחוץ לקיומם (בשר, עורות, שומן, פרוות וכיוצא בזה). אבל לקורבן האיילים יש גם משמעויות חשובות מעבר למימד המטאפיסי המיוחס לו על ידי בני החאנטי. האנתרופולוגים אולגה בלאלאווה ואנדרו וויג'ט (Balalaeva and Wiget), שחוקרים את בני החאנטי מאז שנות ה-80 ונכחו במספר טקסים כאלו, סבורים שחשיבותו החברתית של הטקס אינה נופלת מחשיבותו הדתית. לדעתם, דווקא המשמעויות החברתיות של הטקס הן אלה שאפשרו לבני החאנטי לשרוד בטאיגה ולשמר את זהותם האתנית המובחנת.

צריך להבין כאן משהו אודות הגיאוגרפיה של סיביר והדמוגרפיה של בני החאנטי. החאנטי חיים בהקבצים של משפחות גרעיניות בפזורה רחבה המורכבת ממאות כפרים קטנים לאורך מערכת של נהרות באגן הניקוז של מערב סיביר. מדובר על כ-30 אלף בני-אדם בשטח ששווה בגודלו למדינות יוטה וניו-מקסיקו יחד. לשם ההמחשה, כפר שנחשב גדול מונה כ-30 איש. קורבן האיילים השנתי שלהם, מעבר למטרתו הדתית, הוא אפוא אירוע חברתי שמאפשר להם להיפגש ברמה הכלל שבטית. למעשה, הוא מזכיר להם באופן המוחשי ביותר שגם אם הם לא חיים ביחד ולמעשה אינם נפגשים כלל אלא באותו טקס שנתי, הם עדיין משתייכים לאותה הקבוצה, הם עדיין שבט אחד בעל מסורת אחת, אורח חיים אחד, גורל, עולם ערכים, תקוות וייעוד משותפים. דרך קורבן האיילים הם לא רק חותמים על חוזה שנתי עם האלים, הם מספרים לעצמם מי הם.

חשוב לציין שבלאלאווה ווויג'ט לא מתיימרים לחשוף כאן תגלית סוציולוגית מהפכנית. נכון יותר לומר שהם מצביעים על עקרון סוציולוגי ריטואלי מוכר ומראים כיצד הוא מתבטא גם אצל בני החאנטי. קורבן האיילים, על אף ריחוקו מעולמנו, עוזר לנו להבין משהו עקרוני בנוגע להתנהגות הריטואלית האנושית באופן כללי, והוא שמבחינה חברתית יש לעצם קיומו של הריטואל תפקיד חשוב בכינון הזהות הקבוצתית ובכינון זהותו של הפרט כחלק מאותה הקבוצה, והעקרון הזה תקף כמעט לכל ריטואל ו/או חג, דתי ולא דתי כאחד, בכל חברה, בכל מקום ובכל זמן.

משפחה

משפחה משבט בני החאנטי בטאגי, שבסיביר. צילום: המחלקה ללימודי סקנדינביה באוניברסיטת הלסינקי

אבל חשוב להבין שהיחסים בין הקבוצה והריטואלים שלה אינם חד-צדדיים, אלא מתקיימת בהם השפעה דו-סטרית. כל קבוצה מעצבת את הריטואלים שלה, אבל בו בזמן מתעצבת על ידיהם. האנשים שמשתתפים בריטואל הם גם המוענים וגם הנמענים, הם גם אלה שמספרים את הסיפור והם גם אלה שמקשיבים לו. כמו במעגל ריקודים, המעגל מוגדר על ידי מי שמשתתף בו, אבל גם מגדיר אותם כשותפים. אם כן, הריטואל, אחד המוסדות המרכזיים של ההתנהגות החברתית, הוא (גם) מנגנון תרבותי שמשמש את הקבוצה לעיצוב, שימור ועיבוי תפיסת העולם שלה. אבל חשוב להבין שהיחסים בין הקבוצה והריטואלים שלה אינם חד-צדדיים, אלא מתקיימת בהם השפעה דו-סטרית. כל קבוצה מעצבת את הריטואלים שלה, אבל בו בזמן מתעצבת על ידיהם. האנשים שמשתתפים בריטואל הם גם המוענים וגם הנמענים, הם גם אלה שמספרים את הסיפור והם גם אלה שמקשיבים לו. בדומה למגבר (amplifier), הריטואל הוא מכשיר שהקבוצה מזינה לתוכו תוכן כלשהו (input), שמוחזר אליה כשכוחו משוכפל ומוגבר במגוון ואריאציות של מלל, מוסיקה, דרמה, תנועה וסימבוליקה. לכן הריטואלים מתקיימים רק אחת לכמה זמן. כי המודוס הריטואלי הוא מודוס מואץ. הוא הפוך מן המצב השגרתי במובן זה שביומיום אנחנו מתנהלים ומשתתפים בתוך הנרטיבים שלנו בצורה שוטפת ולא תמיד מודעת, ואילו במצב הריטואלי השגרה נעצרת למשך זמן מוגדר מראש, ואנחנו מספרים לעצמנו מי אנחנו בצורה אינטנסיבית. על ידי כך אנחנו מרפדים את הבטחון הקיומי שלנו, אנחנו מתמקמים בתוך הקשר נרטיבי רב מימדי, שבו היחסים בין העבר וההווה והעתיד שלנו מוגדרים לנו בצורה נעימה ומסודרת, שבו מתקיים איחוד של הדיאכרוני עם הסינכרוני, של הפרטי עם הקולקטיבי, של המופשט עם החומרי, ושל האידאי עם הפרקטי והריאלי (גם אם הריאלי הוא רק בצורה של המחזה סימבולית).

ילדים משבט החאנטי בסיביר. צילום: יותם יזרעאלי

ילדים משבט החאנטי בסיביר. צילום: יותם יזרעאלי

קורבן האיילים של החאנטי הוא דוגמה טובה לפונקציה החברתית של ההתנהגות הריטואלית, כי הוא ממחיש שמדובר בעקרון בעל תוקף כמעט מוחלט: זוהי פעילות טקסית שבצורתה האחת או האחרת מתקיימת כבר כמה אלפי שנים, כאמור עוד מהעידן הניאוליטי (סיבה נוספת לכך שבחרתי בה היא שהיא מעלה בי זכרונות יפים מן הביקור שלי אצלם לפני כמה שנים). אבל באותה המידה ניתן לראות כיצד הפונקציונליות החברתית הזו מתבטאת גם בטקסים אחרים, דתיים ולא דתיים כאחד; כיצד עצם קיומו של הריטואל – עוד לפני שמתייחסים לתוכן ולהקשר שלו – משחק תפקיד חשוב בכינון של הזהות הקבוצתית, ושל תחושת השייכות של הפרט אל אותה הקבוצה.

ניתן לחשוב על טקסים או ריטואלים רבים שמדגימים זאת, מהפסטיבלים הגדולים של שלושת הרגלים בימי בית המקדש, דרך טקסים וריטואלים כמו אוקטוברפסט, מרדי-גרא, הקרנבל בריו, טקסי הזכרון הלאומיים שלנו, טקסים של אוהדים באצטדיונים, טקסי סיום, טקסי חלוקת פרסים, טקסי חניכה, טקסי מעבר ועוד (על חלק מן הטקסים האלה כבר כתבתי כאן בהרחבה).

נשים רוקדות

הריקוד, אנרי מאטיס, 1909. מוצג במוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק

ואולם, מעבר לעקרון החברתי המעניין כשלעצמו, מעניין בעיניי לבחון כיצד והיכן הוא מתבטא במקומות חדשים בימינו אנו, במציאות החברתית שרבים כל כך ממרכיביה וממוסדותיה מתפרקים ומתעצבים מחדש לנגד עינינו, מתלבשים בצורות טכנולוגיות ובפלטפורמות דיגיטליות חדשות ופושטים את עורם הישן. האם עדיין קיימים ריטואלים במציאות חברתית שהתוכנה שלה (software) משתנה חדשות לבקרים בהתאם להשתנות החומרה (hardware) שלה? ואם כן קיימים ריטואלים, האם הם עדיין פועלים עלינו באותה הצורה, האם הם ממלאים את אותן הפונקציות החברתיות של כינון זהות? האם הפונקציונליות החברתית של הריטואל שורדת את המסע האנושי מן הניאוליטי אל הדיגיטלי?

ואז בא פייסבוק

שבוע דופלגנגר (Doppelgänger Week), החג הפייסבוקי השנתי שמתקיים בשבוע הראשון של כל חודש פברואר מאז 2010 ובמהלכו חברי הרשת החברתית מחליפים את תמונות הפרופיל שלהם בתמונות של כפילים מפורסמים הדומים להם, הוא נקודה טובה להתחיל דיון כזה. ללא ספק, הוא מקפל בתוכו היבטים דומים של כינון זהות "שבטית". ראשית כול, עצם ציון החג וההשתתפות בו מהווים הצהרה של שייכות. אני מחליף את תמונת הפרופיל שלי לתמונה של הכפיל המפורסם שלי, משמע אני חלק מן המשחק ולפיכך גם חלק מהקבוצה הזו. יתרה מכך, אני מתנסה במספר כפילים, אני מקבל על עצמי את האתגר היצירתי של למצוא כפיל טוב, מצחיק, מתחכם, אינטילגנטי, חתרני וכדומה. בדרכים האלה אני מצהיר שאני שייך לקבוצה, ואף מקיים בפועל את עולם ערכיה, מיישם את הפרקסיס שנגזר מן האידאה.

מצד שני, לא מדובר כאן בקבוצה אתנית או דתית, ואפילו לא בקבוצה של שותפות אידיאולוגית; זוהי בסך הכול רשת חברתית, אולי ההגדרה הסוציולוגית הכללית ביותר לקבוצה, לפחות במובן זה שהיא שמה את הדגש על המאפיינים הטכניים של אופן ההתקשרות של הקבוצה, כלומר מה שמגדיר אותה זה שהיא מרושתת. ואולם, דווקא כאן אנחנו יכולים לזהות את כוחו הפונקציונלי של הריטואל גם בימינו, כי בחג כמו שבוע דופלגנגר ניתן לזהות תהליך מעין-אבולוציוני באופן שבו רשת חברתית מקוונת מתחילה לכונן את עצמה כקהילה מובחנת בעלת מודעות עצמית מוצהרת. שלא נתבלבל, זוהי לא קהילה בעלת זהות מובחנת מוקדמת, שמשתמשת בפלטפורמה של הרשת החברתית כדי לחגוג את עצמה, לא ולא (דוגמאות כאלה נראה בהמשך). כאן קורה משהו אחר. הפלטפורמה עצמה, הרשת החברתית עצמה, היא זו שמתחילה לחגוג את עצמה, דהיינו מתחילה תהליך של כינון הזהות שלה ושל הסובייקטים השותפים בה, תהליך הבנייה של זהות והשתייכות ל"דבר הזה", לקבוצה הזו, לשבט.
בדומה למאפיינים של הריטואלים המסורתיים, גם כאן אנו מוצאים שבירה של השגרה הפייסבוקית, תחושת רעננות כתוצאה מהפריצה של הסדר הקיים, אינסטינקט השתייכות אל העדר ועוד. כל אלה מקנים לאדם שמשתתף בריטואל במשך זמן מוגדר מראש – כיאה לכל ריטואל – תחושה מענגת של שייכות, שותפות גורל ושותפות לעולם ערכים, אולי אפילו גם שותפות למהפכה.

תמונה שהפיצה אלן דג׳נרס בשבוע הדופלגנגרים המשווה בינה לבין הנרי דייויד ת'ורו

תמונה שהפיצה אלן דג׳נרס בשבוע הדופלגנגרים המשווה בינה לבין הנרי דייויד ת'ורו

הערכים הנחגגים הם ערכים שה"שבט" החדש מצהיר עליהם שהם חשובים בעיניו, ושבעטיים הוא יוצא למסע כינון הזהות שלו מלכתחילה. הם אמנם שונים מן הערכים המגולמים בקורבן האיילים, בשלושת הרגלים או בכל ריטואל אתני או דתי או לאומי אחר, אבל מבחינה סוציולוגית המנגנון הוא אותו מנגנון, כינון זהות מובחנת והעמקת תחושת השייכות לקבוצה שיש לה ערכים ומטרות ואתוס משל עצמה. עבור הרשת החברתית של פייסבוק אלה ערכים כמו הומור, קלילות, זמינות המידע הויזואלי, חופש לביטוי עצמי ועוד, אבל יותר מכל – ערך המודעות המוצהרת והמופגנת לאופיו הפלקטי של הפרט שמשתתף בקבוצה, לאופיו של הסובייקט הפייסבוקי, הפרופיל.

יש עוד משמעויות סמויות שמקופלות בתוך ״חג הפרופיל״. ראשית כול, במקום המצב המוכר מן העולם ה"ישן", שבו האדם המפורסם הוא זה שיש לו כפילים, כאן המצב הוא הפוך. האדם הפרטי הוא זה שיש לו עכשיו כפיל מפורסם, וזה מתאפשר לו דרך הפרופיל שלו

שבוע דופלגנגר הוא בעצם "חג הפרופיל". זהו החג שבו מגבירים (במשל המגבר לעיל) את המשמעויות והערכים המקופלים בפרופילים שלנו. המשמעות המילולית של המילה הגרמנית דופלגנגר היא "כפיל מהלך", וזה כמובן מתקשר לתמונות הכפילים של עצמנו שאנחנו מחפשים ומתחפשים בהם. אבל יש עוד משמעויות סמויות שמקופלות בתוך הטקס הזה. ראשית כול, במקום המצב המוכר מן העולם ה"ישן", שבו האדם המפורסם הוא זה שיש לו כפילים, כאן המצב הוא הפוך, היוצרות מתהפכות. האדם הפרטי, האנונימי כמעט, הוא זה שיש לו עכשיו כפיל מפורסם, וזה מתאפשר לו דרך הפרופיל שלו. הפרופיל מייצג אפוא תמורה מסוימת בהיסטוריה של ה"עצמי", תמורה במבנים המקבעים של המעמדות החברתיים. בשבוע דופלגנגר אנחנו מאירים את התמורות האלה על ידי טקס הכפילים, טקס שמחזיר לנו (ב-output) שאלות כגון: האם הפרופיל הוא שלוחה של האני, ייצוג של האני, הגחכה של האני? האם המוטציה הממית של תמונת הפרופיל שלי מייצגת או מרמזת למוטציה אבולוציונית שמתרחשת אצל האני כשהוא מתקיים בפייסבוק? ואולי ההיפך הוא הנכון, אולי יש כאן רגרסיה של האני, ואולי אפילו מוות של האני? האם זהו יישור הקו של האנושי עם הכרזתו של ניטשה על מות האלוהי?

מצב של הוטוסקופיה.

מצב של הוטוסקופיה.

שאלת מות האני נובעת מכך שהדופלגנגר, או הכפיל המהלך, הוא הכינוי העממי לתופעה פרא-פסיכולוגית ו/או הלוסינטיבית שבשפה הקלינית מכונה הוטוסקופיה (Heautoscopy), מצב שבו האדם רואה מעין צל-כפיל של עצמו חיצוני לגופו. בעוד שהקהילה הפסיכיאטרית מפרשת חוויה כזו בדרך-כלל כסימן למחלות האפילפסיה או הסכיזופרניה, בתרבויות עממיות רבות, במיתולוגיות ובתמות ספרותיות חוויה כזו משמעה סימן מבשר רעות, ובעיקר מוות. מספרים שזמן לא רב לפני מותו במוסד לחולי נפש טען גי דה מופאסאן שהדופלגנגר שלו הכתיב לו סיפור שלם, וגם לינקולן נלחץ כשראה, לטענתו, כפיל מהלך שהשתקף במראה (עוד על נושא זה כאן). אם כן, האם בשבוע דופלגנגר אנחנו גם מזכירים לעצמנו שהפרופיל שלנו אינו באמת ישות חיה, ושאם אנחנו מזדהים עם הפרופיל שלנו יתר על המידה אנחנו הורגים את היסוד העצמי שבנו, ושכל הפרופילים האחרים שאנחנו מנהלים איתם שיחות וצ'אטים ונוטים להנפיש אותם אינם באמת חיים, אלא רק "פרופילים", מסיכות שאמנם מתווכות נפש חיה אבל אינן זהות לה?

שאלות אלה הן כמו מוטיבים בסיפור שהקהילה הפייסבוקית מספרת לעצמה אודות עצמה. והשלב הזה ,שבו הקהילה מתחילה לספר לעצמה באופן מוצהר את הסיפור של עצמה באמצעות ריטואלים שנתיים, הוא השלב שבו היא מתחילה לכונן את עצמה כקהילה עם מודעות עצמית בעלת עולם ערכים, אתוס, מטרות וזהות. חג דופלגנגר הוא אפוא ביטוי לתהליך שבו הרשת החברתית – בשם הטכני שלה – הופכת להיות קהילה חוגגת. אין לדעת האם, אילו ומתי קהילת הפייסבוק תייצר לעצמה חגים נוספים, אבל יהיה מעניין לעקוב אחר התהליכים הללו, לראות אילו מרכיבים ויסודות מתוך תרבות הפייסבוק יתבררו כנושאים ראויים לטקס (חג הסטטוס? חג הלייקים?) ולראות כיצד הם ישפיעו על האופן שבו הקהילה מבינה את עצמה.

פייסבוק איננה הרשת החברתית היחידה שמכוננת את זהותה בריטואלים וחגים אינטרנטיים. ברשת החברתית השכנה, טוויטר, מוסד "הציוץ הראשון" הפך זה מכבר להיות טקס חניכה חגיגי של התקבלות למקהלת המצייצים, ובעיני רבים עליו לעמוד בסטנדרטים גבוהים של ערכי הרשת החברתית: תחכום, הומור, יצירתיות, נגישות, נונשלנטיות (וזה). הציוץ הראשון המפורסם של ה-CIA, למשל, שבו "הסוכנות לא מאשרת ולא מכחישה שזהו הציוץ הראשון שלה", הוא דוגמה טובה לדרך שבה היא ביקשה להתקבל ולהשתייך אל עולם הערכים של הקהילה. הציוץ הראשון של אופרה וינפרי מעיד על המעמד הטקסי עצמו באותה המידה, כשהיא אומרת "תודה על קבלת הפנים החמה. זה מרגיש כל-כך המאה ה-21". בשונה מפייסבוק, מה שמאפיין את העולם של טוייטר הוא שצף הציוצים הבלתי פוסק (500 מיליון ליום נכון לאפריל 2014) ולכן הציוץ הראשון של כל חבר מקבל מעמד משמעותי הרבה יותר והופך לפעולה טקסית. כמתנה ליום-הולדת שמונה של טוויטר נפתח אתר שבו כל אחד יכול למצוא את הציוץ הראשון שלו, מעין תצלום של צעדיו הראשונים בעולם. בדומה לקורבן האיילים של בני החאנטי, גם תהליך הריטואליזציה של הציוץ הראשון מסייע למקהלת המצייצים לספר לעצמה מי היא.

פייסבוק וטוויטר הן רשתות חברתיות שמתכוננות באמצעות הטקס כקהילות מובחנות בעלות מודעות עצמית לזהותן הקהילתית. זה מראה לנו שהיחסים בין הקבוצה והטקסים שלה הם לא רק דיאלקטיים, אלא שכמו בשאלת הביצה והתרנגולת לא תמיד ברור מי מבין השניים מופיע ראשון: הטקס או הקבוצה במצב הכבר-מכונן שלה? לעתים נדמה שהטקס הוא הקטליזטור שמגבש את הקבוצה שקיימת רק בפוטנציה.

יום המגבת, באדיבות טל קלינגר

יום המגבת, באדיבות טל קלינגר

יום המגבת (Towel Day) חל ב-25 במאי לכבודו של דאגלס אדמס, בעל מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, שלימד אותנו שהמגבת היא האביזר החשוב ביותר במקרה שניקלע אי פעם למסעות בין-גלאקטיים. מעריצי ה"מדריך" מסתובבים באופן מופגן עם מגבת במהלך החג ומעלים תמונות שלהם איתה וציוצים אודותיה, וכך מכוננים את זהותם הקבוצתית המוגדרת כחסידיו של אדמס, מעבים את הזהות הזו, חוגגים אותה ומעמיקים את תחושת השייכות אל עמיתיהם הטרמפיסטים. כלומר, בשונה מן הרשתות החברתיות, הזהות שלהם כ"טרמפיסטים גלאקטיים" כבר הייתה חלק מחייהם, והריטואל האינטרנטי גיבש אותם והפך אותם לקבוצה מאוחדת. באותה המידה, ה-4 במאי הוא יום החג של מעריצי מלחמת הכוכבים, שקבעו את המועד על ידי משחק מילים משעשע שמבוסס על המשפט המפורסם "May the force be with you" וגזרו מתוכו את התאריך "May the fourth". ב-19 לספטמבר, יום ה"דבר כמו פיראט" (International Talk like a Pirate Day), כל הפיראטים המודחקים יוצאים מן הארון ונותנים דרור לפנטזיות הפיראטיות שלהם באמצעות לבוש פיראטי והתנהגות אינטנסיבית שכוללת שתייה, שירה וחיתוך דיבור שמכניס בין כל הברה את הקריאות "Arrr" ו"Eyh". אם אינכם יכולים להתכחש עוד לנטייה שלכם לכתוב הכול באותיות גדולות, תשמחו בוודאי לדעת שיום הקאפס-לוק הבינלאומי (International Caps Lock Day) חל ב-22 לאוקטובר, וכל מי שמשתתף בו מקפיד להקליד את כל הסטטוסים שלו ב-CAPS LOCK. חלק מבני שבט הקאפס-לוק טוענים שמדובר ביום של מחאה על אובדן חוקי התחביר המקובלים בעידן האינטרנט, ושההשתתפות שלהם בריטואל המקלדתי היא דרכם הקלילה והיצירתית למחות מבלי להיתפס כמיושנים ונרגנים. דומה שאפילו בדוגמאות משעשעות מעין אלה, לכאורה בלתי רציניות, הפונקציונליות החברתית של החג והטקס עדיין פועלת. אני כותב "לכאורה" מכיוון שחוסר הרצינות היא בעצמה חלק אינטגרלי מן האתוס שמבקש להתגלם בטקסים הללו.

בעידן שבו ההודעה על מסע הלוויה של השכן שזורה בין צילום של הנקניקיה של מישהו שאני לא מכיר מיום הכיף שלו עם הילדים בלונה-פארק מחד, מי קובע איזה תוכן הוא בעל החשיבות הגדולה יותר?

אם תחפשו חגי אינטרנט נוספים תגלו עשרות חגים חדשים ומשעשעים, חלקם אמיתיים וחלקם פיקטיביים, אבל כמעט בכולם נושבת רוח שטות בלתי פורמלית שמבטאת את אחד הערכים המרכזיים בעידן האינטרנט, ערך הדמוקרטיזציה של המידע והשיטוח הטוטאלי של היררכיית הידע. בעידן שבו ההודעה על מסע הלוויה של השכן שזורה בין צילום של הנקניקיה של מישהו שאני לא מכיר מיום הכיף שלו עם הילדים בלונה-פארק מחד, ופרסומת משווקת להפשרה של קרקע חקלאית בכרכור מנגד, מי קובע איזה תוכן הוא בעל החשיבות הגדולה יותר? מבחינת המקום הפיזי שהם תופסים בפיד שלי, אין שום היררכיה. כשלעצמו זה לא טוב או רע, זה פשוט המדיום, וכל החגים המשעשעים האלה הם פועל יוצא של עולם ערכים שמתלבש בריטואלים. ריטואלים שהם כולם אגב תוצר של תנועות גראסרוטס (grassroots), התארגנויות חברתיות שפועלות מחוץ למרכזי הכוח הפוליטיים, ואולי מהווים תגובה סאטירית לאינפלצייה הריטואלית של הימים הבינלאומיים ה"חשובים" שצצו בקהילה הבינלאומית בשנים האחרונות, כגון "יום השלום הבינלאומי", שבעיניהם המפוכחות של רבים מגולשי הרשת נתפס כמגוחך. לעומת ההגחכה של מוסד היום הבינלאומי, דוגמה מעניינת לחג פרה-אינטרנטי שדווקא תופס תאוצה אוהדת בעידן האינטרנט היא האחד באפריל, שבו אתרים רבים משתעשעים בהודעות שווא – שוב, כי הוא מייצג יותר מחגים פרה-אינטרנטיים אחרים את ערך דה-היררכיזציית המידע וערעור על התוקף של מה חשוב ולא חשוב, מה רציני ומה שטותי, מה אמיתי ומה כוזב.

מתברר אפוא שגם בעידן הדיגיטלי, למרות התצורות החברתיות החדשות ולמרות השינויים בערכים ולמרות התמורות ביסודות המגדירים את הקבוצות החוגגות, הפונקציה החברתית של ההתנהגות הריטואלית כמכוננת זהות ושייכות, כמו גם היחסים הדיאלקטיים של הריטואל עם הקבוצה שמשתמשת בו, נותרים על כנם. בין אם הזהות הקבוצתית היא זהות דתית, אתנית, אידיאולוגית, תרבותית ואפילו אם היא מקרית, חגיה וטקסיה הם המגברים של הנרטיבים הדינאמיים שלה. הטקס, הריטואל והחג עוזרים לנו לספר לעצמנו מי אנחנו גם בימינו, וכשמקשיבים לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו באוזן קשבת, הם עוזרים לנו לא רק לשמוע את הסיפור, אלא גם להבין אותו. בין שאנחנו ציידים-לקטים בתוך היער הגדול ובין שאנחנו פרופילים מצייצים בתוך רשת קיברנטית, בין שאנחנו חורטים על אבנים בתקופה הניאוליטית ובין שאנחנו מקלידים סטטוסים על מסכי מגע, ההתנהגות הריטואלית שלנו זהה.

בעידן חשוב כמו שלנו, שבו אנחנו רוכשים את הכלים לנפץ מיתוסים, לפרק נרטיבים, לחשוף אג'נדות ולהתעורר אל המציאות של יחסי הכוחות שמופעלים עלינו ומסביבנו, כדאי שנזכור שהטקסים והריטואלים והחגים שלנו לא חייבים להיות לנו לרועץ. הם בסך הכל מדיומים, מכשירים, טכנולוגיות סוציולוגיות משוכללות, שיש בכוחם להבהיר לנו למה אנחנו ביחד, במה אנחנו מאמינים, מה חשוב בעינינו ומה אנחנו רוצים – ועוד יכולים – לעשות כאן.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

2 תגובות על המדיום הוא הטקס