המטרה היא המטרה

העידן הדיגיטלי הופך בהדרגה את מסע החיפוש לפעולה מיותרת. רבים דואגים לעתיד יכולת החשיבה האנושית, אחרים בטוחים שיש אינטרנט אחר -- רק צריך למצוא אותו
X זמן קריאה משוער: 24 דקות

בסיומו של מסע שערכתי בניו-זילנד ב-2002, הגעתי למקום שהרגיש כקצה העולם: סטיוארט איילנד, האי מתחת לאי הדרומי של ניו-זילנד, הכולל בעיקר צמחיה וציפורים בין קווי חוף באורך 700 קילומטר. במשך ארבעת השבועות שנותרו לי עד לטיסה לאירופה, מאוקלנד שְבאי הצפוני, ידעתי מה אני הולך לעשות: למצוא עיר גדולה, להוריד מגבי את התיק והאוהל, להכיר מקומיים בפאב כלשהו, ולהשלות את עצמי לזמן מה שגם אני הייתי יכול להיות "מקומי". לאחר כמעט חמישה חודשים של היצמדות למסלולי הליכה לפי ספר טְרקים שבידי, זה בדיוק מה שהייתי צריך.

ללא גישה לאינטרנט, החיפוש אחר "העיר הגדולה" החל בטרמפ שתפסתי, לאחר שהגעתי לאי הדרומי. "קווינסטאון", אמר הנהג, "הכי מתקרבת למה שאפשר לכנות עיר כאן באזור". בטרמפים הבאים המשכתי לכיוון קווינסטאון אך באחד מהם, התברר לי שבטעות הרחקתי יותר מידי צפונה. החלטתי לא לחזור, אלא להמשיך עד קרייסטצ'רץ', העיר השנייה בגודלה. גם לשם לא הגעתי, אך הפעם לא בטעות. למען האמת, בשלב מסוים, כל עוד הכיוון הכללי היה צפונה, כלל לא היה אכפת לי לאן אני נוסע. גיליתי שמה שאני מחפש טמון במסע הטרמפים הזה, בו פגשתי בעיקר מקומיים (שמדי פעם גם הזמינו אותי להתארח בבתיהם), ובמהלכו הכרתי את ניו-זילנד באופן שלא הזדמן לי עד אז, ספונטנית ומבפנים. הגעתי לאוקלנד ימים ספורים לפני הטיסה וחשבתי לעצמי, שאם האינטרנט קפה בסטיוארט איילנד היה פתוח, הייתי כבר רושם את מספר האוטובוס שעלי לקחת לעיר האופטימלית, אותה הייתי מוצא בו ברגע. תוך יום-יומיים החיפוש היה נגמר בפאב, שגם אליו הייתי אולי מגיע דרך אתר המשקלל את המלצותיהם של אלפי מטיילים. תהיתי, האם האינטרנט היה מחסל את מסע החיפוש שלי?

ככל שאני חושב על סוגים נוספים של חיפוש ועל מהותו, נדמה לי כי זו פעולה שפחות ופחות אפשרית בעידן הדיגיטלי. אמירה קצת משונה אולי, בהתחשב בעובדה שגוגל הוא "מנוע חיפוש" ואתרים מאפשרים לנו לעשות search בארכיונם. הכלים הדיגיטליים העומדים לרשותנו – רשתות חברתיות, טלפונים חכמים עם אינספור אפליקציות, מנועי חיפוש – כולם הרי מסייעים לנו לקיים חיפושים שונים ומגוונים.

אנחנו מחפשים אנשים, בין אם זה עמית לעבודה שאנחנו אמורים לפגוש ("אני מחפש אותך ואתה לא זמין- איפה אתה!"), חבר ילדות שהיינו רוצים לחזור להיות עמו בקשר, או בן זוג פוטנציאלי; לפעמים אנו מחפשים מידע אודות מוצר מסוים ולעיתים מצויה בידינו רק הבעיה שבעקבותיה נברר מה עשוי לעזור; אפשר לחפש אתר מסוים בפריז או שעות הקרנת סרט בקניון הסמוך, ובשלב מוקדם יותר, ניתן לפתוח תחילה בתחקיר כדי לברר לעצמנו באיזה סרט או יעד תיירותי כדאי לבחור. בקיצור, נדמה שכשאיננו משוטטים להנאתנו באינטרנט, אנחנו מחפשים. אין מדען, עיתונאי, סטודנט – בעצם קשה לחשוב על אדם בעידן הזה – שלא ישבע אמונים לכלים הללו, שכן חיפוש, שבעבר היה דורש זמן יקר בטלפונים, פגישות, וחיטוטי ארכיונים וספריות, מסתכם כיום ברובו בזמן קצר מאוד.

לגגל מידע, אין פירושו לחפשו, אלא להורות למכונה לעשות זאת. באופן מהותי יותר, המשמעות של הפועל גיגול, קרובה יותר לאיתור

ובכל זאת, מידותיה הסמנטיים של המילה "חיפוש", נדמים גדולים על הפעולה שמתבצעת בפועל. אולי זו אחת הסיבות להיווצרות פועל סלנג חדש בעשור האחרון- "גיגוּל" (google it). לגגל מידע, אין פירושו לחפשו, אלא להורות למכונה לעשות זאת. באופן מהותי יותר, המשמעות של הפועל גיגול, קרובה יותר לאיתור.

אז אולי התחושה שבעידן הדיגיטלי, פעולת החיפוש נעשית נדירה, נובעת מכך שחיפוש הוא מושג שנע בין שוטטות לאיתור. את השוטטות עשויה להניע סקרנות טהורה או שעמום סהרורי, כי היא למעשה היסחפות בזרם חסר יעד: מסיחי דעת עשויים לאסוף את המשוטט אליהם לשעה קלה, אך הם אינם אלא פתח, קישור להמשך הדרך שאינה נגמרת. בקיצון הנגדי, נמצא האיתור – מציאה וזיהוי ללא מאמץ – פעולה תכליתית, מעשית, פרוצדוראלית ומהירה ככל הניתן. שוטטות מקדשת את ההסתעפות אל השולי, את הקיום האנונימי, את התנועה המשוחררת מגבולות. האיתור, לעומת זאת, פועל לפי מיון נוקשה, היררכיה מתמדת של חשיבות.

השוטטות אינה מגיעה לסיומה, כמו שסיפור מגיע לסיומו למשל, תוך ניקוז החוויות והמשמעויות שנצברו למכלול פרשני מאוחד. שוטטות אינה מסתיימת (במובן האיכותי) אלא נגמרת (במובן הכמותי), פשוט משום שנגמרו הגירויים או הגיעו לכלל מיצוי, כי כך החליט המשוטט, או כי "צץ משהו" תכליתי ששאב את מלוא תשומת ליבו. סופו של האיתור, עם זאת, הוא סיום ידוע מראש: כישלון או הצלחה להגיע אל היעד.

חיפוש הוא משהו שונה. חיפוש נמצא על הטווח שבין שתי נקודות הקיצון הללו, משום שהוא כולל שתי פעולות מנוגדות: נעילה לצד שחרור, הגדרת המטרה לצד פתיחות לאפשרויות ולדרכים צדדיות, לעיתים אפילו במחיר של שינוי המטרה תוך כדי תנועה. החיפוש מאפשר רב-משמעויות וספיגה של גירויים רבים, כמו בשוטטות, אך גם אלימינציה של הגירויים הפחות רלוונטיים, בדומה לאיתור. אבל למה הוא כל כך חשוב?

חיפוש הוא תהליך של ניסוי וטעיה, שבמהלכו מתרחשת אבולוציה של רעיונות: המועילים והחסינים ביותר הם אלה ששורדים

המחפש הבטלן וכישרון האקראיות

עבור בני-אדם, טוען חוקר המוח והפילוסוף וולטר פרימן, איסוף מידע הוא משני לתהליך חיפוש משמעויות ויצירתן. התכוונות (intentionality), מבחינתו, היא מרכז הכובד שסביבו נוצרות משמעויות, ולאורו נצבר ידע אודות העולם. התכוונות מתמשכת היא הדבר שהופך חיפוש למסע קצר או ארוך, תהליך בו ניתן לעצור ולתהות: היכן אני נמצא, מאין באתי ולאן אני הולך. ציר הזמן – זיכרון ההיסטוריה, אפיון ההווה ומיפוי העתיד – מאפשר סבלנות ואורך נשימה כלפי מאורעות מבלי למהר לתייג אותם תחת משמעות חתומה ומלוכדת.

כלומר, לא המטרה היא העיקר בהתכוונות, אלא המשמעות שמתעצבת על הדרך. חיפוש הוא תהליך של ניסוי וטעיה, שבמהלכו מתרחשת אבולוציה של רעיונות: המועילים והחסינים ביותר הם אלה ששורדים. התהליך רחוק מלהיות עיוור, כמובן. מערכת שלמה של דחפים, רגשות ואינטואיציות פועלת ברקע ללא הפסק ומשפיעים על החשיבה המודעת. מערכת זו, כפי שמסביר דניאל כהנמן בספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט", מארגנת את הידע ברשת מורכבת של עצי אסוציאציות. היא מהירה, מרובדת ומורכבת מאוד, אך יש לה לא מעט חסרונות: היא קלה להשפעה על ידי רושם ראשוני (מכאן הנטייה לא לשנות עמדות ראשוניות, אלא לחבר ולארגן מידע כך שיסתדר איתן). מנגד, היא עלולה בקלות לשכתב את ההיסטוריה כתוצאה מעובדות חדשות בשטח (המידע על הרשעתו של מישהו מוכר כאנס, עשוי להוביל לתחושה כי תמיד חשדנו בכך). לכן היא גם מסוכנת. בהתמקדות במוכר ובניסיון לאשש את מה שידוע, היא יוצקת בנו ביטחון מופרז לגבי המציאות ויוצרת אשליה כי ביכולתנו לנבא את מהלך חיינו.

אם חיפוש אינו רק איתור אלא גם שוטטות, נולד איזה ספק, נשאלות יותר שאלות, ולצד ההתמקדות במוכּר עולה גם ניסיון להסביר את מה שאינו מובן

אבל בתהליך של חיפוש, במיוחד כזה שבו היעד אינו מוגדר באופן הרמטי, קורה משהו מופלא. אם חיפוש אינו רק איתור אלא גם שוטטות, נולד איזה ספק, נשאלות יותר שאלות, ולצד ההתמקדות במוכּר עולה גם ניסיון להסביר את מה שאינו מובן. כך מתאפשרת סרנדיפיות.

אלכסנדר פלמינג

אלכסנדר פלמינג

גילוי סרנדיפי הוא, למשל, גילוי קרינת הרנטגן או גילוי הפניצילין (אנטיביוטיקה). קורנרד רנטגן שם לב לתופעה מוזרה במהלך ניסוי שגרתי ואלכסנדר פלמינג, בּעת שניקה את מעבדתו, שם לב לפשלה קטנה- אחת מצלוחיות הפטרי בהן השתמש במחקרו לא נסגרה כהלכה והעובש שהצטבר חיסל את החיידקים. אבל לאף אחד מהם לא היה מושג לאן זה יוביל. כך אירע גם עם רוב התגליות החשובות בהיסטוריה האנושית, החל מהמצאת הגלגל, דרך גילוי יבשות ועד המצאת הלייזר.

סרנדיפיות אינה רק, בפשטות, לחפש משהו אחד ולמצוא משהו אחר. באופן עמוק יותר, זהו הכישרון המוביל באופן אקראי ובלתי צפוי לגילויים מוצלחים; הגדרה שנשמעת מתעתעת למדי ("כישרון" או "אקראיות"?) ובאותה מידה ניתן היה לקרוא לזה "קסם". אבל יש שם בכל זאת מנגנון כלשהו, משום שפרט למקריות טהורה, סרנדיפיות כרוכה בהטלאת רעיונות בלתי קשורים, באופורטוניזם, באלתור. לא לחינם יש המקבילים את החיפוש וההתקדמות המדעית לתהליך האבולוציה הבלתי מתוכנן מראש. "הברירה הטבעית אינה עובדת כמו מהנדס אלא כמו מטליא ומאלתר שאינו יודע בדיוק מה הוא עומד לעשות, אלא משתמש באופן אופורטוניסטי במה שהוא מוצא סביבו", כותב אהרן קנטורוביץ', ומציין גם מהן התכונות המאפיינות את המדען המטליא: בטלנות וקוצר ראיה- הוא משתמש ככל הניתן במה שכבר מצוי בסביבתו במקום לתכנן תיאוריות מרחיקות לכת; בלבול- קפיצה מנושא לנושא, מבעיה לבעיה; אופורטוניזם ואלתור - הוא מנצל רעיונות קיימים, לעיתים תוך חוסר נאמנות לעקרונות; שאילה או 'גניבה' של רעיונות מתחומים שונים באמצעות עריכת אנלוגיות עם רעיונות או מודלים קיימים.

נדמה שעצם קיומו של תהליך מתמשך הינו זר לאינטרנט, שהוא עולם ללא מרחב וזמן. הרי הפוטנציאל לקשר בין כל המחשבים המקוונים בעולם, הוא מה שמאפשר לעין להגיע באופן מיידי לכל תוכן, ללא מסע או תהליך

ואפשר היה לחשוב לרגע, שהעקרונות הללו רלוונטיים רק בחקירה מדעית ובעיקר בקרב גאונים כמו פלמינג ורנטגן, שהשכילו להתבונן בשולי ולזהות בו תופעות ייחודיות שברבות השנים שינו את העולם. אבל האין עקרונות אלה מתאימים, במידה זו או אחרת, גם לאדם הממוצע ברוב תהליכי החיפוש? בהכנת כתבה זו, למשל, למרות שמנוע החיפוש של גוגל סייע לי רבות, התרחשו גם תהליכים מסוג אחר, בעיקר תוך סדרה של טעויות וצירופי מקרים. במאמר של וולטר פרימן, למשל, נתקלתי במסגרת עבודה אחרת (עריכת פרק בספר העוסק בטיפול באוטיזם) והוא התגלה כהולם גם לכתבה הזו. והיה גם רעיון שניקר בראשי, אותו קראתי לפני כמה שנים בספר מאת ג'רון לַנייר, וכדי לדייק בניסוחו נסעתי לספריית האוניברסיטה. התבדיתי: הרעיון כלל לא היה שם. כנראה זכרוני תעתע בי או שמלכתחילה לא הבנתי את הספר כמו שצריך. אי ההבנה הנהדרת הזו השאירה אותי עם רעיון קטן שנולד במקריות. כלומר, חצי מקריות.

בנקודה הזו, עולים שני ניגודים מעניינים בין תהליך חיפוש לבין גלישה באינטרנט. ראשית, נדמה שעצם קיומו של תהליך מתמשך הינו זר ולא טבעי לאינטרנט, שהוא עולם ללא מרחב וזמן. הרי הפוטנציאל לקשר באופן שווה ומיידי בין כל המחשבים המקוונים בעולם, הוא מה שמאפשר לעין להגיע באופן מיידי לכל תוכן, ללא מסע או תהליך: מסריקת פני השטח של מאדים העין יכולה לזנק אל רחוב בברצלונה, להישיר מבט לראשה המוגדל של שפירית, במקביל ללחוץ על הלינק לערך הרלוונטי בוויקיפדיה ומיד לשתף את המידע עם אנשים ביבשת אחרת. הניגוד השני, הוא שהתכונות של "המחפש המטליא" (אלה שמאפשרות סרנדיפיות: קוצר ראייה, בלבול, אלתור...) מנוגדות באופן בסיסי לעקרונות המנחים של כל מנוע חיפוש, שהם פרקטיות, יעילות ומהירות.

אין כל פגם בפרקטיות, יעילות ומהירות כשלעצמן, כמובן. היינו הרי הולכים לאיבוד בלעדיהן. אך יישומן בכלים דיגיטאליים בכל זאת נושא מחיר מסוים, כפי שהראה ניקולס קר בספרו The Shallows. לעומת טכנולוגיה אנלוגית (ספר, מכתב, רשמקול), הכלים היעילים והמהירים באינטרנט מאפשרים הרבה יותר תגמולים (חיזוקים חיוביים במוח) למשך זמן קצר יותר: בכל שימוש במנוע של גוגל, בלחיצה על כל לינק, המוח נחשף למידע חדש; בכל מייל שאנחנו שולחים, נוצרת ציפייה למענה מהיר למדי, וכך גם לגבי פידבק על תוכן ברשתות החברתיות, בלוגים וכדומה. התכווצות משך התהליך היא גם התכווצות חדוות הגילוי. כך, אפילו מידע שאמור להסב הנאה צרופה, הופך לחטוף ופונקציונלי. לאחר ההצטרפות לפייסבוק, למשל, חשבתי כמו כולם כמה נהדר יהיה לאתר בקלות כמה מחברי הילדות שלי, אך לאחר אישורי "הצעת החברות" גיליתי שמלבד בירור חטוף כיצד הם נראים היום, אין לי מילה אחת להחליף איתם. התגמול כה זעיר, עד שתמיד נדרש אחד נוסף ומיד.

קר מסתמך על מגוון רחב של מחקרים מדעיים כדי להראות מהן ההשלכות של גודש התגמולים הללו. אחת המרכזיות היא העומס הקוגניטיבי, שמפריע להתגבשות זיכרונות לטווח קצר וכך, באופן עקיף, נוצר גם קושי לגבש זיכרון לטווח ארוך והבנה עמוקה של התכנים. באמצע שנות ה- 90 נוצרה ציפייה כי עם הזמן המוח יתרגל לקריאה הדיגיטאלית והעומס הקוגניטיבי יופחת. זה לא קרה וחוקרים רבים תוהים אם זה בכלל אפשרי. העומס נוצר לא רק כתוצאה מעיבוד בלתי פוסק של מדיה עשירה (טקסט, אודיו, וידאו) אלא בשל פעילות מוחית ללא הפסקה באזורי המוח האחראיים על קבלת החלטות (אפילו כשהעין חולפת על פני היפר-קישור והמוח צריך להחליט אם להקליק או להמשיך לקרוא).

ביצוע מספר פעולות במקביל תמיד היה מטרד וכבר לפני 2000 שנה, כתב הפילוסוף היווני סנקה ש"להיות בכל מקום זה להיות בשומקום". אבל נדמה שהרשת הולכת ומייתרת את התהליך לא רק משום שכך היא בנויה. נראה כי זו גם האידיאולוגיה של השחקנים המרכזיים באינטרנט- ייתור תהליך החיפוש הפך למטרה מוצהרת.

למה לחפש?

בגלל אופיו ה"שטוח" של האינטרנט – עולם נטול מרחקים פיסיים, ללא אוריינטציה או פרספקטיבה –אין יכולת להתמצא ללא בניית היררכיה מלאכותית שתקבע את איכות המידע והרלוונטיות שלו לשאילתה שלנו. היררכיה זו נוצרת, למשל, על ידי דירוג מנוע החיפוש של גוגל, שאינו מתבסס על איזו אינטליגנציה פלאית של מכונה, אלא בעיקר על האינטליגנציה של כולנו. מן הסתם, בכל פעם שאנו מבצעים "חיפוש" ולוקחים החלטה, אנחנו מאפשרים לגוגל ללמוד מה חשוב. בין השאר, נלקחים בחשבון גם תדירות ריענון המידע באתר, כמות ההפניות לעמוד מסוים, דירוג האתר המַפְנה ועוד.

אבל עתיד החיפוש אינו רק תִחזוק היררכיית המידע ואיתורו, אלא גם הוספת תחומי מידע חדשים. למעשה, האפשרות הטכנולוגית לייצר ולאסוף מידע, היא זו שבעיקר דוחפת קדימה את תחום עיבודו וחיפושו. כבר היום, 90% מהנתונים שנצברו לאורך ההיסטוריה האנושית, נוצרו בשנתיים האחרונות בלבד. זו רק ההתחלה. צמיחת המידע היא אקספוננציאלית וכוללת בין השאר איסוף אינפורמציה על מזג אוויר, נתוני העברת כספים, אותות GPS מכל טלפון נייד, ופרויקטים מדעיים שונים כמו למשל (SKA (Square Kilometer Array, טלסקופ הרדיו הגדול והרגיש בעולם שלאחר בנייתו, אמור מדי יום להפיק 14 אקסה-בייט של נתונים (פי שניים מכמות המידע היומית הנוצרת באינטרנט כולו).

באופן דומה, עתיד לתפוח גם המידע שאנו, משתמשי הקצה, נייצר ונצרוך באינטרנט ולכן גם כלי החיפוש יהיו חייבים לעבור שינוי והתייעלות. במחשבה ראשונה, זה נשמע כמעט תמוה- כמה ציוצים, פוסטים וסטטוסים נוכל עוד לדחוס ב-24 שעות ביממה? אך צמיחת המידע כמעט ולא תטריח אותנו וברוב המקרים, איתור מידע כלל לא יוביל אותנו לגלם הנתונים, אלא לעיבוד פונקציונאלי שלהם.

מחשב לביש של Arcom Control Systems

מחשב לביש של Arcom Control Systems

דוגמה פשוטה ועכשווית לכך, היא מגמת הגאדג'טים הלבישים (wearables), בעיקר בארה"ב בינתיים. כל השחקנים המרכזיים (נייק, גוגל, אפל, סמסונג ועוד) כבר מתחרים בשוק הצומח הזה של אביזרים המתעדים את חיינו באספקטים שונים: משך השינה ואיכותה, כמות המזון וערכו התזונתי, מעקב אחר שריפת קלוריות ואפילו תיעוד ויזואלי של מה שלפנינו (המצלמה הזעירה "ממנטו", למשל, מייצרת ארכיב עצום של תמונות בחיי אדם- 2,880 תמונות ביום, כל יום). הנתונים אינם נוצרים כדי לאפשר חיפוש פיסת מידע כזו או אחרת. תחת זאת, אפליקציה המעבדת אותם מספקת לנו את התמונה הגדולה.

דוגמה נוספת היא התפתחות תחום המפות הדיגיטליות, שבעבר התמקד במיקום הספציפי שלנו למטרות ניווט וכיום לוקח בחשבון גם כל מה שנמצא ומתרחש מסביב. וכשהעולם הפיסי מועלה לרשת, יש הרבה יותר נתונים שצריך להתחשב בהם. הרבה יותר חיפושים שניתן לבצע. כמו למשל אינפורמציה על בתי עסק בסביבה, אפשרות לסמן מקומות שתרצו לשוב אליהם (לעולם לא תצטרכו יותר לחפש איפה החניתם, למשל), ואפילו התמצאות על פי פילטרים של חוכמת המונים: גוגל, למשל, תאפשר להטמיע במפותיה דירוגי מסעדות על ידי חברים ברשת החברתית, ופיתוח בשם EmoMap  אמור למפות את העולם סביבכם לפי "אזורי חום"- האזורים ה"חמים" הם האהובים יותר על ידי רוב האנשים (ברמה של נוחות, בטיחות, רוגע ועוד), יחסית לאזורים ה"קרים", מהם כדאי להתרחק.

מאז הקמת גוגל, מייסדיה התבטאו בשלל הזדמנויות לגבי השאיפה הסופית של מנוע החיפוש של החברה: להזין את המשתמשים בתוצאות חיפוש מבלי שיצטרכו לחפש דבר

המטרה של חברות כמו גוגל ופייסבוק לארגן עבורנו את המידע ההולך וגובר ולאפשר את צריכתו במהירות גדולה יותר, אינה נובעת מתוך עמדה אלטרואיסטית מובהקת. גוגל ופייסבוק קוצרות רווחים ביחס ישיר למהירות בה אנחנו צורכים מידע: ככל שנהיה מעורבים פחות ונלחץ על פחות לינקים, תהיינה להן פחות הזדמנויות ללמוד אותנו ולהאכיל אותנו בפרסומות. זו אחת הסיבות שהחזון המוצהר של גוגל הוא לוותר על כמה שיותר חיפושים. מאז הקמת גוגל, מייסדיה (לארי פייג' וסרגיי ברין) ובכירים בה (אריק שמידט בעבר, ריי קורצווייל כיום) התבטאו בשלל הזדמנויות לגבי השאיפה הסופית של מנוע החיפוש של החברה: להזין את המשתמשים בתוצאות חיפוש מבלי שיצטרכו לחפש דבר. כיום יישום השאיפה הזו עוד בחיתוליו ומתמקד בעיקר בפעולות פשוטות יחסית. האפליקציה Google Now, למשל, מעבירה למשתמש מידע שהיא מנבאת שיזדקק לו, בהתבסס על הרגלי חיפוש ועל תכנים מסוימים בג'ימייל. Now מזינה את המשתמש, ללא בקשה יזומה מצדו, בתוצאות משחקי ספורט של הקבוצות המעניינות אותו, מידע אודות טיסה שעליו לתפוס, אזור צילום יפה בקרבת מקום, מידע רלוונטי לתחומי העניין ועוד.

השלב המשמעותי הבא של ה"חיפוש ללא חיפוש" טמון ב"גוגל גלאס" הממשמש ובא. המשקפיים של גוגל הם פרויקט מתוך מספר פיתוחים ורעיונות מהזמן האחרון עם מכנה משותף עיקרי: צמצום, עד העלמה, של החומרה החוצצת בינינו לבין האינטרנט.1 מכלי שהיינו מתבוננים בו כדי ליצור ולאתר מידע, גלאס הופך את האינטרנט לכלי שמתבוננים דרכו. האם עלינו להתייחס לגלאס כ"הינומה דיגיטאלית" החוצצת בינינו לבין העולם, או שמא כ"ראיית רנטגן" המאפשרת לנו לראות לתוך מהותו הרלוונטית?

משקפי "גוגל גלאס". צילום מאת Loic Le Meur

משקפי "גוגל גלאס". צילום מאת Loic Le Meur

כך או כך השאלה המעניינת היא: האם זהו בכלל אותו עולם? בדומה לכלים טכנולוגיים לפניו בהיסטוריה, גלאס שואף לייצר את הבעיה והפתרון בעת ובעונה אחת. מצד אחד, הוא מעשיר עד להתפקע את העולם סביב במידע, ומצד שני, הוא אמור למיין את המידע ולספק לנו תוצאות חיפוש, לעיתים מבלי שנטרח לבקש: השמיים מעלינו יקרינו את תחזית מזג האוויר, קהל אנשים יחשוף את מיקומו של חבר, חלון ראווה יציג השוואת מחירים לחנויות המקוונות, תחנת הרכבת תחשוף עיכוב בשל תקלה, רחובותיה של עיר זרה יכוונו אותנו בצהריים למסעדה מומלצת תוך מתן הערה על מבנה היסטורי חשוב בדרך (אם אנחנו מתעניינים במבנים היסטוריים), ובערב לאזורים הכיפיים בעיר, תוך הסתמכות על מפת החום של EmoMap, תוך הימנעות מהאזורים הלא נעימים.

ועל מה נלין, בעצם? אמנם מעט אירוני, שככל שכמות המידע גדלה החיפוש האקטיבי שלנו הולך ומצטמצם, אך זה גם די הגיוני. בקצב צמיחת המידע הנוכחית, למה שנניח לקשב ולחושינו המוגבלים להכתיב את הדברים אליהם נשים לב? עם משקפי גלאס ופיתוחים עתידיים שיוטמעו בהם, הממשות תזנק לתודעה על פי היררכיה רציונלית, רלוונטית ושימושית מאין כמוה. לכאורה, חיפוש של ממש הוא נטל שהאינטרנט צריך לשאוף לשחרר אותנו ממנו, כדי שנוכל להתפנות לדברים החשובים באמת.
בנוסף, צריך להודות: יש הבדל גדול בין חיפוש תחזית מזג אוויר או השוואת מחירים, לבין חיפוש חומרים לכתיבת כתבה לאלכסון; בין שליפת תאריך גילוי הפניצילין בוויקיפדיה, לבין גילויים מדעיים הנמשכים שנים. ואכן, באופן אידיאלי, איתור מיידי של הפרטים הקטנים, שבזבוז להשקיע זמן בחיפושם, אמור היה לפנות אותנו לחיפושים משמעותיים יותר. אך האם זה מה שקורה בפועל?

אנלוגיות מסוכנות מבית טוב

אכן, לפחות פוטנציאלית, גם איתור מיידי באינטרנט עשוי להפוך לחיפוש. המנוע של גוגל עשוי להיות קרש קפיצה לחיפוש מעמיק והתוצאה הראשונה (ויקיפדיה, נניח) אמורה לשלוח אותנו אל תהליך ארוך ומסתעף של ירידה לעמקם של דברים. בפועל, גם בחיפושים היותר משמעותיים וגם כשהיעד אינו מוגדר לחלוטין, משך המציאה, הזמן שלוקח לבוא על סיפוקנו ולומר "זה-זה", הולך ומתקצר. המוצר המומלץ, המאמרים המתאימים, איש הקשר הרלוונטי, ההסבר הנכון - המאמץ הנדרש להשיג את כל אלה ועוד, הולך ופוחת וזה קורה גם במקומות הפחות צפויים, כמו המחקר המדעי.

דירוג התוצאות הנצפות ביותר מוביל לגיבוש מהיר של קונצנזוס מלאכותי לגבי מה חשוב ומה לא. אפשר להקביל זאת למצב בו הייתם מחליטים איזה ספר כדאי לכם לקרוא, תוך הסתמכות עיקרית על רשימות רבי המכר

עבור ג'יימס אוונס, התקווה כי שפע המידע והנוחות לאתרו יניבו גיוון מחקרי, היא תקווה נכזבת. אוונס, חוקר מדעי החברה באוניברסיטת שיקגו, ריכז 34 מיליון מאמרים אקדמיים מהשנים 1945–2005, כדי לנתח דפוסים ומגמות בציטוט מקורות מידע. הוא גילה כי ככל שמאגרי המידע של כתבי העת האקדמיים עברו לרשת, מספר הציטוטים צנח ובנוסף, גבר הדגש על ציטוט המאמרים המעודכנים ביותר. גם יצירת ארכיונים דיגיטאליים נרחבים ביותר, הכוללים מאמרים טרום עידן האינטרנט, לא שינתה מגמות אלה.

סיבה אפשרית אחת לכך, היא המשקל שמנוע החיפוש של גוגל שם בשנים האחרונות על ריענון התוכן באתרים. כלומר, תוצאות ה"גיגול", יותר משהן אמורות לשקף את מכלול הידע הנצבר ברשת, הן אמורות לשקף את היווצרותו בזמן אמת. האם תוצאה עדכנית היא בהכרח האופטימאלית? אם לדעתכם התשובה היא לא, ממצאי המחקר של אוונס אמורים להדאיג אתכם.

אך לאוונס יש השערה אחרת כדי להסביר את תוצאות מחקרו. הוא מצביע על כך שדירוג התוצאות הנצפות ביותר מוביל לגיבוש מהיר של קונצנזוס מלאכותי לגבי מה חשוב ומה לא. אפשר להקביל זאת למצב היפותטי בו הייתם צריכים להחליט איזה ספר פרוזה כדאי לכם לקרוא, תוך הסתמכות עיקרית על רשימות רבי המכר. בלי מאמץ לחפש במקום אחר, הייתם בוחרים את אחד הספרים מהרשימה ומסייעים להנציח אותה, מחזקים מעגל סגור של פופולריזציה המצמצם את נראות המגוון. בנוסף, טוען אוונס, האפשרות לקשר ישירות למאמר שעלה בתוצאות החיפוש, ביטל את כתבי העת הפיסיים, בהם החוקרים נאלצו פעם לדפדף (באופן לא יעיל) ואולי להיתקל במאמר רלוונטי נוסף.

הכלים הדיגיטאליים שלנו אינם ממקדים אותנו רק במה שמעניין את כולם. בקוטב השני, הידוע בכינויו "פרסונליזציה", האינדיבידואל הוא המלך. במובן הזה, פייסבוק וגוגל לא נועדו לפתוח לנו חלון לצאת לחפש בחוץ, אלא להפנות אותנו חזרה אל עצמנו. היסטוריית חיפוש, קוקיז, התכנים והחברים שאנחנו מעדיפים לעקוב אחריהם, כל אלה ועוד יוצרים מעין תקרת זכוכית, או "בועת הפילטר" כפי שכותבים רבים מכנים זאת כיום בעקבות ספרו של אלי פאריסר, The Filter Bubble: What the Internet Is Hiding from You. פאריסר מציע גם דרכים לנפץ את הבועה, אך עצותיו – מחיקת היסטוריית החיפושים, נטרול פרסומות מותאמות אישית וכו' – נדמות יותר כמלחמה בטחנות רוח.

ולמרות כל אלה, אולי הבעיה המרכזית בכלל טמונה בנו, ולא באופן בו האינטרנט פועל או באידיאולוגיה של גוגל, פייסבוק ודומיהן.

לאנלוגיות יש כוח לשנות תפיסת עולם.2 אחת האנלוגיות המסוכנות ביותר שאנו מסכימים לקבל כיום בלי בעיה, היא זו שבין מחשב לבין מוח. כל אחד משתמש באנלוגיה זו כפי הצורך, לפעמים כדי להראות עד כמה המוח הוא מחשב מתוחכם להפליא ולעיתים להיפך, עד כמה הוא נחות יחסית למקום האחסון ומהירות העיבוד של המחשב. חלקנו אף מתפתים להאמין שהאינטרנט עצמו הוא מוח מתפתח.

האנלוגיה נדמית טובה ואפקטיבית: למחשב יש זיכרון ו... ראו זה פלא, גם למוח; האינטרנט מורכב מהמון אנשים שמעבירים מסרים ו... וואו, כך גם תאי-העצב במוח פועלים. תובנות אלה הן גם שימושיות להפליא, שכן קל עתה להתייחס לאינטרנט כשלוחה ישירה של המוח: אם הכל במרחק הקלקה, אפשר לעשות אאוטסורסינג לזיכרון שלנו ולחסוך מקום אחסון במוח, לא? ואם מערכת ההמלצה של יוטיוב שולפת לנו סרטונים רלוונטיים, אפשר בקלות להסיק כי מדובר ב"אסוציאציה חופשית" או אפילו "אינטואיציה", נכון? ובכן, לא ממש.

קחו זיכרון, לדוגמה. בעוד שמחשב רושם מידע ושומרו במקום ייעודי וידוע, מסביר פרופ' קובי רוזנבלום, "במוח האנושי עיבוד המידע ממשיך זמן רב לאחר שנקלט ואיכות זיכרוננו תלויה במידה רבה בעיבוד הממושך של הזיכרונות שנוצרו". בנוסף, בניגוד למחשב, אין גבול ידוע לאחסון הזיכרון לטווח רחוק ובניגוד למחשב, ככל שהוא מתגבש ומתגברת שליפתו, מתחדדת המחשבה, עיבוד הרעיונות. אלה החומרים מהם עשוי חיפוש אקלקטי, יסודי ומעמיק, משום שהם מאפשרים טווח אסוציאציות עשיר. כשאנחנו מקבלים על עצמנו את האנלוגיה בין המוח לבין מחשב/אינטרנט, אנחנו מוותרים מרצון על הזיכרון, פוגעים ביכולת עיבוד עמוק של מידע, מפחיתים את עושר עולם האסוציאציות שלנו, ובמידה רבה, מסרסים את החיפוש האנושי.
אבל אם הבעיה המרכזית היא אכן בנו ובאנלוגיה הרווחת הזו, אז אולי יש כמה סיבות לאופטימיות, כי גם הפתרון טמון בנו.

הגשר הנכון

לפני למעלה מאלפיים שנה הביע סוקרטס דאגה עמוקה מכך שכתיבה תדלדל את הזיכרון האנושי עם השנים. לאחר המצאת הדפוס, התלוננו הוגים רבים על גודש המידע שאינו מניח להם ובשנת 1600 אף כתב הסופר האנגלי ברנבי ריץ' כי "אחת המחלות של העידן הנוכחי היא ריבוי הספרים המעמיס על העולם, שאינו מסוגל לעכל את השפע של מידע חדש הבוקע מדי יום". ובסוף שנות השבעים, עם תחילת השימוש במחשבונים בבתי ספר, קמה זעקה כי הדבר ידרדר את יכולות החשיבה המתמטית. אמנם המחשבון פינה את זיכרון העבודה ולא העמיס עליו כפי שקורה ברוב סוגי השימוש באינטרנט. ואמנם, למרות אי היכולת להתמודד עם עומס הספרים, קריאתם (בניגוד מוחלט לקריאה דיגיטלית) הצמיחה משמעת מעצם קיומו של רצף הטקסט, חידדה את כושר הדדוקציה בשל הרצף הלוגי שהטקסט מבנה, וחיזקה את תחושת חשיבות ההיסטוריה בשל ליניאריות הזמן שעולה מרוב הספרים בעולם. ובכל זאת, לנוכח הדאגה עם עלייתה של כמעט כל טכנולוגיה, ולאור העובדה שהחששות בדרך כלל הופרכו, האם לא עדיף פשוט להניח להתפתחות ההיסטוריה, לאפשר לאינטרנט לקחת מאתנו את נטל החיפוש, ולהאמין ש... יהיה בסדר?

ניתן לקוות כי בעתיד, במקביל לקריאה העמוקה, נמצא אולי גם ממשקים עם מסנני תגובות, שיאפשרו דיונים עמוקים יותר אחד עם השני אודות התכנים

בדיון הסוער בשנים האחרונות העוסק במהפכה הדיגיטאלית, ניתן למיין את רוב הקולות לשני קטבים, שתי תשובות עיקריות לשאלה האחרונה. האחת, היא תרועת צהלה מתפרצת – כמובן שיהיה בסדר, האנושות משנה את פניה ועומדת בפני השלב האבולוציוני הבא; השניה, היא זעקת בהלה – כמובן שלא יהיה בסדר, האנושות משנה את פניה ועומדת בפני איבוד כל היקר לה. אבל בין עשרות הספרים ואלפי המאמרים בנושא, נשמעים גם קולות אחרים, כמו זה של ג'רון לַנייר, המציגים תמונה מורכבת יותר, שתמציתה: כן, התפתחות האינטרנט תמשיך להשפיע ולשנות את חיינו לטוב ולרע, אך היא אינה מתרחשת באופן עצמאי ובלתי תלוי בנו, ולכן צריך לגלות אחריות ולהשפיע לטובה על מסלולה. מבלי להיכנס לעובי הקורה ולשאול – מיהם שומרי הסף המווסתים את המידע וכיצד הוא מאורגן לפי היררכיות, מה מחיר היעילות והנוחות שבתהליכי חיפוש, כיצד שונה מודל החיפוש הממוחשב מזה האנושי וכיצד ניתן להשפיע על שניהם – בלי השאלות האלה אנחנו מצייתים לאלגוריתם שמישהו אחר קבע עבורנו ומנציחים סטטוס-קוו טכנולוגי ותרבותי.

כריסטופר קולומבוס מגלה את אמריקה. ציור: L. Prang & Co., Boston 1893

כריסטופר קולומבוס מגלה את אמריקה. ציור: L. Prang & Co., Boston 1893

אך האם ניתן לדמיין חיפוש ממשי בעולם הווירטואלי? האם ניתן בכלל לדמיין אינטרנט אחר? נראה כי חלקנו כבר עושים זאת. אחרת קשה להסביר תופעות כמו תנועת ההאטה העולמית (slow movement), פיתוח אפליקציות לנטרול גלישה מבוקר (cold-turkey, למשל) וחסימת פרסומות (כמו ad-block), אשר משתמשיהן הבינו זה מכבר שחייבים לשים גבול ולהפחית עד כמה שניתן את הסחות הדעת באינטרנט. או למשל, תופעה כמו הלונג-פורם בשנים האחרונות – מאמרי אינטרנט באורך אלפי עד עשרות אלפי מילים, הדורשים את מלוא הקשב וההתעמקות. ניתן לקוות כי בעתיד, במקביל לקריאה העמוקה, נמצא אולי גם ממשקים עם מסנני תגובות, שיאפשרו דיונים עמוקים יותר אחד עם השני אודות התכנים (בניגוד לטוקבקים, סטטוסים, וציוצים השולטים בשיח המקוון).

גם בשדה המחקרי מנסים לדמיין אינטרנט אחר. כיום, כאמור, אלוהי החיפוש באינטרנט הם מה שהקולקטיב קובע (מדד הפופולאריות) ומה שהפרט קובע (פרסונליזציה), תוך יצירת בועה שמגבילה את גיוון החיפוש. אך אלה אינן האופציות היחידות. לאחרונה החלו חוקרים להציע מודלים אחרים לחיפוש, אשר בוחרים בדרך האמצע שבין הקולקטיב לבין הפרט, וכך מאפשרים חיפושים מגוונים ואיכותיים יותר.3

ולצד הקולקטיב והאינדיבידואל, כגורמים המחליטים כיצד יראה החיפוש באינטרנט, אסור לשכוח שיש גם השפעה רבה למתכנת האלגוריתם- אותו אוסף הוראות המגדירות כיצד לענות על שאילתה מסוימת או לבצע משימה מוגדרת מראש. אם, לדוגמה, אמרתם ל-Siri (ממשק החיפוש הקולי של אייפון) שאתם רוצים לקפוץ מאיזה גשר, היא היתה כנראה מאתרת עבורכם את "הגשר הנכון", הקרוב ביותר למיקומכם. עם זאת, גרסה 7 החדשה, בהוראת מתכנתי האלגוריתם, אמורה להנחות אתכם לסיוע מקצועי.

גם בלי הדוגמה האזוטרית הזו, ניתן לומר כי השליטה באלגוריתם היא גם קביעת אופי תוצאות החיפוש. מפתחי בינה מלאכותית שואפים להפוך את הרעיון הזה על ראשו ובמקום להורות למכונה למצוא תשובות, לאפשר לה לשאול שאלות. אם נניח בצד את הנבואות ההוליוודיות בדבר השתלטות מכונות מתוחכמות על העולם, אפשר אולי להיות קצת אופטימיים לגבי עתיד החיפוש באינטרנט. מנוע חיפוש עם יכולת פיענוח שפה אנושית או משמעויות מורכבות ותלויות הקשר של תצלומים וסרטים, הוא מנוע חיפוש שיצטרך להתמודד עם מכשולים רבים, כמו עמימות, רב משמעיות, סתירות לוגיות ועוד. מה שיפה ברעיון הזה, הוא שבמקרים רבים אין בנמצא תשובות נחרצות.

דמיינו שלצד אפשרות ה"גיגול", יהיה גם מנוע חיפוש אלטרנטיבי, צנוע בגישתו, שבמקום לשלוף לינק עם התשובה המהירה והיעילה ביותר, יציע כיווני מחשבה בין-תחומיים ואולי אף יקשה על החיפוש עם שאלות נוספות. כמובן שנצטרך לאפשר למנוע כזה לטעות, לאפשר אי-הבנות, ואולי לפעמים תוך כדי ויכוח גם המשתמש וגם מנוע החיפוש ילמדו משהו חדש. אך דווקא כאן טמון הסיכוי לקיים חיפוש אמיתי. כן, גם אם נאלץ לשאת בהשלכות מסוגים שונים. אולי כאשר Siri בגרסה 120 תשמע שהבעלים שלה מחפש גשר לקפוץ ממנו, היא תוך שניה תקרא את אלבר קאמי ותציע שלהתאבד זה בעצם אבסורד באותה מידה שלחיות זה אבסורד. זה יהיה כבר כאב ראש מסוג אחר.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על המטרה היא המטרה

02
בר חיון

נראה לי שכולנו מורגלי חטיפי אינטרנט. די בצדק, לרוב: אם זה לא באורך של סטטוס, אז רוב התוכן באינטרנט אינו שווה את ההשקעה של קריאה מלאה. ממילא כותרות משנה ואינפו-גרפיקה מספרים 95% מהסיפור בד"כ. היום זה עוד נראה מוזר למצוא טקסטים ארוכים בפורמט לא מודפס (באנגלית זה פחות חריג) ואני מניח גם שהם תמיד יהיו טיפה בים. אבל אולי כשתהיינה עוד כמה טיפות, ואולי כשהעיתון וספר הנייר ימותו סופית (פרט לספריות קטנות בביתם כמה "מסניפי נייר" נוסטלגיים, כמוני למשל), זה לא ייראה מוזר כלל, כי אנשים יהיו רגישים דיים כדי להפריד בין התכנים הראויים לרפרוף ובין אלה הראויים לקריאה.

03
נעמי

לאחרונה התמזל מזלי להכיר את אתר אלכסון. אתמול קראתי בו את מאמרו של בר חיון, ולא יכולתי להניח אותו מידי (וסליחה על הביטוי הכל כך לא אינטרנטי . . .). הוא מרתק, מלא תובנות ומעניק השראה. נהניתי מהדרך שבה הצליח לשזור ולהשיק תחומי עניין שונים ומגוונים, שהקשר ביניהם אינו מובן בכלל, ולהשתמש בהם לצורך בניית טיעוניו. עצם הכתיבה/פרסום של מאמר כל כך ארוך ומפורט שבונה את טיעוניו אחד מעל גבי השני, הוא רעיון שחותר תחת הגדרת המרחב האינטרנטי כעולם שטחי, ויש בכך בשורה אופטימית לאנשים כמוני, שלא אחת חרדים מפני השתלטותו של המרחב חסר הגבולות והזמן הזה באופן שיטמטם אותנו כחברה אנושית. כתיבה כמו זו, של איש צעיר כמו בר, מעניקה מידה של אופטימיות, שאולי בכ"ז, על אף הפיתוי האדיר שבמציאת תשובות מהירות בהקלקת עכבר, ודלייתן ברגע מתוך כל הידע והאפשרויות הטמונים במרחב האדיר הזה, לא תלך לאיבוד התובנה, שהמטרה היא לא מציאת התשובה, אלא "המשמעות שמתעצבת על הדרך...", והתובנות המרעננות והיצירתיות שנולדות מתהליכי הניסוי והטעייה, תוכלנה להמשיך להפציע מדי פעם בפעם ולהעניק משמעות אמיתית לחיינו כבני אדם בעולם הזה... נעמי :)

04
אורי בצ'קו

מעת שהכרתי את המילה ועד היום (גם לאחר חיפוש מעמיק יותר על משמעותה,שווה לפתוח ויקיפדיה) serendipity תמיד הוותה משקל "דתי" כמעט לאופיים המקרי של דברים.
אם הייתי צריך להטביע תרגום למילה ,אז במחשבה חילונית ,אני חושב שהמילה "יד המקרה" תהיה המקבילה הטובה ביותר
ואילו במחשבה "דתית" יותר מדובר כמעט בהשגחה אלוהית.
בכל מקרה,באנגלית הקונוטציה שלי כלפי המילה נוטה דווקא לפרשנות הדתית.
ואולי במחשבה שלישית תרגום מתאים יכול להיות בהשראת סרט משעשע משנות ה-80 ששמו "תקלה מופלאה".

אבל אם אקפוץ לעוד נושא,ארחיב ואומר
שהמרחק בין שיטוט,לחפוש תכליתי לבין חיפוש טמון אך ורק בראשו של המחפש.
למרות האנלוגיות בין מוחו של האדם,למוח המחשב
יציר כפינו עוד לא הצליח לייצר "מחשבה מקורית" אחת.
כאלו הם חיי האדם,תכליתיים ברובם- רק מתי מעט מרשים "לאבד עצמם" בסבך נתונים ולמצוא עצמם נתקלים במחשבה מקורית אסוציאטיבית - כזאת שגם יטרחו לפתח.
אני באמת חושב שזהו שילוב של יכולת נרכשת , יכולת מולדת ובעיקר state of mind.
מצב שבו אדם לא מטאטא "מחשבה שטותית" מתחת לשטיח התודעה אלא מציף אותה כלפי מעלה...

לחיי תקלות מופלאות ומחשבות שטותיות שעושות אותנו מי שאנחנו.

05
בר חיון

בחלק מהאתרים, בהם נתקלתי בתיאור הסרנדיפיות, השתמשו במילה "אתינות" ולפעמים גם "שאוליות", על משקל שאול המלך ש"יצא לחפש אתונות ומצא מלוכה". זה נחמד אבל אולי קצת מצר את עושר האסוציאציות שעולות מהמילה המקורית.

06
ניר קידר

מאמר מעניין מאד שנוגע בהרבה דברים שמעסיקים אותי גם בתור חוקר ומנחה של תלמידי מחקר. אין לי ספק שהשיטוט הסקרני חיוני למחשבה והיצירה. נקודה מאד חשובה שעולה גם מהמאמר היא החשיבות העצומה של הפוליטיקה, כלומר של הדרכים שאנחנו מארגנים בהן את החיים המשותפים שלנו, את ההשתתפות שלנו בעיצוב חיינו ואת ההנאה השווה שלנו מהמשאבים (גם הדיגיטליים). גם המאמר של סולוב על כריית הנתונים של ה-NSA מעיד על חשיבות הפוליטיקה ושאלות ההשתתפות והחלוקה.

08
גיא צינמן

כתבה שרלוונטית גם לתחום שאני עוסק בו - רפואה מותאמת אישית. כיום לרופאים אין אפשרות מעשית לעקוב אחרי כל המאמרים והתגליות בתחום העיסוק שלהם (ובפרט אחרי התחום הגנטיקה והגנומיקה שהשפעותיו על הממצאים הקליניים עדיין לא חד משמעיות), ולעבד את המידע זה להחלטות בנוגע לחולים שלהם באופן קבוע. לשם כך אנו בונים מערכות ממוחשבות של איסוף מידע ולמידה במטרה לחשוף את הרופא לשיקולים נוספים בקשר למטופלים, שכיום אולי נחבאים מן העין, ובך מאפשרים להם ״חיפוש אפקטיבי״ יותר עבור המקרה הנידון. מאידך, כבר פגשתי רופאים שמאמינים שתוך 50 שנה מהיום הם יהיו טכנאים פשוטים שיקבלו הוראות טיפול מהמחשב - אני לא משוכנע שבמצב כזה (שלכאורה אינו דורש את ״הניסוי והטעייה״ של היום) הרפואה באמת תהיה טובה יותר...

09
ישראל (שרוליק) הירש

סקירה מעניינת של התהליך המתרחש לנגד עינינו (תרתי משמע בהתחשב בגוגל גלאס), מאז תחילת פריצתם של טכנולוגיות המידע וכריית המידע, לחיינו. בעיניי המאמר מציף למעשה שאלה רחבה הרבה יותר - באיזו מידה ההתפתחות הטכנולוגית משפיעה על פיתוח/שימור/ניוון של תכונות היסוד של האדם - סקרנות, יצירתיות ודמיון - שהם הם שהביאו לפריצות הדרך החשובות בתרבות האנושית וכפי שאתה גם מציין בתחילת המאמר. המענה לשאלה הזו איננו פשוט כלל ועיקר, ואולי תרצה בעתיד לכתוב גם על כך. אישית, אני בדעה כי תכונות היסוד הללו טבועות באדם בבחינת "מותר האדם מהבהמה" ונרכשו כחלק מהאבולוציה של המין האנושי, ללא כל קשר להתפתחויות שהתרחשו סביב. דוגמה: גם 1000 "שנות החושך" כפי שמכונה תקופת ימי הבניים, הסתיימו ברנאסאנס שהוא אולי הבטויי המובהק ביותר של פריחת (ואולי פריצת) הסקרנות, היצירתיות והדמיון שבאדם. במאזן הכולל של השפעת הקידמה על התכונות הנ"ל סך היתרונות עולה על הבעיות או הלבטים שאתה מעלה במאמר. אין פירושו של דבר שלא נדרש לחנך ולהמשיך לדרבן את הדור הצעיר לפתח את הסקרנות את הדמיון והיצירתיות. גם בעניין זה אני סבור שהמצב אופטימי למדיי.

10
יעל

מאמר מעניין, איזו השקעה!
לאחרונה גיליתי אתר שמאפשר לשמור, לגלות ולשתף מסעות חיפוש שלי ושל אחרים באינטרנט, כדי שבמקום לקבל מידע ממכונה אנשים יקבלו מידע אחד מהשני. במקום להסתמך על מנוע חיפוש עם אלגוריתמים אפשר לקרוא כתבות שאצרו אנשים אמיתיים בנושא שמעניין אותי http://www.roojoom.com