המצאת האף היהודי

כיצד הפך האף הארוך והנשרי הידוע לשמצה למאפיין החזותי הבולט של היהודים?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

ב-1940 הפיצו הנאצים סרט תעמולה בשם "היהודי הנצחי". הסרט התיימר להראות את היהודים ב"מצבם הטבעי", "לפני שהם עטו על פניהם מסכה אירופאית מתורבתת". הסרט משלב בין המחזה של טקסים יהודיים לבין סצנות של יהודים חובשי כיפה ועוטי כַּפְתָּן המשרכים את רגליהם בסמטאות צפופות. כל הדימויים האלה נועדו להראות את טבעם החשוך של החיים היהודיים. מעל לכול התמקדו יוצרי הסרט בפניהם של היהודים. הם כיוונו את מצלמותיהם בקלוז-אפים ממושכים על עיניים, אפים, זקנים ופיות, כי היו בטוחים שמראיהם של תווי פנים סטריאוטיפיים מסוימים תעורר תגובות של בוז ושל תיעוב.

היהודי הנצחי

הכרזה לסרט ״היהודי הנצחי״ 1940

אין ספק שמעצב הכרזה של הסרט הסכים עמם. הוא ויתר על סמלים מתבקשים יותר של זהות יהודית (כיפות, פאות לחיים מסולסלות, מגן דוד) לטובת פרצוף כהה ובשרני אחד, שבמרכזו אף נשרי. כמעט שלא היה צורך בכותרת שבראש הכרזה. ייצוג זה של יהודיוּת היה נפוץ באירופה של 1940: תיאורים דומים של יהודים הופיעו בכרזות, בעלונים, בעיתונים, ואפילו בספרי ילדים.

אך דימוי זה של היהודי אינו "נצחי" כלל וכלל. אף על פי שאנטישמיות ידועה לשמצה בתור "השנאה הארוכה ביותר", עד שנת 1000 לא היו בעולם הדימויים המערבי יהודים מובהקים משום סוג, קל וחומר שלא היהודי השחום בעל האף המעוקל. במונומנטים ובכתבי יד עתיקים אמנם אפשר היה למצוא נביאים עבריים, צבאות ישראלים ומלכים יהודים, אבל ניתן היה לזהותם רק מתוך ההקשר. לא היו להם מאפיינים חיצוניים שהבדילו אותם מחכמים, מחיילים או ממלכים אחרים. גם לדמויות יהודיות מרושעות, כמו הכוהנים (pontifices) ששכנעו את פונטיוס פילאטוס לצלוב את ישו, כפי שהם מופיעים בקודקס האגברטי (סביבות 980), לא היו מאפיינים חזותיים ייחודיים; היה צורך בכיתוב כדי לזהותן כיהודיות.

אף על פי שאנטישמיות ידועה לשמצה בתור "השנאה הארוכה ביותר", עד שנת 1000 לא היו בעולם הדימויים המערבי יהודים מובהקים משום סוג, קל וחומר שלא היהודי השחום בעל האף המעוקל

כשאמנים נוצרים התחילו להציג יהודים באופן אחר, הם לא השתמשו בגופם, בפניהם, ואפילו לא בכלים הטקסיים שלהם; הם השתמשו בכובעים. בסביבות שנת 1100, תקופה של עיסוק גובר בתנ"ך ובעבר בכלל, לצד חדשנות אמנותית עצומה, החלו אמנים לשים לב לדימויים המופיעים בברית הישנה, שהוזנחו באופן יחסי לטובת איורי הברית החדשה באמנות ימי הביניים המוקדמת. נביאים עבריים שלראשיהם כובעים מחודדים ייחודיים החלו להופיע במהדורות תנ"ך מקושטות ועל חזיתותיהן המגולפות של הכנסיות הרומנסקיות שקמו אז ברחבי העולם הנוצרי המערבי.

כובע יהודי

זיסקינד מטרימברג באיור בקודקס מאנסה, חובש את כובע היהודים

כובעיהם של הנביאים לא היו קשורים כלל לביגוד היהודי האמיתי (אין ראיות המעידות כי היהודים חבשו אז כובעים כאלה, או כובעים מכל סוג שהוא – יהודים דתיים לא נהגו לכסות את ראשם באופן קבוע עד המאה ה-16). "הכובע היהודי המחודד" מבוסס על מצנפותיהם של כוהנים פרסים קדומים וסימל סמכות דתית. אותו כובע הופיע זה מכבר בכתבי יד, פרסקאות, פסיפסים וגילופי שנהב על ראשיהם של שלושת האמגושים, "חכמי המזרח" שהביאו מתנות לישו התינוק, כך שברור שלא הייתה לו שום קונוטציה שלילית. להפך; הכובע העניק ליצירות האמנות החדשניות שבהן הופיעו היהודים הילה של עתיקוּת מקודשת, וכך עזר להגן על המבנים ועל כתבי היד החדשים ועמוסי הדימויים מפני האשמות ב"חדשנות" – אישום חריף בעולם הנוצרי של ימי הביניים, שהתאפיין בשמרנות ובחשש משינויים. מאותה סיבה היו לנביאים זקנים, שסימלו בגרות, חוכמה וכבוד (וכמו הכובעים, גם הזקנים לא היו קשורים למראה היהודי האמיתי או לפרקטיקות הדתיות. גידול זקן כלל לא היה מנהג גורף בקרב גברים יהודים באותה תקופה).

נביא יהודי

המלך דוד וארון הברית, מאת יאן דה בריי, 1670. לנביאים באמנות היו זקנים שסימלו בגרות, חוכמה וכבוד.

אבל המראה והמשמעות של יהודים באמנות המערבית ישתנה עם הזמן, במקביל לשינויים במוקדי העניין ובצרכים הדתיים של הנוצרים. יתרה מזו, אמנות משפיעה על רעיונות ולא רק משקפת אותם. סימון היהודים באמנות השפיע על תפיסת היהודים בעיני הנוצרים; וכך השתנו גם היחס והמדיניות הנוצריים כלפי יהודים. מקרה מדהים שבו המציאות חיקתה את האמנות התרחש ב-1267, כאשר מועצותיהן של שתי כנסיות קבעו שעל היהודים לחבוש כובעים מחודדים "כפי שאבותיהם נהגו לעשות". בהיעדר אלבומי תמונות בני מאות שנים, עלינו להסיק שמקור המידע העיקרי לגבי האופן שבו היהודים "נהגו" להתלבש היה האמנות הנוצרית.

טרנד דתי חדש במחצית השנייה של המאה ה-12, אשר עודד את המאמינים להרהר מתוך חמלה בישו בן התמותה והסובל, הסב את תשומת לב האמנים אל פניהם של היהודים

בשנת 1140 בערך, לאחר שנביאים חובשי כובעים הופיעו ביצירות אמנות נוצריות במשך כמה עשרות שנים, נשכח הקישור הפרסי המקורי. הכובעים המחודדים הפכו לסימן ליהודיוּת. הם החלו להופיע על ראשן של מגוון רחב של דמויות יהודיות – לא רק נביאים ומלכים מהתנ"ך, אלא גם דמויות יהודיות מהספרות ומהאגדות. בהקשרים החדשים האלה היו לעתיקוּת ולסמכות, שנתפסו עד כה כחיוביות, משמעויות חיוביות פחות. בטריפטיכון אמייל המתוארך לסביבות 1155 ושוכן כעת בספריית מורגן מתואר יהודי בשם יהודה קיריאקוס, שהקיסרית הרומית הלנה הכריחה אותו לחשוף את מיקומו של הצלב האמיתי; הוא אינו נביא מכובד. כובעו וזקנו נועדו לאשר את העתיקוּת, וכפועל יוצא מכך את האמינות, של המידע שהוא מספק. אבל הם מסמנים אותו גם כמי שנאחז בדת עקרה ובטלה. כאן הכובע משמש כייצוג של דוקטרינת ההחלפה הנוצרית, שלפיה החוקים והטקסים העבריים הוחלפו בפרקטיקות ה"רוחניות" יותר של הנוצרים.

שלט גיבורים של העיר יודנבורג באוסטריה. שם העיר ״טירת היהודים״ ניתן לה בגלל הסוחרים היהודיים הרבים שחיו בה בסביבות המאה ה-11.

שלט גיבורים של העיר יודנבורג באוסטריה. שם העיר ״טירת היהודים״ ניתן לה בגלל הסוחרים היהודיים הרבים שחיו בה בסביבות המאה ה-11.

טרנד דתי חדש במחצית השנייה של המאה ה-12, אשר עודד את המאמינים להרהר מתוך חמלה בישו בן התמותה והסובל, הסב את תשומת לב האמנים אל פניהם של היהודים. ליהודי המרכזי בקבוצה שלשמאלו של ישו הצלוב, המופיע על ארון קבורה עשוי אמייל מסביבות 1170, יש אף ארוך ומעוקל, גדול מדי ביחס לפניו ולאפיהן של הדמויות האחרות. אף על פי שהפרופיל הגרוטסקי הזה מזכיר קריקטורות אנטישמיות מודרניות, לא נראה שהוא – עדיין – נושא אותה משמעות. הטקסטים הנוצריים שנכתבו עד אז לא ייחסו מאפיינים פיזיים ייחודיים ליהודים, ועל אחת כמה וכמה לא התייחסו לקיומו של "אף יהודי" יוצא דופן. פניו המכוערים של היהודי הזה אינן מסמנות שנאה אתנית, אלא עניינים שהטרידו את הנוצרים באותם ימים. יצירות האמנות, שהתאימו את עצמן לתפיסות החדשות, החלו אז לראשונה להציג ישו כנוע וגוסס. היו נוצרים שהתקשו להתמודד עם הדימויים החדשים האלה, שהסבל האלוהי עורר בהם אי נוחות. חסידי התפיסות הדתיות החדשות ביקרו את ההתנגדות הזו. מי שלא הצליח להתרגש כראוי למראה סבלו של ישו זוהה עם צורת ההסתכלות "היהודית", הקרה. בדימוי זה ובדימויים רבים אחרים, אפו של היהודי נועד, אם כן, בראש ובראשונה להסב את תשומת הלב אל זווית ראשו, הפונה במופגן הרחק מישו. כך נוצר הקשר בין מראהו המעוות של היהודי לבין המבט המוסט.

ישו הצלוב על ארון מתים מסביבות 1170. משמאלו שלושה יהודים שמסייעים לצולבים

ישו הצלוב על ארון מתים מסביבות 1170. משמאלו שלושה יהודים שמסייעים לצולבים

לאורך שאר המאה ובמשך כמה עשרות שנים נוספות לאחר מכן, אפם של היהודים עדיין הופיע באמנות בצורות מגוונות מכדי שיוכל להוות סמן של זהות. כלומר, ליהודים היו מגוון של אפים "רעים" – חלקם ארוכים ומחודדים, חלקם חוטמים חייתיים – אבל אותם אפים הופיעו גם אצל לא-יהודים "רעים", ולא היה חוטם "יהודי" אופייני אחד ויחיד. אך בסוף המאה ה-13 התחזקות הריאליזם והעניין הגובר בפיזיונומיה כבר עודדו אמנים לרקוח סימנים חזותיים לאתניות. מגוון המאפיינים שהוקצו ליהודים הלך והתגבש לכדי סוג אחד של פנים: צרות, גרוטסקיות וריאליסטיות גם יחד, וכך נולדה הקריקטורה היהודית בעלת האף הארוך והזקן המחודד.

בסוף המאה ה-13 התחזקות הריאליזם והעניין הגובר בפיזיונומיה כבר עודדו אמנים לרקוח סימנים חזותיים לאתניות. מגוון המאפיינים שהוקצו ליהודים הלך והתגבש לכדי סוג אחד של פנים

אף יהודי

איור מהמאה ה-14 של תהילים י"ד ("אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, אֵין אֱלֹהִים") באדבות מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק

הדימוי הזה שירת מטרות רבות. בגלל המוחשיות והריאליסטיות של הפנים היהודיות, הן נראו לנוצרים כמגלמות את העולם הפיזי, החילוני, החומרי – תחום שאליו שייכה המחשבה הנוצרית את היהודים זה מכבר. מכאן אפשר להבין מדוע באיור שנועד להציג את ריבונותו הארצית של הקיסר הגרמני היינריך השביעי, הוא מקבל מגילה מיהודי בעל מראה קריקטורי. במקרים אחרים תיארה הקריקטורה כפירה וסטייה מדרך הישר. אין צורך בכובע כדי לזהות את הנבל השיכור כיהודי באיור מהמאה ה-14 של תהילים י"ד ("אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, אֵין אֱלֹהִים"); תווי פניו מסגירים אותו. אך האיור אינו רק כתב אישום נגד חוסר האמונה היהודי. היה מקובל להציג את הנבל של תהילים י"ד כטיפש נושא אלה, חוטא, בור, או לץ מגוחך; לכן אפשר לזהות גם את הדמות האחרת באיור כנבל. אבל כשהוא מופיע לצד היהודי הקריקטורי שלנו, ולאור תווי פניו השונים לגמרי (קרי הגנריים לחלוטין), אנו נאלצים לראות בו נבל וכופר "נוצרי" (או לפחות לא גוי). אם כן, למרות הקריקטורה האנטי-יהודית המגעילה שמופיעה בו, האיור הזה לא מנסה לבדל בין יהודים לנוצרים; הוא דווקא מסבך את התפיסה שרואה ביהודי את ה"אחר" המוסרי של הנוצרי על-ידי הדגשת האופי הפגום של האמונה הנוצרית והיהודית גם יחד.

סוחר יהודי

סוחר יהודי מאת תומאס רוולאנדסון 1789

ובכל זאת, קשה להתנחם במורליזם האוניברסלי הזה. לעתים קרובות מדי, עוצמתם של הדימויים – השונות המוחשית, ה"מציאותית" להחריד, של הפנים היהודיות הקריקטוריות – קברה את המסר הרוחני המתוחכם הטמון בהם. עד סוף ימי הביניים, יחסם של הנוצרים כלפי העצמי, הדת ואלוהים השתנה הרבה פחות מאשר יחסם ליהודים. ארבע מאות שנה של התבוננות ביצירות אמנות שבהן מופיעים יהודים מזוקנים וארוכי-אף בעלי כובע מחודד, הרגילו את הנוצרים לתפוס את היהודים כשונים, כמרוחקים חברתית. וכשלא מצאו שונות וריחוק במציאות, הם כפו אותם על פי חוק – בתקנות הטלאי הצהוב הידועות לשמצה, בחוקים המאלצים יהודים לגור בשכונות משלהם ולעסוק במקצועות משלהם, או במפגן הכוח הריבוני האולטימטיבי, בגירוש מוחלט של יהודים.  גם "היהודי הנצחי" וגם "השנאה הארוכה ביותר" הן תוויות מטעות. היהודים עצמם, כמו גם היחס כלפיהם, לא היו סטטיים. גם דימויים זהים כביכול עשויים לשאת משמעויות שונות בתכלית. ובכל זאת, תולדות האיקונוגרפיה האנטי-יהודית מצביעות על קבוע אחד בתרבות המערבית, המוכר היטב לתועמלנים הנאצים – כוחו הרגשי העמוק של הדימוי החזותי.

ספרה האחרון של שרה ליפטון הוא  Dark Mirror: The Medieval Origins of Anti-Jewish Iconography.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שרה ליפטון, New York Review of Books .

תגובות פייסבוק

2 תגובות על המצאת האף היהודי

02
טל

לצערי, בימינו אפילו חלק מהישראלים מאמינים שיש מראה יהודי ומאששים את המראה ה״מכוער״ מהפרוטוקולים של זקני ציון. זה מראה שאנו קורבנות של חולשה למדיה השקרית.