המצאת הדמיון

אמנות, דת ומדע -- שלושה שהיו פעם אחד. כדי להבין כיצד, צריך להכיר את אבותיהם הקדומים: האבן והמילה
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

כ- 1.8 מיליון שנה אל תוך העבר, העולם משתנה שוב. זהו אינו שינוי גיאולוגי ואטמוספרי, כמו זה שנגרם מהפגזת המטאורים הכבדה לפני למעלה משלושה וחצי מיליארד שנה, לא שינוי אבולוציוני דרמטי כמו יציאת בעלי חיים מהמים לפני מאות מיליוני שנים וגם לא שינוי אקלימי כמו עידן הקרח האחרון, שהסתיים לפני כ- 10,000 שנה. למעשה, זהו שינוי כה זעיר ובלתי מורגש, עד שאם היינו מקבילים את ההיסטוריה של כדור הארץ בן 4.5 מיליארד שנה לאנציקלופדיה מרובת כרכים, תמורה זו היתה זוכה אולי לפסיק באחד העמודים: זן מסוים של בעל חיים, האדם הזקוף ("הומו-ארקטוס"), מחליט לנדוד אל מחוץ ליבשת אפריקה ואחריו נודדים זני אדם נוספים.

במבט ראשון, זה אינו נראה כשינוי בר השפעה. זני האדם אינם בעל החיים הראשון לנדוד מחוץ לגבולות היבשת וגם לא האחרון. ואולם, נדודיהם בכל זאת ראויים לציון כתחילת ההתפשטות הנרחבת והמתמידה ביותר במחלקת היונקים שבממלכת החי; נדודים, שיעודדו היבטים חסרי תקדים של התפתחות. הנדידות הראשונות היו ככל הנראה כורח שכפו שינויי אקלים אך בהמשך, נדדו זני האדם השונים גם ממניעים אחרים, כמו חיפוש אחר מזון, מלחמות ואף סיבות מסתוריות יותר, שקשה לאשש או להפריך.

מה היה, אם כן, הדבר שהקנה לאנשים הקדומים הללו יתרון על פני בעלי חיים אחרים במשך קרוב לשני מיליון שנות נדודיהם? לרשותם של לפחות חלק מזני האדם בשנות נדודיהם, עמדו שתי מיומנויות יוצאות דופן, שהתאפשרו בזכות מוחותיהם הגדולים יחסית: תחילתו של כושר דיבור1 והתפתחות היכולת ליצור כלי אבן. קשה להמעיט בחשיבות שתי פריצות הדרך האדירות וחסרות התקדים הללו. שפה אפשרה פיתוח רעיונות והחלפתם, בצד תכנון ושיתוף פעולה קהילתיים יעילים ומועילים יותר, וכלי האבן סייעו במכלול משימות אחרות: בהתחלה היו אלה מקצצים למיניהם – נתזי אבן שנוצרו על ידי הקשה אקראית של אבנים אלו באלו – ובהמשך, פותחו הכלים האשלים, כמו למשל אבן-היד הסימטרית שהיתה "האולר השוויצרי" של עידן האבן; כלי יחיד שאפשר השחזת ענפים, חיתוך עצים ליצירת אש, הריגת בעלי חיים, ביקוע עצמות, פשיטת עורות ועוד.

מבלי להיכנס לשאלה השנויה במחלוקת של עיתוי הופעת השפה, האם ייתכן שבשלב מסוים של התפתחות זני האדם, התקיימה זיקה כלשהי בין התפתחות השפה ובין הכנת כלי אבן?מבלי להיכנס לשאלה השנויה במחלוקת של עיתוי הופעת השפה ושלבי התפתחותה, האם ייתכן שבשלב מסוים של התפתחות זני האדם (ובמיוחד בשלב המהפכה הלשונית של ההומו-סאפיינס לפני 70-30 אלף שנה) התקיימה זיקה כלשהי בין התפתחות השפה ובין הכנת כלי אבן? האם זו בכלל שאלה חשובה, כלומר, מספיק כדי להעסיק חוקרים מזה כמאה ארבעים שנה? במבט ראשון, תְהייָה זו נדמית משונה ומפתיעה משום ששתי המיומנויות, שפה וסיתות, נדמות כפונקציות שונות לחלוטין ונדמה כי הן יכולות היו להתפתח ולהבשיל באופן נפרד ועצמאי. אמנם, הלמידה של הכנת כלי האבן (ובעיקר אלה המפותחים יותר) הצריכה מיומנויות הכוללות תכנון, פתרון בעיות וקואורדינציית עין-יד, אך איזו סיבה יש לכרוך מיומנויות אלה עם שימוש בשפה? וכן, צריך היה אמנם לתקשר איכשהו את ידע הכנת כלי האבן, אך לשם כך חייבים לדבר? אפשר היה וודאי להתבונן באדם אחר מכין אבן-יד, להתנסות ולרכוש את המיומנות עם הזמן ולכאורה, נראה כי כל הפעולות הללו כלל אינן מצריכות תקשורת מורכבת.

ואף על פי כן, בשנת 1871, בספרו "מוצא האדם", הציע דרווין כי ישנה זיקה אבולוציונית בין שפה להכנת כלי אבן. כמאה שנה לאחר מכן, הרחיב ראלף הולוויי (Holloway) את התובנה, והציע כי הכנת כלים בתקופת האבן מצריכה רמות ארגון ששייכות לעולם השפה, כמו הרמה הפונמית (שבלשון מתמקדת בהברות), התחבירית (דרכי התחברות המילים ליצירת משפט תקין) והסמנטית (משמעות המילים והמשפטים). הולוויי טען כי בעת יצירת כלי כמו אבן-יד, הרמה ה"פונמית" מתבטאת בפעולות כמו הסרת שבבי אבן וסיבוב האובייקט, הרמה ה"התחבירית" היא החיבור הנכון בין פעולות אלה, והרמה ה"סמנטית" היא תפיסת המטרה הסופית של הכלי. במבט ראשון, כל זה נשמע כאנלוגיה מאולצת למדי, אך בשנים האחרונות, מחקרים המשלבים הדמיות מוחיות הראו כי האזורים הפועלים במוח כשסתת מייצר כלי אבן, חופפים באופן משמעותי עם אלה האחראיים על דיבור.

כלי אבן של האדם הזקוף (

כלי אבן של האדם הזקוף ("הומו-ארקטוס"). צילום: VCH 1912

אחרי הולוויי, חוקרים נוספים החלו להצביע על כך שהזיקה העיקרית בין יצירת כלי אבן לבין דיבור, היא למעשה המשמעות הסימבולית ששתי המיומנויות הצריכו. לבעלי חיים רבים היכולת לזהות קשר בין גירויים – בין עשן לאש, למשל, בין צליל הפעמון לבין האוכל שמגיע בעקבותיו, ואפילו בין המילה "תפוז" לבין התפוז הממשי. אך דרגה גבוהה יותר של עיבוד מתרחשת כשגירוי הופך לסמל שמצליח לייצר הפניה בתוך היררכיה של שדות סמנטיים. למשל, כשמשמעות המילה "תפוז" כבר אינה עומדת רק בפני עצמה, אלא נובעת גם מרמה גבוהה של מערכת אסוציאציות, כמו משפחת "הפירות", או "המתוקים", ובמקרה של המילה באנגלית, orange, אז גם "צבעים" ו"חברות סלולר". באופן דומה, בהכנת כלי אבן חוקרים מוצאים כי המשמעות של פעולה מסוימת, אינה עומדת רק בזכות עצמה, אלא נובעת מרמה גבוהה יותר של מערכת אסוציאציות. ועכשיו נניח שאתם סתתים האוחזים באבן. מהלומה שהנחתתם להסרת שבב, כשלעצמה, הינה בסך הכל החסרת חומר מהגלם שבידכם. אך במכלול הפיסול שלכם, היא רצף מוקפד ומתוכנן שנובע מכוונה ומשמעות. איזו משמעות? למשל, הקשר העקיף למדי בין סיבה ותוצאה, בין מהלומה באבן לבין היכולת לייצר אש באמצעות הענפים שחתכתם באבן.

בהכנת כלי אבן חוקרים מוצאים כי המשמעות של פעולה מסוימת, אינה עומדת רק בזכות עצמה, אלא נובעת מרמה גבוהה יותר של מערכת אסוציאציות.

בכך ניתן לומר כי הפעולה הפיסית היצירתית של הכנת כלי אבן דומה לשפה. או לחילופין, לטעון, כמו הפילוסוף ג'ון אוסטין, שהשפה היא עצמה פעולה; כלומר, השפה מעצבת את התנסויותינו, מלטשת ומבהירה את יחסנו לאובייקטים ולאנשים, ולמעשה מתייחסת למציאות כחומר גלם בו היא "מפסלת" אירועים ומצבים חדשים. אפשר לחשוב, לדוגמה, על כוח השינוי והיצירה של מילים הנאמרות תחת חופּת חתונה או בהכרזה על עצמאותה של מדינה. אחרי אותן מילים דבר אינו כפי שהיה. אלוהים ברא את העולם במילים (וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר, וַיְהִי-אוֹר) וגם הפיק אדם מעפר (וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה). אולם הסיפור הזה נוצר בצלמו של האדם ולמרות היסודות הפנטסטיים שבו, הגרעין אמיתי: הדיבור והסיתות יצרו מציאות חדשה בתכלית.

כוחו של סיפור

מה שמרתק כל כך בכל אלה, זוהי קפיצת הדרך שעשה הדמיון. מהיכולת הבסיסית למדי לדמיין בעיקר סכנה אפשרית, סקס ומזון נחשק, האדם יכול היה כעת לדמיין דבר מלאכותי לחלוטין, שלא היה קיים קודם לכן בסביבתו הטבעית. בספרו, קיצור תולדות האנושות, יובל נח הררי מדגים יכולת דמיון זו וממחיש באמצעותה את הפיצול החד של התפתחות האדם ממסלול התפתחותם של שאר קרוביו האבולוציוניים, תוך שהוא משאיר אותם הרחק מאחור. "המציאות המדומיינת" שיצרו ההומו-סאפיינס באמצעות השפה, טוען הררי, אפשרה מבנים וכלים חברתיים (כמו חברות מסחריות, מדינות וכסף, שהם בעלי תוקף משפטי, כלומר- סיפור מומצא עליו ישנה הסכמה) שטרם נראו בעבר והיו בלתי תלויים בהתפתחות גנטית-אבולוציונית.

אבל כיצד זה קרה? כיצד, מנקודה מסוימת בזמן, השפה מאפשרת לדמיון האנושי להתפתח בקצב מסחרר וחסר תקדים? האם הופעתן של מוטציות גנטיות מקריות ששינו את מבנה המוח הן הסבר מספק או שמא ניתן להציע גם נסיבות נוספות?
אי אפשר לענות על שאלות אלה באופן וודאי כמובן, אך אנו כן יודעים, כי עם שכלול יצירת הכלים והתפתחות השפה, נוצרו קשיים שאתגרו את הדמיון האנושי ודחפו אותו לעבר גבולות חדשים. אחד הקשיים הראשונים התהווה מעצם מורכבותה של השפה. נניח שמונח לפנינו מצב כלים מסוים באמצע משחק שחמט: הכלים של צד אחד מאיימים על המלך של היריב – מצב "שח" – ואנחנו נשאלים: מהיכן הגיע כלי מסוים למשבצת בה אנו רואים אותו. הניחוש יהיה פשוט יחסית, בעיקר אם מדובר בכלי שתנועתו מוגבלת מאוד (כמו החיילים או המלך, למשל). אך אם נשאל כיצד הגיע המשחק כולו למצב הנוכחי, ניתקל בבעיה: יש אינספור דרכים להזיז את הכלים על הלוח כדי להגיע למצב "שח".

האפשרות לתקשר מסרים מורכבים, פתחה אשנב לאופן הסובייקטיבי בו הזולת רואה את המציאות. הזדמנות זו לבדה, יש בה כדי לזעזע את עולמו של האדם.

דוגמה זו היא הקצנה של מצב השפה האנושית, שכן קיימות קומבינציות רבות של התנסחות כדי לבטא אותה משמעות (וכמובן, באותו אופן ניתן לומר כי באמצעות כלי-אבן שונים ניתן לבצע משימה זהה). יתר על כן, ניתן להשתמש באותה התנסחות בדיוק כדי לבטא משמעויות שונות, תלוי בהקשר, בטון, ובשפת הגוף. והתמונה מסתבכת אף יותר כשמשלבים אנלוגיות (כמו ההקבלה בין משחק שחמט לבין שפה), לשון פיגורטיבית (מטפורות, דימויים, האנשה) או אירוניה. כל אלה מגדילים את סיכון העמימות בניסיוננו לפרש ולהבין את כוונתו של האחר. אולם זהו סיכון שאנו מוכנים לקחת – במחיר לא סימפטי לעיתים ("החיים והמוות ביד הלשון", ככתוב) – כדי לנסות בכל זאת להעביר באופן חד ככל האפשר מסרים מורכבים יותר יותר.

האפשרות לתקשר מסרים מורכבים כל כך, פתחה אשנב לאופן הסובייקטיבי בו הזולת רואה את המציאות. הזדמנות זו לבדה, יש בה כדי לזעזע את עולמו של האדם: התנגשות בין מודלים סובייקטיביים של תפיסה ואסטרטגיה, עוררה שאלות רבות והטלות ספק, וגירתה את דמיונם של בני האדם המוקדמים. אבל לצד ההתפתחות האינטלקטואלית שגירוי זה עודד, חשיבותו העליונה, אז כהיום, הישרדותית: במקום להסתמך על למידה אסוציאטיבית (כמו למשל באמצעות התניה קלאסית), אדם יכול היה להסתפק בשינוי העולם המנטאלי שלו, כלומר לדמיין סכנה או עונג שהוא מעולם לא חווה, באמצעות שיתוף סיפורים, הזהרות והבטחות.

"שוליית הקוסם" מתוך הסרט פנטזיה של וולט דיסני, 1940.

"שוליית הקוסם" מתוך הסרט פנטזיה של וולט דיסני, 1940.

היכולת לשנות כך את העולם המנטלי של הזולת כתוצאה מהעברת מסרים מילוליים היא כה עוצמתית, עד שאדם עשוי לרעוד מפחד או לצהול באושר על בסיס סיפור בלבד, בטרם יש בידיו קצה של וודאות על מהימנותו. 2 בכך טמון פוטנציאל אדיר של שליטה וצבירת כוח. פוטנציאל שמומש בקנה המידה הרחב ביותר על ידי הדת הממוסדת, על כל ההבטחות והאזהרות שנציגיה וחבריה הפיצו לאורך ההיסטוריה האנושית. אך מה היתה הדת לפני שהיתה ממוסדת ואיזה סוג של דמיון דתי נוצר בשחר האנושות, הרבה לפני שאוטוריטות חברתיות הבטיחו לנו גן-עדן ואיימו עלינו בגיהינום? האנתרופולוג הבריטי, אדוארד טיילור, טען שמקור עיקרי לדת היה אנימיזם- האמונה בנפש הטמונה, באדם ובשאר הישויות בעולם, חיות או דוממות. אך גם סברה זו צריך להבהיר. נדמה אמנם, שההסבר טמון בעצם ביכולתו של האדם להמציא סיפורים סביב תופעות בלתי מוסברות, כמו מה קורה לחוויית רצף התודעה כשנרדמים או מתים והאם האחר חווה גם הוא רצף תודעה; אבל האם היה שלב מוקדם יותר לניסוח תיאוריות אנימיסטיות מעין אלה? כלומר, כיצד נוצר הקשר המטאפיזי הראשוני בין האדם לעולם? כדי לנסות להציע תשובות לשאלות אלה, נערוך מסע קצר אל אחד התוצרים המוקדמים והמרהיבים ביותר של הדמיון האנושי.

כזב וכישוף

מהצומת בו התפתחו השפה וסיתות הכלים, נסללה הדרך לאחת התופעות המשונות ביותר בממלכת החי, וגם אחת הנפלאות שבהן: אמנות. התופעה היא "משונה" כי מדובר, אחרי הכל, ביצירת קישוט בלתי שימושי ("בלתי שימושי" במובן הקונקרטי, המידי), שיסמל דבר מה אחר לחלוטין. הפעולה הבלתי מעשית והאי-רציונלית הזו, לה אנו קוראים כיום עשיית אמנות, הבשילה יחד עם הדמיון האנושי שחושל ושוכלל באמצעות סיתות כלים ודיבור מילים.

רוב האמנות המוקדמת שאנו מכירים נוצרה בתקופה הפלאוליטית העליונה, לפני כארבעים אלף שנה, אם כי ישנם גם ממצאים המתוארכים מוקדם יותר.

רוב האמנות המוקדמת שאנו מכירים נוצרה בתקופה הפלאוליטית העליונה, לפני כארבעים אלף שנה, אם כי ישנם גם ממצאים המתוארכים מוקדם יותר, כמו תכשיטים שנוצרו לפני כ-75 אלף שנה ונמצאו לפני כעשור בדרום אפריקה, עדויות (מדרום אפריקה גם הן) למכלים לערבוב צבעים מלפני 100 אלף שנה, ואף יצירות מוקדמות יותר. ואם נראה בסיתות ובדיבור את האבות האבולוציוניים של האמנות, לא נופתע כי חוקרים מסוימים מייחסים אוריינטציה אמנותית אפילו לכלים בני למעלה ממיליון שנה. ולכן, אם ניתקל במהלך סיור במוזיאון הבריטי בלונדון באבן יד יוצאת דופן מסלע בזלתי ירוק, שנמצאה במזרח אפריקה ונוצרה שם לפני 1.2-1.4 מיליון שנה, נתבונן בה באור שונה.

ניל מקגרגור, מנהל המוזיאון ומנחה תכנית ה- BBC, "היסטוריה של העולם במאה חפצים", מסביר כי בשל גודלה ועיצובה, היא אמנם אסטטית יותר מרוב אבני-היד שנמצאו, אך גם ממש לא פרקטית. האם מי שעיצב אותה פשוט טעה? מקגרגור חושב אחרת. העיצוב הקפדני מעלה את החשד שמלכתחילה אבן-היד הזו לא נועדה להיות חלק מארגז הכלים השימושי של האדם הקדמון. תחת זאת, עולה הסברה כי אין זה אלא דימוי דקורטיבי שסימל משהו עקיף. כוח, אולי, או מעמד.

האם היתה זו התנסות אמנותית נדירה ולא מייצגת שהקדימה את זמנה? ייתכן. שכן ידוע כי זני האדם השונים, על פי רוב, לא המשיכו לפתח נטיות אמנותיות. כולם פרט לזן אחד שעשה זאת ביתר שאת: הומו-סאפיינס כמובן. גם הוא, בדומה לזני האדם האחרים, היגר מאפריקה ליבשות אחרות. ופחות או יותר באופן סימולטאני, לפני כחמישים אלף שנה, רוב אנשי הומו-סאפיינס החלו ליצור אמנות. מיותר כמעט להזכיר כי לא היו שום אמצעי תקשורת שאפשרו שיתוף רעיונות בקנה מידה גלובלי. היה זה, אם כן, עיתוי הבשלת הדמיון האנושי לבדו, שהביא בני אדם ברחבי העולם, פחות או יותר באותו זמן, להתחיל לחקור צורה ותבנית, תוך עיצובם לכדי חפצים ותמונות שאינם כלים פרקטיים. החפצים החדשים לא נועדו לעצב את הסביבה לצורכי נוחות והישרדות, אלא לשקף היבטים סובייקטיביים בעולם, ממשיים או מדומיינים. החפצים הללו נוצרו כדי לתעל רגשות מורכבים ולהתמודד עמם, לסמל כוח ומעמד, להחצין אמונות, ואף להעניק ביטוי לחוש אסטטי מובהק ולאפשר לאחרים ליהנות מיופי מלאכותי זה. לקראת סוף עידן הקרח האחרון, בין חמישים אלף לעשרת אלפים שנה טרום זמננו, בני אדם לא פסקו לשכלל עוד ועוד את טכניקת אמנותם ואת סגנונותיה. הם יצרו כלים מוסיקליים (חלילים, למשל), עיצבו תכשיטים, פיסלו וחרטו נשים הרות ושלל דמויות אחרות בחֵמר, בעצמות, באבן ועוד; הם תיעדו בציורי מערות מרדפי ציד עוצרי נשימה, חרטו את דמותו של איל בשנהב ממוטה, ואת דמותה של ממוטה בקרן איל.

לקראת סוף עידן הקרח האחרון,  בני אדם לא פסקו לשכלל את טכניקת אמנותם ואת סגנונותיה. הם יצרו כלים מוסיקליים (חלילים, למשל), עיצבו תכשיטים, פיסלו וחרטו נשים הרות ושלל דמויות אחרות.

סגנונם שאף לנטורליזם לעיתים, תוך ניסיון ללכוד ברמה גבוהה של אמינות 3 את מה שראו, ולעיתים התמקדו בצורות סימטריות שלא ייצגו דבר מוחשי מעולם הטבע סביבו. שפע הסגנונות והנושאים של האמנים המוקדמים הללו כמעט ואינו מוכר לחובבי אמנות, אך מי שיזדמן לו להגיע ללונדון עד ה- 26.5.13, מומלץ מאוד לקפוץ למוזיאון הבריטי כדי לחזות בתערוכה מאלפת של אמנות עידן הקרח, הכוללת יצירות הנדמות ממש מודרניות, מורכבות להפליא ומעוררת מחשבה.

מאין נבע פרץ היצירתיות חסר התקדים הזה? מדוע בכל העולם החקירה והסקרנות האמנותיות של האדם לא ידעו שובע, סרבו להתקבע סביב צורת ביטוי אחת, והמשיכו לתור אחר עוד ועוד חומרים, נושאים וטכניקות?

בפעולת האמנות היה כמובן גם דחף חיקוי המציאות. בני אדם שאפו להעתיק את מושאי הערצתם, תשוקותיהם ופחדיהם, וככל ששכללו את מיומנותם, היו יכולים ליצור מראה נאמן יותר למציאות. ואולם, כבר במעשה מימזיס פשוט זה, טמון מרכיב חוויתי חדש, קשר מסוג אחר עם העולם, תחושת שליטה מאגית כמעט: עתה האדם יכול היה להתבונן אימתי שרצה בחיקוי לתופעות עולם החי סביבו. אך חיקוי, מסתבר, היה רק ההתחלה. הביטו בפסל "ונוס של ווילנדורף", שנוצר מאבן גיר אואוליטית לפני 25 אלף שנה בדרום אוסטריה. הדבר המוזר ביותר בפסל הוא הבחירה בפרופורציות של אישה כבדת משקל באופן קיצוני.

"ונוס של ווילנדורף." צילום: דון היצ'קוק

"ונוס של ווילנדורף." צילום: דון היצ'קוק

מוזר, שכן בעת המאבק היומיומי להשגת מזון, 5,000 שנה לפני תום עידן הקרח, לא היו קיימים אנשים כבדי משקל. היו אולי נשים מעט מלאות יותר מאחרות אך מן הסתם, אף אחת לא התקרבה לקרסולי הפרופורציות הנכבדות של גברת "ונוס של ווילנדורף". האמן צריך היה לדמיין פרופורציות אלה, ליצור בכוונה תחילה העתק כוזב, לחגוג ממש את נדיבות השומן. ועתה הביטו בהיבריד המשונה של האיש בעל ראש האריה, שגולף בשנהב לפני 30 אלף שנה בדרום מערב גרמניה. אלה החומרים מהם עשויים חלומות. הדמיון האנושי הגיע לשלב בו הוא מאפשר הכלאות פנטסטיות וגרוטסקיות4 והוא מפיח בדמיונות אלה צורה ממשית ("סוריאליזם", היינו מכנים זאת כיום).

מפתה להטיל ספק ולחשוב שיוצר "איש האריה" היה בעל דמיון ייחודי במיוחד וכי יוצר "ונוס של ווילנדורף" הצליח, בדרך ניסית כלשהי, לפטם את זוגתו באופן יוצא מן הכלל. אך אמנות אנתרופומורפית (התכת מאפיינים אנושיים עם חייתיים או דוממים) כמו איש האריה היתה נפוצה בציורי מערות בצרפת וספרד ונשים כבדות משקל היו אחד הז'אנרים הפופולאריים ביותר בפיסול במקומות מרוחקים זה וזה בעולם. האם היו אלה סמלים לתכונות נחשקות (פוריות של אישה דשנה או עוצמת האריה) או שמא אייקונים דתיים? שתי האפשרויות לאו דווקא סותרות זו את זו. כך או כך, שפע עבודות מסוגים אלה, מספק כיום שלל עדויות לפּן המאגי של הדמיון האנושי מאותה תקופה: תלבושות הסוואה בעת ציד התגלגלו לתחפושות לא פרקטיות, שיצרו זיקה רוחנית חדשה בין האדם לבעלי החיים; מסכות גרוטסקיות מרמזות ריטואלים ששילבו בין מרכיבים קהילתיים לטקסים רוחניים (כמו טקסי חניכה); ועצמות מעוצבות שירתו ככל הנראה כקמעות.

דת, אם כן, לפחות כפי שנוצרה בהתחלה, לא היתה חייבת לערב ישות עליונה מדומיינת, לא הבטחה למקום אחר וטוב יותר, ואפילו לא אמונה המייחסת נפש לאדם ותופעות העולם. ממש כמו אמנות, היא היתה ביטוי, או תוצאה, של הדמיון האנושי המתפתח. למעשה, האם יש בכלל טעם להפריד בין השתיים? כיום, אמנם, נדמה לנו כי מדובר בשני הפכים: אמונה דתית – הכוללת היבטים של שליטה המבוססת על פחד או עונג – מול עשיית אמנות – בעלת דימוי חירות אינדיבידואליסטית וביטוי עצמי. ואם לא "הפכים" אז לפחות משתפי פעולה (כמו יצירות האמנות המייצגות חזיונות דתיים). אך האם בתחילת הדרך אמנות ודת היו למעשה אותו הדבר? בראיון עם ניל מקגרגור, בתכנית ה- BBC שציינתי קודם, ראש הכנסיה האנגליקנית לשעבר, הארכיבישוף רואן וויליאמס, טוען כי יצירות האמנות הראשונות של האדם חרגו מהניסיון "לנהל" את העולם סביב ולשלוט בו, וניסו תחת זאת להגשים מאוויים מסוג אחר:

למעשה [יצירות האמנות] ביטאו את התשוקה להיכנס ולהרגיש בבית בעולם ברמה עמוקה יותר, ואני חושב כי במהותה, תשוקה זו היא דחף דתי תהומי. אנו נוטים לזהות דת עם הנטיה לא להרגיש בבית בעולם, כאילו הדבר האמיתי נמצא אי שם בגן-עדן; ועדיין, למעשה, אם נתבונן במקורות הדת, אם נתבונן בתמות המרכזיות של הדתות בעולם, נגלה את ההיפך – הן עוסקות בשאלה כיצד לחיות כאן ועכשיו, כיצד להיות חלק מזרם החיים הזה. בהתחלה, כמובן, לא ניתן היה ממש להבחין בין דת לאמנות. בני האדם הראשונים היו עסוקים בלגלות כיצד להתקיים בעולם, דבר שנעשה הרבה יותר מסובך בשל האינטליגנציה שלהם ובשל האתגרים הסביבתיים, ולאט לאט, העולם שינה את עצמו בתמורה.

העולם, אם כן, משנה את עצמו דרך פריזמת הדמיון האנושי, שבאמצעות דיבור וכלים נוצרה האמנות-דת. האמירה של וויליאמס על הסיבוך שהדבר יוצר, היא מרתקת, משום שהיא מרמזת על התפתחות ספירלית: היכולות המנטליות של האדם גְדלות כדי לאפשר לו להתמודד ולהתיר את פקעת מורכבות העולם שהן עצמן מייצרות. הדיבור וכלי האבן, ובאמצעותם האמנות-דת, הופכים את העולם למעבדה בה החקירה אינה מגיעה אף פעם לכדי מיצוי. האם את מה שקורה במעבדה זו ניתן לכנות "מדע"?

חלומו של הפרפר

במבט חטוף, התשובה המידית על שאלתי האחרונה היא כמובן שלא. הרושם שישפיע על תשובה זו (רושם ששורשיו במודרנה בעיקר) הוא תפיסת המדע, האמנות והדת כקדקודים מרוחקים מאוד זה מזה. ההיסטוריה הרי מלמדת אותנו כי הנאורות היוותה ריאקציה נגד הדת, וכי האמנות הרומנטית היתה ריאקציה נגד שניהם גם יחד. וגם במבט קרוב יותר אנו מתרשמים, בהכללה, כי הידע במדע נשען על תצפיות וניסויים אמפיריים בעולם התופעות החיצוני, באמנות הוא נוצר מתוך הפרספקטיבה הפנימית של "האני", ובדת הוא בכלל נשען על אמונה ומסורת; אמנות חדשה שואפת פעמים רבות לבעוט בקודמתה (גם אם היא משתמשת באחרונה לצרכיה), המדע נשען על מודלים קודמים כדי לעדכנם ו/או להפריכם, ואילו ערך הידע בדת עולה דווקא בכיוון הפוך, ככל שחוזרים למקורות עתיקים, ראשוניים יותר.

כפי שראינו, הדיכוטומיה בין דת לאמנות, לפחות בתחילת דרכן, אינה נוקשה כפי שנדמה. אך גם ההפרדה בין מדע לאמנות מטשטשת בעצם הסיוע ההדדי לפתח זה את זה לעיתים. הקשר האמיץ בין מדע לאמנות מתגלה, למשל, בחקירת האימפרסיוניסטים את התפיסה של צורות וגוונים, בחקירות פרדוקסים ועקרונות מתמטיים בציוריו של מוריץ קורנליס אֶשֶר, בהמרתה של מוסיקה למשוואות מתמטיות על ידי פיתגורס לפני למעלה מ- 2,500 שנה, ובניתוח תבניות מוסיקאליות שנוצרות על ידי בעלי חיים, כמו מיקרובים תת-ימיים. וכן, גם הדיכוטומיה בין מדע לבין דת נדמית כה שברירית לעיתים, במיוחד כשאנחנו נזכרים כיצד מודלים של תצפיות (כמו אסטרולוגיה) ושיטות ריפוי (כמו כוסות רוח או סגולותיהם הרפואיות של חדי קרן), אשר נחשבו פעם לשיטות מדעיות מכובדות, הצטרפו זה מכבר לזירת האמונה במקרה הטוב, ו"האמונה התפלה" במקרה הרע. לכן, כדאי לתהות, ראשית, מה היה ה"מדע" בראשית הדרך (מהי בכלל ראשית הדרך)?

קשה הרי להסתפק בהגדרתו כתהליכי ביקורת והוספת ידע לצורך הבנת וניבוי תופעות טבעיות. שהרי אם כך, גם בעלי חיים הם "מדענים". שכן, משהו דוחף גם אותם להבין את מנגנון העולם סביבם, ולכן גירויים נטולי משמעות מעוררים עניין אם הם מִתְקשרים לדבר מה נעים או דוחה הצפוי להתרחש בעתיד. דחף זה ללמידה אסוציאטיבית הוא כה חזק, עד שהוא עלול אף לייצר "אמונות תפלות" בקרב בעלי חיים שאנו מחשיבים פרימיטיביים. כשפרדריק סקינר הכניס יונים רעבות לתיבות בהן הוגש מזון בלי קשר להתנהגותן, היונים החלו לפתח טקסים משונים שחזרו על עצמן. יונה אחת היתה פוסעת במעגלים כשלוש פעמים נגד כיוון השעון בין האכלה להאכלה, אחרת היתה מטלטלת את ראשה ושלישית מטיחה את ראשה בקיר. היונים קישרו התנהגויות אלה להופעת המזון ולכן לא פסקו מביצוען.

גירויים נטולי משמעות מעוררים עניין אם הם מִתְקשרים לדבר מה נעים או דוחה הצפוי להתרחש בעתיד. דחף זה ללמידה אסוציאטיבית הוא כה חזק, עד שהוא עלול אף לייצר "אמונות תפלות" בקרב בעלי חיים.

אז האם ניתן יהיה לומר גם על היונים של סקינר כי הן משתמשות בדמיונן? האם גם הן "דתיות" או "מדעניות". במובן מסוים, אולי, אבל כאמור, כוחו של הדמיון האנושי פרץ דרך כשהתאפשר לאדם ליצור מודלים חדשים ולבטל ישנים באמצעות סיפור, אפילו כזה שלא הוא יצר בעצמו אלא שמע מאדם אחר. ולכן לפחות בתחילת הדרך בה סיפור וכלי עבודה הציעו מודלים חדשים שקראו תיגר על תפיסת העולם, נראה כי אמנות, דת ומדע (או לפחות היצר המדעי) היו הינו הך.

ניבוי העולם ופענוחו, אשר הלכו ונעשו מורכבים יותר בשל הדמיון המתפתח של האדם, הצריכו חקירה מתמדת ומשתכללת. המדע היה הראשון להתפצל משעטנז החקירה הזה. הוא נעשה מובחן יותר כשה"סיפור" לבדו לא הספיק כדי לשנות את המודל התפיסתי. נדרשו דרכים לבדוק אותו. ועל כן, לא מפתיע לגלות כי במקביל לפריחת האמנות-דת בתקופה הפליאוליתית העליונה, ניתן למצוא גם את שיטות הספירה הראשונות באמצעות מקלות ועצמות, כבר לפני כ- 35 אלף שנה. המדידה האמפירית באה לעולם, בין השאר כדי לשמש בקרה לתוצרי הדמיון המתפתחים.

ואף על פי כן ולמרות כלי המדידה ההולכים ומשתכללים, המדע מעולם לא הפסיק לעשות שימוש בדמיון, הכוח המניע את אחיו הקדומים, האמנות והדת. במאמרו, "יצירתיות עיוורת" (גליליאו, גיליון 43, ינואר-פברואר 2001), ד"ר אהרן קנטורוביץ' מזכיר, למשל, את סוג המדענים שאינם מחפשים פתרונות לבעיות, אלא בדיוק להיפך. למשל, בתופעה בסוציולוגיה של המדע הנקראת "הגירה אינטלקטואלית", פיסיקאי עשוי לפתח כלי מתמטי הפותר בעיות בתחום מסוים ולאחר מכן לעבור לתחום אחר ולחפש בעיות מסוג שונה בתכלית עליהן עונה הפתרון שלו. זהו תהליך המשלב מיומנויות אלתור, יצירת אנלוגיות בין מודלים לא קשורים ועוד.

פרופיל "המדען היוצר", כלשונו של קנטורוביץ', הוא "פרופיל אשר על פיו מכנה ארתור קסטלר את המגלים הגדולים – כקולומבוס וקפלר – בשם 'סהרוריים'. קפלר עצמו או יוצרים גדולים אחרים כמו פלנק, פואנקרה ואיינשטיין, אף אישרו זאת (לפחות באופן חלקי) מתוך ניסיונם". התובנה של איינשטיין כי הכּבידה מעקמת את הזמן-מרחב; הטענה של ראמון אי קחאל בסוף המאה ה- 19 (עשרות שנים לפני המצאת המיקרוסקופ האלקטרוני) כי המוח מורכב מתאים בודדים (נוירונים) אשר מתקשרים זה עם זה במרווחים הזעירים ביניהם (סינפסות)... אלה הן רק דוגמה מתוך שפע רעיונות רוויי דמיון, שהפכו ל"עובדות מדעיות".

כיום הדמיון מאפשר לנו להשתעשע בתפיסות וסיפורים שונים, לאמץ כלים שונים כדי לבחון קומץ מהם מבלי לחוותם, ולהחליט אילו נאמץ ואילו נזנח. דמיון מאפשר לנו אפילו לבחון, במבט מטא-פואטי, את עצם תהליך השימוש בו עצמו. כשהזכרתי קודם לכן את פסל איש האריה, ציינתי כי שילוב בלתי אפשרי זה הוא החומר ממנו עשויים חלומות. ואמנם, גם בעלי חיים רבים חולמים חלומות מורכבים, אבל אף אחד מהם אינו מקיץ מחלומו, באופן בו הקיץ יום אחד צ'וּאנג-דזה,5 ההוגה הסיני שחי בשנים 369 – 286 לפנה"ס. לפי הסיפור הנודע, צ'וּאנג-דזה חלם שהוא עצמו פרפר אשר מעופף באוויר ואינו יודע כלל על צ'ואנג-דזה. כשהתעורר, תהה האם זה עתה חלם כי הוא פרפר, או שמא הפרפר חולם כי הוא ג'ואנג-דזה . היכולת של הדמיון להישיר מבט אל עצמו, היא וודאי אחד התעלולים המשונים ביותר שמוחנו מסוגל לבצע. מהסוג שיכול לגרום לנו לתהות, מהו בכלל הדמיון הזה, כיצד הוא נוצר והשתכלל, ולאן הוא מוביל אותנו? לפחות את התשובה על השאלה האחרונה, אני שמח שאין בידינו.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק