המתמטיקה של הטראומה

עולם הערכים שגדלנו עליו הוא עולם של טראומה מהדהדת וטהורה – טראומה מדויקת, מדעית. לספור אנשים, לספור גופות, זו מתמטיקה בלתי אנושית
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

"בסוף של יום",1 מילים שכותבים, מילים שאומרים, הן מילים מעֵבר לטראומה הנובעות מתוך קיפּאון עמוק, מתוך רִיק, מתוך זיכרונות בלתי אפשריים - "מאחור השארתי עיר מתכת, מלפניי הדרך מתמשכת".2 בעבור האדם הטראומטי אין למילים גֵיאוגרפיה ואין להן זמן, הן "מתקיפות אותי[ו]".3 בעבור האדם הטראומטי, מבַטאות המילים העדר תחושת בית, בריחה מתמדת אל עבר "עיר מקלט".4

המילים נוכחות כישות עוינת ובלתי אפשרית והסיפור, אם יש סיפור (אף פעם אין הוכחה לכך), אינו חשוב ממש. גם הדברים, ממש כמו המילים, באים משום מקום ונעלמים בחלל. הטראומה היא מצב הדברים בעולם במובן הרדיקלי ביותר, משמע מצבך שלך בעולם; מאחר שהתפיסה מערבת את הסובייקט, בהתרחש הטראומה חדֵלים הדברים להיות ה"דברים מוּכּרים" – המציאות מתעוותת.

טראומה היא מצב של העדר זמן וחלל, ומדויק יותר לומר כי טראומה היא רגע של חלל מעוּות וזמן קפוא; הזמן שהוא הלא-מודע של החלל קופא והחלל אינו מוגדר. מנקודת מבט אחרת אפשר לומר כי טראומה נעוצה ברווח שבּין אמת לאגדות; בין מחשבות ליצרים; בין האופק להווה; בין היותך בן אדם להיותך בן תמותה – "בתור בן תמותה אני עלול להיות קצת לא בן אדם כדי שאוכל עוד קצת לחיות".5

אין טראומה ללא תודעה ההולכת אל מעֵבר לעצמה ואין רפלקציה ללא חרדה. והחרדה, מצִדהּ, כפי שהיידגר הדגיש, אינה זקוקה לשום אובייקט. במהותה החרדה נטולת אובייקט

האדם בעל התודעה האובססיבית מבין ברגע הטראומה עצמה כי עָצמת הפּגיעה והשבר הם מתנה, רגע של הארה: "אתה נמצא כאן".6 כל מה שהיה עד עכשיו מאבּד את משמעותו, וכל מה שיהיה מעכשיו שוב לא יהיה אותו דבר. רגע הפּגיעה הוא הרגע שבּוֹ אתה מתעורר, פשוטו כמשמעו, ישנת ועכשיו אתה ער. כל חייך, בזמן שישנת, חלמת את החיים ועל אודותם ולא העזת להאמין שהם גרועים מהסיוטים שלך: "האם אני ער או חולם".7 הטראומה נובעת אפוא מהתפרצות עולמך הפנימי, ומה שקורה בחוץ רק מעורר אותה. הטראומה נובעת מהמהות הרפלקטיבית של האדם "מציץ אחר-כך בראי רואה שם משוגע".8 אין טראומה ללא תודעה ההולכת אל מעֵבר לעצמה ואין רפלקציה ללא חרדה. והחרדה, מצִדהּ, כפי שהיידגר הדגיש, אינה זקוקה לשום אובייקט. במהותה החרדה נטולת אובייקט. החרדה היא תוצאה של חוסר אונים מוחלט - הנעוץ בקונפליקט בלתי אפשרי: הקונפליקט בין האדם החמוש לבין האדם החושב, בין הגוף לבין תודעה מהרהרת, בין האדם של מעְלה לאדם של מטה; יורה ולא חושב או חושב ולא יורה, זה ההבדל בין עיוורון לבין טראומה, בין חיים למוות.

הטראומה החלה ברגע שלא יכולתי לירות, הבשר בגד בי, הגוף חדל להיות שם כממד של קיום – "זמנך עבר".9 הטראומה היא רגע הפּרידה מהגוף. הטראומה היא רגע ללא גוף. הרגע שבּוֹ אי אפשר לנוע. הטראומה היא הרגע שבּוֹ את נגעל מגופך שלך, הרגע שבּוֹ אתה מרגיש שהגוף כולא אותך. הטראומה היא תמיד של הבשר. האפשרות ללכת, לנוע, יכולה להציל אותך, אבל הגוף קפוא ולכן הטראומה היא הרגע שבּוֹ אתה מת בעודך חי. הרגע שבּוֹ אתה מת בעודך חי ומבין כי הכול היה לשווא. הדמעות הן המפגש היחידי עם העולם בחוץ. אתה נעשה אדם היסטרי, אתה מבין את זה, אתה רואה את זה, אבל זה אינו בשליטתך. אני זוכר איך אני אומר לעצמי בשקט: "אתה שׂם לב לזה, אתה שׂם לב שמשהו קורה לך". ומה שקורה הוא בהירוּת טוטלית עם התפרצות הטראומה, בהירות שאי אפשר להשיג בשום דרך אחרת; אפשרות לראות מעֵבר לכל חוק, היכולת להבין שאתה מטפיזיקה ותו לא, ערמה של אמונות בלתי מגובשות. אתה מבין את עָצמת העליבות ויודע שאתה שקוע בה עד צוואר. ברגע הטראומה הדמויות שתמיד היו בתוכך והצליחו בדרך נס להתגבּש ליחידה אחת, נפרדות לגורמים הבסיסיים לפתע והכול פתאום ברור מאוד, כל קול מייצג מישהו, ואתה כולם ובה בעת אינך אף אחת מהדמויות.

להיות בטראומה זו גם זכות גדולה - "יום אסוני הוא יום שׂשׂוני".10 בזמן טראומה אתה לומד לראות. בהתאוששות אין כל שמחה, זה לא שאי אפשר לצחוק, ההפך, זה לא שאי אפשר ליצור, ההפך, אבל להיתמם אי אפשר עוד. אתה בנפילה מתמדת. אתה יודע שמעתה ואילך תנועה היא הדרך היחידה שלך לחיות: "ממשיך לנסוע".11 אך הגאולה אינה בתנועה. הטראומה היא חיים בגלות – "שיר כאב כל פעם חוזר".12 הקִרבה למוות כלל וכלל אינה מעוררת חיוּת. לא כי היה רע לפנֵי ולא כי רע אחרֵי, אלא משום שבמוות יש משהו בהיר באופן קיצוני. הדמעות, הטירוף, ההיסטריה, הגופות, מספּרים לך את סיפור חייך באופן האותנטי ביותר. אתה רואה את חייך ואתה יודע שמתוך ההיסטריה והפאניקה שאוחזת בך אתה רואה את המציאות נכוחה. המלחמה, זאת חייבים לזכור, אינה דבר רע לגבר כפי שכותב תומאס מאן בהר הקסמים: "התשוקה שאין מודים בקיומה, הנפוצה בכל-זאת במסתרים, היא התשוקה למלחמה. בוא תבוא, בוא תבוא אותה מלחמה, וזה טוב". לעתים אני מתפלל שאוּכל שוב להילחם שהרי "אני לא מפחד למות אני רק מת מפחד".13

ולמרות זאת, כבר בבוקר שלפנֵי, הבנתי שאת המלחמה הזאת אני לא עובר. ידעתי שהקונפליקט הפּנימי גדול מכדי לשרוד. אך אין אנו עוסקים בי, וגם בטראומה אין אנו עוסקים, אלא בפוסט-טראומה שהיא מצבו של האדם בעידן הפוסט-מודרניסטי. הפוסט-טראומה היא מצב שבּוֹ אינך יכול לחזור לחיות עם הקונפליקט אבל גם אינך מסוגל לפתור את הקונפליקט; אתה נותר תלוי בין שמים לארץ, בין הציר האנכי-טרנסצנדנטי לבין הציר האופקי הבין-אישי. הקונפליקט קורע אותך, אתה רואה אותו בבהירוּת, אתה מבין אותו, אך אין זה משנה דבר משום שאתה ניצב מולו חסר אונים. אתה הקונפליקט, לא באופן מרוחק אלא כסוג של דיבוק. החיים שלך מורכבים ממתחים בלתי אפשריים. זה מוזר, הם מדברים אתך על מוסר, על צדק, על מטרות ואילו אתה, עמוק בתוכך, יודע באופן מוחלט שהמילים הללו אינן אלא אוסף של קווים: "היו לי פעם עקרונות, מכרתי את כולם".14

אם רגע הטראומה הוא הרגע שבּוֹ אתה רואה בבהירּת גם את התמונה וגם כל רכיב שבּהּ בנפרד, החיים אחרי הטראומה הם חיים שבמהלכם עליך להרכיב משקפי רתכים פן תסתנוור מהמציאות עצמה. החיים במצב פוסט-טראומטי הם חיים שאתה חי תמיד לבדך, תמיד "אבוד בלב ים",15 תמיד בבהירוּת מוחלטת, תמיד עד האופק, אך האופק מצומצם, נטול כל אפשרות.

והרי גדלתי בבית שהיה בית, גדלתי כילד נאהב, אין בי כעס, אפילו לא גרם של מרירוּת. אך שום בית בעולם אינו יכול למנוע מילד לראות שאנחנו נעים בשני מסלולים נפרדים לחלוטין. מדבּרים על ציונות, מדברים על ערכים, מדברים על מוסר, מדברים על מטרות גבוהות ואילו ברקע יש משהו אחר, זה ברור לך. המספר על היד של מי שאיננו ושל מי שעודנו חי, זו המתמטיקה היחידה שהכרתי בכיתת חמש יחידות במתמטיקה שבּהּ בקושי שרדתי. אולי משום כך לא הסתדר לי נכון אף תרגיל אחד. לספור אנשים, זו מתמטיקה בלתי אנושית. ואכן המתמטיקה אינה אנושית, היא טהורה, ולכן אנחנו נמשכים אליה – משיכה שתמיד מעוררת בי חשד. עולם הערכים שגדלנו עליו הוא עולם של טראומה מהדהדת וטהורה – טראומה מדויקת, מדעית, מתמטית. איך שאני לא מסובב את זה, הסיפורים שעד היום איני יודע אם הם סיפורי גבורה או סיפורי זוועה, פשוט אינם מסתדרים. האם הסיפור על אודות המתאבדים בגמלא העתיקה הוא סיפור של אומץ או סיפור זוועה?

אומץ היא מילה גדולה, אך הטראומה היא יהודית בלי ספק. אצלי תמיד היא מתחילה בגמלא העתיקה, בחיים של או-או, עוברת בתחנות בדרך ומגיעה תמיד לשנים 1945-1939. עוד ועוד ספרים על היטלר, על גרמניה של לפנֵי, על גרמניה של אחרֵי, טיול שורשים בברלין, טיול שורשים בפולין, עוד מוזֵאון, עוד ספר על היהודים מתקופתו של מנדלסון, עוד ספר על פילוסופים יהודים אנוסים. ניסיון בלתי אפשרי להבין.

עמוק בתוכֵנו אנחנו יודעים שאין אנו יותר מחפצים, וזו ידיעה מטריפה, אנו רוצים לחשוב (מחשבה שפינוזית) כי עצם הידיעה משחררת. אבל הדבר אינו כך. אין נחמה ואין שחרור בידיעה, ולכן, בפסיכולוגיה המערבית, אין שום טעם.

למה הם מתעקשים לומר שזה מ"שוֹאה לתקומה", למה הם מתעקשים לומר שהייתה שם גבורה, למה הם מתעקשים לומר שהייתה שם אנושיוּת. למה הם מתעקשים לדבּר על מי שעזרו. במשך לילות ארוכים אני שואל את עצמי איך הייתי מתַפקד כנאצי, אני סבור שהייתי יכול להיות די מוצלח. אני שואל את עצמי האם הייתי פותח דלת ליהודי באמצע הלילה. התשובות שאני משיב לעצמי, בדרך כלל הופכות על פיהן את המילים המצחיקות כגון "מוסר" ו"ערכים" למילים שהן, בחיי מכל מקום, לא יותר מקומדיה שחורה - "מוות בלב".16 הניסיון להפוך את השיח לרציונלי בסגנון "כלום לא עצוב הכול כרגיל – כלום לא קורה פה כלום לא קורה פה, הכול שקט"17, לשיח קר ומחושב, אפילו מדעי, למחשבה שאפשר להסביר, לייצר מכניזם, עומדת בניגוד מוחלט להוויה שאנו חיים בּהּ. זה הקונפליקט. מנסים לעשות רדוקציה לפיזיקה, ובסופו של דבר לעולם המתמטיקה הטהורה המנותקת מהחיים. אך ככל שהניסיון הזה מתעצם אנחנו מגלים מתמטיקה אחרת. המתמטיקה של הטראומה. זו היודעת לספור גופות ומודדת אותנו במונחים של דם.

המתמטיקה של הטראומה מול המתמטיקה של העולם המדעי מביאה אותנו לחיות בעולם שהוא פנקס. חישובים אינסופיים שבסופם גמלא העתיקה, מְצדה. קופצים. החרדה השתלטה על המרחב כולו, ולחרדה אין שום אובייקט, היא אינה מכוונת לשום דבר מיוחד. מעֵבר לה אין שום דבר. והחרדה, זו מחשבה מטרידה במיוחד, יכולה ללבוש פנים שיטתיות, יכולה להיות לוגית לחלוטין ואף מוזיקלית. היא יכולה לענג. החרדה יכולה להפוך לנוסחה מתמטית – שיטתית ומכנית. אך לטראומה תמיד יש פָּן אנושי, היא תוצר של הרפלקציה האנושית, של האובססיה לחשוב על הדברים בנפרד, להפוך את המחשבה עצמה לאובייקט של התודעה. הטראומה האישית שלי, רק כמקרה בוחן, שהרי "רק על עצמי לספּר ידעתי", היא חוסר היכולת לחיות עם הקונפליקט. נכון יותר לומר, הטראומה היא רגע הפיצול, הרגע שבּוֹ לא ניתן עוד להכיל באותו גוף ממש נרטיבים השונים זה מזה לחלוטין, במצב זה עליך להיות שניים (לפחות). רק כך תשיג רגיעה כלשהי.

ההתאבדות והרצח, כל אחד בדרכו, משַׁקפים בעצם חוסר יכולת לחיות בשתי דמויות, רצון לשוב לגוף אחד קוהרנטי ומחובר להתרחשויות הממשיות. רגע הזעקה של הטראומה שבּוֹ אתה מגלה כי הטבע שותק ואינך יכול להתנחם במחשבה שהטבע נוקם או סוגר חשבונות, אלא הוא אדיש, מחריד הרבה יותר. עידן פוסט-טראומטי הוא עידן שבּוֹ חושף העולם המדעי באופן מבעית את שתיקתו של הטבע האטוּם שאינו מתעניין בדבר ומול שתיקתו בוחר האדם לחזור בתשובה - שהרי היחס שלנו להתחממות כדור הארץ אינו אלא חזרה בתשובה אחת גדולה. כל התנועה של ההיסטוריה האנושית מסתכמת לחזרה לאלוהים שיישא באחריות. זה מה שקפקא הבין, אב מזעזע עדיף על עולם נטול אב נוסח שיגור בסרט "ארץ קשוחה". האכזריוּת שבאוטומטיוּת מחרידה עדיפה על הכאוטיוּת. אב שותק עדיף על שתיקה של העדר.

במִתקפת המילים הזאת אפשר לחוש שהעידן הזה הוא עידן של שתיקה, עידן שהמגמות היחידות הקיימות בו הן מגמות שוללות. הדת המונותֵאיסטית לקחה את גופנו. העולם המדעי והפילוסופיה המערבית צמצמו את הטווח שבּוֹ האדם יכול להיות חופשי. מושג החירות, והמושגים כולם, פשטו את הרגל. עמוק בתוכֵנו אנחנו יודעים שאין אנו יותר מחפצים, וזו ידיעה מטריפה, אנו רוצים לחשוב (מחשבה שפינוזית) כי עצם הידיעה משחררת. אבל הדבר אינו כך. אין נחמה ואין שחרור בידיעה, ולכן, בפסיכולוגיה המערבית, אין שום טעם. אך לא מדובר כאן בדטרמיניזם או בפטליזם. שני האחרונים היו מקִלים עלינו, היו מייצרים ודאוּת מסוימת. אולם מדובר כאן באי-ודאוּת מוחלטת שאין בה שום מקום לאדם. החתול של שרדינגר אינו מעיד שיש כוח רצון, אלא שלחומר פיזיקלי אחד יש השפעה על חומר פיזיקלי אחר. בַּסוף אנחנו מצטמצמים לנוסחאות מתמטיות. המחשבה הזאת חונקת. הפער הבלתי אפשרי בעולם המערבי-מונותאיסטי הוא הפער בין המתמטיקה הרדוקטיבית של המדע לבין המתמטיקה של פנקס החשבונות. באופן מבהיל אנו מגלים שבפנקס החשבונות אנחנו מצליחים לשמור על האדם, אך מהרגע שהדלת נפרצה, מהרגע שבּוֹ תיפתר הבעיה הקשה של המדע – להסביר את החוויה האנושית, והיום הדבר אינו נראה בלתי אפשרי - נשלים את "הגלגול" ונעבור לעידן הפוסט-אדם. באמרי זאת אני מגדיר את העידן הפוסט-מודרני כעידן פוסט-טראומטי מאחר שהעידן הפוסט-מודרני הוא השלב האחרון לפני העידן הפוסט-אנושי. עולם שבּוֹ לאדם אין שום משמעות "תקופת המתכת, עידן הברזל".18 ההבנה שאנו עומדים על המפתן עושה אותנו לאנשים פוסט-טראומטיים, שכּן אנו יודעים כי אנחנו אולי האחרונים החיים בעידן שיש בו אדם, לא טוב, לא רע, אדם.

יוחאי עתריה​ ​הוא דוקטורנט באוניברסיטה העברית בחוג לפילוסופיה של המדע. יוחאי כתב מספר מאמרים ​​בכתבי עת שונים בנושא הטראומה​.​ ​הוא ערך יחד עם פרופ' שמיר וד"ר נגיד את הספר "קפקא פרספקטיבות חדשות"​ (2013) ועורך יחד עם פרופ' יובל נריה, פרופ' חביבה פדיה וד"ר דוד גורביץ' ספר שעוסק בקשר שבין תרבות וטראומה. המאמר לקוח מתוך ספרו הראשון "המתמטיקה של הטראומה" שרואה אור בימים אלו.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב
- דימוי שערחיילים מנחמים זה את זה בהלווייתו של סמל ראשון אלכס משביצקי ב-7 בינואר 2009. צילום: שאול שווארץ/ גטי אימג׳ס


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על המתמטיקה של הטראומה

01
ממש ממש

כמו שאמרת, בעניי רגע הנגיעה בממשות הוא המשחרר האולטימטיבי. אחרי שסיימתי לקונן על מר גורלי ראיתי שכבר אין על מה לקונן. כצופה מהצד שמעורבת בחיים כיאלו הם חיי שלי כל מה שנותר לי הוא להתעניין. כמו לצפות בסרט, להכנס בו עם כל הנשמה וכהשאור נדלק להזכר בבדידות, בעליבות, בחוסר משמעות, אבל עכשיו להזכר בזה בלי להתרגש. פוסט-הומאני? שיהיה פוסט-הומאני. זה כבר מזמן לא זכותי לחשוב על זה משהו, זה מעניין, אני לא מעניינת- זה האיזון.

03
דוד

מעורר מחשבה.
אם הכל מזדקק לכדי משוואות מתמטיות אז מהי התכלית? האם יש תכלית בכלל?
ועוד משהו: "...שבו חושף העולם המדעי באופן מבעית את שתיקתו של הטבע האטוּם שאינו מתעניין בדבר" - זו האנשה וזו אמירה שיפוטית: האנושות מול הטבע/המדע. מה מבעית בעולם המדעי? הטבע אטום? הטבע מתעניין באנושות? זה מחזיר אתי לשאלה "מה התכלית?"

04
מעין

מה שהלך לי לאיבוד יש לו טעם מתכתי
מערכת חיסונית שתוקפת את עצמה
זורה חול בעיני שלא אוכל לראות
את כל מה שממילא לא יכול היה לקרות

רונה קינן, מה שהלך לי לאיבוד, 2011.

05
ארי א

ממש כל כך לא מסכים אם מה שכתוב כאן,
אין ספק שהאמת היא בדיוק, אבל בדיוק הפוכה,
וכל העניין מוזר במיוחד משום שהוא נכתב על ידי מי שמתיימר להבין בפילוסופיה ובטראומה כאחד,
כנראה שתיאורים שגם לחווייתי הם די מדוייקים של מצבי טראומה לא רק שאינם מספיקים ליצירת תובנות, פילוסופיות ואחרות, על מצבו של האדם, אלא שכמו שניכר גם ממאמר זה יתכן והעומס הרגשי הניכר מקהה לא מעט את צלילות הדעת.

06
ארי א

למה העובדה שאפשר לבטא את הכל מתמטית כל כך מפחידה אנשים ?
האם יתכן וזה בגלל שאינם מסוגלים לעלות על הדעת ישוב בין השכל ללב ?
בין התבונה לרגש ?

הפילוסופיה של המדע מתארת מסע לישוב הסתירה בין המחשבה לרגש,
מסע ארוך ומרתק,
למה פילוסוף של המדע קורא מהמסע הזה התרחקות מהאנושי ?
הרי המתמטיקה, ומדעים מדוייקים אחרים, מאפשרים לנו לפנות יותר זמן לאנושי דרך הקלת יותר ויותר מהעומס המשמים, המכני, הסתמי... מכתפינו.

למה פילוסופים של מדע שונאים מדע ?
איזה מין פילוסופיה זאת בכלל ?
הרי פילוסופיה אמורה להיות אהבה לחכמה.

07
ארי א

התפישה של קפקא כמי שמעדיף אב סמכותי ושתקן על העדר אב בכלל, זו שגם מקדמת את הדעה הכל כך שגורה ומטעה כאילו העדרה של הסמכות פירושה בלגן,דעה שמעלמת באלימות שאין נוראה ממנה מהעובדה שזו הסמכות, וההאחזות בה שיוצרת את כאוס האלימות חסרת השחר והמובן, מחמיצה לחלוטין בדיוק את מה שכל כך עמוק ונוגע ומדהים ורגיש ועדין בקפקא.
נכון שקפקא, כאדם פקוח עין, נקרע בין עובדות הקיום כהווייתו, זאת שמתפוצצת לאנשים בפרצוף כל הזמן, אבל בדיוק אותו פקחון הביא אותו לחוש ולתאר את המידה שבה אין דבר יותר איטי בעולם מהקצב שבו עובדות משנות את תפישת המציאות של האנשים, ולכן גם את המציאות עצמה, וכאדם מאוד ראוי הוא כאב זאת בעוצמה שמעבר למילים, ומכאן גם קסמן.

קפקא, ניהל יחסי דחיה משיכה מאוד עזים עם המנגנון, לתאר אותו כמי שבחר צד זה להחמיץ את כל מה שחד פעמי בו.

08
קובי

לעתריה יש כישרון רב מאוד עם מילים. הוא יודע איך לנצל אותן על מנת להעביר חוויה.

ברם, אני חש כי כתביו של עתריה, וזה איננו הראשון שאני קורא, עשויים להחמיץ את המטרה במקרים רבים. עתריה מדבר על הטראומה כאילו שהיא ישות עצמאית, מנותקת מהאדם החווה אותה. כאילו שלטראומה יש מאפיינים מוגדרים אשר ניתן לתארם באופן אוניברסאלי.

לא כן היא. הטראומה הינה חוויה, וככל חוויה אנשים שונים חווים אותה אחרת. יעשה נכונה עתריה אם את ניסוחיו ינסח האופן פחות פסקני, יותר ספקני ואפשרי מאשר עובדה מוגמרת.

10
דורית שריר

דורית שריר
אפשרי לאדם שעבר טראומה לחיות בשני מסלולים האחד בתוך הזיכרונות שגרמו לטראומה והשני החיים בהווה, באחד אתה בוחר להיות ישר מוסרי ומחנך ובשני אתה איש ההווה. ק.צטניק הסביר זאת בעזרת דימוי של נעליים שאדם צריך לדרוך בהם בזוהמה של הרחוב. הוא חי בשני מסלולים בכתיבה חי את העבר ואת הטראומות שעבר, אך בחיי יום יום היה איש משפחה, איש שצבר נכסים, מעורב בחיי הציבור, ציוני, איש שלום שנוסע לכפרים ערביים ומארח בביתו כל חודש ערבים ויהודים לשיחות שלום, קשור להוצאות ספרים, לעיתונאים ציירים וסופרים, יוזם הקמת שכונה בהרצליה ועוד. עם הפסיכולוגיה היה לו יחס מעורב וביקורתי.
אני אוהבת מאד שיר של מלכה שקד על שיחה עם פסיכולוגית שמטפלת כנראה בטראומות של הנמענת ואומרת לה: כבר אכלת שני שליש מהעוגה עכשיו תהני מהשליש האחרון. איזו עצה נהדרת.