הנערה שהפכה לעצם

כשג'ני פיפר חיפשה טיפול למחלתה, לא היה מדען אחד בעולם כולו שחקר מדוע הגוף שלה כולא אותה בסד של עצם. בשביל החוקרים, מחלה נדירה היא ניסוי טבעי בביולוגיה אנושית
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

ג'יני פּיפּר נולדה ב-1958. גופה היה מושלם פרט לדבר אחד: בהונות שתי רגליה היו קצרות ומעוקמות. הרופאים התאימו לה תומכים עבורן ושלחו אותה הביתה. חודשיים אחר כך, הופיעה נפיחות עגלגלה באחורי ראשה של פיפר. הוריה לא ידעו להצביע על הסיבה: ראשה של פיפר לא נחבט, לא היתה לה שריטה שעשויה הייתה להזדהם. כעבור כמה ימים, נעלמה הנפיחות כפי שהופיעה.

כאשר הבחינה אמה של פיפר כי התינוקת שלה אינה מצליחה לפתוח את פיה לרווחה, היא לקחה אותה לרופא הראשון מתוך סדרה ארוכה של רופאים אליהם פנתה בחיפוש אחר המקור למגוון התסמינים האקראיים לכאורה שבהם הבחינה אצל בתה. פיפר הייתה בת ארבע כאשר מרפאת מאיו אישרה את האבחנה: היא נולדה עם מחלה בשם פיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה, בלועזית fibrodysplasia ossificans progressive או בקיצור FOP.

השם לא אמר כלום להוריה של פיפר, ואין זה פלא: מדובר באחת המחלות הנדירות ביותר בעולם. אחד מכל שני מיליון בני אדם לוקה בה. ביסודו של דבר, גורמת המחלה לכך שבמהלך חייה תצמיח פיפר שלד נוסף. בתוך כמה שנים, יצמחו בגופה עצמות חדשות אשר יימתחו על פני גופה, וחלקן יתאחו עם השלד המקורי שלה. כך, עצם אחר עצם, עתידה המחלה לכלוא אותה עד למצב של חוסר תנועה מוחלט. הרופאים במרפאת מאיו לא הסבירו את המצב להוריה של פיפר. כל שהם אמרו הוא שלפיפר לא צפויים חיים ארוכים.

"בעיקרון, נאמר להוריי שזה המצב ואין מה לעשות," סיפרה לי פיפר באוקטובר. "המליצו להם לקחת אותי הביתה ולהפיק את המרב מהזמן שיש להם אתי, היות וסביר להניח שלא אגיע אפילו לגיל ההתבגרות." שוחחנו באוביידו שבפלורידה, במשרד ובו שלט ארוך וצר שנשא את הכיתוב "ההתאחדות הבין-לאומית לפיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה ". פיפר ייסדה אותה לפני 25 שנה, ועד היום מכהנת בתפקיד נשיאת ההתאחדות. היא לבשה חצאית שחורה צרה וחולצה בפסים שחור ולבן. טבעת גדולה שצורתה פרח שחור חבקה את אחת מאצבעות ידיה. צבע שיערה היה כשל אפרסק.

היא ישבה בכיסא גלגלים חשמלי גדל מידות הנטוי לאחור בזווית של 30 מעלות. זרועותיה היו שלובות, בדומה למורה שאיבדה את הסבלנות אל מול תלמידיה. יד שמאל אחזה בחלקה העליון של זרוע ימין. בזרועה השמאלית, תחת העור, אפשר היה להבחין בכמה עצמות: ארוכות, עקומות, מיותרות.

ההגדרה של מחלה נדירה היא כל מצב רפואי ממנו סובלים פחות מ-200,000 חולים בארצות הברית

"אני שמחה לפגוש אותך," אמרה כשנכנסתי. פניה היו קפואות כמעט לגמרי, והיא ביטאה את המילים על ידי משיכת שפתה התחתונה מטה וכלפי חוץ, לצדדים. עצמות עודפות שללו את יכולתה להניע את צווארה, כך שהיא נאלצה להביט בי במבט מלוכסן. בכף יד ימין שלה, שנחה על הג'ויסטיק וניווטה את כיסא הגלגלים, נמצא המפרק היחידי בגופה שנע בחופשיות. הוא התרומם והונף לעברי. לחצנו ידיים.

מצבה של פיפר נדיר ביותר – אך במובן זה היא ממש לא לבד. ההגדרה של מחלה נדירה היא כל מצב רפואי ממנו סובלים פחות מ-200,000 חולים בארצות הברית. אלא שבארצות הברית מוכרות יותר מ-7,000 מחלות נדירות, שבסך הכול חולים בהן בין 25 ל-30 מיליון אמריקנים.

התסמינים של מחלות אלה אמנם שונים זה מזה, אך רבות מן ההתנסויות של החולים דומות. לעתים קרובות, מחלות נדירות אינן מאובחנות או שהאבחון שגוי – מצב שעשוי להימשך שנים ארוכות. לאחר אבחון המחלה הנדירה, במקרים רבים אין בנמצא טיפול תרופתי. לא זו בלבד שאין תרופה למחלה, אלא שבמקרים רבים למדע הרפואה אין מושג מה גורם אותה. ועד לאחרונה, למי שסבלו ממחלות נדירות כמעט ולא הייתה סיבה להאמין שהמצב עתיד להשתנות אי פעם. הממסד הרפואי-מחקרי התייחס אליהם כאל מקרה אבוד, וניתב את המשאבים למחלות שכיחות יותר כמו סרטן ומחלות לב.

המחלה מקפיאה אנשים בתנוחות שונות ומשונות. אחת הנשים שפיפר פגשה הייתה קפואה בתנוחה מאוזנת וחיה על אלונקה. מרכז גופו של אחר נטה לאחור

ב-1998, הופיע באטלנטיק מאמר שעסק בניסיונות הראשונים שעשו מדענים להבין את מחלת הפיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה. מאז חלה התקדמות ניכרת. את ההתקדמות ניתן לייחס הן לדרכים חדשות לחקר תאים ודי-אן-איי והן לג'יני פיפר.

כבר בשלהי שנות ה-80', בנתה פיפר רשת של חולי פיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה, FOP. נכון להיום היא בקשר עם יותר מ-500 אנשים הסובלים מן המחלה, המהווים אחוז משמעותי מכלל בני האדם הלוקים בה ברחבי העולם כולו. ביחד, חברי הקהילה עשו את מה שלא עלה בידי הממסד הרפואי לעשות: הם מימנו מעבדה המיועדת אך ורק לחקר המחלה ושמרו על הישג זה יותר מ-20 שנה. לטובת המחקר, הם תרמו דם, די-אן-איי ואפילו שיניים.

ג'ני פיפר

ג'ני פיפר

במקביל, גישתו של הממסד הרפואי עצמו למחלות נדירות השתנתה, ונמצאו דרכים לממן מחקרים המתמקדים בהן על אף קהל הלקוחות המוגבל. שינוי משמעותי זה, בשילוב עם נחישותה של פיפר, אִפשר למדענים להצביע על המוטציה הגנטית הגורמת ל-FOP ולהתחיל בעבודה על פיתוח תרופות לטיפול במחלה, וייתכן שאפילו תרופות שיאפשרו ריפוי של ממש. על אף שגם כיום, אבחנה של אדם כלוקה במחלה נדירה היא מן האבחנות הגרועות ביותר שאדם יכול לקבל, ניתן לומר שהמצב מעולם לא היה טוב יותר.

כאשר האבחנה של פיפר בת הארבע נמסרה להוריה, הם בחרו שלא לשתף אותה. היא נהנתה מילדות של משחקי כדור ורכיבה על אופניים בביתה שבמישיגן, ומצבה התברר לה רק כשהייתה בת שמונה.
"אני זוכרת בבהירות את היום שבו גיליתי," סיפרה לי. כשניסתה להתלבש לכנסייה, גילתה כי היא לא מצליחה להכניס את יד שמאל לשרוול. "מפרק כף יד שמאל שלי ננעל לאחור" – כתוצאה מצמיחתה של עצם חדשה בזרוע.

רופאיה של פיפר לקחו ביופסיה של שריר מאמת ידה השמאלית. לאחר מכן, הם גיבסו אותה למשך שישה שבועות. כשהגבס ירד, לא היה באפשרותה לכופף את המרפק. עצם חדשה הקפיאה את המִפרק ומנעה מפיפר כל יכולת תנועה.
במהלך עשר השנים הבאות, הצמיח גופה של פיפר עצמות נוספות – משטחים נוקשים שנמתחו לאורך גבה, מרפק ימין ננעל אף הוא וגם מפרק ירך שמאל קפא. כאב הפך להיות חלק בלתי נפרד מחייה.

כמו רוב הילדים, גם פיפר הסתגלה. כשלא יכלה יותר לכתוב ביד שמאל, למדה להשתמש בימין. כשרגל ימין התקבעה במקומה, השתמשה בקב והטתה את גופה קדימה כדי ללכת. היא אפילו למדה לנהוג. לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר התיכון, פיפר חיה חיים עצמאיים בדירה משלה והחלה ללמוד בקולג' מקומי.
אלא שאז נפילה כואבת ריתקה אותה למיטתה למשך שלושה ימים. הוריה, שפרשו לפלורידה, התחננו בפניה לעבור לגור איתם. היא נענתה, ונרשמה ללימודים ב"אוניברסיטת מרכז פלורידה". היא סיימה לימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית, והתמחתה בבתי אבות ומרכזי שיקום. ב-1985, שלושה שבועות לאחר סיום הלימודים, פיפר מעדה על שמיכה בבית הוריה. "הירך שלי פגעה בפינת רהיט פינתי, ועובדה זאת שינתה את חיי."

הגוף שלה הגיב לנפילה בגידול עצם נוספת. היא חשה את ירך ימין שלה קופאת כמו שהיא. היא ידעה שאם לא יעלה בידה לעצור את התהליך, סביר להניח שלעולם לא תוכל ללכת שוב. לפני הנפילה, התכוונה פיפר להתחיל לעבוד כעובדת סוציאלית. לאחריה, היא אפילו לא הצליחה להתלבש בכוחות עצמה. נוסף לכך, היא חשה בודדה. היא הניחה שבעולם המאוכלס בכמה מיליארדי בני אדם, לאף אחד אחר חוץ ממנה לא צומח שלד שני. "אני לא יודעת להסביר את זה," אמרה לי. "מעולם לא התעסקתי במחשבות מסוג 'האם יש עוד מישהו כמוני?' לא שאלתי את עצמי 'יכול להיות שאני לא לבד?'. הנחתי שרק אני סובלת מהמחלה. זה מה שידעתי מאז ומתמיד."

פיפר פנתה אל רופאיה במישיגן כדי לבחון את האפשרות להשתיל תותבות במקום ירכיה המאובנות. הם מצדם הפנו אותה לרופא בשם מייקל זסלוף מן המכונים הלאומיים לבריאות, הגוף האחראי על מחקר רפואי עבור משרד הבריאות האמריקאי. זסלוף היה חוקר גנטיקה, ובמסגרת תפקידו פגש חולים במחלות גנטיות נדירות. ב-1978 הוא פגש צעירה עם פיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה. "מעולם לא ראיתי משהו שאפילו דומה לזה," סיפר לי זסלוף. "לא היה לי מושג מה זה."

זסלוף פנה אל ויקטור מק'קיוזיק, שהיה חוקר הגנטיקה הקליני המוכר ביותר בעולם באותה העת, ושאל אותו מהו הגורם למחלה. מק'קיוזיק השיב שאין לו מושג, וזסלוף החליט לגשת לספריית הרפואה הלאומית.
הדיווח הראשון שמצא נכתב בשנת 1736. ג'ון פרק, רופא מלונדון, כתב לחברה המלכותית של לונדון, וסיפר על אחד ממטופליו:

הגיע נער בריא למראה, כבן 14 שנים, אלינו לבית החולים וביקש לדעת כיצד ניתן לטפל בבליטות גדולות שצמחו על גבו, שהחלו כשלוש שנים קודם לכן והמשיכו לצמוח על פני גופו לגודל של לחמניות גדולות, במיוחד בצד שמאל של גופו.

פרק תיאר את העצמות העודפות שצמחו מכל אחת מחוליות הצוואר והצלעות של הנער: " בדומה לענפי אלמוגים, הן התחברו על פני כל גבו, ויצרו מעין מחוך קבוע עשוי עצמות." במהלך הזמן שחלף מאז, לא נמצא כמעט אף תיעוד רפואי של המחלה. זסלוף מצא רק שני מאמרים שנכתבו במאה ה-20. הוא היה במצב הגרוע ביותר האפשרי לרופא: הוא לא ידע איך להקל על מטופלת צעירה הסובלת מכאבים, ולא היה לו דבר לומר להוריה המודאגים. הוא החליט להוסיף את המחלה למחקר שלו.

רבים מבין הרופאים כלל לא הכירו את המחלה, ומכאן שגם לא היו מסוגלים לאבחן אותה

בהיותו חוקר גנטיקה במכונים הלאומיים לבריאות, עמדו לרשות זסלוף המשאבים הרפואיים הגדולים ביותר שניתן לבקש. עם זאת, הוא עדיין התקשה להשיג מידע על פיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה – במידה רבה משום שלא קל למצוא מישהו החולה בה. זסלוף לקח על עצמו את הטיפול הרפואי בכמה חולים שהפנה אליו מק'קיוזיק, ובמקביל החל לקבל מטופלים חדשים. אלא שרבים מבין הרופאים כלל לא הכירו את המחלה, ומכאן שגם לא היו מסוגלים לאבחן אותה. בעשר השנים שלאחר מכן, עלה בידי זסלוף לבדוק 18 חולים ב-FOP. עובדה זו הפכה אותו למומחה מספר אחת בעולם למחלה.

מייקל זסלוף

מייקל זסלוף

זסלוף בדק את פיפר ב-1987 והכריע כי השתלת ירך תותבת אינה אפשרית. את השיעור הזה הוא למד בדרך הקשה. שנים קודם לכן, הוא לקח ביופסיה מירך של מטופל והטראומה גרמה לצמיחתה של עצם חדשה. הוא חשד כי הביופסיה שהרופאים לקחו מזרועה של פיפר שנים קודם לכן היא שגרמה לקיפאונה.
קודם לפגישתו עם פיפר, טיפל זסלוף בעיקר בילדים, שהן גילם והן הוריהם היוו חיץ בינם לבין מודעות מלאה לגורלם. אך במקרה של פיפר, חש זסלוף בהשפעתה של בדידות עמוקה. היא לא הכירה איש לחלוק עמו את תחושותיה. כך שעל אף שזסלוף ידע שאין תרופה שביכולתו לרשום לה, הוא הבין כי באפשרותו לעזור לה על ידי כך שיחבר בינה ובין חולים אחרים.

פיפר קיבלה מזסלוף רשימה ובה 18 שמות, רשימה שפתחה בפניה עולם חדש לגמרי. "חשבתי לעצמי שאני חייבת לעשות משהו כדי לחבר בין כולם, שידעו שכל האנשים האלה קיימים," אמרה. כשחזרה אל ביתה שבפלורידה, היא שלחה מכתב ושאלון לכל מי שהיה ברשימה. כמה ממטופליו של זסלוף נפטרו, אך 11 השיבו למכתבה, ביניהם אמן ומנהל חשבונות, ילד צעיר ואישה מבוגרת.

פיפר השיבה לכל אחד מהמכתבים, והם הפכו חברים. היא התחילה לארגן פגישות עם חלק מהם, במטרה לראות לראשונה במו עיניה מישהו אחר החולה באותה מחלה כמוה. "הנחתי שכולם יראו כמוני," אמרה לי. אלא שהמחלה מקפיאה אנשים בתנוחות שונות ומשונות. אחת הנשים שפיפר פגשה הייתה קפואה בתנוחה מאוזנת וחיה על אלונקה. מרכז גופו של אחר נטה לאחור. פיפר פגשה ילדה שאיבדה את זרועה בשל אבחנה שגויה: הרופאים שטיפלו בה הניחו כי הנפיחות בזרועה היא תוצאה של גידול. כשביצעו את הניתוח, החלה זרועה לדמם ללא שליטה והם נאלצו לקטוע אותה.

ארבע פעמים בשנה שלחה פיפר לחבריה החדשים ניוזלטר שעסק במחלה. היא כללה בו שאלות שהופנו אליה: האם כדאי לעבור ניתוח? איך אוכלים בלסתות נעולות? – והוסיפה תשובות שהעבירו קוראים אחרים. אך השאיפות שלה היו מרחיקות לכת: היא חלמה לגייס כסף למחקר המיועד למציאת תרופה למחלה. פיפר, לצד 12 חברים בסך הכול, ייסדה את הארגון הבינלאומי לפיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה (IFOPA).

פיפר לא ידעה כמה דון קישוטית המטרה ששמה לעצמה - ראויה אך חסרת סיכוי לכאורה. המחלה מעולם לא הייתה במוקד המחקר המדעי של זסלוף. בתפקידו כמנהל מחלקת הגנטיקה האנושית במכונים הלאומיים לבריאות הוא זכה לגלות אנטיביוטיקה מסוג חדש לגמרי, ובשלהי שנות ה-80' עזב את המכונים כדי לעסוק בפיתוח האנטיביוטיקה שגילה בבית החולים לילדים בפילדלפיה. עם עזיבתו לא נותר איש, אפילו לא מדען אחד בעולם כולו, שחקר את גורם המחלה.

למדענים צעירים שניסו לעשות לעצמם שם, הסיכון הכרוך בהתמקדות במחלות נדירות היה גדול מדי

גם הסבירות שיימצא מדען כזה הייתה נמוכה. מעמדו של זסלוף בממסד הרפואי העניק לו את הכוח ואת החופש לחקור את המחלה, אך למדענים צעירים שניסו לעשות לעצמם שם, הסיכון הכרוך בהתמקדות במחלות נדירות היה גדול מדי. חקר פיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה לא היה מורכב יותר מאשר חקר מחלות אחרות, שכיחות פי 100,000. אלא שעם חולים מעטים כל כך ללמוד, הסיכויים שהמחקר לא יניב דבר היו גבוהים. כשמקבלי ההחלטות במכונים הלאומיים לבריאות קבעו אילו פרויקטים לממן, סיכויים נמוכים אלה הרתיעו אותם מלהפנות כספים למחקר.
פיפר רצתה להצליח, ולשם כך הייתה זקוקה לחוקר או לחוקרת בעלי נכונות להמר על קריירה לא בטוחה המתמקדת בחקר FOP.

בחודש נובמבר האחרון פרדריק קפלן בן ה-61, המשמש פרופסור לרפואה אורתופדית מולקולרית בכירורגיה אורתופדית [מינוי ע"ש אייזק ורוז נסאו] באוניברסיטת פנסילבניה, ישב על הרצפה ברגליים משוכלות. קפלן קטן הקומה לבש חולצה כחולה, מכנסיים כהים ועניבה מעוטרת פרצופים שכמו צוירו בידי ילדים.
"איך בגן?" שאל, מפנה את מבטו כלפי מעלה.

פרופסור פרדריק קפלן. המומחה מספר אחת בעולם ל-FOP

פרופסור פרדריק קפלן. המומחה מספר אחת בעולם ל-FOP

מעליו, במרום כיסא, ישב ג'ואי הוליווד בן החמש מניו ג'רזי. הוריו, סוזן וג'ו, ישבו בפינת החדר. ג'ואי נהנה להביט ברופא שלו מלמעלה למטה. הוא חייך אל קפלן כשבעט ברגליו לצד אחד ואז החליק אותן לצד האחר. "אני נוסע באוטובוס," אמר.
"ג'ואי," אמר קפלן, "בוא נשחק 'המלך אמר'." קפלן נעמד בעמידת דום, ידיו צמודות לצדי הגוף. ג'ואי קם מהכיסא ונעמד אף הוא. קפלן הפנה את ראשו לשמאל והביט בהוריו של ג'ואי. ג'ואי בתורו לא סובב את צווארו. הוא סב על עקביו והפנה את כל גופו לאותו הכיוון. קפלן חזר להביט בג'ואי והניף את ידיו לתקרה. ג'ואי הרים מעט את הידיים לצדדים. "הוא מסתגל, מתאים את עצמו," אמר ג'ו. "הגננות בגן הזדעזעו לגלות שהוא משתמש בפניו כדי להדליק מתגים, ונתנו לו מקל."
"אתה מוכן להוריד את החולצה היפה שאתה לובש?" שאל קפלן. "אני רוצה להעיף מבט בגב שלך."

ג'ואי נולד עם בהונות גדולות ומעוותות, בדומה לפיפר ולמרבית החולים במחלה. כמה חודשים אחר כך, הופיעה על גבו בליטה

ג'ואי הניח לסוזן למשוך את החולצה מעל לראשו, ולחשוף שתי בליטות בגודל מנדרינות על גבו, כל אחת מהן מעוטרת רקמת ורידים חיוורים.
ג'ואי נולד עם בהונות גדולות ומעוותות, בדומה לפיפר ולמרבית החולים במחלה. כמה חודשים אחר כך, הופיעה על גבו בליטה. "כשראיתי אותה," סיפרה סוזן, "אמרתי לעצמי שאין סיכוי שזה נורמלי."

התסמינים של ג'ואי הופיעו ואז נעלמו, ורק בסתיו 2011, כשהיה בן 4, הבינו הוריו שמשהו ממש לא בסדר. עצמות צמחו מצווארו, עד שקפא כאבן, ללא יכולת תנועה. הם הופנו לקפלן, שהחליף את זסלוף בתור המומחה מספר אחת בעולם ל-FOP. כמה חודשים אחר כך, זרוע ימין של ג'ואי התחברה לצלעות שלו, ועל גבו הופיעו בליטות נוספות.

בעוד ג'ואי מנשנש בייגלה, שאלו הוריו את קפלן על הסיכוי שעצמות האוזן של ג'ואי יתחברו זו לזו לבלי הפרד ויגרמו לאובדן שמיעה. הם גם ניסו לברר מה עלה בגורלם של המטופלים האחרים של קפלן.
"בדקתי 700 חולי FOP בעולם כולו, עם שוני גדול ביניהם," אמר קפלן. קורה ותאום זהה אחד מפתח רק תסמינים מעטים של FOP, ואילו האחר מרותק לכיסא גלגלים. יש חולים שהצמיחו המון עצמות מיותרות כשהיו ילדים, ואז, ללא כל הסבר, התופעה פסקה. "ראיתי מצבים שבהם המחלה לא פעילה במשך שנים ארוכות."
"אז המחלה מאוד לא צפויה," אמר ג'ו בתקווה.
סוזן הביטה בג'ואי. "זה הבן שלי כל יום ויום," אמרה. "אני לא רוצה שהוא יסתכל לאחור על הילדות שהייתה לו ויגיד, 'ההורים שלי היו תמיד עצובים."
"כשאנחנו כאן, אנחנו מתמקדים במחלה," השיב קפלן. "חשבי על הדברים שהם גם חשובים וגם מסייעים לג'ואי לחיות חיים בטוחים ככל האפשר." הוא משך בכתפיו. "ואז תשכחי מהמחלה."

כשקפלן החל את דרכו המקצועית כאורתופד מנתח בשלהי שנות ה-70', הוא טיפל בחולים שסבלו ממחלות עצם שכיחות, כמו דלדול עצם ורככת. באמצע שנות ה-80' עורר תחום הגנטיקה את עניינו המקצועי. הוא העריך כי עבור רבים מן המטופלים שלו, התועלת שבפיפטה של די-אן-איי תהיה גדולה יותר מאשר ניסור עצם.

לראות מבנה יפהפה שמטוס עומד להתרסק לתוכו

ב-1988, פגש קפלן במייקל זסלוף. באותה התקופה עזב זסלוף את המכונים הלאומיים לבריאות ועבר לפילדלפיה, אך עדיין קיווה למצוא מישהו שייקח על עצמו את המחקר בנושא פיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה. הוא שמע כי קפלן מתעניין בגנטיקה, וכשזיהה אותו במקרה במרפאה, פנה אליו זסלוף, הציג את עצמו ובו במקום שאל את קפלן האם שמע על המחלה.

קפלן השיב כי שניים ממטופליו היו חולי FOP מבוגרים, אך אין לו עניין מיוחד במחלה. בשלב זה חלק זסלוף עם קפלן רעיון שעלה בדעתו. זמן קצר קודם לכן, הזריקו חוקרים לעכברים סוג של חלבון בשם BMP, וגילו כי אלה פיתחו בתגובה עצמות קטנות בצורת גולות. זסלוף העלה את ההשערה שעודף BMP הוא המפתח להבנת המחלה.
הוא ראה שהמידע עורר את סקרנותו של קפלן, והציע כי יעבדו על המחלה ביחד.
"לא נראה לי שאתה רוצה אותי במעבדה שלך," אמר לו קפלן. "אני אורתופד מנתח, לא מדען."

זסלוף התעקש, והזמין את קפלן להתלוות אליו לכמה פגישות עם חולי FOP צעירים, ביניהם תינוקת בשם טיפאני לינקר.
"זה כל מה שהיה צריך," סיפר לי קפלן. "במבוגר, אתה רואה את מה שכבר עבר. כשאתה פוגש ילד, זה כמו לראות מבנה יפהפה שמטוס עומד להתרסק לתוכו."
קפלן התחיל בארגון מקום עבודה באחת מן המעבדות של זסלוף, ואז למד לערוך ניסויים בביולוגיה מולקולארית. בתוך שנתיים, העניין שלו בנושא היה גדול אף מזה של זסלוף, והוא הקדיש את כל זמנו לחקר המחלה. עמיתיו הופתעו: בזמנו, מחלות נדירות היו בגדר התאבדות מקצועית. "הם אמרו לי, 'אתה צריך להיות משוגע כדי לבחור לעבוד על זה!" נזכר קפלן.

במקביל, בפלורידה, בנתה פיפר רשת קשרים. כאשר משפחות קיבלו אבחנה של פיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה, הן מצאו את דרכן לארגון ושוחחו עם פיפר. היא נעזרה בידע המקצועי שרכשה כעובדת סוציאלית לטובת שיחות אלה, וערכה למשפחות החרדות היכרות עם הלוגיסטיקה הכרוכה בחיים עם המחלה. "היא העניקה לי הרבה תקווה," אומרת הולי לה'פרייד מקונטיקט, שהייתה בת 16 כששוחחה עם פיפר לראשונה. "היא סיפרה לי שלמדה בקולג', קיבלה תואר והקימה את הארגון, וגם על כל האנשים החולים שהפכו להיות חברים שלה."

פיפר ביקשה מקפלן, אותו פגשה דרך זסלוף, לשמש היועץ הרפואי של הארגון והוא נהג להגיע לפלורידה מפעם לפעם כדי להשתתף בכינוסים שארגנה פיפר לחולים ולמשפחותיהם. באירועים אלה מצא קפלן גם תועלת רפואית, היות והם סיפקו לו הזדמנות נדירה לבדוק עשרות חולים במהלך סופשבוע אחד. מתוך אותן בדיקות ושיחות, התחיל קפלן לאסוף מידע על התפתחות המחלה.

ב-2012 גייס הארגון של פיפר 520,000 דולר למחקר. הסכום לא גבוה בהשוואה, למשל, למיליארד הדולרים שהמכונים הלאומיים לבריאות מחלקים מדי שנה לטובת מחקר סוכרת

חברי הקבוצה העניקו לו יותר מאשר סיפורים ודי-אן-איי: הם פתחו בגיוס כספים. ניק בוגרד, שבנו ג'וד אובחן כחולה במחלה כשהיה בן שלוש, ארגן טורניר גולף במסצ'וסטס וגייס 30,000 דולר. סכום זה שימש את קפלן לקיום הוועידה המדעית הראשונה לנושא FOP, בשנת 1991. משפחות אחרות יזמו אירוח בביתן, תחרות לדיג בקרח, ערבי בינגו ועוד. ב-2012 לבדה גייס הארגון של פיפר 520,000 דולר למחקר. הסכום לא גבוה בהשוואה, למשל, למיליארד הדולרים שהמכונים הלאומיים לבריאות מחלקים מדי שנה לטובת מחקר סוכרת. אך הכספים שגויסו היו חיוניים לקפלן, שניסה להימלט ממלכודת המחלות הנדירות. הכסף שהעביר הארגון, ביחד עם מתנות מתורמים פרטיים אחרים ומענק שליווה את תפקידו של קפלן באוניברסיטה, אפשרו לו לעבוד אך ורק על פיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה במשך יותר מעשרים שנה.

אצל רוב האנשים החולים במחלה מתפתחת עצם נוספת עד גיל 5. השלד הנוסף מתחיל בדרך כלל באזור עמוד השדרה, משם הוא מתפשט כלפי חוץ, מן הצוואר מטה

ב-1992, הוסיף קפלן לצוות שלו חוקרת גנטיקה בשם איילין שור במטרה שזו תסייע לו לייסד מעבדה לחקר המחלה. במהלך לימודיה לתואר מתקדם, חקרה שור זחלים של זבוב הפירות ולצורך פוסט דוקטורט למדה את המולקולות המאפשרות לתאי יונקים לדבוק יחדיו בזמן שהם מתפתחים לעוברים. לקפלן לא היה אכפת ששור לא ידעה כמעט דבר על המחלה עצמה. מה שהוא רצה היה מומחיות בהתפתחות: המסתורין הכרוך בשאלה כיצד גופנו מתעצב ולובש צורה.

חוקרת הגנטיקה ד"ר איילין שור

חוקרת הגנטיקה ד"ר איילין שור

הם התחילו בניסיון להבין כיצד פועלת המחלה. בהתבסס על שיחותיהם עם חולים במחלה, הם למדו כי צמיחת עצם מתרחשת בתגובה לטראומה לשרירים, לעתים טראומה קלה ביותר. מעידה מן המיטה ואפילו בלימה פתאומית ברמזור עשויים לגרום להתפרצות בדמות נפיחות העשויה לגרום לצמיחת עצם חדשה. פתיחת הפה לרווחה אצל רופא השיניים עשויה גם היא לגרום נזק. אפילו זריקת שפעת לשריר הזרוע גרמה לעוד עצם לצמוח. חלק מהנפיחויות שקעו ונעלמו מבלי להשאיר סימן, בעוד אחרות הביאו לצמיחת עצם חדשה.

עצמות במקום שרירים

אצל רוב האנשים החולים במחלה מתפתחת עצם נוספת עד גיל 5. השלד הנוסף מתחיל בדרך כלל באזור עמוד השדרה, משם הוא מתפשט כלפי חוץ, מן הצוואר מטה. עד גיל 15, רוב החולים מאבדים כמעט את כל כושר התנועה בפלג גופם העליון.
90 אחוזים מכלל החולים מאובחנים בתחילה באופן שגוי, ורבים מן הרופאים מתחילים בלקיחת ביופסיות קודם לכך שהם מבינים במה מדובר. "אני רואה את הצלקות, ואני מבקש מההורים להביא לי את הביופסיה," אומר קפלן, "כי היא סתם יושבת באיזה ארון. הדגימות האלה שוות זהב."

קפלן, שור והסטודנטים שלהם הריצו בדיקות על הביופסיות שהגיעו לידיהם, וכך עלה בידם למפות את הנתיב המיקרוסקופי של פיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה: עם התפרצות הנפיחות, תאים ממערכת החיסון פולשים לשרירים הפגועים. אלא שבמקום לרפא את האזור הפגוע, הם משמידים אותו. כמה תאי אב עושים את דרכם לחלל הריק, ובמקרים מסוימים מביאים לצמיחתה של עצם חדשה.
"השריר אינו הופך לעצם," אומרת שור. "העצם באה במקומו של השריר."
כל מה ששור וקפלן ראו מתיישב היטב עם התיאוריה המקורית של זסלוף: פיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה נגרמת כתוצאה מתאים המייצרים כמות גדולה מדי של BMP. על מנת לבחון את הרעיון, לקחו שור וקפלן דגימות דם מהמטופלים שלהם. (מתברר כי לקיחת דגימות דם אינה מעוררת יצירת עצם חדשה). ב-1996, הם דיווחו ב"ירחון לרפואה של ניו אינגלנד" כי תאי הדם של חולים ב-FOP מכילים כמות גבוהה של חלבון מסוים בשם BMP4. לראשונה, מצאו מדענים חתימה מולקולארית של השלד הנוסף. הם קיוו שבכך גם מצאו את הנתיב לריפוי המחלה.

בניסיון למצוא מרפא למחלות נדירות, מתחילים החוקרים בחיפוש אחר הגן הפגום

80 אחוזים מתוך כלל המחלות הנדירות הן תוצאה של מוטציה גנטית. למשל, מחלת הכשל החיסוני SCID , מחלת "ילדי הבועה", הפוגעת במערכת החיסונית של ילדים, מתפרצת בדרך כלל כאשר חל שינוי בגן בשם IL2RG. במצב רגיל, גן זה מסייע לאותת לתאים חיסוניים להתפתח. ללא איתות זה, ילדים אינם מפתחים מערכת חיסונית מלאה וגופם אינו מסוגל להילחם בזיהומים.
בניסיון למצוא מרפא למחלות נדירות, מתחילים החוקרים בחיפוש אחר הגן הפגום. קפלן ושור חשדו כי פיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה נגרמת על ידי מוטציה גנטית הגורמת לגוף לייצר יותר מדי BMP4. בראשית שנות ה-90', לא הייתה להם גישה לכלים המתוחכמים שיש היום לפענוח רצף הגנום, ולכן הם התחילו במיון אטי של 20,000 הגנים שבגנום האנושי.
"בהתבסס על מה שכבר ידענו על המחלה, הצלחנו לבצע ניחוש מושכל ולומר, 'אני חושבת שהגן הזה עשוי להתאים,'" אמרה לי שור. "ואז פענחנו את הרצף שלו וחיפשנו מוטציות."

המועמד הראשון היה כמובן הגן האחראי על ייצור BMP4. שור וקפלן חתכו את הגן הזה מתוך תאים של חולי FOP, פענחו את הרצף שלו, ואז השוו אותו לאותו גן שנלקח מאנשים בריאים. למרבה הצער, הגנים היו זהים לגמרי. כשעמיתיו של קפלן שמעו על התוצאות המאכזבות, הם הציעו לו את תנחומיהם. מוטציה בגן BMP4 היתה יכולה להיות סיפור כל כך נחמד, אמרו. קפלן המשיך במחקר. אם האשמה אינה נעוצה בחלבון מסוים זה, הסיק, ייתכן שהאשם הוא באחד הגנים שיש לו קשר אתם. עד שלהי שנות ה-90', מצאו מדענים כמה גנים אחרים ש- BMP4 תלוי בהם כדי לבצע את עבודתו – גנים הנחוצים כדי להפעיל את החלבון, למשל, וגנים היוצרים את הקולטנים (רצפטורים) אליהם הוא נצמד. קפלן ושור בחנו גן אחר גן, שנה אחר שנה. אך לא עלה בידם למצוא מוטציה המייחדת את החולים ב-FOP.

בינתיים, הארגון שהקימה פיפר, IFOPA, העלה אתר אינטרנט אשר משך אליו הורים חרדים שנכנסו לגוגל בחיפוש אחר תשובות, רבים מהם ממדינות אחרות. הקבוצה סייעה לכמה מן המשפחות הללו להשתתף באירועים שהיא מארגנת, יחד עם רופאים ממדינות שונות בעולם שרצו ללמוד כיצד ניתן לזהות את המחלה. כשרופאים אלה חזרו לארצות מוצאם, הם הוסיפו חולים נוספים לרשת. לבסוף, התרחבות הקהילה הובילה את קפלן למטופלים שהולידו ילדים שגם הם חולי FOP.

חקר משפחות הוא אחת מן הדרכים הטובות ביותר לזהות גן שעבר מוטציה. באמצעות השוואת הדי-אן-איי של ההורים והילדים, ניתן לזהות מקטעים מסוימים הקיימים אצל כל החולים. כיוון שרוב האנשים הלוקים במחלה אינם מולידים ילדים, הניחו קפלן ושור כי אין להם אפשרות להשתמש בשיטה זו. אלא שאז העלתה הרשת המקוונת כמה חריגים לכלל: משפחה בבוואריה, משפחה בדרום קוריאה ועוד אחת באמזונס. בסך הכול, נמצאו שבע משפחות. קפלן נסע לפגוש חלק מהן ולקחת דגימות דם.

עם חזרתו לפילדלפיה, בחנו שור ועמיתיה את הדי-אן-איי שהביא קפלן וצמצמו את המקומות שבהם הגן של המחלה עשוי להיות חבוי. ב-2005, הם זיהו כי הגן נמצא במקום כלשהו בתוך פיסה קטנה של כרומוזום 2. "זה היה צעד ענק," אומרת שור. "אך באזור זה יש עדיין כמה מאות גנים."
למרבה המזל, התברר כי חוקרים באוניברסיטת רוצ'סטר בדיוק חקרו אחד מאותם מאות גנים. הם גילו כי הגן, ששמו ACVR1, יצר קולטן. הקולטן תפס חלבוני BMP והעביר את האות שלהם לתאים. בשולי המחקר המתאר את ACVR1 כתב קפלן: "זהו זה."

מחלה נדירה היא ניסוי טבעי בביולוגיה אנושית. שינוי זעיר בגן יחיד עלול לייצר תוצאה שונה לגמרי בגוף האדם

שור ועמיתיה בחנו את הגן אצל אנשים עם פיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה. אותה מוטציה התרחש בדיוק באותו מקום בתאים של כל אחד ואחד מהם. לאחר שבדקו את התוצאות וחזרו ובדקו אותן, לאחר שכתבו את המחקר המתאר את המוטציה, התכוננו קפלן ושור לקיים מסיבת עיתונאים. באביב 2006, קפלן התקשר אל פיפר כדי לספר לה את הדבר שהיא הטילה ספק שתזכה לשמוע עוד במהלך חייה.
"אנחנו צריכים שתבואי לפילדלפיה," אמר. "מצאנו את הגן."

מחלה נדירה היא ניסוי טבעי בביולוגיה אנושית. שינוי זעיר בגן יחיד עלול לייצר תוצאה שונה לגמרי בגוף האדם – שבתורה יכולה להאיר את האופן שבו עובד הגוף בתנאים רגילים. כפי שכתב ויליאם הרווי, הרופא הבריטי שגילה את מחזור הדם במאה ה-17, לפני יותר מ-350 שנה: "אין מקום שבו אימא טבע נכונה לגלות את סודותיה החבויים יותר מאשר במקרים שבהם היא חושפת את עקבות פעולותיה שלא בנתיבותיה הרגילות."

קחו לדוגמה את השלד השני של ג'יני פיפר: במובנים רבים הוא שלד נורמלי. בתוך העצמות החדשות יש מח עצם. אם הן נשברות, הן מחלימות היטב. הן דומות מאוד לעצמותיהם של יונקים אחרים, של זוחלים, של דגים. אצל כל בעלי חיים אלה, אותה רשת גנים חולשת על צמיחת העצמות: רשת אשר עצבה את מבנה גופם של אבותינו הקדמונים עוד קודם לכך שהתפתחנו לבעלי חוליות – ומכאן שהיא עתיקה אף יותר מן העצמות עצמן.

מה שאינו נורמלי הוא המועד שבו עצמות אלה נוצרות. במצב הרגיל, עצמות חדשות מתפתחות אך ורק אצל עוברים. ככל שילדים גדלים, העצמות הללו מתארכות וכאשר קורה והן נשברות, תאים חדשים מתקנים אותן. אך אין כמעט מי שמצמיח עצמות חדשות לגמרי מחוץ לרחם.

מהפכה

מציאת המוטציה הגורמת לפיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה הייתה מהפכה של ממש, אך לקפלן ולשור עדיין לא היה מושג איך היא פועלת. הם יצאו לחקור שיני חלב של מטופלים צעירים, כמו גם של עכברים שבוצע בהם שינוי גנטי כדי לבחון את המוטציה בפעולה. שבע שנים אחר כך, הם הצליחו להבין את ההשפעות מרחיקות הלכת של המוטציה. במצב נורמלי, קולטן ACVR1 אוחז בחלבוני BMP ומעביר את האות שלהם לתוך תאים. אך אצל חולים במחלה, הקולטנים הופכים היפראקטיביים. האות שהם שולחים חזק מדי ונמשך זמן רב מדי. בשלדים עובריים ההשפעות מעטות וקשה להבחין בהן, כמו למשל הבהונות המעוותות. רק מאוחר יותר, לאחר הלידה, מתחילה המוטציה להפגין את נוכחותה באופן שאינו משתמע לשתי פנים. שור וקפלן מצאו למשל כי אחת הדרכים של המוטציה לעשות כן היא לחטוף את תהליך הריפוי הנורמלי של הגוף.

נניח שאדם נפגע במרפק, והמכה מביאה למותם של כמה תאי שריר. תאים מן המערכת החיסונית ממהרים למקום בהמוניהם כדי לפנות את הפסולת, ואחריהם מופיעים תאי גזע המביאים להתחדשות הרקמה. בזמן העבודה, התאים החיסוניים ותאי הגזע מתקשרים ביניהם באמצעות אותות מולקולאריים. שור וקפלן מעריכים כי ל-BMP4 תפקיד חיוני בתקשורת זו. אצל אדם עם פיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה, לעומת זאת, דומה השיחה לתחרות צעקות. תאי הגזע נכנסים לפעולת יתר וגורמים לתאים החיסוניים לא רק לפנות את שאריות התאים הפגועים אלא גם להתחיל להרוג תאי שריר בריאים. התאים החיסוניים, בתורם, יוצרים סביבה מוזרה לתאי הגזע. במקום להתנהג כפי שהיו מתנהגים לו היו נמצאים בפצע, תאים אלה פועלים כאילו הם נמצאים בעובר. ובמקום להפוך לתאי שריר, הם הופכים לעצם.

61 אחוזים מן הנשים ו-38 אחוזים מן הגברים מעל גיל 50 סובלים מצפיפות עצם נמוכהבהקשר של FOP, צמיחה של עצם חדשה היא אסון. אך במקרים אחרים, יש בכך ברכה. יש אנשים שנולדים עם מחסור בעצם, למשל, ואילו אחרים אינם מצליחים לייצר עצם חדשה אחרי שעצם נשברה. וככל שבני אדם מתבגרים, השלד שלהם הופך שביר יותר ויותר, עצם רבת שנים נעלמת, ואילו תאי הגזע האחראים על חידושה מתקשים לחדש את מה שאבד.

בעוד שפיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה היא מחלת עצם נדירה, צפיפות עצם נמוכה היא ההפך הגמור: 61 אחוזים מן הנשים ו-38 אחוזים מן הגברים מעל גיל 50 סובלים מבעיה זו. ככל שאדם מאבד יותר מחומר העצם, כך סביר יותר שבסופו של דבר הוא יסבול מאוסטאופורוזיס, שנכון להיום פוגע כמעט באחד מכל עשרה קשישים בארצות הברית לבדה. במשך עשרות שנים חיפשו הרופאים דרך להשיב לגוף חלק מן העצם שהלכה לאיבוד. יש שיטות שהועילו מעט ואילו אחרות, דוגמת טיפול בהחלפת אסטרוגן, גרמו לתוצאות לוואי קשות אצל נשים רבות.

שיטה שמהותה הצמחת שלד נוסף לאדם לא יכולה להיות תרופה לאוסטיאופורוזיס. אך אם יעלה בידם של קפלן ועמיתיו להתיר את סבך הגנים ש-ACVR1 שייך אליהם, אפשר שהם יצליחו להבין כיצד להשתמש בווריאציה של FOP באופן מבוקר כדי להביא לצמיחה מחודשת של עצמות באופן מבוקר. "הדבר דומה לניסיון לרתום תגובת שרשרת בלבה של פצצת אטום," אמר לי, "ולהפוך אותה למשהו בטוח ומבוקר, כמו כור גרעיני."

הקטן גדול יהיה

זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה מחקר על מחלות נדירות מגלה אפשרויות טיפול חדשות לבעיות נפוצות יותר. ב-1959, דון פרדריקסון ממכון הלב הלאומי גילה מחלה מוזרה המוכרת כיום בשם "מחלת טנג'יר", הצובעת כתום את השקדים הנמצאים בחלל הלוע. הוא גם גילה כי הצבע הכתום הוא תוצאה של עלייה ברמת הכולסטרול. 40 שנה אחר כך, מצאו חוקרים את הגן שעבר מוטציה וגרם למחלת טנג'יר וגילו כיצד הוא מסייע להוציא כולסטרול מן התאים. החוקרים מנסים עכשיו תרופות שמטרתן שיפור ביצועיו של הגן הזה כדרך להפחית את הסיכון למחלות לב.

עם זאת, רק בעת האחרונה החלה הרפואה להכיר באופן רשמי בערכם של "הסודות החבויים" שמחלות נדירות עשויות לחשוף.
משרדו של קפלן באוניברסיטת פנסילבניה עמוס ודחוס ממש כמו מכולה המוכנה למשלוח. כשביקרתי שם בנובמבר, הוא נאלץ להידחף במרווחים צרים בין שולחן העבודה שלו ובין ארונות התיוק הגדושים צילומי רנטגן ודוחות רפואיים. צילומים ממוסגרים של מטופליו כיסו את רוב הקירות וחסמו חלק מן החלון הצר.

קפלן הצביע על תמונתה של טיפאני לינקר, החולה שפגש כשהייתה תינוקת ושהביאה אותו להמר על קריירה של חקר פיברודיספלאסיה אוסיפיקאנס פרוגרסיבה. הוא סיפר לי שב-23 לחודש יולי שעבר היא נפטרה. "זו הייתה שנה קשה," אמר.
כששוחחתי עם צעירים הלוקים במחלה, הופתעתי לגלות כמה אופטימיות ותקווה הם חשים. בשנות ה-80', נאלצה פיפר להדפיס מכתבים כדי להגיע לקומץ חולים אחרים. היום, כל מי שמאובחן כסובל מהמחלה יכול לגלוש לפייסבוק, להציג שאלה – איך לשתות מכוס אם אין ביכולתך להרים אותה אל הפה, לדוגמה – ולקבל תשובה מיידית מאחד ממאות האנשים המתמודדים עם קשיים דומים.

החיפוש אחר תרופה זוכה לתאוצה בין השאר הודות לתוכניות חדשות שנועדו לתת תמריצים לחקר מחלות נדירות

אחד הנושאים המדוברים ביותר בקהילת ה-FOP היום נוגע לאפשרות שכבר בעתיד הקרוב תמצא תרופה שתוביל לריפוי מלא, ולכל הפחות לטיפול במחלה. בעוד קפלן, שור וחוקרים אחרים עסוקים בפענוח הגורם למחלה, צצות תרופות מבטיחות שייתכן שיצליחו לעצור את התקדמות המחלה. בבית החולים לילדים בפילדלפיה, לדוגמה, בודקים החוקרים תרופה המבוססת על מולקולה מסוימת שעל ידי ניתוק שרשרת האותות הפוקדות על תאי אב להפוך לעצם, מונעת צמיחתה של עצם חדשה בעכברים עם FOP.

החיפוש אחר תרופה זוכה לתאוצה בין השאר הודות לתוכניות חדשות שנועדו לתת תמריצים לחקר מחלות נדירות. תרופה אחרת שצוות מדענים עובד עליה בימים אלה בבית הספר לרפואה של הרווארד, זכתה לסיוע מתוכניות אלה. בניסוי רחב שנערך ב-2007, בחנו החוקרים יותר מ-7,000 תרכובות שזכו לאישור מנהל המזון והתרופות האמריקני על עוברים של דגי זברה, ובדקו האם איזו מהן השפיעה על התפתחותם. מולקולה אחת גרמה לדג הזברה לאבד את חלקו התחתון של סנפיר הזנב שלו. כאשר החוקרים בחנו עוד את התרכובת, הם גילו כי היא נצמדה אל כמה קולטנים, ביניהם ACVR1 – הקולטן ששור וקפלן גילו זה לא מכבר שנמצא בפעילות יתר אצל חולי FOP.

החוקרים מהרווארד תהו האם התרופה יכולה לשמש גם לטיפול ב-FOP. הם בחנו את התרכובת וערכו בה שינויים, וכך יצרו גרסה עם העדפה חזקה יותר לקולטנים של ACVR1 מאשר לקולטנים אחרים. כשבחנו גרסה זו על עכברים עם מצב דמוי FOP, היא השקיטה את האותות מאותם קולטני ACVR1, וכך הביאה להפסקת הצמיחה של עצמות חדשות.

לשכנע את חברות התרופות

לאחר פרסום התוצאות ב-2008, לא עלה בידי צוות החוקרים מהרווארד למצוא חברת תרופות המעוניינת להשקיע בקידום התרופה לשלב של ניסויים רפואיים בבני אדם. מקור הבעיה אינו ברווחים שניתן להפיק מתרופה למחלה נדירה. למעשה, לאחר שהן כבר יוצאות לשוק, תרופות למחלות נדירות הן לעתים קרובות רווחיות ביותר. חברות ביטוח מוכנות לכסות עלויות של תרופות שמחירן עשרות אלפי דולרים בשנה כאשר הדבר מייתר את הצורך בטיפולים שונים, יקרים אף יותר. אך ליווי התרופה עד שהיא מגיעה לשוק עשוי להיות הימור יקר ביותר – הימור שחברות לא מוכנות לקחת כדי לבחון את יעילותה ובטיחותה של תרופה למחלה נדירה.

ב-2011, מצאו החוקרים מהרווארד משקיע: תוכנית חדשה של המכונים הלאומיים לבריאות בשם "תרופות למחלות נדירות ונשכחות." התוכנית יוצרת שיתופי פעולה עם חוקרים במטרה לפתח תרופות למחלות נדירות שאין סיכוי שישרדו את התנאים הכלכליים הקשים הקיימים בתחום התרופות. "היום המצב הוא שהם ממש כמו חברת תרופות ואילו אנחנו הוועדה המדעית המייעצת," אומר קן בלוך, אחד מן החוקרים בהרווארד. "מנקודת מבטי, זה נפלא משום שזה מגשר על הפער." חוקרים מן התוכנית של המכונים הלאומיים לבריאות עורכים עכשיו ניסויים טרום קליניים של התרופה על עכברים כדי להבטיח שאין לה כל תופעות לוואי רעילות בלתי צפויות. הם גם מנסים לשפר את יעילותה של התרופה – הכול מתוך כוונה להכין אותה לניסויים קליניים בבני אדם.

והיה ותרופה זו, או כל תרופה אחרת, תגיע לשלב הניסויים הקליניים, היא תעמוד מול מכשולים נוספים המאפיינים מחלות נדירות. ניסוי אופייני לתרופה למחלות שכיחות כמו סוכרת מתבצע על אלפי מטופלים. סדרי גודל אלה מאפשרים להריץ בדיקות סטטיסטיות כדי להבטיח את יעילות התרופה. הם גם מאפשרים לחוקרים לזהות תופעות לוואי העשויות להופיע אצל חלק קטן מן המטופלים בלבד. אך גם אם תרשום כל אחד מן החולים ב-FOP בארצות הברית, יהיו בניסוי רק מטופלים מעטים יחסית לגודל קבוצת הניסוי המקובלת.

בשנים האחרונות הכיר מנהל המזון והתרופות האמריקני בקושי זה באמצעות הקלות באישור תרופות למחלות נדירות. כאשר אין כל אפשרות למצוא אלפי חולים שישתתפו בניסוי הקליני, מתיר מנהל המזון והתרופות ביצוע ניסויים בקנה מידה קטן יותר בכפוף לקווים מנחים שנקבעו מראש. דוגמה לכך היא החובה החלה בניסויים קטנים להוסיף לכל מטופל היסטוריה רפואית מפורטת, כך שאפשר יהיה ללמוד יותר מכל תגובה שלו לתרופה.
עם זאת, אסטרטגיה זו עובדת רק כאשר אחוז גבוה מבין החולים במחלה נדירה מוכנים להשתתף בניסוי הקליני. וכאן באה לידי ביטוי חשיבותם העצומה של אנשים כמו פיפר. בזכות הקהילה הכלל עולמית הפעילה שהקימה, לכל ניסוי קליני לתרופה ל-FOP יש היום מאות משתתפים פוטנציאליים.

מעבדה בקולג' לרופאים של פילדלפיה, 1908.

מעבדה בקולג' לרופאים של פילדלפיה, 1908.

באחד מביקוריי בפילדלפיה, לקח אותי קפלן לראות את הארי. נפגשנו בכניסה מעוטרת העמודים של הקולג' לרופאים של פילדלפיה, חברה רפואית שנוסדה ב-1787. הפעם היתה העניבה של קפלן מעוטרת שלדים. ירדנו בגרם מדרגות למוזיאון מוטר הבנוי אוסף מעורר צמרמורת של דגימות רפואיות המוצגות במרתף. חלפנו על פני ארונות מלאים בתאומים סיאמיים, פיסות ממוחו של אלברט איינשטיין ועוד. צעדנו אל עבר תיבת זכוכית, שהממונה במקום פתח עבורנו. בתוכה נראה שלד העולה על כל דמיון.

היה זה השלד של הארי איסטלק, חולה FOP שנפטר ב-1973, שזמן קצר לפני מותו ביקש לתרום את גופו למדע. כיום הוא עומד עם רגל אחת כפופה לאחור, כאילו הוא מתכונן לבעוט בכדורגל, ואילו האחרת תלויה לפנים בתנוחה לא טבעית. ידיו מרחפות לפני גופו. גבו וצווארו מעוקלים לצד אחד, כך שארובות עיניו נאלצות לפנות לרצפה. לפני ששלד אופייני מגיע לתצוגה, יש להדק ולהבריג את העצמות זו לזו. בשלד של הארי כמעט ולא היה כל צורך בכך. יש לו מערכת פיגומים עצמית – שלד גופו המקורי מכוסה קוצים, לוחיות ומשטחי עצם.
"בפעם הראשונה שראיתי את הארי, עמדתי כאן המום," סיפר לי קפלן, שהאיר בלייזר אדום על מיתר בצווארו של הארי שהפך למוט של ממש, העובר מן החלק האחורי של ראשו אל כתפיו. "אני עדיין לומד ממנו."

הודות לעניין המתמשך שמצא קפלן במחלה, יכולה ג'יני פיפר להאמין באמונה מציאותית ושלמה, כי יבוא יום, אולי אפילו בתוך שנים ספורות, שבו אנשים כמוה ייטלו כדור המנטרל צמיחת עצמות עודפות. אולי הם ייקחו אותו רק כשתחל הנפיחות או שאולי הם יזדקקו למנה יומית מונעת. בתרחיש הטוב ביותר, תאפשר התרופה למנתחים להחזיר את הזמן לאחור ולהסיר עצמות מיותרות מבלי להסתכן בעידוד צמיחתן של עצמות חדשות.

בגיל 54 כשמחלתה בשלבים מתקדמים, פיפר אינה מעלה אפילו בדעתה כי תזכה לקטוף את פירות פריצות הדרך הרפואיות. אך היא מלאת תקווה כי חבריה הצעירים יזכו לכך וכי יום אחד, אי שם בעתיד, אדם עם שלד שני יהיה קיים רק כמיצג מימים עברו. כל מה שייוותר מן המציאות של חייה יהיה הארי איסטלק, שיעמוד על משמרתו בפילדלפיה ויזכיר לנו את קיומה של תוצאה כה כואבת החבויה אי שם בתוך הגנום שלנו.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

©2013 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קארל זימר, Atlantic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על הנערה שהפכה לעצם

04
יעל שוורץ

מרתק המחקר הרפואי או כפי שכתב ויליאם הרווי, הרופא הבריטי שגילה את מחזור הדם במאה ה-17, לפני יותר מ-350 שנה: "אין מקום שבו אימא טבע נכונה לגלות את סודותיה החבויים יותר מאשר במקרים שבהם היא חושפת את עקבות פעולותיה שלא בנתיבותיה הרגילות.

07
מירי אורן

לא מזמן היתה כתבה על ניתוח מסובך שבוצע בארץ בבחור בן 30 שהגוף שלו התקשה לגמרי והתעוות בצורה שלא יכל לזקוף את ראשו ולפתוח את לסתותיו. האם זאת אותה מחלה?

10
דינה

מפחיד, מרתק, מאמר מעניין במיוחד. תקווה שהחוקרים שעבודתם משולה למצווה יצליחו אכן להפיק במחקרם תרופה למחלה ותרופות נוספות למחלות עצם.

12
אחות של

כתבה מעניינת מאוד ששופכת אור על מחלה נדירה ומסוכנת. אך סיפור המסגרת של הכתבה- העוסק בג׳ני פיפר ובפעילותה בגיוס כספים והעלאת המודעות למחלה-מעלה שאלות שעלו גם בעקבות טרנד אתגר דלי הקרח מהקיץ הקודם. נכון שבחקר המחלה הזאת ניתן למצוא תרופה למחלות אחרות, אך האם ראוי להעניק למחלה כזאת, שהיא נדירה אפילו לעומת ALS, את אור הזרקורים? האם לא עדיף להשקיע את 100 השקלים מאתגר דלי הקרח בהעלאת מודעות למשקל יתר (obesity), בחקר הסרטן, או בניתוח האפידמיולוגיה העולה של אוטיזם?

    13
    אורין דין

    בתור חולת FOP גם אני רוצה לחיות גם אם אין לי סרטן ואני לא אוטיסטית. אל תתרמי, אבל תני לכל אחד/ת את הזכות לחיות. גם אם היא 1 מתוך 3 מיליון .