הפוליטיקה הפנימית של השפה היהודית

המקובעות שלנו סביב משמעויות קבועות של מילים גובה מחיר תרבותי ופוליטי כבד. לראייה -- השימוש במושגים "ישיבה חילונית" ו-"נגיד בנק ישראל"
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

לפעמים אני אומר שאני חוזר בתשובה. אם היתה בעברית הטיית-פועל של הווה מתמשך כמו שיש באנגלית הייתי אומר שאני "חוזרינג בתשובהינג", כמו שהיה אומר אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי" לדוד גרוסמן. לחזור בתשובה זה דבר ידוע פחות או יותר, ובדרך כלל כשאומרים שמישהו חוזר או חזר בתשובה, אנחנו מדמיינים מישהו שלא היה דתי ותהליך החזרה בתשובה הוא תהליך שבו הוא הפך לדתי. מה זה דתי? אני לא יודע, וכחוקר דתות עוד לא פגשתי אדם אחד ששיכנע אותי שהוא יודע, אבל לחזור בתשובה אומר שלא היית "הדבר הזה" ועכשיו אתה כן "הדבר הזה", או שאתה באמצע התהליך של להיהפך ל"דבר הזה". אני באמת ובתמים לא יודע מה זה "הדבר הזה" (טרם הגעתי וספק אם יש לזה סוף), ולכן אם אני מדי פעם מציין בפני מישהו שאני חוזר בתשובה, אני מרגיש צורך להוסיף את המילה "בדרכי", ולו על מנת להרגיע את מבטו המתוסכל שלא מבין מה ביני לבין הסטראוטיפ המוכר. אני נאלץ להבהיר שזו לא החזרה בתשובה ה"רגילה" או כזו שמתייחסת לאיזו תופעה חברתית כזו או אחרת.

אם כן, אני חוזר בתשובה ב"דרכי", והמאמר הזה נובע מתוך הרצון העמוק שלי להשמיט את ה"בדרכי" הזה מהאמירה הזו. ככלל, אדם לא יכול לשוב (לאן? מאיפה?) אלא מן המקום האקזיסטנציאלי שבו הוא ממוקם, ולכן ה"בדרכי" מגולם כבר בעצם קיומו של המסע, של "התהליך" המכונה "תשובה". התוספת הזו, ה"בדרכי" הזה, מעבר לכך שהיא עולה לי בדקות מצטברות של הסברים בהן הייתי יכול ללמוד מבני-שיחי דברים מעניינים יותר, ומעבר לכך שהיא חותרת תחת תהליך התשובה (שלי), כי היא ממרכזת (שוב) את הדיון בעצמי (ולראיה תספקנה שתי הפסקאות הללו), ה"בדרכי" הזה הוא תוספת מסוכנת מבחינה לשונית, וכיוצא בזאת – זוהי סכנה תרבותית.

הצורך לסייג במקרה הזה מעיד על חולשה, ולא על חוסן – כפי שאולי ניתן היה להתרשם - ומיד אסביר למה. בכלל, במאמר הזה אנסה להצביע על המחיר הגבוה שאנחנו משלמים על כל תוספת שכזו למושגים מעולם התוכן היהודי, כגון התנועה ליהדות "מתחדשת", או הישיבה ה"חילונית", או רב "רפורמי", או יהדות "פלורליסטית" וכן הלאה.

השפה היא מרחב מחייה, היא משהו שחיים בו, בתוכו, וזו הבחנה שגם תאורטיקנים פוסט-מודרנים מעודדים כשהם מתייחסים אל השפה כאל התשתית של המרחב הפוליטי שחיים בתוכו

נתחיל בשוויץ. הבלשן השוויצרי דה-סוסיר טען בתחילת המאה ה-20, ששפה היא מערכת של סימנים שקבוצה של אנשים עושה בה שימוש על מנת לתקשר אחד עם השני. הוא טען עוד דברים רבים (חלקם מופרכים כיום), אבל נתמקד לעת עתה בזה. ה'סימנים' הללו מפורסמים ויש עליהם הסכמה כללית של הקבוצה (קיימים כמובן מקרים גבוליים), מה שמאפשר לקבוצה לתקשר בנוחות יחסית. מדי פעם יש צורך להדגיש משמעות כזו או אחרת על מנת להבהיר רעיון או מחשבה מסוימים, כפי שאנחנו עושים בעודנו כותבים וקוראים שורות אלו. בתקופות שונות הסימנים עשויים לפשוט משמעות אחת ולהתלבש במשמעויות חדשות, או שמתווספות להן משמעויות נוספות לצד הקודמות.

נתחיל בדוגמא פשוטה, אקטואלית משהו. לאחרונה כולם מדברים על (המבוכה סביב) מינויו של נגיד בנק ישראל. פעם, בתקופה המקראית, למילה נגיד היו כמה משמעויות: מושל, מנהיג, ראש (תבדקו אותי בקונקורדנציה). כיום, בישראל 2013, אותה המילה מפעילה, לפחות במרחב הציבורי, מחוז משמעות מצומצם יותר, כי השימוש העיקרי שלה נסוב סביב 'בנק ישראל'. דוגמא נוספת, אקטואלית גם היא, היא המילה "משיח" שבתקופת המקרא היתה מילה נרדפת למילה "מלך" ואילו היום, בעיקר בשל השפעות נוצריות, היא נושאת משמעויות נוספות.

מתוקף היותה של השפה מערכת סימבולית שבאמצעותה בני אדם מתווכים את רצונותיהם ורעיונותיהם - השפה משרתת את האדם גם ברמה החברתית-פוליטית. בתיאולוגיה הקבלית השפה היא אפילו מערכת שמשרתת את האלוקות בבריאה, העשויה מילים ומספרים. אם נאמץ לרגע את נקודת המבט הזו נוכל לומר אפוא שהשפה היא מרחב מחייה, היא משהו שחיים בו, בתוכו, וזו הבחנה שגם תאורטיקנים פוסט-מודרנים מעודדים כשהם מתייחסים אל השפה כאל התשתית של המרחב הפוליטי שחיים בתוכו.

מילים ומשפטים ומבנים תחביריים ודקדוקיים הם מרחבים תודעתיים, לעתים שיתופיים ולעתים פרטיים, שבתוכם חיים. כשאני כותב את השורות הללו וכשאבקש לגולל בפניכם את המחשבות שלי אודות המחיר התרבותי והפוליטי שאנחנו משלמים על המקובעות שלנו סביב משמעויות קבועות של מילים, התודעות שלנו תפגשנה בתוך מרחב המחייה הזה של השפה שאותה אנחנו מדברים, בה אנחנו כותבים וקוראים, ובמקרה הנוכחי זה יקרה במרחב המחייה של השפה העברית וליתר דיוק, במשלב היהודי שבה.

בואו נראה למה הכוונה. לאחרונה קראתי מניפסט נחמד ומעורר מחשבה של איש יקר (לליבי) ומעניין, ר' אוהד אזרחי, בנושא כשרות אקולוגית. על פי הכשרות האקולוגית, ישנם מאכלים שהם לא כשרים ומאכלים שהם כן כשרים, וישנם חוקים והגבלים שעל פיה נקבע מה כשר ומה טמא. אתם בוודאי מניחים שהקו שמפריד בין כשר לטמא הוא אחר מן הקו ה"קונוונציונאלי" של הכשרות "הרגילה". למשל, בכשרות האקולוגית, סכו"ם חד פעמי זה לא כשר, ובשר שהופק בתעשיה שלא מכבדת זכויות בסיסיות של בעלי חיים הוא לא כשר, וכן הלאה. כשרות אקולוגית למהדרין היא אוכל אורגאני, למשל. אני באופן אישי מאוד בעד כשרות אקולוגית שכזו, מה גם שאם יש כלי דתי שבכוחו להזיז פה תהליכים ירוקים זה הכלי הכשרותי, אבל לצערנו הוא מושחת מן היסוד ועסוק כמעט בכל דבר אחר מלבד ענייני כשרות. בכל אופן עדיין יש לי בעיה עם הגישה של הכשרות האקולוגית, והבעיה היא בכותרת שניתנה לה: כשרות אקולוגית.

המשמעות הפוליטית של הסיווג "אקולוגית" היא שהמילה "כשרות" תפוסה

על שום מה ולמה צריך להוסיף את המילה "אקולוגית"? האם כשרות לא נועדה להפריד בין מה שראוי לבין מה שאינו ראוי?! 'לעבדה ולשמרה' היה הביטוי שעליו מתבססת הכשרות האקולוגית, כלומר היא מזהה את עצמה, הכשרות הזו, גם אם בעיני עצמה בלבד, בתור הצהרה עברית (במקרה הספציפי של אוהד זוהי אמירה עברית ולא יהודית אבל כאן אני בדיוק חולק עליו), בתור אמירה שנאמרת בזיקה ישירה לספר שמגולל את התפיסה הציבליזציונית העברית של הבריאה. תפיסה זו משתייכת למסורת ישראל, לתורה, והיא זו שבראש ובראשונה הכווינה את האדם העברי לכבד את האדמה ואת הטבע שמסביבו, להנהיג אותו בחכמה ולא לנצל ולשעבד אותו לצרכיו הבהמיים. לדוגמה, אכילת כמויות מופרזות של בשר שמעודדות תעשיה רצחנית, או עצלות פיזית בשטיפת כלים רב פעמיים ושימוש בחומרים שאינם מתכלים וכדומה.

טוב היה עושה רבי אזרחי, אם הוא היה אומר שזו הכשרות שהוא נוהג על פיה ולא מוסיף שמות וכינויים נוספים. המשמעות הפוליטית של הסיווג "אקולוגית" היא שהמילה "כשרות" תפוסה. אזרחי למעשה מותיר (ומתיר) את הסמכות הפוליטית שיונקת את כוחה מן השפה השגורה בידי הגופים שהוא בעצמו מתפלמס איתם. במקום זאת, אילו הוא היה מעניק, למשל, תעודות כשרות על פי הפסיקה שלו, הוא היה מייצר אפקט עמוק יותר ורחוק טווח, עד כדי כך שאולי יום אחד כל הכשרויות היו נקבעות על פי הפסיקה שלו, ולא רק הכשרויות "האקולוגיות". במילים אחרות, התוספת 'אקולוגית' משאירה את הכשרות של אזרחי במימד ההגותי, גם אם הוא באופן פרטי אכן חי על-פיה באופן מלא.

דוגמא נוספת. מזה שלוש שנים שאני זוכה לעבוד בארגון חינוכי-חברתי שעושה עבודת קודש בכל הנוגע לפיתוח המודעות למציאות החברתית העגומה בארץ, ולרלוונטיות של התרבות היהודית והמקורות היהודיים בעיבוי המאמץ לתקן אותה. לארגון קוראים בינ"ה, והוא אחד המנועים המשפיעים בתמורה של השיח היהודי בארץ בשנים האחרונות. הרבה מן הפעילות השוטפת מתרחשת מסביב ובתוך הישיבה החילונית, שממוקמת מול התחנה המרכזית החדשה בדרום תל-אביב. עבור בינ"ה התוספת שבמושג ישיבה חילונית משקפת את הייחוד של המקום, כדי שידעו שלא בעוד ישיבה עסקינן, אלא במשהו 'אחר', בישיבה שדוגלת בלימודים קלאסיים לצד מקורות יהודיים, שארון הספרים היהודי מורחב וכולל גם ספרות ושירה עברית מודרניים, מוסיקה עברית ותרבות ישראלית. בישיבה החילונית דוגלים בשיח פולרליסטי, לומדים פמיניזם ופילוסופיה, והשיחות שואפות תמיד להיות דיאלוגיות, גם ברמה הבין-אישית בין הלומדים וגם ברמה הפרטית של כל תלמיד או תלמידה שנמצאים בדיאלוג עם המסורת היהודית, כאשר הדיאלוג לא חייב להיות דתי, אלא תרבותי. בקיצור – עבודת קודש! ואשרי הזוכים לשרת במלאכה.

שירת ביאליק משתייכת אולי לז'אנר מסוים של מקורות, דומה יותר לז'אנר של שירת ספרד מאשר לז'אנר של מסכת סוטה (וגם זה דורש עיון), אבל הוא מקור יהודי לכל דבר

ברור לי שבבינ"ה ביקשו לצאת מן הקטגוריה הזו ולפתוח קטגוריה חדשה, בדיוק כמו הכשרות של ר' אוהד אזרחי, או עשרות הדוגמאות האחרות שלא הזכרנו כאן (יהדות מתקדמת, רבה רפורמית, וכולי). אבל לדעתי פה בדיוק קבור הכלב: יש בחתירה לייחודיות הפרטיקולארית מן הכניעה להגמוניה של ברוני השפה. הרי גם מבחינת האידיאולוגיה של בינ"ה, המציאות שהיא מייחלת לה היא מציאות שבה כל יהודי באשר הוא יהודי יכול ליצור ולפעול ולחיות בזיקה לתרבות שלו, מבלי שהוא יצטרך להרגיש זר בביתו, ומבלי שהוא יצטרך להשאיר את ה"יהודיות" שלו לגורמים "מקצועיים" ש"למדו" איך "לעשות את זה" ב"ישיבות" "שלהם". הישיבה של בינ"ה היא מקום שבו לומדים תורה ומקורות יהודיים, לא מקורות יהודיים "חילוניים", אלא מקורות יהודיים (נקודה).

גם מסכת סוטה וגם שיר של נחום גוטמן הם מקורות יהודיים, ולא הראשון דתי והאחרון חילוני. שירת ביאליק משתייכת אולי לז'אנר מסוים של מקורות, דומה יותר לז'אנר של שירת ספרד מאשר לז'אנר של מסכת סוטה (וגם זה דורש עיון), אבל הוא מקור יהודי לכל דבר.אלא מה (וכאן אני במחלוקת עם חלק מחבריי), ששוב, הישיבה החילונית משחקת לידי הפוליטיקה הפנימית של השפה היהודית ההגמונית, כי המונח "ישיבה" כבר לקוח, והוא מציין מקום שלומדים בו לימודים יהודיים "רגילים". לפיכך "ישיבה" מסמן מקום של דתיים, של לימוד בעל אופי מסוים, ואילו ישיבה חילונית זה משהו אחר. אין לי שום בעיה עם הייחודיות, אבל אני מאמין שגם ללא הכותרת הייחודיות היתה באה לידי ביטוי. יתרה מזו, הייחודיות היתה משחקת תפקיד משמעותי יותר בתוך המרחב התרבותי שבו בינ"ה פועלת ושבו היא מבקשת להשפיע, בתוך השפה היהודית שמבנה את המציאות של השיח היהודי בישראל. כאשר הישיבה של בינ"ה היא ישיבה כמו כל ישיבה אחרת, היא הופכת, מבחינה לשונית, לשווה בין שווים, כולן באותה הקטגוריה, ואז ההבחנה העיקרית בין הישיבות הופכת להיות הבחנה של איכות, ולא של אידיאולוגיה.

ואנא, מבקרי הלימוד הבינ"תי, אל תעלו את הטיעון של היעדר הסמכות של הטקסט ככוח שמפעיל אותי, סמכות שלכאורה (!!) לא קיימת בלימוד "חילוני". בישיבה החילונית הטקסטים אולי לא נתפסים כקדושים, אבל כשיוצאים לרחוב של נווה שאנן הטקסטים נכנסים לפעולה באופן מיידי, כלומר שהם בעלי מטען נורמטיבי-מופתי. הפלא ופלא, אלה המאפיינים שבימים ההם הגדירו את ספר הספרים כ'קדוש', כייחודי, כי מה שכתוב בו הוא לא רק יפה – הוא מפעים, במובן המילולי ביותר – הוא מחולל תנועה. מה שכתוב בו גם "עושים". האם גם העשייה היא עשייה חילונית? על פי בינ"ה זוהי עשייה יהודית. אז למה הלימוד הוא 'חילוני'? על-כך נכונו לי עוד פלפולים ארוכים עם חבריי לעבודה ולמלאכה.

מובן לי שבהחלטות של מתן שם יש מכלול של שיקולים, יש כלכלה שלמה של זהויות שדורשת התייחסות, למשל כמו קהל היעד שמעוניינים בו וכדומה. כמו-כן, לגיטימי ביותר בעיניי כאשר קבוצה של פרטים מבקשת להגדיר את עצמה על ידי כך שהיא מאמצת כינויים ושמות. אלא שבתוך הלגיטימציה הזו עלינו להיות ערים למקרים הספציפיים שבהם מחירו של הסיווג יקר מדי. הכשרות האקולוגית של אוהד אזרחי ראוי שתיקרא לימים כשרות (כמה פשוט), ויהיו כאלה שיקפידו בה ויהיו כאלה שלא, בדיוק כפי שהיום יש כאלה שנוהגים להפריד טווחי זמן שונים בין בשר וחלב, או כאלה שלא אוכלים קטניות בפסח. הרי כולם תחת המטריה של המונח "כשרות", ולא של כשרות "קטנייתית" או כשרות "6 שעותית". גם הישיבה החילונית של בינ"ה, ראוי שתיקרא הישיבה של בינ"ה, ויהיו מי שיבואו ללמוד בה, ויהיו מי שיעדיפו ישיבות אחרות. האפקט התרבותי יהיה אחר, כי הוא יכה שורש בשפה. הדבר ידבר את עצמו. מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי של חסידות חב"ד, איננו "מלך המשיח החבד"י", אלא "מלך המשיח" (נקודה). זה לא אומר שזה נכון או לא נכון. זה אומר שיש לזה תנופה במרחב הפוליטי של השפה, ושל המציאות המושלכת והנגזרת ממנה. ואידך זיל גמור.

אסיים עם דוגמה יפה מהמקורות היהודיים שלנו שיש בה לשקף לנו כמה הדברים יכולים להיות פשוטים יותר ואולי היא גם מלמדת אותנו כמה אנחנו מותנים רגשית ונטועים עמוק בתוך שיח תרבותי-פוליטי טעון. חוצמזה, ראוי שגם אצטט מקורות יהודיים ולא רק בלשנים שוויצרים. ובכן, כשיהודי יקר בשם אברהם שלונסקי פרסם את שירו הראשון, "התגלות", שיר נבואי שבו המשורר רואה עצמו כנביא – ולא כנביא חילוני – קרא אותו יהודי יקר אחר בשם אברהם יצחק הכהן קוק. הראי"ה קוק כל-כך התרגש מתנופת הנבואה שבשיר שהוא החליט לכתוב למשורר הצעיר מכתב תודה ולברך אותו בדרכו הספרותית החדשה, שתהא דרך צלחה ומלאת השראה. אינני יודע אם בעת כתיבת המכתב ידע הראי"ה קוק שאותו משורר צעיר הוא גם בן-דודו של אותו ר' מנחם מנדל שניאורסון שהזכרנו זה עתה.

את המכתב כולו לא אצטט, למרות שהוא בפני עצמו מסמך מעורר השראה, אבל לשם ההדגמה מספיקה השורה הראשונה, לכאורה הפורמלית והפחות מעניינת, שבה הרב קוק פונה לשלונסקי, וכך הוא כותב: "לכבוד המשורר רבי אברהם שלונסקי". בעיני הרב קוק, המשורר הצעיר ממנו שאינו חובש כיפה ואינו מקיים מצוות, המשורר ה"חילוני" הזה הוא רב, ולא רק רב אלא גם מי שכותב בהשראת רוח הקודש (תחפשו ותקראו בעצמכם, כדאי לכם). זו לא רק פניה של נימוס. בפניה של הרב קוק אל הרב שלונסקי מקופלת אמירה תרבותית ומנהיגותית עמוקה ומרחיקת לכת. ואני מציע שנהיה קשובים לה.

יותם יזרעאלי מסיים את התואר השני שלו בתכנית לחקר דתות באוניברסיטת תל-אביב, שבה הוא גם מלמד.  הוא מתמחה במשולש היחסים שבין מאגיה נבואה ופוליטיקה, ומהצד משתעשע בחקר הניו-אייג' ומאפייניו המקומיים בישראל, בקשרים שבין דתות ותרבות פופולארית, וגם קצת בשמאניזם סיבירי. זהו מאמרו הראשון באלכסון. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

16 תגובות על הפוליטיקה הפנימית של השפה היהודית

01
בר חיון

תודה על המאמר, יותם. אני חושב שקשה לייצר אלטרנטיבה בלי הבחנה לשונית, ושפה, כמדיום, צריכה להיות עשירה דייה כדי לאפשר את ההבחנה הזו ואת המורכבות שנגזרת ממנה. ברור שיש לכך משמעות פוליטית/אידיאולוגית, אבל מה רע בזה? כשאתה מוסיף "בדרכי" (לגבי חזרתך בתשובה) אתה מאותת על אלטרנטיבה שעשויה לפתוח חלון עבור אדם אחר, שמתלבט בחזרה בתשובה אך סולד מהסממנים ההגמוניים שלה.

אתה מציע אסטרטגיה של מחיקת/האחדת מונחים כמעין הסתננות להגמוניה. זה לא עובד כך משלוש בחינות:
1) ברגע שהבדל מהותי קיים (אני חושב שאין הבדל מהותי בין "כשרות בשרית" ל"כשרות קטנייתית"), תיווצר הבחנה לשונית, אם לא על ידי מייצר ההבדל, אז על ידי סביבתו.
2) אפילו אם, היפותטית, תאסור על ההבחנה הלשונית ותאכוף את האיסור, עדיין לא תעלים את ההבדלים האידיאולוגיים. בספרו של אורוול, 1984, מחיקת המילה "חופשי" מהלקסיקון אמורה היתה לדכא מחשבה על מרד. קשה לי לקבל את הרעיון הזה כי גם ליכולתה של שפה לעצב תודעה יש גבולות.
3) ההיסטוריה מראה שבדרך כלל אין קיצורי דרך להגמוניה וכי צריך לחתור לשם מן השוליים. פייר בורדייה כתב על כך בהקשר של תרבות. קיומה של אסכולה, למשל, מותנה ביכולתה ליצור לעצמה זהות כתופסת עמדה בשדה, עמדה שביחס אליה צריכים האחרים להתמקם, להגדיר את עצמם. כלומר, הופעת "הישיבה החילונית" כעמדה מכוננת, מתאפשרת (גם) משום שקיומה מעורר "בעיות" למחזיקים בעמדות אחרות.
אפשר כמובן להתעלם לחלוטין מההגמוניה וליצור מושג ייחודי כל כך עד שלא יהיה למה להשוות אותו (כמו "אודראדק" בסיפורו של קפקא "דאגתו ל אבי המשפחה") אבל דינו כדין מחיקת הייחודיות הלשונית: להתפורר במשמעות סתומה ולהיעלם מהתודעה.

02
א"מ

על אף שנוטה אני להסכים עם דברי המחבר, חשוב לשים לב לדוברי השפה עצמם, שיידעו ככל הנראה לעשות הבחנות בין הקונוטציה הרווחת וההגמונית למושג פלוני ולאלה שמשתמשים באותו המושג, "אבל אנחנו יודעים בינינו שהם לא בדיוק מה שהם מצהירים עליו".

עולה אצלי דוגמא לרבדים המסוימים שנוצרו בעברית בין שתי מילים נפרדות שמייצגות למעשה משמעות דומה. רוב הדוגמאות מגיעות מרבדי העברית המקראית והחז"לית (כדוגמת המילים אילן/עץ) אך גם ניתן למצוא הבדלים בין מושג לועזי לתרגומו בעברית המודרנית (פוליטי/מדיני). כלומר, עיקר המאבק צריך להתמקד בדוברי השפה ולא במנחילי המושגים החדשים.

04
כרמל

אהבתי, זה כל כך נכון. ויש עוד כל כך הרבה - אמרת רוח או אלוהים ומיד חושבים על דת. ומה אם האלוהים שלי אינו דתי בעליל? אך נראה לי שהקיבוע הזה הוא לא רק בשפה שלנו. האברמס הגיע למסקנה שהשיח הדתי כל כך מושרש בגניאולוגיה של השיח הציבורי שהוא חשב שהוא לא יכול לנסח תשובה הומניסטית ראויה לביוטכנולוגיה בלי לערב בכך את האפיפיור.

05
aranse

מה שנדמה לי שהבנתי,ובכל מקרה גם אם לא אז זה הפירוש שאיתו אני מזדהה,זה שעל אף ,כמו שהגיבו כאן לפני,אפשר לגלות רגישות לרבדי המשמעות השונים בשפה,יש בכניעה להיררכיות המסורתית הגלומה בה כדי לאבד את הניצוץ המחיה ןהמעורר והמשנה הטמון בה,ושלו היא נועדה,הסמכותיות משבשת את הקשר בין המילה לתנועה,בין הגוף לנשמה,בין המחשבה למעשה.

יותם ידידי. שנים לא מעטות התחבטתי בשאלה שאתה מעלה כאן. ניהלתי יוזמות שונות של "יהדות אחרת" יהדות מתחדשת" וכדומה. מעולם לא היה מספיק לומר שזו יהדות. נקודה. למה? זה לא רק מהסיבה אותה ציינת אלא גם מתוך אי רצון שיזהו אותי ואת לימודי בציבור עם מה שאני לא.

בנוסף, יש ליצירת ההבחנה גם סוג של רפלקסיה והבנת הפרופורציה. נאמר, אני מלמד קבלה. אולם ברור שאיך שאני מלמד קבלה שונה מאד מאיך שלייטמן למשל מלמד או ברג מלמד או כל אחד אחר. אבל אצלם חסרה בעיני הרפלקסיה וכן היושרה לומר "ראו, זו הפרשנות שלנו על הקבלה". לכן הם (מטעים את הציבור ו)אומרים "זו הקבלה". אני יודע ומאד מודע לכך שאיך שאני מלמד קבלה זו פרשנות מסויימת, ענף מסוים, נקודת הסתכלות מסויימת, שאף כי נראית לי רלוונטית יותר מאחרות - אני מודע לכך שאין היא "ה"קבלה, אלא פרספקטיבה מסויימת שלה.

וביחס למילה יהדות, ההחלטה שלי לקרוא ללימוד שלי "עבריות" ולא יהדות לא נבעה בגלל שהמילה יהדות כבר תפוסה, אלא מתוך הבנה שהיהדות, על כל ענפיה, היא רק אספקט מסויים, אינטרפרטציה מצומצמת שנעשתה ביהודה הגולה על הדרך העברית. ואני באמת כבר לא שייך לפרדיגמה הזו כלל.

08
תמיר גרינברג

אני מסכים מאוד עם רוח המאמר, אך איני מסכים לתוכנו. שפה היא כלי תקשורת. ככל שהכלי הזה חד יותר - הוא מדוייק יותר. ככל שהוא מדוייק יותר - הוא אינו מצריך הסברים נוספים או מותיר פתח לשרלטנות. ראה לדוגמא את המושג 'אנרגיה', שממושג פיסיקאלי טהור עבר הרחבה, וכיום כל מרפא בענפי שיטין משתמש בו באופן שאינו מעניק לו משמעות אמיתית, אלא רק דימוי של משמעות. וכאן הסכנה הגדולה. למין האנושי נטייה להעדיף את הדימוי על המהות. קח כמה מלים טעונות כגון 'כיבוש' 'שלום' 'שמאל' וכו', ותראה איך השיח לגביהן כמעט לעולם אינו דן באמת במהות, אלא בדימוי. אני סבור שעמימות לשונית היא כלי מניפולטיבי רב עוצמה ומסוכן, ולפיכך שואף בדיוק לכיוון ההפוך: להרחיב את אוצר המלים של השפה ככל שניתן - על מנת לאפשר מגוון רחב ככל האפשר של משמעויות. לאסקימוסים יש 12 מלים לתאר שלג (נגיד, לא זוכר את המספר המדוייק) - למה שלנו לא יהיו 6 מלים שונות לישיבות מסוגים שונים, או 12מלים שונות ל'כשר'? חידוד ודיוק בשפה יחייבו חידוד ודיוק ביכולת הניסוח שיחייבו חידוד ודיוק במחשבה. לשם אנו צריכים לשאוף.

09
aranse

ולמה אנרגיה כמושג מהווה דבר מדוייק רק דרך משמעותה בשדה התמחותה הצר של הפיזיקה?
היכולת והצורך לשאול ביטויים ומושגים מתחומים שונים ולשלבם באחרים בצורה חדשנית ומקורית מהווה את המקור ליצירתיות וחדשנות בגלל שהיא חושפת קשרים סמויים ואת היכולות והאפשרויות הנובעות מהתשתית הדיאלוגית של המציאות.
ריבוי רבדיה של השפה לא מעמעם אותה אלא דווקא מחדד את משמעותה ומקומה ותפקידה של המילה ,יותר מזה,תהליך זה וכזה מתרחש לכן בהקשר של חופש אישי,מוסרי,אנושי... כפעולה והתערבות חדשנית ומיטיבה.
עצם יכולתו של כל מונח להתקיים בו זמנית ברבדים ותחומים שונים מבטיח שפעולות המבוססות עליו יתגשמו דרך שיקול עמוק של היבטים רבים ושונים.
הדיוק נמצא בחופש,לא בכפייה,ביכולת לחבר ולא בצורך העימותי,התחרותי,להפרדה.

10
aranse

אין דבר מלוכלך יותר מתפישת טוהר השפה,בדיוק כשם שאין דבר מתועב יותר מתפישת טוהר הגזע.
המתח בין הדימוי למהות מתברר ומתבהר,גם כמו שנכתב כאן דרך ריבוי וגמישות המשמעות.
אם לאסקימוסים יש 40 שמות לשלג אז לישראלים יש מאה שמות לשלום,המגוון הזה מאפשר תנועה לסגירת הפער בין הדימוי למהות,בלעדיו,כמו שגם ניכר,אנחנו נידונים לויכוח וקיום עקר.

11
תמיר גרינברג

אני מבועת מעצם זה שכרכת את המושג טוהר הגזע בתגובה שלך. אולי יש בכך כדי להעיד יותר מכל על הבעייתיות של אותה פתיחות שאתה בעדה, שהרי אני מניח שאינך סבור שאני נאצי, ובכל זאת בטני עדיין מתהפכת.
כששרלטן משתמש במלה 'אנרגיה' הוא מעניק נופך פסיאודו מדעי למעשה שכולו הונאה במקרה הטוב או עבודת אלילים במקרה הרע. כאשר שני בני אדם מתקשרים מטרת התקשורת היא הבנה הדדית של מניעי הצד שמנגד, רצונותיו וכדומה. אם האדם שמולי אומר שהוא לומד בישיבה, וכוונתו לאמר שהוא לומד אצל רות קלדרון ולא המאה שערים, כדאי שהשפה תהיה מסוגלת להגדיר הבדל זה, שהרי - אם לא כן - כל משפט ילווה בעשרות משפטי הסבר אשר תפקידם למקד ולבאר. בסופו של דבר נגיע בדיוק לאותן תובנות, רק בדרך רווית מוקשים, אשר תאפשר לנוכלים ולשרלטנים לעשות בשפה כבשלהם. אם במשפט : 'תן לי שמונה שקלים ותקבל בתמורה בקבוק של מיץ תפוזים' המלה 'תקבל' היא רב משמעית, יכול המוכר לטעון שהתכוון שברמה העקרונית פירושה למשל שבקבוק מיץ תפוזים אכן עולה שמונה שקלים, אך המוכר מעולם לא התחייב לוותר על קניינו שלו על הבקבוק ולהעבירו לקונה. זו רק דוגמא קטנה למה ש'ריבוי המשמעויות' בשפה יכול לגרום.
ככל שהשפה מדוייקת יותר כן היא כלי אפקטיבי יותר. כמשורר אני יכול להעיד שלא פעם אני יכול להתלבט במשך שבועות לגבי מלה אחת, רק על מנת לוודא שהרגש שאותו ביקשתי להביע אכן יובע. בעולמך שלך לעולם לא אצליח להביע את הרגש. יהיה מן מכלול עצום כזה של רגשות שמתלווה למשמעות של כל מלה, וכשיש הכל - אין כלום.
מה הקשר לטהרנות לשונית - כלל איני יודע. טהרנות פירושה שמירה על חוקי השפה בלא סייג או חריג, ואני דווקא קורא להרחיב את האפשרויות הלשוניות של השפה על ידי הוספת מלים מדויקות יותר ויותר.
ואחרון: אשמח מאוד לשמוע לא מאה, אלא עשרים מלים שונות למלה 'שלום'.

12
aranse

אתה מבועת בדיוק בגלל שגישתך הדוגלת בהפרדה נוקשה בין התחומים כתנאי לדיוק מונעת הבנה של קשרים וקישוריים מהותיים,גישה זאת היא שגם כופה על דיאלוג ודיון קצוות של שחור ולבן ולכן גורמת לך להבין שכאילו רמזתי לזה שאתה נאצי,מה ששוב ממחיש מצויין איך חוסר גמישות חוסם אפילו את עצם הנסיון לקיים דיון.

אני לא משוכנע שכל המטפלים הם שרלטנים,מאוד יתכן שמושג האנרגיה הוא שימושי עבורם בדיוק למרות שהוא לא מבטא במדוייק את מה שפיזיקאי מתכוון אליו אבל עדיין שומר זיקה מסויימת לעניין.

ברור שתקשורת מבטאת נסיון להבנה שתאפשר פגישה מהותית יותר,השאלה היא ,בין היתר,היא גם,מהו שימוש הוגן והגון בשפה,והדוגמאות שאתה מביא כאן ממחישות שימוש לא אתי בשפה,שימוש דמגוגי(וכי יש באמת מחלוקת לגבי מה זה "קבלה" במקרה של קניית בקבוק מיץ תפוזים ?) וזה מה שמזהם את השפה הרבה יותר מריבוי פירושיה ומשמעותיה.

כמו שאמר הפילוסוף האהוב עלי,והאנושי מכולם,לוינס,מה כנשאל מה נשאר מהאני המחוייב בכל מאודו להתגלות האחר,"שום דבר מהכל",מהכלום שבהכל נוצרת השפה,כל הזמן ותמיד ובכל מקום,וכמו שנכתב כאן בדיוק אז,ואפשר אפילו להגיד שרק אז,דרך התחדשותה החיונית והחיה,היא מתחברת גם לפעולה משמעותית,כהוראתה.

לאדם היודע ש"ישיבה" יכולה להיות המון דברים שונים בעת ובעונה אחת יש מושג נהיר יותר על מהות המונח,גם כי הוא מבין אותו דרך תנועתו,התפתחותו,ריבוי ישומיו הקונקרטים והשונים,מופעיו האנושיים החלקיים,שהם שמעניקים לו את משקלו וחיוניותו וכיוון תנועתו.

המכלול האין סופי לכאורה, הנלווה לכל מילה הוא שמעניק לה את המשקל שקושר במדוייק בין המהותי לסמלי,כי כאמור הוא מחבר אותה לשורשיה,לרקע שלה,לגלגוליה בהיבטיה השונים וגם השנויים במחלוקת.

שלום יכול להיות גם פרידה וגם פגישה,הסכם,ישוב דעת,שלווה,שאיפה,כמיהה,תשוקה,כוונה ועוד מאה דברים שונים ומשונים,ואפילו יותר,זה לא משנה שאין ממש מילים שונות שבהוראתן המפורשת הן נרדפות לשלום(לדעתי יש אבל לא חשוב כרגע) מה שמשנה זה שברגע שאנשים מבינים ששלום זה הרבה דברים שונים אז הדרך לשלום נתפתחת,וברגע שאנשים חושבים כמוך ששלום זה רק דבר אחד ומסויים אז אנשים בכלל לא מתחילים ללכת בדרך אליו כי הם עומדים בתחילתה ונלחמים על פירושה המדוייק,לכאורה.
אולי לכן כתב עמיחי
מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת,כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב

ומבחינתי לדברים יש משמעות גם במאבק על מהות הדיוק

13
תמיר גרינברג

ראשית, איני מבין מדוע אי אפשר לנהל דיון שיש בו אי הסכמה מבלי להזדקק למונחים קשים והטחת האשמות בדבר מי אני ומה אני. עמדתי שונה משלך ואני מנמק אותה. אתה בהחלט רשאי שלא להסכים, אבל אפשר להתנסח בצורה מעודנת יותר.
שנית - המקרה של 'תורת הגזע' הוא ביטוי מובהק לסכנה שאני מצביע עליה. לכל מלה בשפה מתלווה שדה סמנטי שלם של הקשרים היסטוריים, תרבותיים ואחרים. כאשר אתה משתמש במונח טעון כל כך להוויה הישראלית והיהודית, ואחר כך מתרץ את התחושה הקשה שנגרמה לי באיזשהו מום אצלי, שהרי מוגבל אנוכי ואיני מבין את הרובד הנסתר שמאחורי המושג שהשתמשת בו, כאן מתחילה הבעיה.
נסיוני מלמד אותי שכאשר בדיון אחד המתדיינים מתחיל לצטט אחרים - פירושו שהוא מכיר בכך שטענותיו חלשות והוא רץ להיסמך על אחרים.
לגופו של עניין: אני סבור שבאופן עקבי אתה מפרש את דברי לא נכון. 'לדייק' אין פירושו 'לצדוק'. ושוב - זו כנראה המוגבלות הפנימית שלי שאינה מבחינה בין השניים.
אם ניקח את הדוגמא שבראשית המאמר - התהליך שעובר הכותב - הבה נניח שבעברית היה מושג חדש: 'אני בתשובתי', שפירושו - 'אני נמצא בהליך פרטי ואישי של בירור מהותי הפנימית ויחסי עם מהות עליונה כלשהי שבה אני מאמין'. לו המושג הזה היה קיים בשפה העברית - הכותב לא היה חש כל אי נוחות בשיחו עם זולתו, שהרי יכול היה לבטא את מצבו בדיוק רב יותר.
ולדוגמא אחרת: 'תפוח אדמה'. שני מינים נפוצים יש לתפוח האדמה: החום-אדום ולבנבן. כאשר אני מבקש מן הירקן קילו תפוחי אדמה - מיד ישאל אותי: 'אדומים או לבנים'? לו 'תפוח אדמה' היה השם הכולל של כל המשפחה, ולו כינינו את תפוח האדמה הלבנבן תפודן ואת תפוח האדמה האדום תפודם - היינו יכולים לדייק יותר ושאלות הבהרה היו נחסכות. שיר הסתיו של ביאליק היה נטען מיד במשמעות נוספת, שכם לקריאתו 'מהרו והכינו תפוחיע אדמה' היו מתלווה מיד הצבע הלבנבן והצבע האדמדם של שני הסוגים.
מלה לעולם אינה חד-חד ערכית. כאמור בתחילת דברי - לכל מלה מתלווה שדה סמנטי רחב של הקשרים ותת משמעויות. אבל לכל מלה גם פירוש מדוייק יותר, שמבדל אותה מזולתה. 'שלום' שונה מ'פיוס' ושונה מ'השלמה' ושונה מ'התקרבות' ושונה מ'שביתת נשק'. המשמעות הייחודית לכל מלה היא שמאפשרת הבעה של ניואנסים דקים שבדקים, ולכן, אני, כמשורר, נאבק כל פעם מחדש למצוא את המלה הנכונה.
כמרצה באוניברסיטה, נסיוני מלמד אותי שככל שכלי ההבעה של הסטודנטים כלליים יותר - כן הם מוגבלים, ולפיכך יכולתם להביע רעיונות טעוני משמעות אמיתית מוגבלת, ורובם מסתפקים במין רעיונות כלליים ביותר שאינם יורדים לעומקו של עניין. פשוט אין להם אוצר מלים מספק שאיתו יוכלו לחשוב ולהביע את עצמם. ככל שאוצר המילים רחב יותר - התביעה לדיוק משמעותית יותר, ואינה מניחה מקום למה שמתדמה לרעיון טוב, אך לאמיתו של דבר אין מאחוריו דבר וחצי דבר.
כחובב פילוסופיה (או פילוסוף, איני יודע) אתה ודאי מודע לכך עד כמה קאנט והיום ולוינס ודקארט עמלו קשות כדי להסביר בצורה מדויקת ככל שהיה ביכולתם למה כוונתם כשהם משתמשים במונח מסוים.
התביעה לדיוק אינה תביעה לחד מימדיות, וגם לא לחד ערכיות. התביעה לדיוק היא תביעה למשמעות.

14
aranse

לא הבנתי,ממתי ציטוט של אחרים מהווה עדות לחולשת הטיעונים,אם כבר אז זה מהווה טיעון ל"חולשת" האגו,שזה כאמור חולשה מבורכת מאוד.

אני מרגיש קשר והקשר בין הנסיון לשמור על טוהר השפה לבין הנסיון לשמור על טוהר הגזע,אולי ההקשר הזה לא נכון,אבל זה מה שאני יודע להביא לדיון הזה ולכן אם תרצה נוכל לדון בכך,מבחינתי ההקשר הזה גורם ללוקים בו להתנהל בצורה מסויימת,ולזה התייחסתי.

אינך מוגבל בשום דרך וצורה לנמק את אי הסכמתך עם תפישתי,כמו שנימקתי בתגובות קודמות אני מוצא במשקל השדה הסמנטי ,ובמודעות אליו,גשר להקשר שמאפשר הבנה יותר טובה,בדיוק בגלל שאיני מאמין בשפה ומונחים טהורים אלא ביכולת ובצורך לקרוא אותם גם מתוך ההקשר וגם מחוצה לו.זה לטעמי החופש שיאפשר אולי פעם מפגש בין אישי מדוייק ואנושי יותר.

אתה בעצם טוען בדיוק מה שאני טוען,שמילה לעולם אינה חד ערכית,אלא שאני טוען שדווקא מתוך ריבוי הערכים הטמון בה מתאפשר דיוק וביטוי דק ומגוון יותר.
ודווקא מתוך זה אפשר גם לדעת ולהבין איך ומתי ליישם קטגוריה כהלכה ובהתאם להקשר,כי הנושא של סיווג הוא נושא מורכב מאוד ורחוק מלהיות סגור,ולכן במקום לקבוע שטוב לקטלג או רע לקטלג צריך לנסות להבין גם איפה ובאיזה הקשר נחוצים קטלוגים שונים,אז מה אתה עושה ? מדגים שימוש מוטעה בקיטלוג על מנת לדחוף תפישה שלפיה קיטלוג נוקשה הוא מדוייק ונחוץ בכל מקרה,טעות,קשה וגסה מאוד לדעתי.

הנסיון שלך פשוט מראה שהסטודנטים שלך לא יודעים להכליל כראוי אבל,לפחות לדעתי ומנסיוני,אין לגזור מנסיון זה תובנה לגבי נחיצותו של מנגנון ההכללה עצמו ,הכללה שנעשית כראוי מאפשרת להכיל ולבטא את יחודיות הפרט והפרטים הכלולים בתוכה,והמתח בין הפרט והכלל הוא גם המתח בין המהות והדימוי,הדברים נוגעים ונוצרים אחד מהשני,הדדי.
זה שרוב האנשים לא יודעים ליישב את המתח בין הרחב לעמוק לא אומר שעלינו לוותר על הרחב למען העמוק ,או להפך,זה פשוט אומר שעלינו לנסות לפתור את המתח הזה,ולדעתי ולתחושתי המאמר שפתח את הדיון הזה נוגע בשאלת המתח הזה בצורה מקורית ויפה וחשובה.

לא זכור לי שהבעתי איזה שהיא דעה נגד הצורך בעבודה קשה,יש לי פשוט מחלוקת איתך בקשר לטיבה ואופייה ומהותה של עבודה זו,שלהשגתי לוינס כתב מה שכתב גם מתוך ההבנה שדיוק פירושו הכרה ברב ערכיות,שרק ממנה אפשר לגזור משמעות אמיתית, ובהקשר הנכון.

15
יותם יזרעאלי

תמיר
אין בינינו מחלוקת בכל הנוגע ליתרונותיה של רזולוציה גבוהה בשפה. אין עוררין על כך - זו חווית 'שידור' טובה יותר. בעולמנו האירוני יצא שסמסונג מבשרים לנו את האידאל הזה, אבל כפי שציינת בצדק, זהו עקרון מכריע בשירה, ובאמנות בכלל. ומי כמוך יודע מה עשוי לעולל אי דיוק בשפה המרחבית של האדריכלות. מבחינה זו, לדעתי האישית, אתה צודק.
ואילו היית אומר לי שהמניע שעומד מאחורי המושגים שמוזכרים במאמר הוא מניע של מודעות וארטיקולציה הדומה למניע של המשורר או המחזאי, הייתי מסתקרן ומבקש לשמוע עוד, ולא היתה לי בעיה עקרונית להשתכנע. וגם סיווגים של תפוחי אדמה נראים לי נחוצים בשוק האיכרים.
השאלה היא האם מוטלת עלינו מידה כלשהי של אחריות כאשר הרזולוציה הזו מטשטשת יחסי כח פוליטים, או יחסי כח של הון תרבותי, במסווה של עושר לשוני. לדעתי אין כאן תשובה של אמת נחרצת. דעתי היא שעלינו להיות קשובים למשמעויות ולהשלכות של הבחירות שלנו כאשר אנחנו מרחיבים, או מצמצמים, את היצע המילים שעומד לרשותנו. ואם הדבר נעשה באחריות ובמחשבת תחילה - נהדר.
מי כמוך יודע שגם בשירה לעתים נעדיף מילה 'תפוסה' או 'טעונה' ולא את המילה ה'מדויקת' וה'נכונה', דווקא בשל האפקט שזה מייצר. הפניה של הרב קוק אל הרב שלונסקי, להרגשתי, איננה מעידה על דלות לשונית, שללא ספק פושעת לעתים אף בקרבי ובקרב תלמידיי. להיפך - היא מעידה על מודעות ועל אחריות לשונית, ועל חזון תרבותי ולשוני. אני חושב שהחכמה היא דו-סטרית, היא לדעת מתי נכון להרחיב, לדרג, לפרט ולדייק, אבל היא גם לדעת מתי נכון לעמוד, להצטמצם, לאסוף ולאתגר. והיא נעה בתוך עולם הערכים שאנחנו מבקשים להדגיש. לא כי הם הנכונים והערכים האחרים אינם נכונים, אלא כי הם הערכים שאנחנו מבקשים להדגיש.
אני לא מברך אותך בשנה עברית טובה, למרות שאליבא דאמת אילו הייתי רוצה לדייק כך היה עליי לברך אותך. אני מברך אותך בשנה טובה.

16
תמיר גרינברג

ראשית - אני מברך אותך בשנה עברית טובה, כי אנו עברים, זו שנתנו וזו שפתנו.. :)
אני סבור שהניכוס הפוליטי של מושגים הוא בר תוקף כל עוד אנו נכנעים לניכוס. ברגע שלא נקבל עוד את הניכוס הוא יאבד מתוקפו. המלה 'כשר' , שהעלית ברשימתך המעניינת, היא מצוינת לבחינת הנושא. אין ספק שהמלה טעונה מאוד, היסטורית, תרבותית , לשונית ודתית. אנו יכולים להחליט שברצוננו להחיל את מושג הכשרות גם לגבי אופן גידול המזון, תנאי הגידול שלו וכדומה (ואגב, לדעתי האיסור 'לא תאכל גדי בחלב אימו ' מדבר בדיוק על זה: האיסור לפגוע ולהכאיב לבעלי חיים, ואינו קשור כלל לאכילת בשר וחלב יחד). אלא שאז , בדומה לקיים במגזר החרדי, נצטרך להרחיב ולפרש: יש כשר לאוכלי קטניות, יש כשר למהדרין, ויש כשר לטבעונים או צמחונים או אוכלי בשר שאינם רוצים שיבוא אל פיהם בעל חיים שעבר התעללות.
לחליפין - יכולים אנו לברוא מושג חדש. לדוגמא: יכולים אנו להשתמש במלה מוסר ולדבר על מזון מוסרי ולא מוסרי. זהו מושג חדש שלא קיים היום. אנו יכולים להתהדר ולדבר על 'מזון טהור' , ולהעניק למושג הטהרה משמעות נוספת: מזון טהור משמעו מזון שגודל בלא להתעלל בחי. ההתעקשות על המושג 'כשר' - יותר משיש בה תועלת עלולה לגרום לדתיים לחשוב ש'מזון טהור' אינו 'מזון כשר' ולהרחיק אותם, בעוד שמזון יכול להיות טהור וכשר בו זמנית.
באשר להסתמכות על אחרים - מובן שאיני רואה בעיה בשימוש בחוכמת קודמינו במאמר. מפריע לי רק כשבעת אי הסכמה נסמכים על אחרים, כאילו לאיש הרוח המת בהכרח יש תבונה גדולה יותר מלאיש החי.
ושוב, שנה עברית שמחה וטובה!