הפילוסוף שהציל אותי

בגיל 50 שקעתי במשבר אישי עמוק. לא הצלחתי לעבוד, לישון או לאכול, עד שנשביתי בקסמו של פילוסוף סקוטי מהמאה ה-18. על דייוויד יום, בודהה והחיפוש אחר השורשים המזרחיים של הנאורות המערבית
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

ב-2006, בגיל 50, הייתי על סף התמוטטות.
עד אז ידעתי בדיוק מי אני: אישה בת-מזל ומאושרת בצורה יוצאת דופן, מלאה חיוניות אירציונלית ושמחה תמידית.
ידעתי מי אני מבחינה מקצועית.
כשהיית בת 16 גיליתי את מדעי הקוגניציה ואת הפילוסופיה האנליטית, ומיד ידעתי שאני רוצה בחיים האינטלקטואליים חסרי הפשרות שהם יוכלו להעניק לי. השלמתי את הדוקטורט בגיל 25 והלכתי לעסוק בפסיכולוגיה ופילוסופיה בברקלי.

ידעתי מי אני גם מהבחינה האישית. למשל, אהבתי גברים. מעולם לא הייתי יפה, אבל למחול המשיכה והפלירטוט ההטרוסקסואלי תמיד היה חלק חשוב בחיי, כמנגינת רקע שהעצימה וחידדה את כל יתר חוויותיי. חבריי ועמיתיי הקרובים ביותר היו כולם גברים.

אבל מעל לכול הייתי אמא. ילדתי בן ראשון בגיל 23, ושניים נוספים בשנים שלאחר מכן. עבורי, גידול הילדים היה החוויה המעניינת ביותר מבחינה אינטלקטואלית והעמוקה ביותר מבחינה מוסרית. וגם המאושרת ביותר. הייתי נשואה זמן רב לאיש טוב שהיה מעורב בחיי ילדינו לא פחות ממני. בן הזקונים שלנו עמד להתחיל ללמוד באוניברסיטה. הצלחתי לשלב בין כל התפקידים השונים האלה – גם מהבחינה הזו שפר עליי גורלי. עיקר עבודתי האקדמית התמקדה בחשיבותם המדעית והפילוסופית של ילדים, והמשכתי להחזיק לול במשרד זמן רב לאחר שילדיי גדלו וכבר לא היו זקוקים לו. ילדים עמדו במרכז חיי ועבודתי – הם היו יסוד הזהות שלי.

ואז, לפתע, לא היה לי מושג מי אני כלל וכלל.

הבנים שלי גדלו, הנישואים שלי התפרקו, ואני החלטתי לעזוב. עברתי מבית האקדמאים המרווח שלנו, שבו גידלתי את ילדיי, ושכרתי חדר בבית ישן ומתפורר. גרתי לבדי לראשונה בחיי, רדופת אשמה וחרדה, וגם מלאה בתקווה ובהתרגשות.

התאהבתי – באישה, למרבה הפתעתי – ויחד התחלנו לתכנן את חיינו החדשים. ואז בת זוגי סיימה את הקשר.

האושר נעלם. האבל תפס את מקומו. את החדר החדש שלי בחרתי בגלל הפאר המהוה שלו: קורות ופנלים מאלון שחור, אח עשויה לבנים מפויחות במקום הסקה מרכזית. אבל לא הבנתי בדיוק עד כמה אפל וקר יהיה החדר במהלך החורף הגשום של צפון קליפורניה. הכרחתי את עצמי לאכול כפי שבעבר הייתי מכריחה את ילדיי ("רק עוד שלושה ביסים"), ובכל זאת איבדתי עשרה קילוגרם תוך חודשיים. מדדתי כל יום לפי מספר השעות שחלפו מאז התקף הבכי האחרון ("תראי מה זה, לא התפרקת מאז 11 בבוקר").

כל מה שהגדיר אותי, נעלם. כבר לא הייתי מדענית או פילוסופית או אישה או אם או מאהבת. רופאים רשמו לי פרוזק, יוגה ומדיטציה. את הפרוזק שנאתי. ביוגה הייתי נוראית. אבל המדיטציה עזרה

לא הצלחתי לעבוד. התפרקות המשפחה שלי גרמה לכך שלא הייתי מסוגלת לחשוב עוד על ילדים. קיבלתי מענק של כמה מיליוני דולרים כדי לחקור מודלים חישוביים ללמידה של ילדים, וחתמתי על חוזה לכתיבת ספר על הפילוסופיה של הילדות. אבל כל אימת שחלפתי על פני גן שעשועים התחלתי לבכות, אז על אחת כמה וכמה לא הייתי מסוגלת לתכנן ניסוי לבני שלוש או לכתוב על חשיבותה המוסרית של אהבה הורית בלי שהדמעות יזלגו על לחיי.

כל מה שהגדיר אותי, נעלם. כבר לא הייתי מדענית או פילוסופית או אישה או אם או מאהבת.
רופאים רשמו לי פרוזק, יוגה ומדיטציה. את הפרוזק שנאתי. ביוגה הייתי נוראית. אבל עשה רושם שהמדיטציה עוזרת, וזו, לכל הפחות, הייתה התפתחות מעניינת. למעשה, חקר המדיטציה עזר לי לא פחות מהעיסוק בה. מאיפה היא הגיעה? למה היא עובדת?

הבודהיזם סקרן אותי מאז ומתמיד, למרות שכאתאיסטית מושבעת חשדתי בכל דבר דתי. נוסף לכך, נראה לי בנאלי להחריד להגיע לגיל 50 ולהפוך לביסקסואלית ואז גם לבודהיסטית – מין בת-מצווה נוסח ברקלי, טקס מעבר לאקדמאית יהודייה מזדקנת בצפון קליפורניה. ובכל זאת, התחלתי לקרוא פילוסופיה בודהיסטית.

היה היה יום

דייוויד יום, 1754. צייר לא ידוע.

דייוויד יום, 1754. צייר לא ידוע.

ב-1734, בסקוטלנד, בחור בן 23 היה על סף התמוטטות.
כנער מתבגר, הוא חשב שהוא זיהה אורח חדש של חשיבה וחיים, ומאז התחיל לעבוד על ספר גדול במטרה לפענח אותו ולהסביר אותו לאחרים. העבודה המאומצת הטריפה את דעתו, פשוטו כמשמעו. לבו הלם במהירות ובטנו רחשה. הוא לא הצליח להתרכז. מעל לכול, הוא פשוט לא הצליח להביא את עצמו לכתוב את הספר. רופאיו אבחנו כי הוא סובל מבעיות נפש, מהעדר מורל ומ"מחלת המלומדים". כיום, כשיש באמתחתנו טרמינולוגיה שונה אך אין לנו הבנה טובה יותר של הנושא, היינו אומרים שהוא סובל מחרדה ודיכאון. הרופאים הורו לו להפסיק לקרוא כל כך הרבה ורשמו לו כדורים נגד היסטריה, רכיבה על סוסים ויין אדום – הפרוזק, יוגה ומדיטציה של אותם ימים. שמו של הבחור הצעיר היה דייוויד יוּם. איכשהו, לאורך שלוש השנים הבאות, הוא התאושש ואף הצליח לכתוב את ספרו. ולא זו בלבד, אלא שהתברר כי זה אחד הספרים הגדולים בתולדות הפילוסופיה: "מסכת על טבע האדם".

ותרו על העיסוק בחיים שלאחר המוות, ותוכלו סוף סוף ליהנות מהחיים שבאים לפניו. ותרו על המטאפיזיקה, ותוכלו להתרכז בפיזיקה. ותרו על המחשבה שהעצמי שלכם הוא יקר ערך ויחיד במינו, וייתכן שתנהגו בהבנה רבה יותר כלפי אחרים

ב"מסכת" שלו,  דוחה יום את התיאורים הדתיים והפילוסופיים המסורתיים של טבע האדם. במקום זאת, הוא אימץ את המודל של ניוטון והכריז על מדע חדש של הנפש, המבוסס על תצפית וניסוי. המדע החדש הוביל אותו למסקנות קיצוניות. הוא טען שאין נשמה, אין עצמי קוהרנטי, אין "אני". "כשאני מתכנס לפני ולפנים לתוך מה שאני קורא בשם  א נ י  ע צ מ י, הוא כתב, "הריני נתקל תמיד באיזו תפיסה מסוימת או בחברתה, כגון חום או קור, אור או צל, אהבה או שנאה, מכאוב או הנאה. לעולם אין בידי לאחוז  בי  ב ע צ מ י  ללא תפיסה, ולעולם אי-אפשר לי להיות צופה דבר זולת התפיסה."

יוּם תמיד היה אחד הגיבורים שלי. הכרתי ואהבתי את עבודתו מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה. במאמריי שלי אני טוענת, כמו יוּם, שהעצמי הקוהרנטי אינו אלא אשליה. המחקר שלי שכנע אותי שהעצמי שלנו הוא משהו שאנחנו בונים, לא מגלים. גיליתי שכאשר אנו ילדים, אנחנו לא מחברים את ה"אני" של ההווה ל"אני" של העבר והעתיד. אנחנו לומדים להיות מי שאנחנו.

עד יוּם, פילוסופים חיפשו את היסודות המטאפיזיים לחוויה היומיומית שלנו, אל כל-יכול או מציאות נשגבת מחוץ למוחנו. אבל יוּם קרא תיגר על החיפוש הזה. כשמביטים לעומק בכל מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים, הוא טען, היסודות מתמוטטים. דקארט לפחות אמר שאנחנו תמיד יודעים שאנו עצמנו קיימים ("אני חושב, משמע אני קיים"), אבל יום דחה אפילו את הטענה הזו.
יום מתאר חוויה של ספק קיומי יסודי ומטלטל. ב"מסכת", הוא מדווח שכאשר הוא התעמת לראשונה עם הספקות האלה הוא היה אחוז אימה – "נפחד ונבוך". הם גרמו לו להרגיש כמו "בריה משונה ויוצאת דופן". לא פלא שהוא פנה לרופאים לעזרה.

אבל הנה מגיע הרעיון הגדול באמת של יוּם: בסופו של דבר, היסודות המטאפיזיים לא חשובים. החוויה מספיקה בזכות עצמה. מה הולך לאיבוד כשאנחנו מוותרים על אלוהים, על "המציאות" ואפילו על ה"אני"? הירח ממשיך לזרוח; אנחנו עדיין יודעים שכוס נופלת תתנפץ, ועדיין מסוגלים להגיב ולתפוס אותה; אנו לא מפסיקים לחוש חמלה על סבלם של אחרים. המדע והעבודה והמוסר נותרים ללא פגע. חזרו למשחק השש-בש שלכם לאחר משבר ספקני, כתב יום, וזה יהיה בדיוק אותו משחק.

למעשה, אם תרשו לעצמכם לחשוב בצורה כזו, חייכם עשויים אפילו להשתפר. ותרו על העיסוק בחיים שלאחר המוות, ותוכלו סוף סוף ליהנות מהחיים שמקדימים את המוות. ותרו על המטאפיזיקה, ותוכלו להתרכז בפיזיקה. ותרו על המחשבה שהעצמי שלכם הוא יקר ערך ויחיד במינו, וייתכן שתגלו הבנה רבה יותר כלפי הזולת.

איך הגיע יוּם לכל הרעיונות האלה, שעמדו בניגוד מוחלט לפילוסופיה והדת המערביות של ימיו? כיצד הפך מתבגר פרסביטריאני נוירוטי לאבי הנאורות האירופית?

בחדרי הדל, בעודי קוראת פילוסופיה בודהיסטית, התחלתי להבחין במשהו שאחרים הבחינו בו לפניי. חלק מהרעיונות בפילוסופיה הבודהיסטית דומים מאוד לדברים שקראתי ב"מסכת" של יום. אבל זאת הייתה מחשבה מטורפת. לבטח בשנות ה-30 של המאה ה-18 רק מעטים באירופה שמעו על הפילוסופיה הבודהיסטית. ובכל זאת, ככל שקראתי מצאתי עוד ועוד מקבילות. בודהה הטיל ספק בקיומו של אל טוב וכל-יכול. בדוקטרינה שלו על אודות ה"רֵיקוּת", הוא טוען שאין לנו ראיות אמיתיות לקיומו של עולם חיצוני. הוא אמר שגם תחושת העצמי שלנו אינה אלא אשליה. החכם הבודהיסטי נַגַסֵנַה הרחיב בנושא זה. העצמי, הוא אמר, הוא כמו מרכבה. למרכבה אין מהות נשגבת; היא בסך הכול אוסף של חלקים: גלגלים ועץ ומושכות. וגם לעצמי אין מהות נשגבת; הוא בסך הכול אוסף של תפיסות ורגשות.

"לעולם אין בידי לאחוז  ב י   ב ע צ מ י  ללא תפיסה".
זה ממש נשמע לי כמו פילוסופיה בודהיסטית – מלבד העובדה, כמובן, שיום לא היה יכול לדעת דבר על פילוסופיה בודהיסטית. אבל האם זה נכון?

הייתי בעיצומו של מאמץ אובססיבי, יסודי ועקר להבין מי אני ומה אעשה בלי עבודה או אהבה או ילדים הזקוקים לי. זה היה כמו לנסח טיעון שהנחות היסוד שלו מסרבות להתמסר למסקנה ברורה, או כמו ניתוח של אוסף נתונים נטול היגיון

אימצתי לעצמי שגרה חדשה. במקום ללכת לטיפול, סקרתי את מדפי התיאולוגיה בחנויות ספרים משומשות והעברתי את ערבי הבדידות שלי בקריאה. הייתי יושבת עטופה בשמיכות מול האח הגדולה, שבתוכה בול עץ יחיד העלה עשן, ולומדת עוד על בודהיזם.
גיליתי שלפחות אדם אחד בשנות ה-30 של המאה ה-18 באירופה ידע על בודהיזם. ולא רק שהוא ידע עליה, אלא שהוא אף חקר אותה במשך שנים. שמו היה איפּוֹליטוֹ דֶזידֶרי, מיסיונר ישועי שבילה זמן בטיבט. ב-1728, זמן קצר לפני שיום כתב את "מסכת על טבע האדם", סיים דזידרי לכתוב ספר משלו, הסקירה המקיפה והמדויקת ביותר על אודות הפילוסופיה הבודהיסטית שנכתבה באירופה עד המאה ה-20. אבל הספר שלו לא התפרסם. מיסיונרים קתוליים לא יכלו לפרסם שום דבר בלי אישור הוותיקן – וגורמי הסמכות שם החליטו שאי אפשר לפרסם את ספרו של דזידרי. כתב היד נעלם בגנזכי הכנסייה.

עדיין לא הייתי מסוגלת לחשוב או לכתוב על ילדים, אבל אולי הייתי מסוגלת לכתוב מאמר על יוּם ועל הבודהיזם, ולכלול בו את סיפורו של דזידרי כחוליה מקשרת אפשרית שהוחמצה.
נעזרתי בביוגרפיה הקלאסית של יוּם מאת ארנסט מוסנר. כשיום כתב את ה"מסכת", הוא גר בעיירה צרפתית קטנה בשם לה פְלֶש, הנמצאת כ-260 קילומטר דרום-מערבית לפריז. מוסנר אמר שיוּם בא ללה פלש כדי "להתגורר בכפר", ככל הנראה כי המגורים שם היו זולים. אבל הוא מזכיר גם שבלה פלש שכן הקולג' הישועי המלכותי. אז יוּם גר בסמוך לקולג' ישועי צרפתי, שם הוא כתב את ה"מסכת". זה היה אמנם צירוף מקרים מעניין עבור המאמר שלי, אך מובן שעצם שהותו בלה פלש לא קישרה אותו לדזידרי, שחי ברומא ובטיבט.

כשסרקתי את בסיסי הנתונים של הספרייה בברקלי, מצאתי מאות ספרים ואלפי מאמרים על דייוויד יום, אבל רק שניים על איפוליטו דזידרי: מאמר אחד ותרגום אנגלי מקוצר ביותר של כתב היד שלו, משנת 1932. המאמר הופיע ב-Indica, כתב עת בלתי מוכר מבומביי, ב-1986. נאלצתי לבקש שישלחו לי אותו ממתקן אחסון אזורי, שם נחים להם ללא קורא מיליוני ספרים ומאמרים מהאוסף של ברקלי. מאותו יום שאהובתי סיימה את הקשר, הלכתי לישון מדי לילה כשאני פוחדת מהיום שלמחרת. אבל כעת שמתי לב שאני מצפה למחר, ולמאמר שיגיע.
המאמר, ברובו, סיכם דברים שכבר קראתי. אבל המחבר, איטלקי בשם לוצ'אנו פֶּטֶק, הזכיר שבשנת 1952 הוא ערך אוסף של מסמכים מיסיונריים, I Missionari Italiani nel Tibet e nel Nepal, הכולל כמה מכתבי היד של דזידרי. ובדרך אגב הוא סיפק פרט חדש ומעניין. "בינואר 1727", כתב פטק, "הוא עזב את הודו, שוב על ספינה צרפתית, והגיע לפריז".
דזידרי חזר לרומא דרך צרפת – עוד צירוף מקרים מעניין.

את התרגום המקוצר לדזידרי יכולתי לקרוא רק ב"חדר הספרים הנדירים", ולשם היו מועדות פניי למחרת. זה היה ספר יפהפה עם אותיות רישיות אדומות, שבו הודבקו תמונות רומנטיות של דמויות בודהה מלכותיות ועמקים שלווים מאזור ההימלאיה. התחלתי לקרוא בשקיקה.
הייתי בעיצומו של מאמץ אובססיבי, יסודי ועקר להבין מי אני ומה אעשה בלי עבודה או אהבה או ילדים שזקוקים לי. זה היה כמו לנסח טיעון שהנחות היסוד שלו מסרבות להניב מסקנה ברורה, או כמו ניתוח של אוסף נתונים נטול היגיון. אבל החלטתי שאם אני לא מסוגלת להבין את עצמי, אני אנסה לכל הפחות להבין את דזידרי, ולכן הלכתי לאיבוד בספר שלו, ובחייו.

מיומנו של מיסיונר

המיסיונר איפוליטו דזידרי.

המיסיונר איפוליטו דזידרי.

מדובר בסיפור יוצא דופן. בשנות העשרים לחייו החל דזידרי בפרויקט גדול משלו – המרת ההודים לקתוליות – וב-1716 הפך לאחד האירופאים הראשונים שהגיעו ללהסה, והראשון להישאר בה. הוא היה נלהב, רגשן ונוח להתרגז. הוא היה גם סקרן, אמיץ ונחוש להפליא. במכתב מוקדם שכתב כשהיה בדרכו לטיבט, הוא אומר שהוא מרגיש כאילו הוא נקרע לגזרים על סד העינויים. "האל רוצה למשוך את לבי באלימות מתוקה ומלטפת למקום שבו נשמות רבות הולכות לאבדון", הוא כותב, "ובה בעת רגליי קשורות בקשרים הדוקים ונמשכות למקום אחר". הוא שמר על הנימה המשולהבת הזו בכל דבר שעשה.

דזידרי הפליג מרומא להודו ב-1712. ב-1714 הוא החל לצעוד מדלהי, דרך הרי ההימלאיה, ללהסה – מסע רגלי שנמשך שנה וחצי. הוא ישן על הקרקע, בשלג, וסבל מ"עיוורון שלג" וכוויות קור. בשלב מסוים, כדי לחצות נהר גועש, הוא נתלה בצורה מסוכנת על גשר העשוי שני חבלי גפן. כדי לעבור את מדבר לדאק, הוא הצטרף לשיירה של נסיכה טטרית ודן איתה בסוגיות תיאולוגית מדי לילה באוהלה.

כשהגיע בסופו של דבר ללהסה, המלך והלאמות קיבלו את פניו בהתלהבות, והתלהבותם לא שככה כשהוא הכריז שהוא לאמה בעצמו ושבכוונתו להמיר את כולם לקתוליות. אם זה המצב, הציע המלך, מן הראוי שהוא ילמד בודהיזם. אם הוא יבין את הבודהיזם לעומקו, ויצליח לשכנע את הטיבטים שהדת הקתולית עדיפה, ימירו את דתם בשמחה. דזידרי קיבל על עצמו את האתגר. הוא בילה את חמש השנים הבאות במנזרים בודהיסטים חבויים בהרים שסביב להסה. המנזרים היו בין המוסדות האקדמיים הגדולים ביותר בעולם בזמנו. דזידרי החל ללמוד אצלם תיאולוגיה ופילוסופיה בתוכנית הלימודים בת 12 השנים שהציעו. הוא כתב סדרה של חיבורים נוצריים בסגנון שירה טיבטי, והציג אותם בפני המלך. הם נכתבו באותיות אלגנטיות ויפהפיות על המגילות של הספריות הטיבטיות הגדולות, והוגשו בתיבות עץ מגולפות.
אך הפרויקט שלו נקטע בגסות על ידי מלחמה שפרצה באותו זמן. צבא מממלכה סמוכה פלש לאזור, החריב את להסה, הרג את המלך – ואז הובס בעצמו על-ידי צבא סיני. דזידרי נסוג למנזר מרוחק אף יותר. הוא עבד על החיבורים הנוצריים שלו ולמד לעומק את הטקסטים היסודיים של הבודהיזם. הוא אף תרגם לאיטלקית את עבודתו של הפילוסוף הבודהיסט הגדול טצונקפה (Tsongkhapa).

יום כותב טוב יותר מכל פילוסוף דגול אחר, ובניגוד לפילוסופים דגולים אחרים, הוא מצחיק, אנושי, הוגן ונבון. הוא הקסים את הגבירות הפריזאיות המתוחכמות של הסלונים הגדולים אף על פי שהיה שמן, מגושם ופזור דעת, ודיבר צרפתית במבטא סקוטי מחריד

בספרו, דזידרי מתאר את הבודהיזם הטיבטי בפירוט ודיוק רבים, בייחוד בכרך הנקרא "על הדת הכוזבת והמשונה של טיבט". הוא מסביר מה הם ריקות, קרמה, גלגול נשמות ומדיטציה, ומדבר על הכחשת העצמי של הבודהיסטים. קשה לדמיין כיצד הצליח דזידרי לזכור מי ומה הוא. הוא בילה את כל זמנו בקריאה, כתיבה ומחשבה על דת אחרת, בשפה אחרת (תופטן ג'ינפה, המתורגמן הנוכחי של הדלאי לאמה, אמר לי שכתבי היד הטיבטיים של דזידרי מדויקים אף יותר מהכתבים האיטלקיים שלו, ואף כתובים בטיבטית יפה במיוחד). כשקראתי את ספרו הרגשתי כיצד הוא נלחם לשמר את אמונותיו המיסיונריות בעודו שוקע בפרקטיקות של "הדת הכוזבת והמשונה" ונקשר יותר ויותר למאמיניה.

בהימלאיה התגבר דזידרי על סופות השלג, השיטפונות והמלחמה. אבל מה שהכריע אותו, בסופו של דבר, היו המאבקים הביורוקרטיים הפנימיים של הנצרות. מיסיונרים יריבים, הקפוצ'ינים, ניהלו מאבק טריטוריאלי מר מול הישועים, ותפסו בעלות על טיבט. מיכאלאנג'לו טמבוריני, ראש מסדר הישועים, הורה לדזידרי לשוב לאירופה מיד ולהישאר שם עד שהמחלוקת הטריטוריאלית תיושב. נדרשו למכתב שנתיים להגיע לטיבט, אבל ברגע שהגיע, ב-1721, לא הייתה לדזידרי ברירה. היה עליו לעזוב.

הוא בילה את אחת עשרה השנים הבאות בשכתוב ספרו ובעתירות נואשות לוותיקן כדי שיתירו לו לחזור לטיבט. אין ספק שזה הפך למקום היחיד שבו הוא מרגיש כעצמו. ב-1732 פסקו סוף סוף הרשויות – לטובת הקפוצ'ינים. הוחלט שספרו לא יראה אור, ושהוא לא יוכל לשוב לטיבט לעולם. הוא מת ארבעה חודשים לאחר מכן.

לקראת סוף ספרו של דזידרי נתקלתי לפתע במשפט הבא: "עברתי בלה פלש", הוא כתב, "ובארבעה בספטמבר הגעתי לעיר לה מאן".
"לה פלש? המקום שיוּם גר בו?" קראתי בהפתעה. הספרניות של חדר הספרים הנדירים, המורגלות בהתגלויות כגון אלה, חייכו במקום להשתיק אותי.
הלכתי לבית קפה, טרפתי כריך (פתאום הייתי רעבה שוב), והרהרתי בתגלית החדשה הזו. האם יכול להיות שבכל זאת יש קשר בין הסיפורים?

התרגום האנגלי לדזידרי הוא גרסה מקוצרת. האם אצליח למצוא פרטים נוספים באוסף המסמכים המסיונריים שפטק מזכיר במאמרו? שבעת הכרכים של " I Missionari Italiani nel Tibet e nel Nepal" (1952), שמעולם לא תורגמו מאיטלקית או הודפסו במהדורה נוספת, הגיעו למחרת ממתקן האחסון.

התקשרתי לאחי, בלייק, היסטוריון אמנות שיודע איטלקית (וצרפתית, גרמנית, לטינית ואנגלית סקסונית), ושכנעתי אותו לתרגם עבורי. בלייק היה המשענת שלי בימים הקשים ביותר, ואני חושבת שהוקל לו מאוד שהפעם שיחת החירום הלילית שלי עוסקת בכתב יד אזוטרי ולא בלב שבור. בעזרת בלייק מצאתי גרסה ארוכה יותר של הפסקה העוסקת בצרפת. "ב-31 (באוגוסט) בסביבות הצהריים", כתב דזידרי, "הגעתי לקולג' המלכותי בלה פלש. שם פגשו אותי אישית הרקטור, הגזבר, האב טוֹלוּ וכמה כמרים נוספים. ב-4 עזבתי את לה פלש".

אם כן, לא רק שדזידרי היה בלה פלש, אלא שהוא דיבר באריכות עם הישועים בקולג' המלכותי. כשקראתי עם בלייק בספרו של פטק הבנתי שייתכן כי לישועים בלה פלש היה עותק של כתב היד של דזידרי. פטק מתאר את תולדות כתב היד של דזידרי בפרטי פרטים. הוא מסביר שדזידרי כתב, למעשה, כמה כתבי יד על אודות מסעותיו. את הראשון כתב כשהפליג מהודו לצרפת, והראיות מעידות כי כתב היד הזה היה איתו כשעשה את דרכו מצרפת לרומא ב-1727. כשהוא חזר לרומא הוא ערך את הטקסט ושינה אותו משמעותית, וחצי שנה לאחר מכן הפיק כתב יד חדש. בגרסה זו, כותב דזידרי, "כשחזרתי דרך צרפת ואיטליה לטוסקנה ורומא, הפצירו בי מלומדים רבים, אנשים נכבדים וחשובים, לכתוב באופן מסודר את הדברים שאמרתי להם בהזדמנויות שונות". מדוע? הדת הטיבטית הייתה "שונה כל כך מכל דת אחרת", הוא כתב, ש"מן הראוי להכירהּ כדי לקרוא עליה תיגר".

אז יכול להיות שדזידרי שלח לקולג' המלכותי בלה פלש עותק של כתב היד הערוך הזה; הישועים נהגו להפיץ ביניהם דו"חות שלא התפרסמו, כגון זה. אבל דזידרי ביקר שם ב-1727. דייוויד יום הגיע ללה פלש שמונה שנים לאחר מכן, ב-1735. האם ייתכן שמישהו סיפר ליוּם על דזידרי? לא הצלחתי למצוא שום זכר לאב טולו, הישועי שהתעניין בדזידרי במיוחד.

אולי אצליח למצוא רמזים במכתביו של יוּם? התיישבתי על הספה הנפתחת הצרה שלי, הקשבתי לגשם היורד, ושקעתי בתכתובות הרבות שלו. ההשתקעות בעולמו של דזידרי הייתה מרתקת אך מתישה. ההשתקעות בעולמו של יום, לעומת זאת, הייתה הנאה צרופה. יום כותב טוב יותר מכל פילוסוף דגול אחר, ובניגוד לפילוסופים דגולים אחרים, הוא מצחיק, אנושי, הוגן ונבון. הוא הקסים את הגבירות הפריזאיות המתוחכמות של הסלונים הגדולים אף על פי שהיה שמן, מגושם ופזור דעת, ודיבר צרפתית במבטא סקוטי מחריד. הן קראו לו "le bon David" – דויד הטוב.

יוּם מתאר את התקופה שבילה בלה פלש בחיבה רבה. במכתב היחיד ששרד מהתקופה שבילה שם, הוא אומר שהוא שקוע בלימוד. הספרייה של לה פלש הייתה יוצאת מגדר הרגיל – קריאת ספרים היא דרך טובה הרבה יותר ללמוד, הוא מציין, מאשר האזנה למרצים. ובכל הקשור להפקת המרב מהטיול והלימוד גם יחד, הוא כותב: "אין מקום טוב יותר מלה פלש... האנשים מנומסים וחברותיים ביותר, ומעבר לחברה הנעימה שאני מוצא בעיר, ישנו גם קולג' של מאות ישועים".

כשאנחנו צעירים, אנחנו רוצים דברים: עבודה, אהבה, ילדים. כשאנחנו מגיעים לגיל העמידה, אנחנו רוצים לרצות דברים. כשאנחנו מדוכאים, אנחנו לא רוצים עוד שום דבר. תשוקה, תקווה, העתיד עצמו – נדמה לנו שהם נעלמים, כפי שקרה לי

מכתב מאוחר יותר מוכיח שיוּם דיבר לכל הפחות עם אחד מהישועים האלה באריכות. הוא נזכר שהתהלך באכסדרה של הקולג' המלכותי, כשראשו "מלא בנושאים מה'מסכת' שלי", בחברת ישועי "מלומד ורב-יכולות". הישועי תיאר בפניו נס, והסיפור נתן ליוּם את ההשראה לאחד הטיעונים הספקניים המחוכמים ביותר שלו. נס אמיתי, הוא אמר, הוא מעצם הגדרתו בלתי סביר, ורמייה או אשליה תמיד יהוו הסבר הגיוני יותר – ולכן גם טוב יותר. הישועי הבין את ההיגיון שלו (הוא היה "מבולבל מאוד", כתב יום) אבל אמר שזה פשוט לא יכול להיות נכון, אחרת יהיה עלינו לדחות לא רק את הנס המדובר, אלא גם את הבשורות כולן. "חשבתי לעצמי", ציין ביובש יום הספקן, "שמן הראוי לראות בהבחנה זו תשובה מספקת".
מי היה אותו ישועי "מלומד ורב-יכולות"? הייתכן שמדובר באחד מהכמרים שדזידרי פגש שמונה שנים קודם לכן? ובכל מקרה, באילו סוגיות נוספות הוא ויוּם דנו?

ואז העתיד חזר אלי

כשאנחנו צעירים, אנחנו רוצים דברים: עבודה, אהבה, ילדים. כשאנחנו מגיעים לגיל העמידה, אנחנו רוצים לרצות דברים. כשאנחנו מדוכאים, אנחנו לא רוצים עוד שום דבר. תשוקה, תקווה, העתיד עצמו – נדמה לנו שהם נעלמים, כפי שקרה לי. אבל כעת רציתי לפחות לדעת אם יכול להיות שיוּם שמע על דזידרי. זה היה סימן לכך שהעתיד שלי עשוי לחזור. חשבתי שאבלה את העתיד לבדי; הייתי מציאותית לגבי האפשרויות הרומנטיות של מרצָה בת 50. אבל אז חוויתי כמה הרפתקאות רומנטיות.

חלקן היו עם נשים וחלקן עם גברים. בתקופת המשבר שלי גיליתי שאני יכולה לתחזק חברויות עמוקות ומתגמלות, ואף רומנים, עם נשים. גם לגבי ההיבט הזה באישיות שלי טעיתי.
עדיין הייתי שברירית. מייל של שורה אחת מהאקסית שלי הטביע אותי במרה שחורה. אבל ההרפתקאות עודדו את רוחי.

אחת מהן התרחשה במונטריאול. גדלתי שם, וחזרתי כדי לתת הרצאה באוניברסיטה הישנה שלי. ערב אחד צעדתי בשדרת סנט לורנס בעיצומה של סופת שלגים עזה, בדרכי למפגש. לפתע הופיעה לנגד עיניי אליסון בת ה-16, בזיכרון חד כמו הזיה. היא צעדה בשלג במעיל הפרווה הווינטג' ההיפי שלה ואמרה בלהיטות, כפי שקרה לעתים קרובות, "מעניין מה יקרה עכשיו?".

משהו עמד לקרות, גם אם המשהו הזה לא היה החיים החדשים שהשתוקקתי להם.
חזרתי לעבודה. ב-2007 הגעתי למכון הטכנולוגי של קליפורניה (CalTech) בפסדינה על תקן עמיתה. שמחתי להימלט מהחדר האפל והקר שלי ומזיכרונותיי המלנכוליים. בית הספר נתן לי דירה גדולה ומוארת המשקיפה על הרי סן גבריאל. גיליתי שאני שוב מסוגלת לכתוב על ילדים, והתחלתי את העבודה על ספרי הבא, “התינוק החושב”. אבל המשכתי לעבוד גם על פרויקט יוּם.

חריטה של הקולג' המלכותי בלה פלש מהמאה ה-18.

תחריט של הקולג' המלכותי בלה פלש מהמאה ה-18.

הסיפור הבלשי הפילוסופי שלי דרבן אותי לגלות עוד על הקולג' המלכותי בלה פלש. כאתאיסטית הייתי חשדנית כלפי הבודהיסטים, וחשדנית אף יותר כלפי הישועים. ככלות הכול, לפחות לפי הגרסה המסורתית, מטרת הנאורות הייתה מיגור השפעתה הזדונית של הכנסייה הקתולית. בספרייה של ברקלי היה רק ספר אחד על הקולג' בלה פלש: Un Collège de Jésuites aux XVIIe et XVIIIe Siècles", אלף ומאתיים עמודים בארבע כרכים בעלי כריכה משוישת, שהודפסו ב-1889. קראתי אותם לעומק לפני שעזבתי לקאלטק, והתחלתי לגבש בדמיוני תמונה של המקום. ואז, למרבה המזל, הסתבר שהשכן שלי במסדרון בקאלטק הוא היסטוריון המדע מרדכי פיינגולד, אחד המומחים המובילים בעולם לתולדות הישועים ותרומתם למדע במאות ה-17 וה-18.

לה פלש הייתה מקום גלובלי להפליא. במאה ה-18, העיירה הצרפתית הישנונית הייתה אחד המקומות הבודדים באירופה שבו נמצאו מלומדים שהכירו את הפילוסופיה העכשווית ואת הדת האסייתית גם יחד

במשך זמן רב היה נהוג לחשוב שהישועים לא היו אלא שליחי האורתודוקסיה. אבל פיינגולד לימד אותי שבמאה ה-17 הישועים היו, למעשה, בחזית החיים האינטלקטואליים או המדעיים. הם היו מסורים לתיאולוגיה הקתולית, כמובן, והרשויות הקתוליות היו אלה ששלטו בשטף הרעיונות. אבל הכמרים הישועים בקולג' הצרפתי ידעו לא מעט על מתמטיקה, מדע ועל הפילוסופיה של זמנם – ואפילו על הפילוסופיה של הכופרים.

יוּם אמר שאת ההשראה ל"מסכת" הוא שאב מדקארט, ניקולה מלבראנש ופייר בל. דקארט, כך גיליתי, היה בוגר של הקולג' המלכותי, ותלמידיו המסורים ביותר של מלבראנש לימדו שם, אף על פי שחסידיו הקנאים ביותר סולקו בסופו של דבר. ספריית הקולג' כללה ספרים של דקארט, מלבראנש ובל – אף על פי שהם היו ב"אינדקס" – רשימת הספרים האסורים של הוותיקן (ה"מסכת" של יום תצטרף אליהם בהמשך).

לה פלש הייתה מקום גלובלי להפליא. במאה ה-18, בוגרים ומורים של הקולג' הצרפתי הגיעו לפרגוואי, למרטיניק, לרפובליקה הדומיניקנית ולקנדה, והיה אפשר למצוא אותם גם בכל רחבי הודו וסין. למען האמת, העיירה הצרפתית הישנונית הייתה אחד המקומות הבודדים באירופה שבו נמצאו מלומדים שהכירו את הפילוסופיה העכשווית ואת הדת האסייתית גם יחד.
הישועים תיעדו הכול, אמר לי פיינגולד. אם אני רוצה לדעת מי דיבר עם יוּם בלה פלש, אני יכולה לנסוע לרומא ולברר.

לקראת סוף שהותי במכון הטכנולוגי של קליפורניה, הרציתי באחת מאותן ועידות דמויות-TED שבהן מתאספים אנשים מצליחים מתחומים שונים כדי לתת השראה לדור הצעיר ולהרשים זה את זה. גבר גבוה, מרשים ולבן-שיער בקהל הנהן וצחק בהתלהבות רבה במיוחד בזמן ההרצאה שלי. הסתבר שהאיש הזה הוא אלבי ריי סמית', אחד ממייסדי פיקסאר.

היזם אלבי ריי סמית׳.

היזם אלבי ריי סמית׳.

בניגוד אלי, אלבי זינק פעמים רבות לחיים חדשים. בתחילה הוא היה נער בפטיסטי דרומי מעיירה קטנה טיפוסית בניו מקסיקו, אך אז הצטרף לשורות הקיצוניות ביותר של תרבות הנגד בסן פרנסיסקו. לאחר מכן הוא נטש בהחלטה של רגע את עבודתו כמרצה למדעי המחשב ב-NYU וחזר לקליפורניה, כי הרגיש ש"משהו טוב יקרה". ומשהו טוב אכן קרה: מרכז "זירוקס פארק", שם הוא עזר להמציא את הגרסה הראשונה לגרפיקה צבעונית ממוחשבת, ואז "לוקאס פילם", שם הוא עזר להמציא את הסרטים הממוחשבים הראשונים. הוא עבר ליזמות והקים את פיקסאר – ואז עזב את פיקסאר כדי להקים חברה חדשה, שאותה מכר למיקרוסופט. רווחי המכירה אפשרו לו לצאת לפנסיה. כעת הוא גר בסיאטל, שם הוא אוסף אמנות, מוכיח משפטים מתמטיים ועורך מחקרים היסטוריים בשביל הכיף.

את המשפט האהוב עליו אמר אלן קיי, חלוץ נוסף של תחום המחשבים: "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא להמציא אותו". הוועידה נמשכה יומיים, ובסופה, לאחר כמה שיחות ארוכות אך ללא נשיקה אחת לרפואה, הוא זינק שוב והחליט שחייו הבאים יהיו אתי. ואמנם לקח לי קצת זמן להבין זאת, אבל זה היה בסדר מבחינתו. הוא היה רגיל לכך שאנשים, ובייחוד אקדמאים אטיים, זקוקים למעט זמן כדי להבין את חזונותיו.

כששהותי בקאלטק הגיעה לסיומה, חזרתי לביתי הישן והאהוב בברקלי; בעלי לשעבר עבר לבוסטון, ואני קניתי ממנו את החצי שלו. אלבי בא לבקר סוף שבוע אחד, ולאחר מכן התחלנו לדבר בטלפון מדי ערב. החלטתי להישמע לעצתו של פיינגולד ולנסוע לגנזכים הישועים ברומא, וביקשתי מאלבי, בהססנות מה, להתלוות אלי. זה היה מקום לא שגרתי לדייט, אבל הוא חשב שמדובר ברעיון רומנטי הרבה יותר מאשר לשבת בשמש ליד מזרקת טרווי. אמרתי לעצמי שזה סימן חיובי.

לא היה קל למצוא את הגנזכים – הם מסתתרים, כיאה למעמדם, מאחורי אחת הפינות בבזיליקת פטרוס הקדוש. וגם לא היה קל למצוא את המסמכים עצמם. אבל ביום האחרון שלנו שם גילינו את הרשומות בקטלוגים הישועיים שתיעדו את כל מי שגר בקולג' הצרפתי ב-1726, 1734 ו-1737: כ-100 מורים, תלמידים ומשרתים בסך הכול. 12 כמרים ישועים שהו בלה פלש בזמן שדזידרי ביקר שם, ועדיין היו בעיר כשיוּם הגיע. אם כך היו ליוּם הזדמנויות רבות ללמוד על דזידרי.

שם אחד בלט במיוחד: האב שארל פרנסואה דוֹלוּ, מיסיונר ששהה בדרום-מזרח אסיה. לא היה לי ספק שמדובר באב טולו שחיפשתי; בשם "טולו", שהופיע בספרו של פטק, הייתה טעות תעתיק. לא זו בלבד שדולו התעניין מאוד בדזידרי, אלא שהוא גם היה בעיר במשך כל הזמן שיוּם שהה בה. והוא בילה לא מעט זמן במזרח. האם הוא החוליה החסרה? כשחזרתי לקליפורניה לא מצאתי דבר על דולו בקטלוגים של ספריית ברקלי. אבל "גוגל בוּקס" רק נולד אז, ולכן חיפשתי Dolu Jesuit בכל ספריות העולם. אלבי תיעד את הממצאים שלנו בגיליון עבודה יסודי ומורכב ביותר.

גילינו שבשנות ה-30 של המאה ה-18, שני אירופאים שונים פגשו אישית בבודהיזם, ושניהם היו גם בקולג' הצרפתי. האחד היה דזידרי, והאחר היה דולו. הוא היה חלק ממסע מרתק נוסף למזרח: המשלחת הצרפתית לסיאם הבודהיסטית. בשנות ה-80 של המאה ה-17 החל המלך נאראי מסיאם להתעניין בנצרות, ולהתעניין אף יותר במדע האירופי, ובייחוד באסטרונומיה. לואי ה-14 שיגר שתי משלחות לסיאם, ב-1685 וב-1687, שכללו נציגות מכובדת של מדענים ישועים. דולו היה חלק מהמשלחת של 1687.

אחד השליחים למזרח היה ה"כומר" דה שואזי - טרנסג'נדר ידוע שייעץ לגבירות החצר הצרפתית בנושא אופנה. הנזילות המינית שלו הייתה דוגמה טובה לרוח ההרפתקנית, חוצת הגבולות, של המאה ה-17, שבהשוואה אליה עלולה המאה ה-21 להיראות שמרנית משהו

אחד השליחים האחרים היה דמות יוצאת דופן נוספת מהמאה ה-17: ה"כומר" דה שואזי. דה שואזי היה טרנסג'נדר ידוע שייעץ לגבירות החצר הצרפתית בנושא אופנה. הוא כתב סקירה מבדרת ופופולרית מאוד של מסעו לסיאם. יוּם החזיק עותק של הסקירה בספרייתו, לצד האוטוביוגרפיה השערורייתית של דה שואזי, “The Memoirs of the Abbé de Choisy Who Dressed as a Woman". הנזילות המינית של דה שואזי הייתה דוגמה טובה לרוח ההרפתקנית, חוצת הגבולות, של המאה ה-17, שבהשוואה אליה עלולה המאה ה-21 להיראות שמרנית משהו. הישועים במשלחת של 1687, ובהם דולו, נשארו בסיאם במשך שנה ובילו זמן רב עם ה- talapoins – המילה האירופית לנזירים הבודהיסטים של סיאם. שלושה מהם אף גרו במנזר הבודהיסטי וצייתו לכלליו.

בדומה למשימתו של דזידרי, גם המשלחת הסיאמית הסתיימה בתוהו ובוהו ושפיכות דמים. ב-1688 התמרדו אנשי החצר ואנשי הדת המקומיים נגד המלך הליברלי ויועציו הזרים היהירים. הם התנקשו במלך נאראי, הגשר החדש בין שתי התרבויות קרס, והישועים נמלטו כל עוד נפשם בם. כמה מהם מתו. דולו וכמה אחרים ברחו לפונדיצ'רי (כיום פודוצ'רי), בהודו, שם הם מצאו מקלט בכנסייה ישועית. ב-1723, לאחר קריירה אקזוטית ומרובת חוויות, פרש דולו ללה פלש השלווה ובילה בה את שארית חייו. כשיוּם הגיע לשם, דולו כבר היה בן 80, האחרון מחברי המשלחות ההן שעוד נותר בחיים, שריד לעידן הגדול של המדע הישועי.

היה עלי להרכיב תמונה של דולו מפיסות מידע סותרות, רובן מהתקופה שבילה בהודו. מבחינת כותבים פרוטסטנטים אנגלים, הוא היה קתולי קנאי טיפוסי. לעומת זאת, הכותבים הקפוצ'ינים הקתולים, יריביו של דזידרי, תקפו את דולו וחבריו הישועים על הסימפתיה שהפגינו להינדואיזם. מצד אחד, דולו ושני כמרים אחרים פרצו בכוח למקדש הינדואיסטי והרסו מנורות ולפידים. מצד שני הוא תכנן, יחד עם ז'אן-ונאנס בּוּשֶׁה, ראש המשלחת ההודית, טקסים קתוליים ששילבו מסורות הינדואיסטיות - טקסים שהוותיקן לא התיר את ביצועם. למעשה, בושה הפך לחוקר בולט של ההינדואיזם ואימץ את הלבוש ההינדואיסטי, פרקטיקות סגפניות ואף הפך לצמחוני.

זיהיתי גם סימנים לדולו המדען. "מעולם לא היה אדם מנומס או נדיב יותר, ואף אחד לא ידע יותר ממנו על הטבע", דיווח כתב עת מהתקופה. הישועים הביאו לסיאם, ולאחר מכן לפונדיצ'רי, טלסקופים משוכללים באורך יותר משלושה מטרים וחצי וגילו תגליות אסטרונומיות חשובות. נתקלתי בתחריט של המלך נאראי מסיאם מביט בעזרת אחד הטלסקופים בליקוי ירח.

לדולו היה גם חוש הומור, והוא כתב מחזות ומאמרים סאטיריים. אינטלקטואל אריסטוקרט בשם סן-פון כתב לחבר שכשעשוע, בצרפת, הוא הזמין את דולו לארוחת צהריים עם רובר שאל, סופר שהתנגד נחרצות לישועים – ולמעשה, אתאיסט – שביקר גם הוא בסיאם ובהודו. סן-פון קיווה, הוא אומר, ליהנות מהסערה העזה שלבטח תתעורר בעת הארוחה. אך במקום זאת, "חשתי רק רוח קלילה ומלטפת", הוא כתב. "האב דולו, שמו של המיסיונר, עטוי זקן עבות, הוא ישועי per omnes casus, כלומר מנומס ונבון, והוא מבין שיחה שנונה מהי טוב יותר מאיש העולם הגדול".

דולו היה מיסיונר קתולי, ויוּם היה ספקן פרוטסטנטי, אבל היה להם הרבה במשותף – סקרנות אינסופית, אהבה למדע ולשיחה, ומעל לכול, חוש הומור. דולו היה אינטליגנטי, משכיל, חברותי ושנון, ולבטח התאים להגדרה "מלומד ורב-יכולות". הוא היה בדיוק הטיפוס שיוּם היה נהנה מחברתו.
וגיליתי דבר נוסף. יום אמר ש"המילון ההיסטורי והביקורתי" של פייר בל היה השפעה חשובה על ה"מסכת" – ובייחוד הערך על אודות שפינוזה. אז חיפשתי את הערך הזה במילון – יצירה מבריקה ואנציקלופדית, אוסף של שישה מיליון הערות שוליים, הערות שוליים להערות השוליים, הפניות וסימוכין. אחת מהערות השוליים בערך של שפינוזה עסקה ב"פילוסופים מזרחיים", שבדומה לשפינוזה הכחישו את קיומו של אלוהים והציגו את טיעון ה"ריקות". הוא מפנה בהערה הזאת לערך אחר העוסק בנזירי סיאם, כפי שתוארו על-ידי השליחים הישועים. יוּם לבטח קרא על בודהיזם, ועל מסעו של דולו, באותו בניין שבו דולו עצמו גר.

אז מה גיליתי?

כותבת המאמר, ד״ר אליסון גופניק. צילום: קתלין קינג

כותבת המאמר, ד״ר אליסון גופניק. צילום: קתלין קינג

גיליתי שהייתה ליוּם הזדמנות ללמוד על הפילוסופיה הבודהיסטית. יתרה מזו, הוא כתב את ה"מסכת" באחד המקומות הבודדים באירופה שבו היה אפשר להתוודע אליה. דולו עצמו חווה את הבודהיזם הסיאמי באופן אישי, ודיבר באריכות עם דזידרי, שהכיר את הבודהיזם הטיבטי. ובנוסף, ייתכן שלישועים מהקולג' המלכותי היה עותק של כתב היד של דזידרי. מובן שאי אפשר לדעת בוודאות מה יוּם למד בקולג' המלכותי, או אם הדברים שלמד השפיעו על ה"מסכת". פילוסופים כמו דקארט, מלבראנש ובל כבר דחפו את יוּם אל עבר הספקנות. אבל יכול להיות שעצם ההיתקלות בטיעון הבודהיסטי נגד העצמי עזרה לו להמשיך ולהתקדם בכיוון הזה. הרעיונות הבודהיסטים היו עשויים לחלחל למוחו ולהשפיע על מחשבותיו, אפילו אם הוא לא ידע בוודאות מה מקורם. אחרי ככלות הכול, ידוע שרבים מהפילוסופים בני זמננו שואלים לעתים רעיונות בלי לזכור בדיוק מאיפה הם הגיעו.

בזמן המחקר אמרו לי היסטוריונים רבים, אדיבים ומועילים כולם, שהפרויקט האישי המוזר שלי משקף מגמה רחבה הרבה יותר. היסטוריונים התחילו לחשוב על הנאורות בצורה גלובלית חדשה. ספינות העץ החורקות ההן חצו גבולות בין יבשות, שפות ודתות

פרסמתי מאמר על יוּם, בודהיזם והישועים בכתב עת אקדמי. הוא היה עמוס הערות שוליים ודל ברומנטיקה. בזמן המחקר אמרו לי היסטוריונים רבים, אדיבים ומועילים כולם, שהפרויקט האישי המוזר שלי משקף מגמה רחבה הרבה יותר. היסטוריונים התחילו לחשוב על הנאורות בצורה גלובלית חדשה. ספינות העץ החורקות ההן חצו גבולות בין יבשות, שפות ודתות כשהן נושאות בבטנן רעיונות שונים, כפי שהאינטרנט עושה כיום (אף על פי שהספינות היו אטיות הרבה יותר, ואולי גם מסוכנות יותר). במסגרת ההיסטוריה האינטלקטואלית הגלובלית החדשה הזו החלו להופיע ביבליוגרפיות, ביוגרפיות ותרגומים חדשים של דזידרי. קשרים חדשים בין הפילוסופיה המזרחית למערבית ממשיכים להתגלות.

קל לחשוב על הנאורות כעל המצאה בלעדית של כמה איקונוקלסטים אירופאים. אבל במובן רחב יותר, רוח הנאורות, הרוח שגם יוּם וגם בודהה גילמו, מנשבת לכל אורך הסיפור שסיפרתי כאן. הדחף להמיר ולכבוש את "הכוזב והמשונה" בשם איזשהו רעיון מטאפיזי מוחלט היה שם ללא ספק, גם במערב וגם במזרח. הוא עדיין שם. אבל הדמויות בסיפור הזה התמסרו בראש ובראשונה לרצון הבסיסי לדעת, לצמא הבסיסי לחוויה. הן רצו לדעת מה קרה קודם לכן ומה יקרה אחר כך, מה נמצא מצדו האחר של האוקיינוס, של ההר, מצדה האחר של המחיצה הדתית או הפילוסופית – ואפילו המינית.

הסיפור הזה עשוי לעזור לנו להסביר מאין הגיעו רעיונותיו של יוּם. והוא ממחיש אותם באופן מובהק. כל הדמויות התחילו עם זהויות ברורות ומתנגשות – המיסיונר האיטלקי חדור הלהט והכומר הצרפתי המתוחכם, המלך והכוהנים הטיבטים, המלך והנזירים הסיאמים, הסקוטי הצעיר והספקן. אבל למדתי שכולן היו מורכבות, בלתי צפויות ונזילות הרבה יותר משנדמו בהתחלה, אפילו בעיני עצמן. יוּם ובודהה גם יחד היו מהנהנים ברוב תבונה למשמע ההצהרה הזו. אף על פי שדולו ודזידרי הלכו לסיאם ולטיבט כדי להביא את חוכמתה של אירופה לבודהיסטים, הם הביאו גם את חוכמתם של הבודהיסטים לאירופה. סיאם וטיבט שינו אותם יותר משהם שינו את סיאם וטיבט. ואין ספק שהשנתיים שדייוויד יום בילה בלה פלש שינו אותו.

יוּם והישועים וסיאם וטיבט שינו גם אותי. תמיד חשבתי שיום צודק לגבי העצמי. אבל עכשיו, לראשונה בחיי, הרגשתי שהוא צודק.

ב-2010 אלבי ואני התחתנו – העתיד הומצא מחדש. חזרתי להיות אישה בת-מזל ומאושרת להפליא, מלאה חיוניות אירציונלית ושמחה תמידית. גיליתי שאני יכולה לאהוב נשים לא פחות מגברים, לאהוב היסטוריה לא פחות ממדע, ושאני מסוגלת לצלוח גם את העצבות והבדידות, ולא רק את האושר. כמו דולו ודזידרי, כמו הכומר שקרא תיגר על ההגדרות המגדריות והמלך האסטרונום מסיאם, ומעל לכול, כמו יוּם עצמו, אני מצאתי את גאולתי בסקרנות האינסופית של הנפש האנושית – וברבגוניות האינסופית של החוויה האנושית.

אליסון גופניק חוקרת פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת ברקלי. היא חיברה, בין היתר, את הספר "התינוק החושב".
כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2015 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אליסון גופניק, Atlantic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על הפילוסוף שהציל אותי

07
טלי

מרתק. תודה אליסון! כתוב ומתואר באופן כל כך אנושי. ניתוח מערבי של דייוויד יום על "אנתא" = העדר מהות נפרדת, אין אני אין שלי אין עצמי, אחד משלושת מרכיבי המציאות על פי הבודהה-דהאמה. אמנם עמוס בפרטי פרטים אך כל פרט חשוב ומהווה חלק בלתי נפרד מהמהות הכללית ומהמסע הארוך לחיפוש אחר המפגש התודעתי בין מזרח למערב.

08
צהלה כהן

נו ולנו יש תורה כדרך חיים בדיוק בכדי להמנע מכל מיני אלילי רגע ויום . אם מתעלמים לרגע מכל מה שהדת עושה לתורה וקוראים את התורה בעניים חפות מדעה קדומה, הרי יש לנו דרך חיים להנהיג את עצמנו ולהתעלות. כל הפילוסופיים או רובם נחשבים חדשניים רק אם לא קראת את התורה . החדשנות שלהם היא ביכולת לספר את המצב קצת אחרת ובאופן התואם את רוח התקופה בה חיו.

10
aranse

לדעתי יש עצמי קוהרנטי אלא שכמו שעולה גם מהמשבר הכל כך אופייני שהיא חוותה, ומתבטא גם כהיסטוריה של משבר חברתי "אינסופי", העצמי הזה אינו זהה לעצמי של הילד או התינוק.
בניגוד לטענתה,השגורה, זה לא אומר שעצמי כזה אינו טבעי וספונטני אלא מאולץ ונלמד בלבד, אלא שסיבותי וקיומו נמצאים עדיין מעבר להשגת האדם.

גם כאן, מעט צניעות, מאפשרת לחוות שזה שמה שמוסכם כקוהרנטי אינו כזה בכלל לא אומר שזהות קוהרנטית אינה אפשרית או אינה נחוצה.
למעשה זה אומר בדיוק את ההפך,
פשוט,
לבודהה, לרוב האנשים הפריבלגיונים, כמותה, לא הייתה סבלנות ולכן בער לו מדי לפסול את הכל רק בגלל שמשהו בקיום לא התאים לציפיותיו כנסיך מפונק.

11
נעמי

מאמר מרתק,
הזדהתי עם התשוקה הבסיסית לידע וחוויה
כפי שאליסון גופניק חוותה בסיפור חייה.
נראה ש ״המצאת העתיד״ היא חלק מהותי בתהליך ריפוי והתפתחות.

12
אברום רותם

וואי! ואני לתומי תהיתי פעם, האם שפינוזה הכיר משהו מההינדואיזם ו/או הבודהיזם.
אז בוודאות גבוהה לא (כמאה שנה לפני התקופה המתוארת), אך הקשר בין ההוגה יום לבודהיזם הטיבטי מפתיע ומרתק!