הפלא ופלא

מה הופך אירוע כלשהו לנס, ואיך זה ייתכן שחלקנו מאמינים בנסים גם כשאנחנו לא מאמינים בכח עליון שמחולל אותם?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

במסגרת השיח המודרני הקונוונציונאלי, הקטגוריה של הנס נזנחה בידי רבים. ישנן מסורות דתיות שהרחיקו את עצמן מן הנס בזמנים שונים בהיסטוריות שלהן, ובמיוחד בעידן הזה, שדוקטרינת המדע האמפירי שולטת בו ביד רמה. גם מבחינה פילוסופית קיימות התנגדויות להכרה בתופעת הנס אפילו בידי הוגים שקשורים למסורות הדתיות הגדולות. לעומת זאת, מחקרים כיום מראים שפלח משמעותי מאוכלוסיית העולם המערבי – כ-75% מאוכלוסיית ארה"ב ו-38% מאוכלוסיית בריטניה – ממשיכים גם היום להאמין בנסים. ואולי מה שיותר מפתיע הוא שגם מתוך אלו שלא מאמינים בנסים, רבים ממשיכים להשתמש במושג הנס כדי לתאר מצבים בלתי סבירים. למה?

חשבו רגע כמה פעמים יצא לכם להגדיר משהו כ"נס" או כ"נסי" במהלך חייכם? הכוונה היא לא כשניהלתם דיונים עיוניים על מושג הנס, כפי שנעשה מיד, ואפילו לא בהכרח כשהשתמשתם במושג באופן שמשתמע ממנו שאתם מאמינים בעל-טבעי או בכוחות עליונים, אלא בצורה הכי טריוויאלית, באופן טבעי, כמילה שאתם פשוט משתמשים בה, נאמר, ביום-יום. בואו נניח, למשל, שמעולם לא ראיתם במו עיניכם מישהו שהולך על המים, או מישהו שמקים פגר מת לתחיה, או מישהו שהופך כד של מים ליין. בואו נניח, למשל, שנס פח השמן הוא רק סיפור שאנחנו מספרים לילדים בחנוכה. בואו נניח שמעולם לא הייתם עדים – ונניח גם שאתם לא מקבלים ולא מאמינים – לתופעות (או פסידו-תופעות) של פאראפסיכולוגיה כגון טלפתיה, טלקינזיס (הזזת עצמים בכח המחשבה), בילוקציה (הופעה בשני מקומות בעת ובעונה אחת), אוטוסקופיה (העתקת נקודת המבט והסתכלות עצמית מפרספקטיבה חיצונית, כמתואר בעדויות רבות של חוויות חוץ גופניות) או הוטוסקופיה (אותו דבר רק הפוך, ראיית מעין-צל כפיל של עצמכם אבל מנקודת המבט שלכם), תופעה שבלשון עממית מכונה דופלגאנגר (בגרמנית – כפיל מהלך) ומעבר להיותה מוטיב מבשר רעות במיתוסים ובספרות המערב, האגדות מספרות שאברהם לינקולן הודה שראה  את עצמו כך פעם במראה, והסופר גי דה מופאסאן טען שהכפיל שלו הכתיב לו כך סיפור שלם.

ובואו נוסיף ונניח שאתם מאמינים שמי שטוען שהוא רואה דברים כאלה זקוק לטיפול פסיכיאטרי דחוף (אגב האבחון הפסיכיאטרי לתופעות הללו בדרך כלל יהיה קשור לאפילפסיה או סכיזופרניה, וגי דה מופאסאן אכן אושפז ונפטר זמן לא רב לאחר ש'ראה' את כפילו). עבור רבים מאיתנו נסים ונפלאות הם דבר שקורה רק בסיפורים ובאגדות, נכון? ועדיין, האם אנחנו לא אומרים פה ושם על משהו שהוא בגדר נס? אפילו הביטוי השגור "אורח פלא" מרמז לעל-טבעי, לפלאי, למופלא מאיתנו או מבינתנו. למה בדיוק זה קורה? האם יש למושג הנס יותר מהגדרה אחת בלבד? פילוסופים ותיאולוגים רבים התווכחו על מושג הנס, על מאפייניו ועל גבולות ההיתכנות שלו, וחוקרי דתות רבים ניתחו היבטים שונים שלו, מן הפסיכולוגיה ועד הפוליטיקה של הנס. במאמר הזה אני רוצה להראות כמה היבטים בסיסיים שקשורים קודם כל לניסיון הבסיסי להגדיר אותו.

ג'גלינג, אקרובטיקה והרדוקציה אל הפלאי

בעברית יש מספר מינוחים למושג הנס, כגון פלא, אות, מופת. במקור – או אם תרצו בעברית המקראית – לכל אחת מן המילים הללו היתה משמעות קצת אחרת, אבל כיום אנחנו נוטים להשתמש בכולם לציון אותו הדבר, שהוא פחות או יותר המקבילה של המושג הלועזי miracle. האמת היא שאין בעברית מילה מקבילה למילה miracle, שמקורה האטימולוגי הוא בשם הפועל הלטיני mirari, לתהות או להיות נדהם. לכן התרגום המילולי של miracle דווקא קרוב יותר ל"פלא" – במובנו המודרני! – כלומר למושג של התפלאות, כי בין המינוחים בעברית הוא זה שמדגיש את החוויה של הסובייקט העד למאורע; הוא מדגיש את החוויה של הנושא. לעומת המונח פלא, המונחים האחרים – נס, אות, מופת – מדגישים דווקא את תכונתו הפונקציונאלית של המושא עצמו, של האובייקט, של המאורע, והתכונה הפונקציונאלית היא תכונת הסימון, ההצבעה והסבת תשומת הלב אל מה שמעבר למאורע.

הנס לכשעצמו איננו חייב להיות דבר מה פלאי, כמו שהוא חייב להיות דבר מה דידקטי. המהות שלו איננה ברושם שהוא מותיר, אלא בתכלית שהוא מצביע אליה

לאות ולמופת יש אמנם היבט פלאי, אבל מטרתו של האות היא להצביע – באמצעות האקט הפלאי – אל דבר מה נוסף. האות לפיכך הוא אירוע שמזמן ואפילו מחייב פירוש. חשבו לרגע על המשמעויות הנוספות של המילים הללו. נס הוא דגל, אות הוא סימן, ומופת הוא דוגמה. המכנה הסמנטי המשותף לכל אלו הוא בהיותם מסמנים. כלומר שהנס לכשעצמו איננו חייב להיות דבר מה פלאי, כמו שהוא חייב להיות דבר מה דידקטי. המהות שלו איננה ברושם שהוא מותיר, אלא בתכלית שהוא מצביע אליה. דוגמה לכך ניתן לראות במעמד הסנה הבוער, כשמשה חושש שבני ישראל לא יאמינו לו שאלוהי אברהם נגלה אליו, ובתגובה אלוהים 'מצייד' אותו בשלושה אותות: המטה שהופך לנחש, היד המצורעת שנרפאת בן רגע, והמים מן היאור שיכולים להפוך לדם. שימו לב למטרה של הנסים העולה מתוך הדברים שאלוהים אומר למשה:

והיה, אם-לא יאמינו לך, ולא ישמעו, לקול האות הראשון--והאמינו, לקול האות האחרון. והיה אם-לא יאמינו גם לשני האותות האלה, ולא ישמעון לקולך--ולקחת ממימי היאור, ושפכת היבשה; והיו המים אשר תיקח מן-היאור, והיו לדם ביבשת. (שמות ד, ח-ט)

האות, הסימן, הוא רק אמצעי לביסוס האמינות של משה, הוא לא מסתכם בהיותו אירוע מפליא, זהו לא אקט בידורי כמו של מופע קסמים, אלא הוא מפליא אך ורק כדי שתשומת הלב של מי שחווה אותו תירתם לראות ולשמוע את מה שעומד מאחוריו, ובמקרה זה – את האל ואת העובדה שמשה נשלח על ידיו כדי לשחרר אותם ושעליהם לסמוך עליו. האות והמופת הם המונחים השכיחים יותר למושג הנס במקרא, ובמקרים רבים לאות ולמופת נוסף מסר מדובר, שמטרתו לייצר פעולה או היענות קונקרטית או קיומית של הקהל, כגון השתכנעות ואמונה ברפרנט שעומד מאחורי האות והמופת. אפשר לומר שיש אפוא תבנית קבועה של [א]אות/מופת – [ב]מסר ורבלי – [ג]היענות קיומית.

את הרזולוציה הזו שבין מושגי הנס במקרא פספסו פילוסופים ותיאולוגים רבים במסורת הפילוסופית והתיאולוגית המערבית (נזכיר את פרנץ רוזנצוייג כדוגמא למי שעמד על טעותם זו בספרו 'כוכב הגאולה'), בין היתר בשל העובדה שמושג הנס המקראי תורגם למושג miracle ועבר רדוקציה גסה למובנו הפלאי בלבד. את הרדוקציה הזו אפשר לייחס לכך שהתרבות הלטינית (וההליניסטית עוד קודם לכן) היתה תרבות פוליתאיסטית, וכשהיא אירחה בשפתה את התאולוגיה היהודו-נוצרית המונותאיסטית, חלק מן המשמעויות המקוריות של המושגים הלכו לאיבוד בתרגום. מתבקשת השאלה, מה בין הפוליתאיזם הרומי-הלניסטי לבין הרדוקציה אל הפלאי של האות והמופת? בהכללה גסה אפשר להגיד שבפוליתאיזם, בתור מערכת שהיא פלורליסטית במהותה, כמעט ואין מצב של משהו שצריך להוכיח אותו. אין כח עליון אחד שחייב להוכיח את מעמדו ולרתום אליו את העדה כולה. זה לא שלא היו עושי נסים בתרבויות הללו, היו ועוד איך, אלא שהמטרה של הנס הפוליתאיסטי, בדרך כלל, לא היתה ללמד או להוכיח משהו אודות אמת מוחלטת, אלא בעיקר להרשים ולמשוך קהל.

אכן, היסטוריונים מצביעים על זיקה בין עתות של הרחבת הפנתאונים לבין עלייה משמעותית בכמות הנסים שנעשו בידי כהני האלים המועמדים להתקבל למועדון האלוהי, ללמדנו שגם לאלים הפוליתאיסטים היה לפעמים מה להוכיח. אבל בדרך כלל זה לא היה המצב, ובהתאם לכך המשמעות הסמנטית של מושג הנס בפוליתאיזם הטעימה את ההיבט הפלאי של האקט, שלמעשה הקיפה את עיקר מהותו. לכן גם המילה הלטינית למישהו שהוא עושה ניסים – thaumatourgos - היא אותה המילה לאקרובט או מג'גלר.

מכיוון ששאלת האפשרות של נס מתעניינת בעיקר בממד הפלאי שלו, אפשר להגיד שהוויכוחים נעו פחות או יותר על הציר שבין מי שהגדירו את הנס כדבר מה 'נפלא מאיתנו', לבין מי שהגדירו אותו כדבר מה ש'נפלא מבינתנו'

הבדל נוסף בין הגישה הפוליתאיסטית לגישה המונותאיסטית אפשר לראות באופן שבו האליטות האינטלקטואליות של התרבויות הללו התמודדו עם התופעה. כשפילוסופים ומיסטיקנים ברחבי האימפריה הרומית התפלמסו אודות יכולותיו של עושה נסים כזה או אחר, השאלה שבדרך כלל עמדה במרכז הדיון היתה שאלת האמינות, בדומה לאופיים של ויכוחים רבים בימינו ובמחוזותינו, דהיינו, האם אותו מחולל נסים הוא שרלטן או בעל כוחות אמתיים. זהי שאלה רציונלית מתבקשת. לעומת זאת, כשחז"ל מתארים עושי נסים כאלה ואחרים, השאלה שבמרכז איננה בכלל שאלת האמינות, אלא שאלת התכליתיות. הנחת המוצא מלכתחילה היתה שהמעשה הוא "אמתי", אבל הלגיטימיות שלו נאמדה בתכלית של מי שעושה אותו, לשם מה הוא נעשה, ובשם מי.

כך הם פגשו את עצמם, מאת דנטה גבריאל רוזטי, 1864

כך הם פגשו את עצמם, מאת דנטה גבריאל רוזטי, 1864

את הרדוקציה אל הפלאי אפשר לראות גם במסורת של הפילוסופיה המערבית שהתפתחה מתוך העולם הרומי-הלניסטי, שהתמקדה בעיקר בשאלת האפשרות של הנס וזנחה כמעט לגמרי את שאלת התכלית שלו. מכיוון ששאלת האפשרות של הנס מתעניינת בעיקר בממד הפלאי שלו, אפשר להגיד שהוויכוחים נעו פחות או יותר על הציר שבין מי שהגדירו את הנס כדבר מה 'נפלא מאיתנו', לבין מי שהגדירו אותו כדבר מה ש'נפלא מבינתנו'. במקרה הראשון הנס הוא אפשרות ממשית בעולם, ויש לו מעמד אונתולוגי, כלומר הוא קיים לכשעצמו. במקרה השני, הנס לא קיים לכשעצמו, אבל מתפרש כקיים בתודעה של מי שחווה אותו ככזה.

נדגים את הוויכוח הזה דרך שני הפילוסופים הבאים, שניים מבין רבים שעסקו בנושא. הרמב"ם למשל סבר שאם האל ברא את העולם אזי שיוצא מכך באופן ודאי שיש לו אפשרות לשנות אותו ולהתערב בו (וזו גם גישתם של חז"ל). שפינוזה, לעומת זאת, לא הכיר באפשרות של הנס, ומבחינתו כל מה שהאדם מגדיר כנסי אינו אלא אירוע שנמצא מעבר ליכולתו של האדם להסביר אותו. המעניין הוא ששפינוזה כלל לא היה אתאיסט, והוא אפילו האמין בנוכחות האל בעולם. יתרה מכך, התיאולוגיה שלו התבססה על גישה פנתאיסטית (פן-הכל; תאיזם-אלוהים), דהיינו שהאלוהים נמצא בכול, הן בחומר והן ביחסים שבין החומר – בחוקי הטבע שעל-פיהם החומר מתנהל. דווקא מכיוון שאלוהים נמצא בכול, לא ייתכן מצב נסי שנוגד את חוקי הטבע, שכן המשתמע המיידי מכך יהיה שהאלוהים נוגד את עצמו. האל של הרמב"ם, לעומת זאת, לא היה בכול, אלא היה חיצוני לעולם, וזוהי גישה טרנסצנדנטית, ולכן בשבילו הנס הוא בגדר סבירות אפשרית בהחלט, כי אם האל ברא את העולם, הוא יכול גם להתערב בו ולשנות – כשצריך ו/או כשהוא רוצה – את סדרי בראשית.

עבור הרמב"ם לנס יש מעמד אונתולוגי בעולם (כלומר שהוא יש קיים לכשעצמו). עבור שפינוזה, הנס איננו קיים לכשעצמו וגם לא ייתכן שיתקיים, והוא מופיע בעולם רק בפרשנות הסובייקטיבית של מי שמבין אותו ככזה

עבור הרמב"ם לנס יש מעמד אונתולוגי בעולם (כלומר הוא יש קיים לכשעצמו). עבור שפינוזה, הנס איננו קיים לכשעצמו וגם לא ייתכן שיתקיים, והוא מופיע בעולם רק בפרשנות הסובייקטיבית של מי שמבין אותו ככזה. עבורו, שאלת הנס היא בעיקר שאלה אפיסטמולוגית. עבור הרמב"ם, הנס שייך לתחום של ה'נפלא מאיתנו'. עבור שפינוזה, הנס הוא בסך הכל קטגוריה לשונית שהתפתחה עקב בורות ואמונות תפלות, וככזה אינו אלא מה ש'נפלא מבינתנו'.

חשבו למשל על הביטוי 'נס רפואי'. האם הרופא שמשתמש בביטוי הזה מניח שהתרחש כאן משהו אובייקטיבי בעל מעמד אונתולוגי שנוגד את חוקי ההיגיון ואת סדרי הטבע, או שהוא פשוט לא יודע להסביר את מה שקרה במסגרת הכלים המדעיים שבידו? ובואו נסבך קצת את העניינים ונוסיף למשוואה את בן המשפחה של אותו פציינט שארע לו הנס הרפואי הנ"ל. האם בן המשפחה משתמש במושג הזה מאותם המניעים? או שמא עבורו המניעים הם רגשיים גרידא?
כפי שציינו לעיל, חלקנו משתמשים במובן הפלאי של המושג גם כאשר אנחנו כלל לא מכירים באפשרות של הנס מלכתחילה. כי בנוסף לרדוקציה של הנס אל היסוד הפלאי שבו, קרה תהליך נוסף, והוא שהמושג עצמו עבר תהליך של חילון, לא רק בעברית אלא במסגרת אותו שיח קונוונציונאלי מודרני, וכעת מתקיים מושג נוסף של נס, לצד המושגים הקודמים, רק בצורה מחולנת.

אז מה זה בעצם נס?

במובן הכללי והמופשט ביותר נס הוא אירוע בלתי שכיח ובלתי צפוי. במובנו הכללי הזה אנחנו משתמשים במושג של נס בשביל לתאר התקבלות לעבודה, מציאת אבדה ישנה, צירוף מקרים כמו פגישה עם מישהו שכרגע חשבנו עליו, וכדומה. שימוש מעין זה, אבל בצורה ממושמעת יותר, מוחל על מצבים יוצאי דופן או בלתי סבירים בהינתן חוקי טבע מסויימים, כגון נפילה ממקום גבוה ללא פגע, או יציאה מתאונת דרכים קשה בלא שריטה, החלמה מהירה ממחלה קטלנית (זהו ה"נס רפואי") וכדומה. אפשר לומר שזוהי הצורה המחולנת של מושג הנס. אם נחפש עקרון מארגן לשימוש המחולן הזה נוכל לנסח את העקרון כך: הנס איננו אירוע שאי אפשר להסביר אותו באופן מוחלט (כלומר הוא לא באמת נפלא מבינתנו, ובטח שלא נפלא מאיתנו), וגם אם סיכוייו להתקיים היו קלושים מאוד, עדיין ניתן להבין אותו בצורה רציונאלית, או את ההיתכנות שלו. ובעיקר, שימוש זה אין בו להעיד על הכרה בנסים במובן המטאפיסי, העל-טבעי, הדתי, המיתי או האגדי שלהם. השימוש הוא אפוא בעיקר תוצר של הבעה רגשית, של תדהמה רבתי, שבהעדר מילים אחרות אומץ מושג הנס המסורתי כמסמן ההבעתי שלה.

לעומת זאת, השימוש הדתי במושג הנס הוא הרבה יותר מצומצם, אבל יחד עם זאת גם הרבה יותר מורכב. הדמיון בין שתי הגישות הוא שבדומה לשימוש לעיל גם השימוש הדתי של קטגוריית הנס מתייחס לאירוע בלתי צפוי, בלתי שכיח, ולעתים אפילו השימוש הדתי יכול להיות "הגיוני" מבחינה רציונאלית, כלומר מבחינת ההיתכנות הטבעית שלו, גם אם ההסתברות שלה מאוד נמוכה. גם ביישום הדתי של מושג הנס אפשר – לפעמים – לזהות ולעקוב בצורה רציונאלית אחר רצף האירועים שהביאו לידי התוצאה הפלאית. כלומר שנס במובנו הדתי לא חייב להיות משהו בסגנון של התגלות של המלאך גבריאל למוחמד, או הוצאת מים מן הסלע על ידי ההכאה בו, או עצירת גרמי השמיים כדי שיהושע יוכל לסיים את הקרב בנצחון מוחץ. נס במובנו הדתי יכול להיות גם משהו רציונאלי והגיוני לגמרי, אלא שההבדל העיקרי בין שתי הגישות הוא שהשימוש הדתי מייחס את האירוע להתערבות של כח עליון שמייצרת את הנס. את ההבדל בין שני השימושים הללו נוכל להבין בעזרת הסיפור הבא.

"טימי מאוד אוהב את האופניים החדשות שלו שקיבל ליום הולדת ארבע לפני כמה ימים, והוא לא מפסיק לרכוב עליהם. כשאחד הגלגלים שלו נתקעו בפסי הרכבת שמאחורי ביתו, הוא לא בכה בכלל ואפילו לא קרא לעזרה. הוא כבר ילד גדול ולכן יכול לפתור את הבעיה בעצמו. הוא ירד מהאופניים, כרע ברך והיה מאוד מרוכז במשימתו. בדיוק באותו הזמן הלכה והתקרבה רכבת אקספרס, והעיקול שבפסי הרכבת היה במרחק כזה מטימי שהוא לא יאפשר לנהג לראות אותו בזמן בשביל לבלום ולהביא את הרכבת לעצירה מלאה. גם אם הוא יצפור הרי שטימי הקטן כל-כך מרוכז במשימה שהוא לא ישים לב שהצפירה קשורה אליו, מה גם שהוא שומע את הצפירות הללו מאז שהוא נולד וכבר הורגל בהן. הרכבת מתקרבת ונראה שאין כל סיכוי להציל את חייו של טימי. לכן, כשהרכבת בלמה ונעצרה באופן מוחלט מטרים ספורים ממנו, אמא שלו הגדירה את המאורע כנס והשגחה אלוהית. בכלל לא עניין אותה שהסיבה שהרכבת עצרה לא היתה קשורה לטימי, פשוט רגע לפני העיקול הנהג נרדם והבלמים האוטומטים הופעלו כשידיו נפלו מן ההגה."

במבצע צוק איתן צוטטו אנשי חמאס שטענו שאלוהי הישראלים מסיטים את הטילים. זה מדגים כיצד אמונה בהתערבות אלוהית לא בהכרח מתפרשת כנסית כאשר התוצאות אינן עולות בקנה אחד עם הרצונות של המאמין

הסיטואציה הנ"ל היא ואריאציה של סיפור קלאסי שעושים בו שימוש בוויכוחים פילוסופיים סביב מושג הנס ותפיסת ההשגחה בפילוסופיה של הדתות. ללא ספק גם מי שאינו מאמין בנסים עשוי להכתיר את האירוע כנס, אלא שעבורו זה יהיה נס "חילוני", דהיינו צירוף מקרים מדהים שדי להכיר בו ככזה, ואין בו כדי להעיד על משהו מעבר לאירוע עצמו. ואילו עבור האדם המאמין זה גם יהיה צירוף מקרים, אבל כזה שנוהל ואורגן על ידי התערבות של כח עליון. יחד עם זאת חייבים לסייג ולומר שיכולים להיות סוגים רבים של כוחות עליונים. דתות רבות מאמינות במספר אלים, או במלאכים ושדים שקיימים לצד האלים ו/או בכפיפות אליהם. חלק מן הכוחות העליונים הללו הם טובים ונדיבים, מיטיבים, וחלקם מזיקים. במקרים רבים הייחוס להתערבות של כח עליון הוא ייחוס לכח עליון זדוני ומזיק. האם גם התערבות של כח מזיק תיחשב כנסית? ודאי שלא. כלומר שיש כאן עקרון נוסף, והוא שבדרך כלל ההתערבות הנסית תהיה כזו שמיוחסת לכח עליון מיטיב. ובמילים אחרות: נס זה דבר חיובי.

אבל גם כאן עלינו לשאול: מהו דבר חיובי? והאם משהו שהוא חיובי עבור מישהו אחד הוא בהכרח חיובי גם עבור מישהו אחר? ההגדרה הדתית של הנס לפיכך לא מתמצה בהיותו אירוע חיובי, אלא שהוא חייב להיות גם אירוע משמח. גישה דתית יכולה להניח שגם רצף אירועים כואב וטראגי קורה מתוקף של תכלית נעלה וטובה יותר. לא פעם תלאות החיים מתפרשות כעונשים (בדתות היהודו-נוצריות) או אם תרצו כטיהור קַרמתי (למשל בהינדואיזם), שעל פי האמונה הדתית מיטיבים בסופו של דבר עם הסובייקט הכואב. יש שיכנו זאת גרסה מתוחכמת של "סינדרום שטוקהולם" שבו הקרבן מזדהה עם התוקפן, ויש שיכנו זאת עקרון צידוק הדין. לענייננו זה לא משנה כרגע, כי מה שחשוב להבין הוא שבמקרה של הטבה כואבת, ההטבה איננה נתפסת כנסית.

כלומר שבנס יש היבט של משהו רצוי, נעים, משמח, משהו שמודים עליו. נוצרים רבים מאמינים למשל שהאל לוקח את המאמינים ומחזיר אותם הביתה קרוב אליו במרום (כשהם מתים), ולעומת זאת לפעמים הוא מרפא אותם. על אף שבשני המקרים יש כאן אמונה בהתערבות חיובית של הכח העליון, רק המקרה השני של הריפוי ייחשב כנס. העקרון הוא למעשה כזה: ישנם סוגים שונים של התערבויות אלוהיות מיטיבות, אבל אלה מביניהם שיכונו נסים הם אותם מקרים שבזמן שהם קורים מייצרים גם תגובה משמחת בה בעת. לכן, למשל, כשכח עליון מיטיב שכזה מתערב בזמן הפציעות של משחק כדורגל ומיטיב עם השחקן של קבוצת האנדרדוג שמבקיע שער נצחון בדקה ה-92, זה אכן עשוי להיחשב כנס, ואפשר לשער כמה אחוזים מתוך אוהדי הקבוצה יבחרו לתאר כך את האירוע. אבל מה שבטוח הוא שאף אחד מהקבוצה היריבה לא יתאר את האירוע כנס, כי עבורם התוצאה איננה משמחת כלל.

אם ניקח דוגמה אקטואלית, במבצע צוק איתן צוטטו אנשי חמאס שטענו שאלוהי הישראלים מסיטים את הטילים וגורמים להם להתפוצץ בשטחים פתוחים. זהו מקרה מאלף שמדגים כיצד אמונה בהתערבות אלוהית לא בהכרח מתפרשת כנסית כאשר התוצאות אינן עולות בקנה אחד עם הרצונות של המאמין. לעומת זאת, רבים בצד הישראלי פירשו זאת כרצף ארוך של נסים לכל דבר. קיומה של טכנולוגיה כגון כיפת ברזל בכלל לא היוותה גורם במשוואה, ומיד נבין גם למה

יוצא אפוא שהנס הוא תמיד תלוי הקשר. הגדרה של אירוע כנס היא תמיד יחסית למצב הספציפי של האדם שמגדיר את הנס. אגב, זה לא חייב להיות הקשר שממוקם על ציר החיובי-שלילי. ההקשר גם יכול להיות מערכת האמונות שקודמת לאירוע ושבעטיה האירוע מוגדר כנס או כדבר מה אחר. דוגמה לכך ניתן לראות בחילוקי הדעות של נוצרים רבים סביב נסי הריפוי של ההילרים האוונגליסטים (הטלוואנגליסטים, televangelists). אפילו בין אלו שמאמינים שאכן מתרחש שם ריפוי (ושלא מדובר בתרמית אחת גדולה, כפי שסברו בין היתר חברי להקת ג'נסיס), חלקם יגדירו את הריפוי כנס אלוהי ואילו חלקם יגדירו אותו כריפוי אנושי שנעשה באמצעות הכוחות הטמונים ברוח האדם, ושהשימוש בהם איננו שימוש נסי אלא טבעי.

הוויכוח יושב על שתי תפיסות עולם אמוניות שונות סביב האמונה במידת ההתערבות של האל בעולם. ישנם אוונגליסטים שמאמינים שתקופת הנסים היתה נחוצה רק לזמן מוגבל, והיא התרחשה בהיסטוריה המקודשת של חייו של ישו ובראשית הכנסיה ונועדה לקבץ את עדת המאמינים הראשונה כדי שיאמינו באל (ובבנו), ולאחר מכן בשליחיו, מבשרי התורה והברית החדשה. אבל מרגע שהגאולה זמינה דרך כתבי הקודש ודרך הכנסיה, אין עוד צורך בנסים (תפיסה דומה מאוד קיימת גם אצל חז"ל, אם אתם מכירים את הסיפור המפורסם על תנורו של עכנאי, שבו רבי יהושע מכריז שאין עוד מקום לנסים ושהתורה כבר "לא בשמיים", ראו בתלמוד הבבלי, בבא מציעא, נט, ב), ועל כן הריפוי האוונגליסטי במקרה זה – הגם אם אליבא דמאמין הוא אכן מתרחש בפועל ואיננו תרמית של שרלטנים - איננו נסי כלל, אלא ביטוי נקודתי לכוחות הריפוי שטמונים ברוח האדם. מן הסתם, מי שלא מחזיק באמונה הזו, יפרש את הריפוי כנס אלוהי לכל דבר.

אם כן העקרון הוא כזה: בשביל שאירוע ייחשב כנסי במובן הדתי של נס, הוא צריך להיות המחשה רגעית של תבנית אלוהית מוכרת, אישוש רגעי של האידיאולוגיה. ומכיוון שדתיים שונים מאמינים בתבניות שונות, לעתים אף של אלים שונים, אירועים שנחשבים כנסיים ישתנו בין מאמין אחד למשנהו. מה שמחזיר אותנו (באורח פלא?) בחזרה לשאלת מעמדו האונתולוגי של הנס. כלומר, שגם עבור מי שמאמין שהנס אכן מתרחש במסגרת התערבות של כח עליון, אשר מתערב באופן מיטיב ובצורה שמניבה תוצאות משמחות עבור הפרט המושגח וסביבתו, עדיין, כל זאת מלכתחילה יפורש כנס רק אם משמעות האירוע תעלה בקנה אחד עם התבנית האמונית-דתית של מצדדי הנס הקודמת לאירוע.

לכאורה, ניתן היה להכריז שבזאת מסתכם הדיון אודות מעמדו האונתולוגי של הנס הדתי 'כן או לא', ושהתשובה היא כמובן לא, שהרי הנס הוא תמיד תלוי קונטקסט סובייקטיבי. לכאורה ניצחון שפינוזיסטי מובהק. אלא שהעקרון הזה תקף גם לגבי מי שפוסל את אפשרות הנס, דהיינו, שגם אי-אמונה בנסים מהווה במסגרת זו אידיאולוגיה קדומה שבהתאם לה האירוע מתפרש כ"לא נס", ובכך מאשש ומנכיח את התבנית האידיאולוגית. בין אם זו דוֹגמה ספקנית או דוֹגמה אמונית, היא בדרך כלל תעובּה בפרשנות של בעליה שמוחלת על כל ארוע נתון. הדיון אפוא ממולכד, בדומה אגב לאופיים של פולמוסים רבים סביב נושאים של דת ואמונה. אם כן, אולי גם ההגדרה של עצם מושג הנס היא נפלאת מאיתנו, או שאולי היא רק נפלאת מבינתנו ובבוא היום יקום לנו מורה נבוכים? יכול להיות, אבל עד אז למי הפתרונים: לאלוהים, למדענים או למשוגעים?

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

20 תגובות על הפלא ופלא

01
ד.

חיפוש ההגדרה למושג הנס יעלה בהכרח מקור אנושי, אלא אם נקודת המוצא היא שעצם השפה האנושית היא יצירה על-אנושית.

ולכן - מה הטעם לחפש הסברים אטימולוגיים?
הרי ברור לנו שכל השפות צמחו בתרבויות עתיקות או ימי-ביניימיות שלא חוו הסברים מדעיים נרחבים כפי שאנו מכירים, וכל חקירה העלתה, בתרבויות העתיקות, מקור "בלתי ידוע", "על אנושי". אין מה להתרגש, למשל, מזה שאנו אומרים עד היום "השמש זורחת" למרות שידוע לנו שאנו מתכוונים "כדור הארץ מסתובב כך שהמקום שאנו עומדים עובר מצל לאור השמש". האם מכאן נלמד משהו על תפיסתנו הנוכחית את מערכת השמש?

ולכן אנו יכולים להמשיך ולומר "נס" ולהתכוון "מקרה לא שגרתי" - בלי שום נקיפות מצפון, ובלי לחשוד שכח מיסתורי מסתתר במשפט שהוצאנו מפינו.

02
יותם יזרעאלי

הנסיון לחפש את ההגדרה לנס מטרתו לא רק כדי שנדע מה זה נס והאם זה באמת קורה? אלא גם ואולי בעיקר כדי שנקבל זוית ראיה על איך אנשים בתקופות שונות ובתרבויות שונות מתייחסים למושג הזה, לעצם האפשרות שלו, למופעים שלו במסגרות תרבותיות שונות ולמשמעויות שבני אדם גזרו ממנו. ההסבר האטימולוגי, שוב, מטרתו איננה כדי שנבין מהו הנס כמו שהוא בשביל שנבין את המשמעויות הקדומות שלו. וכמובן שלא צריך נקיפות מצפון על השימוש במונח, באופן אישי לא נראה לי שזה עולה מהטקסט אבל אם כן לא זו הכוונה.

    03
    ד.

    אם כך למה הכוונה בפיסקה החותמת:
    " אם כן, אולי גם ההגדרה של עצם מושג הנס היא נפלאת מאיתנו, או שאולי היא רק נפלאת מבינתנו ובבוא היום יקום לנו מורה נבוכים? יכול להיות, אבל עד אז למי הפתרונים: לאלוהים, למדענים או למשוגעים?"

    נפלא ממני: מה כל כך "נפלאת מבינתנו"?! המושג נס הוא בסך הכל עניין שבהגדרת המציאות. אפשר להגדיר כך (שכל ההוויה מקיימת חוקיות ללא יוצא מן הכלל) ואפשר להגדיר אחרת (שההוויה אינה מקיימת חוקיות ללא יוצא מן הכלל.)
    הפליאה מתרחשת רק בבינתו של מי שמערבב את ההגדרות וחושב שלמרות שההוויה מקיימת חוקיות ללא יוצאים מן הכלל - יש יוצאים מן הכלל. זה יהיה נס אמיתי, כלומר שטות גמורה.

    05
    בן עמי

    אולי כדי לזכות בתגובה הנאורה שלך, השוללת גם את קיומו של אלוהים, גם את בורותם הגורפת של המאמינים וגם היכולת המדעית לקבוע שהם 75% מהאמריקאים.

06
עוזי דביר

בן עמי, לדעתי התגובה שלך שגויה מבחינה תחבירית או שלא הבנתי אותה.

ראשית, התגובה שלי אכן שוללת את קיומו של אלוהים, גם אם לא במפורש.

שנית, כשאתה משתמש במילה "גם" במשפט אתה מכיל את הנושא והנשוא על רשימת המושאים המופיעים בהמשך ומופרדים בינהם ע"י המילה "גם".
לטענתך התגובה שלי:

א. שוללת את קיום האל - נכון
ב. שוללת את בורותם של המאמינים - לא נכון - היא מצביעה על בורותם של המאמינים.
ג. החלק השלישי של המשפט סתום לחלוטין ולא ניתן להבין מה רצית להגיד?

בגוף הכתבה כתוב ש75% אחוז מהאמריקאים מאמינים בניסים ואני הצבעתי על קורולציה גבוהה בין העובדה הזו לבין אמונה באלוהים ובורות. הנתון האומר שכ80% (או אפילו 92%) מהאמריקאים מאמינים באלוהים הוא נתון ידוע, שמופיע למשל כאן:

http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/757/079.html

הקשר בין אמונה באל לבורות גם הוא ידוע ומפורסם. קראתי לא מזמן שאם כל האתאיסטים היו עוזבים את ארה"ב היא היתה מאבדת 93% מהמדענים שלה אבל רק אחוז אחד מאוכלוסית בתי הסוהר. איפה אתה חושב מאמינים יותר בניסים? בכלא או באוניברסיטה? ואם ברור לכולם שהתשובה היא "בכלא" אז אולי התגובה שלי היא בכל זאת תגובה נאורה.

07
בן עמי

אקל עליך בעיות תחביר:
שלילת או בטחון בקיומו של אלוהים דורשות אותה מידה של ענווה.

ייחוס טמטום קטיגורי למאמינים, קשור לאותה ענווה שישנה או איננה גם למזלזלים בבוטות.

מסירת נתון מספרי- מחקרי כלשהו וממנו לצאת להיסק אחר מספרי כלשהו שלא הוכח - היא מופרכת.

כלומר, טוב שאלכסון מאפשר לסוגי אינטיליגנציה שונים להפגין את יכולותיהם. והנה גם דעתך נשמעת.

10
עוזי דביר

בן עמי, אלכסון אמור לעסוק ב "תחומי המדע, הפילוסופיה, התרבות והאמנות." הפוסט הזה לא עוסק באף אחד מאלה. הוא פוסט יפה וחשוב (בלי ציניות) שמתאים למשל לכיכר השבת.

אם במדע אנו עוסקים אזי אתה ודאי יודע שלא ניתן לשלול או להוכיח לחלוטין שום דבר. ניתן רק לחזק או להחליש היפוטזות. להיפותיזה של "אלוהים" יש אפס עדויות חיוביות ואין סוף עדויות שליליות וכנ"ל לגבי ניסים.

אני לא יחסתי למאמינים טמטום אלא בורות, ויש מתאם הפוך ברור בין רמת ההשכלה לאמונה באלים וניסים. האם זו הוכחה? לא, כי המדע אינו עוסק בהוכחות. האם זו ראיה חזקה? בהחלט כן.

11
עוזי דביר

רק כדי להבהיר את הנקודה בוא נשחק את המשחק הבא.

היות שידוע ש25% מהאמריקאים אינם מאמינים בניסים ניקח מדגם מיצג של נגיד 1000 אמריקאים וננסה לנחש מי מהם לא מאמין בניסים.
אם תספק לי את נתוני ההשכלה הפורמלית והלא פורמלית שלהם ותחום עיסוקם אכתוב בקלות תוכנית מחשב שתנצח במשחק בהפרש גדול את מי שאין לו את הנתונים האלה.

זהו פרושה של תאוריה מדעית המספקת ניבוי טוב.

12
בן עמי

טוב. נשלול פרס נובל מכמה מאמינים שזכו בו וננתץ את הגורו השכלתן המאמין שלנו, הגדול מכולם, פרופ' לייבוביץ. נתחיל לייחס להם בורות.
נראה לי שעמדותינו הובהרו לכל שוחרי האלכסון.

14
עוזי דביר

בן עמי, לייבוביץ לא האמין בניסים או בהשגחה פרטית ויש ויכוח האם האמין באלוהים. הוא בודאי לא האמין בו כמו רוב המאמינים. למעשה, אם הוא היה קורא את הטור הזה נראה לי שהוא יותר מכולם היה סומך את ידיו על הביקורת שכתבתי, דהיינו שאמונה בניסים נובעת מבורות.
יש עוד מדענים "דתיים" שלא מאמינים בהשגחה פרטית ובניסים כמו חיים סומפולנסקי למשל.
מעבר לזה ברור שלא הבנת, או שלא רצית להבין, את התשובה הפשוטה שלי לשאלה שעולה בתחילת המאמר.

השאלה שנשאלה היא: "מחקרים כיום מראים שפלח משמעותי מאוכלוסיית העולם המערבי... ממשיכים גם היום להאמין בנסים.... למה?"

התשובה הפשוטה היא בורות. כל האנשים נחשפים בילדותם למושג ה"נס" וכו' ועוברים תהליך כזה או אחר של אינדוקטרינציה (בבית, בבית הספר ובחברה). האמונה הזו מתיישבת יפה עם הצרכים הפסיכולוגים של האדם ולכן רק מעטים יחסית, שזוכים לבער את הבורות מקרבם משתחררים ממנה. אין זאת אומרת שכל המשכילים מצליחים להשתחרר וכו'.

לייבוביץ היה אומר לך את אותו דבר.

16
יותם יזרעאלי

עוזי ובן עמי יש כאן כמה דברים שצריך להבהיר.
מכיוון שהתגובות באמת התבלבלו בסדר שלהם אני אנסה להתייחס בצורה מסודרת.
עוזי - אתה התחלת עם תגובה שעורכי המערכת הורידו מפאת הטון המזלזל שלה (וביקשתי מהם שאם אפשר להחזיר אותה שיעשו זאת), והיא שהמאמר הזה לא ראוי להתפרסם בכתב עת כמו אלכסון, שהרי מי שמאמינים בניסים, או כיוצא בזה מאמינים באלוהים, הם הרי בורים גמורים.
השתמע מדבריך שאין טעם בדיון אודות מושגים שקשורים באמונה או בתופעות מטאפיסיות (הגם שזהו אחד הנושאים המדוברים ביותר בהיסטוריה של הפילוסופיה) שכן מדובר בבורות ובעניין שצריך להשליך לפח הזבל של ההיסטוריה.
כמו כן הערת בנוגע לנתון על פיו 75 אחוז מאוכלוסיית ארה"ב מאמינים בניסים, שאין בו חשיבות של ממש כי הם הרי מאמינים בניסים מכיוון שהם מאמינים באלוהים וזאת כאמור מכיוון שהם בורים.
מעבר לכך שלדעתי זו לא היתה טענה עניינית במיוחד, היה ניכר ממנה שלא הבנת את מהלך המאמר (ומן הסתם אני אחראי לכך, באמת אני אומר), שמתחקה בקצרה אחר מושג הנס והשימוש בו והדיון אודותיו בהיסטוריה, ולא בניסיון להחליט האם ניסים זה דבר אמיתי או לא.
כמו כן בעיקר היה נדמה (לי לפחות) שזו תגובה רגשית של עצבים על כך שיש מאמינים בעולם שהם כאמור בורים.
לשאלתך למה בכלל לפרסם מאמר כזה, בן עמי ענה "כדי לשמוע תגובות נאורות כמו שלך". הוא חשף, ובצדק, שהתגובה שלך איננה נאורה, ובמידה מסויימת, תגובה שמשקפת בורות בפני עצמה. זוהי הבורות של כל מי שסבור שעיסוק בנושאים דתיים הוא בהכרח הזוי, לא רציונלי ומיושן, ושאין בו שום ערך מוסף לכשעצמו (עבור הלא מאמינים וכל שכן עבור המאמינים הבורים גם ככה) כי הוא מבוסס על הבורות של המאמינים. נו באמת. זוהי סברה שאיננה מבוססת על שום דבר מלבד אמוציות, חלקן אולי מוצדקות, אבל עדיין רק אמוציות שקשורות אולי לשחיתות של הממסד הדתי ולהפרחה של המדע את המיתוסים הדתיים הגדולים בבחינת האמת ההיסטורית/אמפירית שלהם (הפרחה שאתאיסטים רבים חושבים שאמורה להספיק כדי לסלק את כל הדתות מעל פני האדמה).
העניין הוא שכל זה בכלל לא קשור לנושא המאמר, שהרי המאמר לא עוסק בניסים, אלא במושג הנס ובנסיון להגדיר אותו, ובאופן שבו המשמעויות שלו השתנו בין תרבויות ותקופות, במעברים בין שפות, וכולי. אני מודה ומתוודה שאותי זה מרתק.
תמוה עוזי שגם אתה וגם ז. לפניך הגבתם כאילו מדובר בכתב הגנה על ניסים והאמונה בהם. לדעתי הגבתם כך כי לא זיהיתם במאמר טון מזלזל, אולי טון שאתם מורגלים בו בדרך כלל בנושאים אלו, וחבל.
והערה אחרונה בנוגע ללייבוביץ', שגם לגביו אני חושב שטעית. לייבוביץ' לדעתי לא היה מתנגד למושג הנס, ובטח שלא לאמונה בו. הוא פשוט היה מסיט את המשמעות מן הנס עצמו, מן "העבודה הזרה" של ההתלהבות מן הפלא, אל הנגזרת הקיומית שלו כיהודי דתי בעולם שמאמין בנס ובפלא ועכשיו צריך לחיות עם זה. האמת, גם זה מרתק בעיניי והייתי שמח לפתח איתך שיחה בעניין, אבל סבורני שגם על זה תגיד שאין שום טעם. זהו בינתיים, תודה על הדיון המעניין שעוררתם.

17
בן עמי

יותם שלום. אכן עשית סדר בדברים. בדיוק לתגובה הראשונה, המזלזלת של עוזי התכוונתי. ומשנמחקה בעריכה, דברי מתייתרים ונוצר דו שיח של בלבולת חרשים ביני לבין עוזי, שאף אני לא יכול להבין ממנו, מי מגיב על מה כאן.
המאמר שלך , מרתק לטעמי, הוא בדיוק עילת הסקרנות שלי באלכסון, כמו הלגיטימציה לתת לעוזי להגיב, כאוות תבונתו.
אני שמח שאינך חש צורך לחוס עליך במחיקת התגובה הראשונה של עוזי - עילת הדיון, מבחינתי. ואם תישאר מחוקה, באמת אין טעם בהשארת התגובות כבליל קולות ללא דיון.

19
יוסי שפירא

ואם נחזור למדע הרי שאם מבינים כיום שאקראיות קיימת בכול היקום אפשר לומר שנס הוא סוג של אקראיות שתוצאתו טובה (שפינוזה צדק).