הפנים הרבות של קרול

האם התעללות בילדות באמת מובילה להדחקת זיכרונות ופיתוח אישיות מרובת פנים? הגיע הזמן לזרוק לפח את התאוריה המיושנת הזאת
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

בשיא המחלה היו לקרול עשרות אישיויות. שתיים מהן היו ילדות קטנות: לוסי, בת תשע, ו"קרול הקטנה", בת חמש, שאהבה לצפות בתוכניות טלוויזיה לילדים.
אישיות נוספת היתה זו של אישה מבוגרת בשם לואיז שהעלתה זיכרונות מטרידים: כשהיא הייתה צעירה, ההורים של קרול/לואיז התעללו בה מינית וכפו עליה לצלם פורנוגרפיה של ילדים. והייתה גם אישיות תוקפנית יותר, שהגנה על קרול והשתוללו מזעם במהלך תשאול.

אמנם המקרה הזה נשמע כמו דוגמה קיצונית להפרעת אישיות מרובת פנים (multiple personality disorder, המכונה בשפה היומיומית "פיצול אישיות"), אך המציאות, כפי שקרול גילתה בסופו של דבר, מוזרה עוד יותר. אף אחד מהפרטים האלה אינם נכונים. לא הפורנוגרפיה, לא ההתעללות המינית ולא האישיויות הרבות שלה; כולן נבראו על-ידי הפסיכיאטר של קרול. "הרופא הזה [היה] מאוד כריזמטי ומניפולטיבי," אומרת קרול. לו היה המקרה של קרול תקרית יחידה, היה אפשר לומר שמדובר במטופלת פגיעה שהושפעה ממטפל הפועל לפי הנחות מוטעות. אבל קרול אינה לבדה. אנשים המטילים ספק בהפרעת אישיות מרובת פנים, ובהם אני עצמי, שחלק גדול מהאבחנות, אם לא רובן, הן פנטזיה הנובעת מטכניקות מסוכנות ששותלות רעיונות במוחותיהם של אנשים.

הדיון סוער כבר שנים רבות, אבל בארצות הברית נוטים היום לפקפק בתקפותה של הפרעת אישיות מרובת פנים. למרות זאת, בבריטניה נערך קמפיין הקורא למודעות רבה יותר למצב הזה ולהנגשת הטיפול בו. כעיתונאית חוקרת שכותבת על הנושא הזה כבר שנים רבות, אני עושה כעת דוקטורט לגבי הפרעת אישיות מרובת פנים והמחלוקות הקשורות בה. מסתמן שישנם מטפלים בריטיים שאינם מודעים לשינוי התפיסה בנוגע להפרעה הזו מעבר לאוקיינוס האטלנטי. "שיעורי הקבלה שלהם זוכה האבחנה המפוקפקת הזו בבריטניה מדאיגים מאוד," אומר כריס פרנץ', פסיכולוג וחוקר זיכרונות שווא באוניברסיטת גולדסמיתס בלונדון. "יש כאן מיעוט גדול למדי של מטופלים שמשוכנעים ברעיונות שאינם נתמכים על-ידי ראיות."

אם עלינו להצביע על דבר אחד שמלבה את התלהבותו של הציבור לגבי הפרעת אישיות מרובת פנים, אז נצביע על הספר סיביל שראה אור בשנת 1973. הוא תואר כסיפורה האמתי של אישה בעלת שש עשרה אישיויות, ומאוחר יותר הפך לסרט פופולארי בכיכובה של סאלי פילד. לפי הערכות מסוימות, חמישית מאוכלוסיית ארצות הברית צפתה בסרט.

סיביל הפיץ את הרעיון שהתעללות בילדות עלולה להביא להתפתחותן של אישיויות רבות. ילדים שחוו התעללות דמיינו שהאירועים הנוראים האלה קרו למישהו אחר, אמרה התיאוריה, וכך החל להתפתח אלטר אגו מאחורי חומה של אמנזיה. יש מי שיוצר "אני אחר" עם כל מקרה של התעללות. ובה בעת, האישיות המקורית של הילד לא תזכור את הטראומה. האישיויות האחרות האלה יופיעו רק בזמן טיפול שנערך בבגרות: בהינתן טיפול מספק, הן עשויות אפילו להתאחד שוב לאישיות אחת.

תודות לפרק של רחוב סומסום הבינה קרול שמה שהיא תפסה עד אותו רגע כאישיויות נוספות הן למעשה רק מצבי רוח שונים

לאחר הסרט, מספר הדיווחים על הפרעת אישיות מרובת פנים החל לגדול. בשנת 1980 הוכנסה האבחנה לספר המקצועי החשוב ביותר לפסיכיאטרים בארצות הברית, ה-DSM) Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders). היא סווגה כצורה קיצונית של תסמין שכיח יותר – דיסוציאציה, או ניתוק. אנשים שחווים דיסוציאציה מרגישים מנותקים מהמציאות ועלולים לחוות גם התקפי אמנזיה. בין השנים 1980 ל-1988 דווחו ארבעים אלף מקרים של הפרעת אישיות מרובת פנים בארצות הברית לבדה. זאת לעומת מאתיים מקרים מדווחים בעולם לפני שסיביל ראה אור.

עם הזמן נעשה אופייה של ההפרעה יותר ויותר מוזר. מספר האישיויות שכל מטופל מכיל הלך וגדל: בהתחלה הממוצע לאדם היה שתיים, ואז הוא עלה וריחף בשלב מסוים בשש עשרה – מספר האישיויות של סיביל – ובסופו של דבר התנפח למאה או יותר. האישיויות יכלו להיות מהמין השני ואף חיות – במקרה מסוים סופר על אישיות של לובסטר. כבר מהתחלה עלו ספקות לגבי תקפותה של ההפרעה. ראשית, היא קושרה לרעיון נוסף שנוי במחלוקת – התיאוריה שאנחנו מסוגלים להדחיק זיכרונות של אירועים טראומתיים, שיחשפו מאוחר יותר במהלך טיפול.

כפי שספקנים אוהבים לציין, הרעיון הזה סותר את חוויותיהם היומיומיות של רוב האנשים, לפיהן אירועים בלתי נעימים מובילים דווקא לזיכרונות חדים במיוחד, לא לזיכרונות מודחקים. הספקנים אומרים שהזיכרונות האלה אינם זיכרונות קבורים שנחשפים, אלא זיכרונות כוזבים שנוצרים על-ידי טכניקות טיפול בעייתיות. אלה כוללות שאילת שאלות מנחות ועידוד המטופלים לדמיין את התרחשותם של אירועים מסוימים, לרוב בזמן היפנוזה או לאחר נטילת ברביטורטים. הראיות החזקות ביותר נגד תקפותם של הזיכרונות המשוחזרים האלה נמצאות בעבודתה של אליזבת לופטוס, פסיכולוגית מאוניברסיטת קליפורניה באירוויין. הצוות שלה הוכיח שהטכניקות שתיארתי כאן מסוגלות לייצר זיכרונות ילדות כוזבים.

לא ראיתם את באגס באני

לופטוס שכנעה אנשים להאמין שהם פגשו את באגס באני בדיסנילנד – בלתי אפשרי, מכיוון שבאגס באני הוא דמות של האחים וורנר, לא של דיסני. לופטוס מעריכה שכשליש מהאנשים מועדים ליצירת זיכרונות כאלה בנסיבות המתאימות.
את המחקרים של לופטוס אפשר לקשר למחקרים במדעי המוח המסבירים למה הזיכרונות שלנו ניתנים לזיוף. בכל פעם שאנחנו נזכרים באירוע מהעבר, הקידוד שלו הסינפסות שלנו נעשה חשיל, ולכן אפשר לשנותו.

במילים אחרות, אם אתם זוכרים במעורפל לילה לא נעים בטיול שטח שיצאתם אליו כילדים, ומישהו מבקש מכם לדמיין שבאותו לילה התעללו בכם, יש אנשים שמסוגלים ליצור זיכרון כזה. במיוחד אם האדם השואל הוא מטפל שסומכים עליו, שמשכנע את המטופל שהצרות שלו נראות כאילו הן נובעות מהתעללות שחווה כילד – ושהדרך היחידה להחלמה היא להתחיל להיזכר. "זו דרך אחת שבה דבר כזה יכול לקרות," אומרת לופטוס. "המטפל יכול לומר משהו כמו, 'שמונים אחוז מהאנשים עם התסמינים שלך חוו התעללות.'"

בהמשך לזה אומרים הספקנים שהפנים השונות של האישיות הן בִּדְיון שנוצר בזמן הטיפול. לא כולנו פגיעים לתהליך כזה, כמובן, אבל יש מיעוט שכן, במיוחד אנשים שנוטים לפנטז. כשהמטופל מתחיל להאמין לרעיון, הוא מתחיל גם להאשים את שינויי מצב הרוח שלו או תכונותיו הבעייתיות בפנים האחרות של האישיות שלו. "כשאנשים מפגינים תסמינים של הפרעת אישיות מרובת פנים, השאלה החשובה היא למה זה קורה להם?" אומרת לופטוס, שסיפקה ראיות לגבי זיכרונות כוזבים בעשרות משפטים. "אני לא חושבת שאי פעם ראיתי מקרה שהסיבה לו טראומת ילדות. ראיתי הרבה תיקים שהמטפל אחראי להם."

יש לא מעט אנשים שעברו טיפול בהפרעת אישיות מרובת פנים ואחר כך נחלו הצלחה בבית המשפט. למעשה, גל של תביעות נגד מטפלים שתומכים בהפרעה הוא זה שהביא לדעיכה במספר האבחנות שלה בשנות התשעים

בנוסף לתשאול סוגסטיבי, אנשים הושפעו גם ממה ששמעו לגבי ההפרעה בעיתונים ובטלוויזיה, אומר סטיבן ג'יי לין, פסיכולוג באוניברסיטת בינגהמפטון בניו יורק ואחד מעורכי הספר Science and Pseudoscience in Clinical Psychology. "האמונה בציבור הועצמה על-ידי תעשייה תקשורתית עולמית," אומר לין.

תנועת הזיכרון המשוחזר פנתה לכיוון מוזר בשנות השמונים, כשכמה מטפלים התחילו לדווח שהמטופלים שלהם הם קורבנות של כתות מאורגנות הסוגדות לשטן, מקריבות תינוקות ועוסקות בקניבליזם. בעקבות הדיווחים האלה נפתחו קמפיינים – כמעט ציד מכשפות ספרותי – נגד הורים או גורמים אחרים שהואשמו בהתעללות (המבוססת על סגידה לשטן) בילדים בארצות הברית, בריטניה וארצות רבות אחרות.
היו אנשים שטענו שהם שחזרו זיכרונות מהרחם, מחיים קודמים וממפגשים עם חייזרים. "אם אתם מאמינים בתקפותן של טכניקות שחזור זיכרון, אז אתם צריכים להאמין גם בחטיפות חייזרים," אומר כריס פרנץ'. "אותן טכניקות מופעלות בשני המקרים."

הפסיכיאטר של קרול האמין בזה. קרול התחילה בטיפול אחרי שסבלה ממתח שנבע מהיותה אם יחידה שלומדת באוניברסיטה ועובדת במקביל בשתי עבודות.
היא אמרה לפסיכולוג באוניברסיטה שלה שכאשר היא נמצאת תחת לחץ היא עוברת ל"טייס אוטומטי" כדי להצליח להמשיך במה שהיא עושה. המטפל ראה בזמן סימן לדיסוציאציה ודחק בה להיפגש עם מומחה להפרעת אישיות מרובת פנים.
ואכן, הפסיכיאטר הזה אבחן את קרול כלוקה בהפרעה כבר במפגש הראשון שלהם. וכך יצאו לדרך שנים של טיפול שבמהלכן אימצה קרול כמה רעיונות פנטסטיים – כולם בחסות המטפל שלה. לפי הרעיונות האלה, לא זו בלבד שההורים שלה התעללו בה, אלא שהם גם היו חלק מכת הסוגדת לשטן, ושהיא נחטפה על-ידי חייזרים.
שלא במפתיע, בריאותה הנפשית של קרול לא השתפרה. היא התנכרה להורים שלה וסבלה מסיוטים. "התלוננתי שהמצב שלי מחמיר ונאמר לי שבטיפול בהפרעת אישיות מרובת פנים המצב תמיד מחמיר לפני שמחלימים," היא אומרת.
אחרי כמה שנים, קרול מרדה. "אמרתי לו שאני לא רוצה להמשיך בטיפול כי זה עושה אותי חולה," היא אמרה.

תודות לפרק של רחוב סומסום הבינה קרול שמה שהיא תפסה עד אותו רגע כאישיויות נוספות הן למעשה רק מצבי רוח שונים. "הנושא שכרובי וקרמיט הציגו באותו יום הוא רגשות," היא נזכרת. "הבובות תיארו רגש ואז הסבירו לצופים איך הן מרגישות והדגימו איך הרגשות האלה גורמים להן להיראות." באותו רגע נפל לקרול האסימון. היא הבינה שלאדם עשויים להיות רגשות שונים בלי שהאישיות שלו תשתנה. "נזכרתי שלפני הטיפול אף פעם לא הייתי צריכה להחליף אישיות כשהרגשתי רגש שונה מתעורר."

קרול הפסיקה להתנהג כאילו יש לה כמה אישיויות. בסופו של דבר היא הבינה שהזיכרונות ה"משוחזרים" שלה הומצאו גם כן. להבנה הזאת היא הגיעה בעזרת ה-False Memory Syndrome Foundation, המבוססת בפילדלפיה. הקרן הזאת הוקמה כדי לתמוך במשפחות שהואשמו לא בצדק בהתעללות. בשנתיים הראשונות להקמתה כבר פנו לקרן ששת אלפים משפחות. בסופו של דבר ניסתה קרול לתבוע את המטפל שלה על רשלנות רפואית, אבל אחרי מגוון עיכובים, התיק נפסל מחוסר מעש. מהסיבה הזו שונו במאמר הזה שמה האמתי של קרול ופרטים מזהים אחרים.

יש לא מעט אנשים שעברו טיפול בהפרעת אישיות מרובת פנים ואחר כך נחלו הצלחה בבית המשפט. למעשה, גל של תביעות נגד מטפלים שתומכים בהפרעה הוא זה שהביא לדעיכה במספר האבחנות שלה בשנות התשעים. התיק פורץ הדרך עסק בפסיכיאטרית ממינסוטה בשם דיאן יומננסקי, שקבעה כי למטופלת שלה יש הפרעת אישיות מרובת פנים שמקורה בהתעללות מינית בילדות. המטופלת קיבלה מעל לשני מיליון דולר אחרי שחבר המושבעים קבע שהזיכרונות כוזבים.

בעקבות התיק הזה הוגשו תביעות נוספות שזכו גם הן. תיק נגד בנט בראון, פסיכיאטר משיקגו, עסק במטופל עם שלוש מאות אישיויות שונות. בפשרה שהושגה הוחלט על סכום חסר תקדים של 10.6 מיליון דולר. "הסיכון לחבות משפטית חיסל בפועל את רוב הקליניקות שעסקו בהפרעת אישיות מרובת פנים בתוך בתי חולים," אומר כריס ברדן, פסיכולוג ועורך דין שארגן חלק גדול מתביעות הרשלנות הרפואית. רישיונותיהם של חלק מהתומכים המרכזיים של שחזור זיכרון והפרעת אישיות מרובת פנים נשללו או הוגבלו. ההשפעה ניכרת גם בירידה חדה במחקר הרפואי של ההפרעה. "רוב השטויות הקשורות להפרעת אישיות מרובת פנים נעצרו לגמרי," אומר ברדן.

באירופה, הנוטה פחות לתביעות והתדיינות, הפרעת אישיות מרובת פנים היא אבחנה מקובלת יותר גם כיום. כאילו החדשות על השינוי ביחס לאבחנות האלה לא חצו את האוקיינוס האטלנטי

הפרעת אישיות מרובת פנים אמנם לא נמחקה מהספרות הפסיכיאטרית – היא מכונה כיום הפרעת זהות דיסוציאטיבית – אך אין ספק שסר חנה. הפסיכיאטר הבולט אלן פרנסס, למשל, שפיקח על המהדורה הרביעית של ה-DSM, אומר כעת שהעלייה באבחנות ההפרעה בשנות השמונים היתה "גחמה מתעתעת." בספר שהוא כתב יחד עם עמית, הוא אומר: "אנחנו לא מכחישים כליל את קיומה של הפרעת זהות דיסוציאטיבית. יחד ראינו שלושה מקרים אותנטיים בארבעים וחמש שנות עבודה בינינו."

רתיעה

בשנת 2006 חתמו שמונים ושלושה פסיכולוגים וחוקרי זיכרון על הצהרה בתור "ידידי בית המשפט" – מומחים בלתי תלויים המייעצים לתיקים משפטיים. בהצהרה זו הם מעידים נגד קיומה של הפרעת אישיות מרובת פנים. "כולנו הסכמנו שעצם הרעיון של זיכרונות מודחקים והפרעת אישיות מרובת פנים הוא מיתוס מזיק," אומר ברדן, מחבר המסמך ואחד החותמים.

עלו שאלות גם בנוגע לסיביל. לפי ספר משנת 2011, Sybil Exposed, המטופלת המדוברת היתה אדם מעורער שנוצל על-ידי מטפלת ועיתונאית רודפות פרסום.
אבל באירופה, הנוטה פחות לתביעות והתדיינות, הפרעת אישיות מרובת פנים היא אבחנה מקובלת יותר גם כיום. כאילו החדשות על השינוי ביחס לאבחנות האלה לא חצו את האוקיינוס האטלנטי. "היינו בפיגור כשהמקרים האלה הלכו והתרבו בארצות הברית, וכעת אנחנו בפיגור כשהם בדעיכה," אומר כריס פרנץ'.

בשנה שעברה, למשל, חוקרים בריטים והולנדים פרסמו מחקר סריקת מוח של אחד עשר אנשים הלוקים לכאורה בהפרעת אישיות מרובת פנים. המטופלים שכבו בסורק PET והתבקשו לדבר על חוויה טראומתית שרק אחת האישיויות שלהם מודעת לה, בזמן שהם בתוך אותה אישיות. ואז, לאחר שהם עברו לאישיות שונה, האירועים המטרידים "הוזכרו" להם. באישיות הראשונה התגלתה פעילות מוחית רבה יותר מאשר בשנייה, שלכאורה לא היתה מודעת לאירועים. ההבדל לא היה גדול כל כך עם קבוצת בקרה של אנשים שהתבקשו לדמיין שיש להם כמה אישיויות. החוקרים אמרו שהניסוי שלהם מוכיח שהפרעת אישיות מרובת פנים היא אמתית.

הספקנים לא השתכנעו. "אנשים [עם הפרעת אישיות מרובת פנים] עיצבו את הזהויות והזיכרונות שלהם לאורך שנים," אומר סקוט לילינפלד, פסיכולוג מאוניברסיטת אמורי באטלנטה. "הזיכרונות האלה מושרשים עמוק, והאנשים האלה מאמינים בהם בכנות."
לפי מחקר שנערך לאחרונה וכלל יותר משלוש מאות מטפלים בבריטניה, יותר משליש מהם טיפלו באדם עם הפרעת אישיות מרובת פנים. שיעור דומה של מטפלים חשבו שהטענות לגבי התעללות הקשורה לסגידה לשטן הן בדרך כלל נכונות. זאת למרות העובדה שחקירות משטרתיות רבות לא מצאו ראיות להתעללות מהסוג הזה, ושכיום מקובלת התפיסה שמדובר במיתוס.

למרות התביעות המוצלחות הרבות, נותרו רשתות חופפות של מאמינים בהפרעת אישיות מרובת פנים, זיכרונות משוחזרים והתעללות של כתות שטניות. מדובר במטפלים, "קורבנות" ותומכי תיאוריות קונספירציה שמפרסמים ספרים, מנהלים אתרים ועורכים ועידות. בחודש מרץ, לדוגמה, "הקמפיין להכרה בדיסוציאציה וריבוי זהויות " (Campaign for the Inclusion and Recognition of Dissociation and Multiplicity), ערך את המפגש הלאומי השני שלו בלונדון. כמאתיים אנשים השתתפו. הם שואפים להשיג הכרה רחבה יותר בהפרעת אישיות מרובת פנים ומבקשים ששירות הבריאות הלאומי של בריטניה יממן טיפול ארוך טווח בהפרעה.
האם יש סיכוי שזה יקרה? "בואו נקווה שבדיוק כפי שבריטניה הלכה בעקבות ארצות הברית וקיבלה את האבחנה של הפרעת אישיות מרובת פנים מלכתחילה, היא תלך בעקבותיה כעת ותדחה אותה," אומר פרנץ'.

כל הזכויות שמורות לאלכסון. 

@2013 New Scientist Magazine, Reed Business Information Ltd. All rights reserved. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רוזי ווטרהאוס , New Scientist.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על הפנים הרבות של קרול

01
אסף

כמו ש"פורנוגראפיה היא עניין של גיאוגרפיה" כפסיקתו של ווילסון, שופט ביהמ"ש העליון של ארה"ב, כך גם פסיכיאטריה היא עניין של אופנות, תרבות ומצבי רוח. קשה להסתמך על תחום שאבחנותיו מסתמכות על פנומנולוגיה (כגון "מצבי רוח משתנים, הסתגרות, התפרצויות זעם, שינויים בדימוי העצמי "ועוד ועוד הגדרות שאין בינם לבין מדע מדויק דבר) לראיה, הומוסקסואליות נחשבה בעבר הפרעה ב D.S.M וכיום היא מחוץ ל"תנ"ך בריאות הנפש האמריקאי", סכיזופרניה מתפצלת לתתי מחלות ותאחדת שוב לפי נהיית הלב של חברי ועדת כתבי הקודש המלומדים. כמה תביעות רפואיות מוצלחות העלימו אבחנה פופולרית מן העולם..עכשיו אני מבין את ההגדרה "פסיכיאטריה משפטית"..