הקץ לאומות המאוחדות

מוסדות בינלאומיים כמו האו"ם והבנק העולמי נכשלו נחרצות בסיוע למדינות הפחות מפותחות בעולם. דווקא צורת הממשל המוצלחת של האינטרנט מרמזת על דרך יעילה יותר לשיתוף פעולה גלובלי
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בדצמבר 2012, ראינו שני מודלים לפתרון בעיות עולמיות המנוגדים זה לזה. מחד גיסא, ראינו את נציגיהן של יותר מ-190 ממשלות בפגישה בדלתיים סגורות בדובאי, שם הם תכננו כיצד יש להפעיל את האינטרנט ומי צריך לשלם על הפעלתו. איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי (ITU), סוכנות או"ם בלתי מוכרת שנתנה את חסותה לפגישה, אמונה על קביעת תקנים טכניים לטכנולוגיות התקשורת בעולם. בשנת 1988, הפעם האחרונה שהקבוצה נפגשה, אוטוסטרדת המידע נחשבה לדיבורים של חנונים, ורשת האינטרנט לא היתה קיימת. צמיחתו האדירה של האינטרנט התרחשה לא בזכות ה-ITU, אלא למרות ה-ITU.

מאידך גיסא ראינו את המערכת האקולוגית המתנהלת באופן עצמאי ומפעילה את האינטרנט כיום. היא אינה נשלטת על-ידי מדינות, אבל שפר חלקה לקבל את תמיכתן של דמוקרטיות מערביות רבות. אלה חששו מאג'נדה אפלה בדובאי. "מדינות ותאגידים רבים היו רוצים להדק את אחיזתן באינטרנט," אומר טים ברנרס-לי, ממציא האינטרנט. "המערכת המפקחת על האינטרנט, מערכת מרובת-בעלי-עניין, פועלת היטב, ואנחנו צריכים לשמר את הפתיחות שלה."

הממשל העולמי יכול להיות כעת בבעלותם המשותפת של מגוון בעלי עניין, כולל ארגונים לא ממשלתיים, תאגידים על-לאומיים, מדינות שצמיחתן מהירה וישויות ממשלתיות מסורתיות שונות

לתת לסוכנות או"ם טכנית, עלומת שם, שפועלת בשיטת "הצבעה אחת פר מדינה", להחליט מי עושה מה בשלב הבא של התפתחות האינטרנט, הוא דבר שנראה לרבים כמו האנטיתזה של מה שהאינטרנט מייצג. הבלוגוספירה התמלאה בדיבורים לגבי הצעותיהן של ממשלות רודניות וחברות טלקומוניקציה רודפות בצע. הצעה אחת של הממשלה הרוסית קראה להשתלטות ה-ITU על האינטרנט. הצעה אחרת, של חברות טלקומוניקציה אירופיות, אפשרה למפעילות האינטרנט לגבות כסף מספקיות תוכן ברוחב פס גבוה, כגון יוטיוב.
חששותיו של ברנרס-לי היו מוצדקים. ההסכם הסופי שניסח ה-ITU, נשא בחובו פוטנציאל לנזק כה גדול, עד ש-55 מדינות סרבו לחתום. הן העדיפו להמשיך עם מודל פיקוח מרובה-בעלי-עניין, זה שהניע את צמיחתו המרהיבה של האינטרנט.

צורת הממשל המוצלחת של האינטרנט עד היום מרמזת על דרך שונה לחלוטין של שיתוף פעולה עולמי, שתשלים, ואף תחליף, את זו שמבוססת על מדינות הלאום, בדיוק כפי שמדינת הלאום עצמה נבנתה על יסודותיהן של צורות ממשל קודמות. תודות לכמה גורמים, הממשל העולמי יכול להיות כעת בבעלותם המשותפת של מגוון בעלי עניין, כולל ארגונים לא ממשלתיים, תאגידים על-לאומיים, מדינות שצמיחתן מהירה וישויות ממשלתיות מסורתיות שונות. גם לאזרחים בודדים יש יכולת חסרת תקדים להשתתף ולהשתלב בפעילויות עולמיות. כפי שאמר פעם מזכ"ל האו"ם לשעבר, קופי אנאן, "אנחנו חיים [כעת] בעולם שבו בעיות אנושיות אינן מופיעות תמיד בצירוף דרכון לאומי".

אנחנו עדים בבירור לתחילתו של גל של מודלים חדשים לפתרון בעיות עולמיות; נקרא להם רשתות פתרון עולמיות. אבל רשתות חדשות אלה מעוררות אוסף של שאלות ואתגרים. נראה שהן טומנות בחובן הבטחה רבה, אבל איך נוכל להבטיח את הלגיטימיות, האחריותיות והיעילות שלהן ככלים לצדק חברתי ושיתוף פעולה עולמי?

לאורך המאה ה-20, מדינות הלאום שיתפו פעולה בבניית מוסדות עולמיים לפתרון בעיות עולמיות. רבים מהם הוקמו בעקבות מלחמת העולם השנייה. בשנת 1944, התאספו 44 בעלות ברית בברטון וודס, ניו המפשיר, כדי לפתח סדרה של מערכות יחסים מסחריות ופיננסיות שישרתו את העולם התעשייתי. כך נולדו קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי, ובסופו של דבר, האומות המאוחדות (1945), ה-G8 (ב-1975), ארגון הסחר העולמי (1995) וארגונים רבים אחרים המבוססים על מדינת הלאום. חלקם הם מוסדות רשמיים המטפלים בסוגיות רבות; אחרים הם יוזמות עולמיות שמטרתן פתרון בעיות, כגון ועידת קופנהגן לשינוי האקלים.

הכלכלה העולמית הפחיתה את חשיבותה של טריטוריה; נכסים פיזיים וגבולות הפסיקו לשמש כשדה קרב תחרותי

אך מתברר שרבים מהם אינם יעילים. עדיין אין לנו הסכם שמגדיר כיצד לעצור את שינוי האקלים, או להילחם בעוני, או למשול על המערכת הפיננסית העולמית. במשך עשרות שנים, מוסדות בינלאומיים גדולים כגון האו"ם והבנק העולמי נאבקו בכמה מהבעיות העיקשות ביותר של העולם. הכלכלה העולמית הפחיתה את חשיבותה של טריטוריה; נכסים פיזיים וגבולות הפסיקו לשמש כשדה קרב תחרותי. סדר היום של הממשלה הלאומית הולך ומתמלא בפריטים שדורשים תגובה בינלאומית, או בפריטים שאין בכוחה של מדינה אחת לְפָתְרָם.

שיקומה המהיר של אירופה ופיתוחן המהיר לא פחות של הודו ומזרח אסיה בזכות המהפכה הירוקה, נחשבים להצלחות כבירות של שיתוף הפעולה הבינלאומי. מצד שני, שיתוף פעולה בינלאומי ומוסדות בינלאומיים נכשלו נחרצות בהבאת שיעור דומה של פיתוח כלכלי וחברתי לאזורים הכי פחות מפותחים בעולם.

האם פשוט קשה מדי לפתור את הבעיות של ימינו? ואולי יש לתמוך במוסדות ומנגנונים מסורתיים עם מודלים שיתופיים חדשים? נדמה שהמוסדות הבינלאומיים שקמו אחרי מלחמת העולם השנייה עודם נחוצים, אבל אינם מספיקים. לעתים קרובות, אינטרסים עצמיים לאומיים מקבלים עדיפות ולא משאירים מקום לקולות אזרחיים אותנטיים; הם מתעלמים מרשתות אזרחיות שמתנהלות באופן עצמאי ומתגבשות סביב סוגיות חשובות.

עד כה קיימות כמה רשתות עולמיות הפועלות בכמה רמות, מלבד האינטרנט. אבל צצות גם יותר ויותר בעיות שהן עולמיות במהותן

עליית האינטרנט ממשיכה לשנות באופן מהותי את האופן שבו עסקים מתנהלים, ממשלות פועלות ואינדיבידואלים מתקשרים ביניהם. זה הזרז הגדול ביותר אי פעם של פיתוח כלכלי וחברתי. חלוצי האינטרנט יצרו אותו כפלטפורמה פתוחה לשיתוף נתונים, אבל כעת הוא מדיום שמשנה את כללי המשחק. בלב הצמיחה המדהימה הזו – וזה הדבר שמבדל את האינטרנט מאמצעי התקשורת האחרים – נמצאים פתיחותו, הישג ידו העולמי, ומודל מרובה-בעלי-עניין לפיתוח וניהול. האינטרנט מפחית קיצונית את עלויות שיתוף הפעולה, מה שמאפשר גישות חדשות לשיתוף פעולה עולמי ופתרון בעיות עולמיות.

על-ידי קיצוץ עלויות ביצוע העסקאות ושיתוף הפעולה, האינטרנט משנה את המבנים העמוקים של רוב המוסדות. כבר זמן רב אומרים, למשל, שטיטנים קפיטליסטיים כגון הנרי פורד משבחים את מעלותיה של כלכלת השוק, אבל מנהלים את תאגידיהם כמו כלכלות מתוכננות. החברות החכמות של ימינו משתמשות באינטרנט כדי להנגיש ולרתום לטובתן ידע, משאבים ויכולות שנמצאים מחוץ לכותליהן. הן יוצרות הקשר מתאים לחדשנות, ואז מזמינות את הלקוחות, השותפים, וגורמים צד שלישי ליצור יחד את המוצרים והשירותים שלהם.

אחת התוצאות היא שמודלים חדשים של שיתוף פעולה וייצור קוראים תיגר בהצלחה על תאגידים מסורתיים. שתי דוגמאות לזה הם החלוצים שייצרו את תוכנת הקוד הפתוח לינוקס והאתר השיתופי ויקיפדיה. מתנדבים במקומות שונים יוצרים פרויקטים מהירים, נזילים וחדשניים שמתעלים בביצועיהם על אלה של החברות הגדולות והממומנות ביותר.

בעזרת המהפכה הדיגיטלית, עוברות ממשלות לאומיות, אזוריות ומקומיות ממבנה ביורוקרטי אנכי למודלים שלטוניים בעלי מאפיינים של רשת. קיים שטף של רעיונות לגבי תפקידה של הממשלה, הציפיות ממנהיגים פוליטיים, וחלוקת העבודה בכוחות שמגדירים מהו ממשל. על ממשלות לתמוך בחברות וכלכלות המתמודדות עם שינוי האקלים, חוסרים באנרגיה ושינויים דמוגרפיים. הן נעשו חלק אחד בלבד מרשתות של כוח והשפעות מנוגדות, וסמכותן תלויה בהן יותר ויותר. מממשלות הופכות לפלטפורמה ליצירת ערך ציבורי וחדשנות חברתית. הן מספקות משאבים, קובעות כללים ומגשרות בעימותים, אבל מאפשרות לאזרחים, לארגונים ללא מטרות רווח ולמגזר הפרטי לעשות את רוב העבודה. חדשנות כזו נדרשת כיום על הבמה העולמית.

לעבר מודל חדש

Avaaz.org

הפגנה של Avaaz נגד קידוחי העומק. הארגון מונה 16 מיליון חברים

לרשתות החדשות לפתרון בעיות עולמיות יש ארבעה מאפיינים: הן חייבות להיות מגוונות, לתקוף בעיות עולמיות, להשתמש בכלי תקשורת דיגיטלית ולהיות משוחררות משליטתן של מדינות. הרשתות האלה כוללות משתתפים המגיעים לפחות משניים עד ארבעה מעמודי התווך של החברה – מוסדות ממשלתיים או בינלאומיים; אינטרסים תאגידיים או עסקיים; החברה האזרחית; ואזרחים בודדים – שיכולים כעת למלא תפקיד חשוב בפתרון בעיות עולמיות על-ידי בניית קואליציות. האתגר הוא לשלב משאבים ולהתמודד בצורה שיתופית עם החלוקות האתניות, הלשוניות, הגיאוגרפיות, הפוליטיות, וכן החלוקה של עסקים-ממשלה-חברה אזרחית. בנוסף, על הרשתות להיות עולמיות, או לפחות רב-לאומיות, ולכלול משתתפים מיוֹתֵר ממדינה אחת. עד כה קיימות כמה רשתות עולמיות הפועלות בכמה רמות, מלבד האינטרנט. אבל צצות גם יותר ויותר בעיות שהן עולמיות במהותן.

על הרשת להיות רשת של המאה ה-21, כלומר לרתום לטובתה כלים ופלטפורמות של תקשורת דיגיטלית כדי להשיג את מטרותיה. אף על פי ששותפויות בין מגזרים שונים של החברה נוצרו עוד לפני האינטרנט, המודלים החדשים הם אותן רשתות שהאינטרנט מאפשר את קיומן.
גם אם מדינת הלאום יוצרת את הרשת, אסור לרשת להיות תחת שליטתה. הרשת חותרת לשפר את מצב העולם על-ידי פיתוח נהלי מדיניות חדשים או פתרונות חדשים, השפעה על מדינות ומוסדות, או תרומה אחרת לפיתוח כלכלי וחברתי, זכויות אדם, קיימות, דמוקרטיה, שיתוף פעולה עולמי, בניית פלטפורמות מעצימות וממשל עולמי.

רשתות פתרון עולמיות

רשתות בלתי לאומיות חדשות, הכוללות בעלי עניין מהחברה האזרחית, המגזר הפרטי, הממשלה וכן אזרחים בודדים, ממלאות תפקיד משמעותי בפתרון בעיות עולמיות ומאפשרות לכונן שיתוף פעולה עולמי וממשל עולמי. המחקר שלי מראה שקיימים תשעה סוגים של רשתות: רשתות אינטרס, רשתות תפעוליות ויישומיות, רשתות ידע, רשתות מדיניות, "כלבי שמירה", פלטפורמות, רשתות תקינה עולמיות, רשתות ממשל ומוסדות מרושתים.

רשתות אינטרס: קבוצות אינטרס קיימות מאז ימיהן של התרבויות המוקדמות ביותר. אבל קידום אינטרסים עולמי הוא תופעה חדשה יחסית, שבאה עם הגלובליזציה. בשנת 1969 היתה תנועה עולמית שקראה להסגת כוחות ארצות הברית מווייטנאם, ושיאה היה ביום מחאה עולמי ב-15 באוקטובר של אותה שנה. יום ההפגנות ההוא תוכנן במשך 18 חודשים ותואם בראש ובראשונה בעזרת דואר ושיחות טלפון. ובימינו, תנועת Kony 2012 גייסה כמעט 100 מיליון אנשים, במהלך שבועיים, לקמפיין שהתריע בפני ממשלות על הזוועות שמבצע שר המלחמה האוגנדי, ג'וזף קוני. התנועה אמנם הייתה פגומה, אך היא הראתה כיצד קידום אינטרסים יכול לצבור מהירות חסרת תקדים.

Avaaz.org הוא ארגון שמתאר את עצמו ככליא ברק שממיר חששות ציבוריים רחבים לקמפיין ממוקד. הוא מתזמר את קולם של 16 מיליון חברים ביותר מ-190 ארצות. הוא פועל באותם רגעי "נקודת מפנה" במשברים ברחבי העולם, כאשר קול צעקה ציבורי עשוי להכריע נושא מסוים. מבחינתה של כל מדינה, ובכל נושא, רגעים כאלה עשויים להגיע רק פעם או פעמיים בשנה. אבל מכיוון ש-Avaaz עובד עם ארצות רבות כל כך בסוגיות רבות כל כך, הזדמנויות לנקודת מפנה צצות כמה פעמים בשבוע. Avaaz מחליט באילו מטרות לתמוך בעזרת סקר שבועי של 10,000 חברים הנבחרים באקראי. הארגון הזה הוא דוגמה מעולה לאלפי רשתות האינטרסים שחותרות לשנות סדר יום או מדיניות של ממשלות, תאגידים ומוסדות אחרים.

רשתות תפעוליות ויישומיות: ישנן רשתות שמיישמות בעצמן את השינוי שאליו הן חותרות, כיוון שהן מחזקות ואף עוקפות מוסדות מסורתיים. CrisisCommons היא רשת שמאגדת קהילה עולמית של מתנדבים הנשלפים מארגונים שנותנים מעלה למשברים וסוכנויות ממשלתיות; לעתים אלה אזרחים בודדים. הם עובדים יחד כדי לבנות ולנצל כלים טכנולוגיים שיעזרו לתת מענה למשברים וישפרו מוכנות לקראת משברים.

מאז שנת 2009, CrisisCommons מתאמת מענה למשברים כגון רעידות האדמה בהאיטי, צ'ילה ויפן, והשיטפונות בתאילנד, נאשוויל ופקיסטאן. יש מי שטוען שרשתות כמו CrisisCommons היו חשובות יותר בהתמודדות עם הוריקן סנדי מאשר מוסדות מסורתיים כמו הצלב האדום. ה-Global Health Program, תוכנית שממומנת על-ידי קרן ביל ומלינדה גייטס, חותרת להאיץ פיתוחים מדעיים וטכנולוגיים שיתמקדו בבעיות רפואיות חמורות במדינות מתפתחות ויחסלו אותן. ישנן רשתות, כמו הצלב האדום, שקיימות עוד לפני האינטרנט, אבל השתנו בזכות הופעתו.

רשתות ידע: לפני האינטרנט, ניסו התאחדויות שונות של חוקרים או מוסדות מחקר לייצר ידע חדש שישפר את מצב העולם. מאמציהם נפגעו בגלל אטיותו של שירות הדואר או הזמן הרב שנדרש לאנשים להגיע בטיסה למקומות שונים. כיום, יש גל של רשתות ידע המפתחות סוגים שונים של חשיבה , מחקר, רעיונות ונהלי מדיניות חדשים. הן שמות דגש על יצירת רעיונות חדשים, ולא על קידומם.

TED (Technology, Entertainment and Design) היא רשת עולמית בבעלות קרן סאפלינג, קרן פרטית ללא מטרות רווח. היא הוקמה כדי לייצר ולהציג "רעיונות ששווה להפיץ", והסרטונים שלה לבדם נצפו על-ידי מאות מיליוני אנשים. ה-Global Network for Women and Children's Health Research חותרת לפתח ידע על שיעורי התמותה של נשים וילדים בעולם המתפתח.
רשתות מדיניוּת: מדהים לגלות שרשתות שאינן מתבססות על מדינות לאום מפתחות כיום נהלי מדיניות עולמיים. ה-International Competition Network היא רשת וירטואלית בלתי רשמית של סוכנויות, שמטרתה לקדם דיון ותמימות דעים בנושא תחרות, ולייצר מדיניות שתהיה תקפה לכלל קהילת ההגבלים העסקיים העולמית. זו הרשת הבינלאומית היחידה שמוקדשת כולה לאכיפת חוקי תחרות.

רשתות מדיניוּת כאלה אינן מבוססות על מדינות לאום, והן משלבות שחקנים שאינם ממשלתיים ביצירת מדיניות ממשלתית. אין כל הגדרה רשמית לקשר שלהן עם רשויות השלטון או ארגונים ממשלתיים רשמיים, ואלה האחרונים עשויים להקים, לעודד ואף להתנגד להן. עם זאת, בזכות שיתוף פעולה בין בעלי עניין מכל העולם, הן הופכות לכוח מוחשי בפיתוח מדיניות עולמית. פעילויותיהן מכסות את כל טווח השלבים שבתהליך יצירת המדיניות. הן לא מסתפקות בהגשת הצעות ובשדולנות, אלא עוסקות גם בקביעת סדר יום, ניסוח מדיניות, קביעת חוקים, תיאום, הטמעה והערכה.

כלבי שמירה: כלבי השמירה מפקחים על מוסדות כדי להבטיח התנהלות נאותה. תחומי העיסוק כוללים שחיתות, איכות סביבה ושירותי פיננסיים. אחת הרשתות היעילות והמשפיעות ביותר היא Human Rights watch. חברי ארגון זה כוללים אינדיבידואלים, גופי שלטון שונים וקבוצות תקשורת. עם יותר מ-250 אנשים בצוות, הארגון חוקר את תנאי זכויות האדם ביותר מ-70 מדינות.

מתנדבים של אנונימוס מפגינים מול מרכז סיינטולוגי באוקלנד. צילום: אנונימוס

מתנדבים של אנונימוס מפגינים מול מרכז סיינטולוגי באוקלנד. צילום: אנונימוס

הוא מסתמך על תרומות אישיות למימון, ובזכות עליית האינטרנט, הוא מתנהל בפלטפורמה הטכנולוגית בלבד.
כלבי שמירה נמצאים בעסקי השקיפות, ולכן זו תקופה טובה להיות כלב שמירה; ממשלות, חברות ומוסדות אחרים פועלים כיום בעולם של היפר-שקיפות. ולכן, אם מוסד הולך להיות עירום – ובאמת שאין לו ברירה – כדאי לו להיות במצב טוב.

פלטפורמות: ישנן רשתות שמספקות פלטפורמות התארגנות לרשתות אחרות. דוגמה אחת היא Ushanidi, שבתחילתה פיתחה דו"חות ממופים של אלימות בקניה שלאחר הבחירות ב-2008. קנייתים יכלו להשתמש בהודעות טקסט, בדוא"ל וברשת כדי לדווח על תקריות של אלימות. כיום מציעה Ushanidi מערכת מיפוי וניהול תוכן לכל המעוניין. מטרתה היא לעזור למערכות של התראה ראשונית ומערכות לוויזואליזציה של נתונים במקרים של תגובה והתאוששות. המערכת מתמקדת בטלפונים ניידים, מכיוון שבאזורים רבים בעולם אין גישה נוחה לאינטרנט.

עד היום, הפלטפורמה הגמישה שימשה בדיווח על חוסרים רפואיים באפריקה, בניטור אלימות בעזה ובניטור הבחירות בהודו ומקסיקו. הוושינגטון פוסט אף שיתף פעולה עם Ushanidi בשנת 2010 כדי למפות מיקומים של מחסומי דרכים ומפלסות שלג בעת סופת השלג הידועה לשמצה של וושינגטון, הנפילה הכבדה ביותר בעיר מזה כמעט 50 שנה.

רשתות תקינה עולמיות: תקנים תמיד פותחו על-ידי שיתופי פעולה בין מדינות. כיום, ישנן רשתות שאינן שייכות למדינה, ומפתחות תקנים בכל תחומי המפרט טכני. בין שמדובר בגודל של לבנים, מידות של מסילות, חשמל, טלפונים או מחשבים, תקנים מילאו תפקיד מכריע בפיתוח ושגשוג כלכלי.

מוסדות המבוססים על מדינות, כגון ארגון התקינה הבינלאומי, הובילו בעבר את העשייה. אבל בהינתן מספרם ההולך וגדל של תחומים שדורשים תקינה, מורכבותם והדרישה למעורבותם של בעלי עניין רבים, המודלים החדשים והמרושתים לתקינה נראים מתאימים מתמיד. האינטרנט עצמו מוכיח זאת. איגוד האינטרנט העולמי וה-Internet Engineering Task Force שלו ניסחו ביעילות את התקנים שמאפשרים לאינטרנט לתפקד.

האם חסרה לרשתות  מרובות-בעלי-עניין לגיטימיות כי הן לא נבחרו באופן דמוקרטי?

רשתות ממשל: באופן בלתי נתפס, קיימות כיום רשתות שאחראיות למשול במשהו באופן עולמי, אך על פי שהן לא כוללות ממשלות. הדוגמא הבולטת ביותר היא ה- Internet Corporation for Assigned Names and Numbers (ICANN), ארגון ללא מטרות רווח שמתאם את מערכת המזהים הייחודיים של האינטרנט ומבטיח גישה שוטפת לאנשים ברחבי העולם.

החזון של ICANN הוא "עולם אחד. אינטרנט אחד." הוא משתמש ב"מודל מרובה-בעלי-עניין, שפועל מלמטה למעלה ומבוסס על תמימות דעים ". לפי מודל זה יכולים חברים בתת-קבוצות להעלות בעיות עקרוניות, וההתנדבות לרוב קבוצות העבודה פתוחה כמעט לכל אחד. שלא כמו המודל של ה-ITU בדובאי, כאן יכולים אזרחים רגילים ברחבי העולם להציע את נקודות מבטם ולהשפיע על הכיוונים העתידיים של האינטרנט.

מוסדות מרושתים: ישנן רשתות שמספקות טווח רחב כל כך של יכולות, עד שאפשר לתארן כמוסדות מרושתים. הן אינן שייכות למדינה; הן רשתות המבוססות באמת ובתמים על ריבוי בעלי עניין. דוגמה טובה לזה היא הפורום הכלכלי העולמי. מה שהתחיל לפני יותר מארבעה עשורים כפגישה של מנהלים אירופאים בכפר הסקי השוויצרי דאבוס, התפתח לכדי פלטפורמה לדיון בבעיות עולמיות דחופות ופתרונן.

האינטרנט מילא תפקיד גדול בהפיכת הפורום מסדרה של מפגשים לשיתוף פעולה שנמשך לאורך כל השנה וכולל אלפי מנהיגים מעולם העסקים, הממשלות, החברה האזרחית והאקדמיה. עם הפיכתו מ"טרסט מוחות" ל"טרסט פעולה", פיתח הפורום כמה קהילות שחוקרות בעיות עולמיות ופועלות לפתרונן.

רשתות מרובות-בעלי-עניין נראות מבטיחות וכבר הספיקו להשפיע באופן מהותי על העולם. אך הן גם מעלות כמה שאלות קשות. האם חסרה לרשתות האלה לגיטימיות כי הן לא נבחרו באופן דמוקרטי? את האינטרסים של מי הן מקדמות? למי הן נותנות דין וחשבון? האם הן פתוחות להשתתפות של האנשים המתאימים? ייתכן שהאו"ם מתאים פחות ופחות ככלי לשיתוף פעולה עולמי, אבל לפחות נראה שהוא גוף מייצג ולגיטימי, ושהנציגים המופיעים בו נותנים דין וחשבון, בתיאוריה, לממשלות הלאומיות שמרכיבות את הארגון.

הרשת מאפשרת צורות חסרות תקדים של משא ומתן בקנה מידה בינלאומי, אבל רק מעט ידוע על האופן שבו זה קורה, או האופן שבו זה יכול לקרות בצורה הטובה ביותר. פֶן המפּסון, שעומד בראש התוכנית לביטחון לאומי במרכז לחדשנות במשילות בינלאומית, שואל "כיצד רשתות כאלה דנות בינן לבין עצמן במטרה ליצור קואליציות מעשיות, וכיצד הן דנות עם רשויות המדינות? מדוע חלק מהדיונים מצליחים ואחרים לא, למשל אמנת האוזון לעומת הדיונים בנושא שינוי האקלים?"

ברור שמשהו גדול מתרחש. ארגוני חברה אזרחית, חברות, אקדמיה, ממשלות ואזרחים עובדים יחד בדרכים חדשות כדי להתמודד עם חששות, מאמצים ואתגרים משותפים. אנשים בכל מקום משתפים פעולה ברשתות כפי שמעולם לא היה, בחתירה להמציא מחדש את המוסדות שלנו ולשמור על קיימותם של כוכב הלכת שלנו, בריאותנו, וקיומנו. האתגר הסופי של השינוי הזה הוא הבנת המודלים החדשים האלה והאופן שבו הם יוכלו לממש את הפוטנציאל העצום שלהם כדי לתקן עולם שבור.

דון טפסקוט הוא מהוגי הדיעות החשובים בעולם לעידן הניו מדיה. הוא כתב בין השאר את הספר "לגדול בעידן דיגיטלי", אשר תורגם ל-25 שפות ואת הספר "ויקי-נומיקס, איך השיתוף ישנה הכל", אשר נבחר אשתקד על ידי השבועון "אקונומיסט" ל"אחד מעשרת הספרים החשובים ביותר אודות האינטרנט". דון טפסקוט הוא מרצה בכיר לניהול באוניברסיטת טורונטו וחבר בכיר ב"פורום הכלכלי העולמי".

.All Rights Reserved. Published in Hebrew by special permission The article first appeared in the Winter 2012/3 issue of the Royal Society for the encouragement of Arts, Manufactures and Commerce's Journal. To the website of RSA

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דון טפסקוט.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על הקץ לאומות המאוחדות