הרבה רוח, מעט תבונה

רדידותו של השיח האדריכלי בנוגע לנושאים של סביבה מביא ליצירתה של ארכיטקטורה בזבזנית ומשוללת תבונה. ההיסטוריון השנוי במחלוקת ריינר בנהאם הצביע מזמן על הפער ההולך וגדל בין האדריכלות לטכנולוגיה. מדוע לא הקשבנו לו?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

ריצ'רד שרמן הוא עורך בהוצאת ספרים לא מכובדת, נשוי ואב לילד. כשהקיץ המהביל מגיע לניו יורק הוא שולח את אשתו ובנו לנפוש במיין הקרירה, ונשבע לא לתת לחום לשבש את שגרת חייו. למזלו הרע, שחקנית צעירה וידידותית שמזכירה מאוד את מרילין מונרו עוברת לגור בדירה מעליו. הוא משתדל מאוד לא להיכנע לפיתוי, אבל כשהשחקנית מגלה שדירתו של שרמן מרושתת במזגני חלון, היא מעדיפה לבלות את הערבים אצלו. כשהם שבעים מבילויים משותפים לרגלי המזגן, הם יוצאים לסרט בבית קולנוע ממוזג. אחר כך, בדרך הביתה, השחקנית קופצת על ההזדמנות להתרענן עוד פעם אחת ונותנת ל"בריזה מהסאבוויי" להכניס קצת רוח חיים בתחתית שמלתה.

למרות מופרכותה הקלה של העלילה, שאינה אלא עלילת הסרט חטא על סף ביתך, יסודותיה האקלימיים המוצקים מוכרים היטב לכל מי שמכיר מעט את הקיץ בניו יורק, או, להבדיל, בתל אביב. בתל אביב אמנם אין עדיין בריזה מהסאבוויי, אבל קיץ מהביל לא חסר בה, וכך גם מזגנים, והתפוצה הרחבה שלהם, שהגיעה בשנים האחרונות לרמות התמכרות אמריקאיות, היא עדות מצוינת לאו דווקא לפינוק אלא בעיקר למה שמתחולל בתוך הארכיטקטורה שלה. העיר הלבנה של תל אביב היא אולי פנינת אונסק"ו כשרה למהדרין, אבל הבנייה הצפופה, הקירות הדקים והחלונות הגדולים מדי הפכו את הדירות שלה לאסון טבע קיצי, עניין מתועד כבר משנות השלושים של המאה הקודמת. עד שהגיע המזגן.

חטא על סף ביתך, שביים בילי ויילדר, יצא לאקרנים ב-1955, בתקופה שבה מזגני אוויר החלו לחדור בהדרגה למשקי הבית הקטנים בארצות הברית. המקום המהותי שתופס המזגן הביתי בהתפתחות העלילה מייצג, אולי בלי יותר מדי כוונה תחילה, רגע מהפכני בהיסטוריה של הארכיטקטורה, רגע שאין ממנו חזרה: הרגע שבו משתמש הקצה הביתי יכול היה לרכוש לעצמו מכשיר קומפקטי, עוקף ארכיטקטורה, שמייצר מזג אוויר או "נוחות תרמית" ללא תלות במבנה. משתמש כזה, כך התברר בתוך זמן קצר, היה מוכן לעשות הכול (כולל "לשבור את תוכניות החיסכון של הילדים", כמו שמגלה שרמן ברגע של כנות) כדי להצטרף למהפכה ולהפסיק להזיע.

אצל ארכיטקטים, עניינים הנוגעים לפיזיקה הארצית של הבניינים שהם מתכננים מטואטאים במהירות מתחת לשטיח

באופן מפתיע, המהפכה הזאת, ששינתה באופן יסודי את הציפיות של מי שמשתמשים בארכיטקטורה, לא רשמה הצלחה מסחררת בחדירה למעגל הסגור של הדיבור על הארכיטקטורה. במעגל הסגור הזה, אזכורה של טכנולוגיה סביבתית שמערערת על תפקידיה המסורתיים של הארכיטקטורה ומנסה להגדיר את מהותה מחדש, עלול להתפרש גם היום ככפירה בעיקר. מי שאולי היטיב מכול לעצב את עמדת הנגד הזאת היה היסטוריון הארכיטקטורה הבריטי ריינר בנהאם (1988-1922), שהיחסים המורכבים בין ארכיטקטורה לטכנולוגיה עמדו ברקע כמה מעבודותיו החשובות ביותר. על אף שאת דברי הכפירה שלו העלה על הכתב כבר לפני כחצי מאה, הם רעננים ועכשוויים במידה שעשויה להעיד גם על הזנחת האתגר של הטכנולוגיה הסביבתית בדיבור הנוכחי על ארכיטקטורה. אצל בנהאם, הארכיטקטורה היא אמנות קונקרטית של הקמת מבנים ממשיים, ונקודת המוצא שלה היא תמיד הדחף להקים מבנים שיספקו תנאי נוחות השונים במובהק מהתנאים שמספק הטבע. אצל הארכיטקטים, עניינים הנוגעים לפיזיקה הארצית של הבניינים שהם מתכננים מטואטאים במהירות מתחת לשטיח.

מסורת וטכנולוגיה

 

בית מודרני

צילום של צלם הארכיטקטורה ג׳וליאס שולמן, מקרה מבחן #22, לוס אנג׳לס 1960. צילום באדיבות: בן לדבטר

בנהאם היה עוף מוזר ובלתי מצוי בחוגי הכתיבה על ארכיטקטורה. הוא נולד בנוריץ' למשפחה ממעמד הפועלים, למד הנדסת מכונות בקולג' הטכנולוגי בבריסטול ועבד שם כטכנאי מנועי מטוסים במהלך מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה שב לנוריץ' והחל לפרסם רשימות בענייני אמנות בעיתונים מקומיים. ב-1949 פנה ללמוד היסטוריה של האמנות במכון קורטולד לאמנות באוניברסיטת לונדון. בלונדון המשיך לכתוב על תערוכות אמנות, וב-1952 הצטרף ככותב קבוע לכתב העת האדריכלי החשוב Architectural Review. בתוך שנים ספורות זכה למוניטין של כותב שנון וחריף.

במקביל לקריירת הכתיבה העולה שלו, החל בנהאם בכתיבת דוקטורט על ההיסטוריה של הארכיטקטורה המודרנית בהנחיית היסטוריון הארכיטקטורה הנודע ניקולאוס פבזנר. ב-1960 יצא לאור הספר שהתבסס על העבודה, ״ארכיטקטורה בעידן המכונה הראשון״: הלכה ועִצוב (Theory and design in the first machine age). בנהאם ערך בו קריאה מחודשת של הקאנון המודרניסטי של שנות העשרים והשלושים באופן שהעמיד בספק את ה"אובייקטיביות" וה"פונקציונליות" של מה שכּונה "אסתטיקת המכוֹנה". לטענתו, יותר משרצו האבות המייסדים של המודרניזם (ובעיקר לה קורבוזיה וולטר גרופיוס) להשתמש בחידושים הטכנולוגיים (בראש ובראשונה באלה הנוגעים להנדסת הבניין ולחומרי הבניין) כדי לברוא ארכיטקטורה חדשה, מודרנית לא רק ביעדיה אלא גם בטכנולוגיה שלה, הם התעניינו ביצירתה של תדמית חזותית ושל סגנון צורני שדרכם היה אמור להיות משווק באופן ברור לעין מין "עולם מודרני" שתכניו הטכנולוגיים נותרו מעורפלים במתכוון.

בעיניו של בנהאם היה נכון לצפות שהעידן החדש, שהביא עמו תפוצה נרחבת של הטכנולוגיה, יביא גם לשינוי עמוק באופן שבו מתוכננים בניינים ובמטרות שלשמן הם מוקמים

״ארכיטקטורה בעידן המכונה הראשון״, ספר מופת פורץ דרך, היה מבחינת בנהאם צעד פתיחה במהלך רחב יותר לבחינת היחסים בין ארכיטקטורה וטכנולוגיה. מאחר שהתמקד ב"עידן המכונה הראשון", כלומר בתקופה שבה מכונות מוזערו לקנה מידה אנושי אך נותרו נגישות רק לאליטה הכלכלית והחברתית, השאלות הנוגעות ל"עידן המכונה השני" של אחרי מלחמת העולם השנייה, עידן שבו הטכנולוגיה החדשה היתה כבר נחלתם של ההמונים, נותרו פתוחות. בעיניו של בנהאם היה נכון לצפות שהעידן החדש, שהביא עמו תפוצה נרחבת של הטכנולוגיה (ובעיקר הטמעה נרחבת שלה בבניינים), יביא גם לשינוי עמוק באופן שבו מתוכננים בניינים ובמטרות שלשמן הם מוקמים. אופיו של השינוי היה אמור להיות רדיקלי בהרבה מזה שחולל הזרם המרכזי בארכיטקטורה המודרנית, שכבר לפני המלחמה התמחה בתשלום מס שפתיים לחדשנות הטכנולוגית, והשתמש בשמה בעיקר כאמצעי רטורי להמרצת מחזור הדם של מקצוע מסורתי, שמרני ובלתי חדשני בעליל.

הפער האיכותי ההולך וגדל בין הסביבות המשוכללות שהמכונות יכולות לחולל בתוך בניינים (באמצעות תאורה מלאכותית, אוורור מאולץ, הסקה מרכזית ומיזוג אוויר) ובין הסביבות המוגבלות (החשוכות, הטחובות והקרות או החמות יתר על המידה) שהמעטפת המבנית לבדה יכולה לספק, היה בעיני בנהאם נקודת מוצא לבחינה מחודשת של המושג "ארכיטקטורה". בעיניו, המהפכה הטכנולוגית לא איפשרה עוד לדבר על ארכיטקטורה ולחקור ארכיטקטורה דרך זוויות ראייה והרגלים שנולדו הרבה לפני המצאת מנוע הקיטור; מאחר שתנאי הנוחות החדשים יצרו גם ציפיות חדשות מאופן התפקוד של בניינים, היתה נחוצה נקודת אחיזה חדשה לדיון במה שיכול להיקרא "הסביבה הבנויה".

את השסע הזה שבין הפרקטיקה המסורתית של הארכיטקט והתפקוד הממשי של הבניין היטיב בנהאם להדגים בחלק הראשון של המאמר 1960, ספירת מלאי (1960, Stocktaking), שבו הציג את הפעילות המקצועית של הארכיטקטים ואת הטכנולוגיות המוקדשות להבטחת הנוחות האנושית כשני קווים מקבילים שאינם נפגשים לעולם. השסע הזה קיבל את ביטויו לא רק בתוכן הדברים אלא גם בחלוקה הגרפית של המאמר לשני טורים נפרדים שסקרו, פסקה מול פסקה, את ההתפתחויות שחלו בעולמות הנפרדים לכאורה של ה"מסורת" (בטור השמאלי) וה"טכנולוגיה" (בטור הימני). בעולם של ה"מסורת", טען בנהאם, "ארכיטקטורה, כפעילות מקצועית של קבוצת אנשים, יכולה להיות מוגדרת רק במושגים של ההיסטוריה המקצועית שלה – ארכיטקטים מוּכּרים כארכיטקטים בשל האופן שבו הם מבצעים תפקידים מסוימים שהוטלו על המקצוע בדורות הקודמים"; בעולם של ה"טכנולוגיה", "ארכיטקטורה, כשירות לחברות אנושיות, יכולה להיות מוגדרת רק כאספקת סביבות מתאימות לפעילויות אנושיות".

הצגת הארכיטקטורה כפעילות שמטרתה לספק "סביבות מתאימות" ערערה במשתמע על הפטישיזם הבנייני שסביבו התמסדה הארכיטקטורה במשך מאות (אם לא אלפי) שנים.

הצגת הארכיטקטורה כפעילות שמטרתה לספק "סביבות מתאימות" ערערה במשתמע על הפטישיזם הבנייני שסביבו התמסדה הארכיטקטורה במשך מאות (אם לא אלפי) שנים. היא הובילה גם לתהייה בדבר הרלוונטיות של המעטפת המבנית כספקית העיקרית של נוחות בעולם שבו קיימים כבר פתרונות אחרים, ממונעים, לאתגרים הסביבתיים, חלקם כלל אינם מבוּססי מבנה (כמו למשל הקרוואן המתנייע). ה"מסורת", מעצם נטייתה המובנית לדבוק במוכר ובידוע, הקשתה על הארכיטקטים להטמיע בתחום עיסוקם את שלל הטכנולוגיות החדשות של "ההסקה, התאורה, האוורור, מיזוג האוויר, האקוסטיקה, הציוד המשרדי המכני ושירותים אחרים, ייעודיים יותר". מנגד, הוויתור על ההתמודדות עם העולם החדש של הטכנולוגיה הותיר את תכנון ה"סביבות המתאימות" בידיהם של בעלי מקצוע אחרים, חדשים, ובעיקר בידי מהנדסים המתמחים בפתרונות נקודתיים לגזרות מצומצמות בתהליך התכנון (מהנדסי מיזוג אוויר, אינסטלציה, חשמל, תאורה, אקוסטיקה).

משום כך גם אין זה מפתיע שבשׂורת "הארכיטקטורה האחרת" של בנהאם, ארכיטקטורה שבבסיסה עומדת הנוכחות האנושית, התקשתה לבקוע מתוך העולם הסטטי של הארכיטקטים, מי שנשׂכרים באופן מסורתי כדי לתכנן בניינים, או לפחות תדמית של בניינים. בעיניו, חוסר הרלוונטיות של המקצוע האדריכלי היה עתיד לשמוט את הארכיטקטורה מאחיזתם של הארכיטקטים, משום ש"עדרים לא מאורגנים של ספציאליסטים בלתי מתואמים ישטפו את שמורות הטבע של הארכיטקטים, וייצרו במקרה, כמי שאינם מוכנסים בסוד העניינים, ארכיטקטורה אחרת שתתהווה מאליה, תולדה של מה שנראה כמחשבה תבונית וככוונה ליצור סביבות מתאימות לפעילות אנושית".

ב-1964, במקביל להתקבלותו כמרצה בכיר בבית הספר לארכיטקטורה ברטלט שביוניברסיטי קולג' בלונדון (UCL), זכה בנהאם במלגה מקרן גרהאם בשיקגו כדי לחקור את "תפקיד השירותים המכניים בעלייתה של הארכיטקטורה המודרנית". המלגה איפשרה לו לבקר בשנתיים הבאות כמה פעמים בארצות הברית, ולעמוד מקרוב לא רק על ההתפתחות ההיסטורית של השירותים המכניים בבניינים, היסטוריה שהמדינה המארחת תרמה לה את התרומה המשמעותית ביותר, אלא גם על הדרך האמריקאית, המתקדמת בהרבה מזו האירופית, לשילוב השירותים המכניים והציוד המכני בבנייה. התוצאה היתה רדיקליזציה נוספת של האופן שבו תפס בנהאם את הקשר (או את חוסר הקשר) בין ארכיטקטורה וטכנולוגיה.

מושפע (או מסוחרר) מהחוויה האמריקאית, זו שבה אין מדברים על ארכיטקטורה אלא פשוט מוֹכרים לצרכנים נוחות באריזה ("כשמניחים להם לעסוק בענייניהם," טען בנהאם, "האמריקאים לא עסוקים במונומנטליזציה ולא עושים ארכיטקטורה"), פרסם בנהאם ב-1965 את המאמר "הבית הוא לא בית" (A home is not a house), שבו תהה במופגן האם קיים עוד צורך ממשי בארכיטקטורה בעולם שבו צורכי הנוחות הבסיסיים מסופקים באמצעות מכשור ומינוע. פסקת הפתיחה של המאמר משקפת אולי יותר מכול את הלך הרוח הזה, שביקש להמציא מחדש את הארכיטקטורה בדור שבו נדמה היה שתפקידיה המסורתיים, ובראשם הבטחת הנוחות האנושית, מבוצעים טוב יותר על ידי ערב-רב של מכשירים קומפקטיים:

אם הבית שלכם מכיל מערך שלם של צינורות, ארובות, תעלות, כבלים, אורות, תקעים, שקעים, תנורי אפייה, כיורים, טוחני אשפה, מערכות סטריאו, אנטנות, תעלות חיווט, מקפיאים, תנורי הסקה – כשהוא מכיל כל כך הרבה שירותים עד כדי כך שהחומרה יכולה לעמוד בפני עצמה ללא סיועו של הבית, מי צריך בית שיחזיק הכול? כשהעלות של כל הציוד הזה היא מחצית מהעלות הכוללת (או יותר מכך, כפי שקורה לעתים קרובות), מה בדיוק עושה הבית חוץ מלהסתיר את המבושים המכניים שלכם ממבטם החודר של האנשים שבחוץ?

השאלות האלה, שברגע הראשון נדמו כשאלות רטוריות בלבד, פערו תהום שכזו מתחת לרגלי הדיסציפלינה שבה פעל בנהאם, עד שלא נותרה בידיו ברירה אלא לסגת לאחור ולנסות בכל זאת למצוא להן תשובה, לנסות לאתר ארכיטקטורה שתהיה משמעותית כ"יצירה" אדריכלית וכמכשיר טכנולוגי בעת ובעונה אחת. כמי שכתב מתוך ה"מסורת", מתוך הארכיטקטורה (גם בלי שהיה ארכיטקט במקצועו), בחר בנהאם להמשיך לפעול מתוכה ובתוכה. הקהל שלו נותר מי שהארכיטקטורה, כשדה רטורי מוגדר, נוגעת להם; אלה לא היו המהנדסים הטכניים שהלכו והתקבלו כשותפים חיוניים בתהליך התכנון של בניינים, אלא בראש ובראשונה הארכיטקטים עצמם. משום כך אין זה מפתיע שהתוצר הסופי של המחקר שמומן בידי קרן גרהאם, הספר ״ארכיטקטורת הסביבה המתכווננת״ (Architecture of the well-tempered environment) שיצא לאור ב-1969, מנסה לכל אורכו לשרטט נתיב חדש (או לשחזר נתיב ישן) שדרכו יוכלו הארכיטקטים להיות שותפים מלאים ליצירתה של "ארכיטקטורה אחרת", מבוססת טכנולוגיה, המיועדת בראש ובראשונה ליצירת "סביבות מתאימות לפעילויות אנושיות".

קונסרבטיזם ורגנרטיביות

״ארכיטקטורת הסביבה המתכווננת״ נכתב כניסיון לבצע הערכה מחודשת של ההיסטוריה של הארכיטקטורה המודרנית דרך ההיסטוריה של הטכנולוגיה המודרנית, ובעיקר של זו הנוגעת להמצאת התאורה החשמלית ומיזוג האוויר. הוא רדיקלי פחות מהמאמרים המוקדמים של בנהאם שעסקו בארכיטקטורה ובטכנולוגיה, אבל עדיין רדיקלי דיו כדי להישאר רענן ורלוונטי קרוב לחצי מאה לאחר פרסום המהדורה הראשונה של הספר. החדשנות של בנהאם נבעה מהטענה כי "הציוד הסביבתי, יותר משהכתיב את הצורה, נטה יותר ויותר להפוך לזרז או לתירוץ לניסויים שהתאפשרו בזכות ההשפעה המשחררת של תוצרי המכונות הסביבתיות", בייחוד בעולם שבו "קשה לערער את המנהגים הוותיקים של תרבות מסוימת, ותרבותו של העולם האירופי התנהלה מאז ימי הרנסנס כאילו הארכיטקטורה היתה אמנות חזותית ותו לא". הניסיון לספר מחדש את תולדותיה של הארכיטקטורה המודרנית דרך הטכנולוגיות שאיפשרו לא רק להמציא אותה אלא גם לשהות בתוכה, הוא שאחראי לחריגוּת של הספר בכתיבה ההיסטורית על ארכיטקטורה. ככלל, בדיבור האדריכלי על בניינים, ממשיך העיסוק במכונאות שמאפשרת לבניינים לתפקד להיות מודחק ומושתק באופן שאינו יכול להתפרש אלא כבורות מדעת.

ההמצאות שחוללו את השינוי המשמעותי ביותר היו לדעת בנהאם (בסדר כרונולוגי) ההסקה המרכזית, התאורה החשמלית ומיזוג האוויר, והוא משקיע מאמץ לא מבוטל כדי לתאר את ההתפתחות הטכנולוגית שחלה בתחומים אלה כעלילה אחת

אבל ״ארכיטקטורת הסביבה המתכווננת״ הוא יותר מספר היסטוריה. בראש ובראשונה, זהו כתב אישום (או אנחת אכזבה עמוקה שנפרשׂת על פני מאות עמודים) נגד ההשתבללות של המקצוע האדריכלי והדיבור האדריכלי בטבורו של מעגל קסמים בלתי קסום שמתייחס ל"מערכות הטכניות", כפי שהן נקראות בעגה המקצועית, כעלוקה מקרית שמנסה, בכל פרויקט מחדש, למצוץ את לשד החיים מה"ארכיטקטורה". בסגנון פולמוסי ועוקצני, סגנון שהוא תו ההיכר (ואולי גם סוד הקסם) של הכתיבה שלו, מעמת בנהאם את המילים הגבוהות של הארכיטקטורה עם הביצועים הנמוכים של הבניינים, וחושף פערים מטרידים וחזרתיים בין הנראוּת של הבניין ובין התפקוד של המבנה. בתוך כך הוא גם מנסה להבין את מקורותיהם של הפערים האלה, ולהדגים כיצד בכל זאת הצליחו מי שהם בשר מבשרה של הארכיטקטורה הממסדית לעשות שימוש תבוני ומוצלח באמצעים הטכנולוגיים שנפלו לידיהם.

כדי להבהיר את מהותו של השינוי שחל במקומה של הטכנולוגיה ביצירת "סביבות מתאימות" מציע בנהאם את ההבחנה בין שלושה מצבים של ניהול סביבתי: קונסרבטיבי (אגירה פסיבית של אנרגיה סביבתית, בעיקר במשטחים האטומים של המבנה), סלקטיבי (החדרה סלקטיבית של אנרגיה לתוך המבנה, בעיקר באמצעות פתחים במעטפת) ורגנרטיבי (שימוש אקטיבי במקור אנרגיה חיצוני להתאמת תנאי הפנים לצרכים אנושיים). שיטות הבנייה המסורתיות, טוען בנהאם, היו מבוססות בעבר כמעט במלואן על שילוב בין שני המצבים הראשונים. הביות של האנרגיה החיצונית, תחילה באמצעות להבת הגז ומאוחר יותר כזרם חשמלי, הוא השינוי הטכנולוגי שבסופו של דבר הוביל להפיכתו של המצב הרגנטיבי לברירת המחדל כמעט בכל בנייה שהיא, ומכאן גם לירידה ניכרת בחשיבות של המעטפת והפתחים שנקבעו בה בהבטחת נוחות אנושית.

ההמצאות שחוללו את השינוי המשמעותי ביותר היו לדעת בנהאם (בסדר כרונולוגי) ההסקה המרכזית, התאורה החשמלית ומיזוג האוויר, והוא משקיע מאמץ לא מבוטל כדי לתאר את ההתפתחות הטכנולוגית שחלה בתחומים אלה כעלילה אחת, גם אם מרובת פרקי משנה וקטיעות, שמובילה בסופה לשינוי מהותי באופן שבו השתמשו ומשתמשים בבניינים. באופן מתמיה, טוען בנהאם, "דור שלם של היסטוריונים של הארכיטקטורה המודרנית" לקה בעיוורון שמנע ממנו לראות שאת החללים הזורמים והתוכניות הפתוחות שמאחורי קירות המסך המודרניים לא ניתן היה לאכלס לא רק ללא החידושים הקונסטרוקטיביים והחומריים של הפלדה, הזכוכית והבטון אלא גם "ללא התרומות העצומות מצד האומנויות של ניהול הסביבה המכני".

לפי בנהאם, האמצעים הטכנולוגיים החדשים הציבו בפני הארכיטקטים שני מסלולי פעולה מובחנים: הראשון פנה להמצאת עולם מושגים שלם והירואי המשתרשר מ"אסתטיקת המכונה", עולם מושגים שתכליתו יצירת אסתטיקה חדשה; השני פנה לתכנון בניינים שביצועיהם הפיזיקליים משופרים, בניינים שמספקים בראש ובראשונה סביבות עבודה או מגורים נוחות יותר ויותר. לבנהאם היה ברור שהחלוקה הזאת חופפת באופן מושלם גם את ההבחנה הגיאוגרפית בין אירופה ואמריקה, וארבעה מהפרקים בארכיטקטורת הסביבה המתכווננת מוקדשים להדגמת הפער המתמשך בין הדיבור האירופי למעשה האמריקאי. הדוגמה המובהקת ביותר לפער הזה קשורה להמצאת מיזוג האוויר: בשנים שבהן הגה לה קורבוזיה באירופה את ה"נשימה המדויקת" וה"קיר המנטרל" כרעיון דמיוני ועתידני, כבר עסק ויליס קרייר באמריקה מזה כשני עשורים בהתקנת מערכות שאיפשרו שליטה אקלימית מלאה בחללי פנים, תוך התמודדות יעילה גם עם התפקוד התרמי הבעייתי של משטחי זיגוג גדולים (ובעיקר עם התחממות יתר בעונת הקיץ).

הסתרה וחשיפה

מרכז פומפידו, פריז. צילום: אל ריצ׳רדסון

מרכז פומפידו, פריז. צילום: אל ריצ׳רדסון

אחרי שלב ההסתרה, הגיע שלב החשיפה, שנבע גם הוא ממניעים אסתטיים במהותם. מיזוג האוויר היה ללא ספק "אבן דרך בדברי ימי הארכיטקטורה", לא רק משום שאיפשר לראשונה בתולדות האדם לשלוט (בחלל סגור) בלחות היחסית של האוויר (וכך גם בטמפרטורה), אלא גם בגלל הנפח יוצא הדופן של המנועים והתעלות שנדרשו לאספקתו. בגלל הנפח הזה הפך מיזוג האוויר, יותר מכל ערכת נוחות אחרת ששולבה בבניינים, לגורם הבודד המשמעותי ביותר שהשפיע ישירות לא רק על התפקוד של בניינים אלא גם על המראה שלהם. בנהאם מתאר את ההשפעה הזאת כסיפור דו-שלבי, שתחילתו בניסיונות הסתרה וסופו בהחצנה מוחלטת. שיאו של השלב הראשון היה בהמצאת התקרה התלויה (או התותבת) שמעליה צנרות שונות ומפני השטח שלה מופנים אל החלל השימושי תריסי אוורור, גופי תאורה שקועים ועוד שלל נקודות קצה של מערכות אחרות שהלכו ונוספו עם השנים (מתזים, רמקולים, גלאים). בנוסף לכך, ספחה אליה התקרה התלויה גם תפקיד אקוסטי, כשהאריחים הסדרתיים שממלאים אותה משמשים למניעת הדהוד יתר של גלי הקול. את התקרה התלויה לא המציא ארכיטקט (עובדה לא מפתיעה כלשעצמה), אבל השפעתה על הפרקטיקה האדריכלית מוכרת היטב לכל ארכיטקט שהתנסה בתכנון מפורט של חללי פנים, בין השאר גם בגלל המשחק החכם, המדויק והמופלא בין ציפוף הצנרות שמעליה (כדי להגביה את הגובה האפקטיבי של חלל הפנים) ובין ארגון נקודות הקצה הגלויות לפי היגיון אסתטי כזה או אחר (גם אם הדבר גורם להתנגשויות בין-מערכתיות שתוצאתן הנמכה נוספת של התקרה התלויה).

עטיפת הספר

עטיפת הספר

כפי שמציג זאת בנהאם במידה רבה של צדק, "הגשמת היעד של מעטפות הזכוכית שהשירותים שבתוכן סמויים מן העין ענתה בבירור על אחת השאיפות האסתטיות המובילות של הארכיטקטורה המודרנית, אולם בד בבד שמה ללעג את אחד הציוויים המוסריים הבסיסיים ביותר שלה, זה של הביטוי הכֵּן של הפונקציה". הדבקות בארכיטקטורה של "כנות" (יהיה אשר יהיה פירושה של הכנות הזאת), שהודגשה באופן טבעי דרך הצגת ה"אמת" של חומרי הבנייה (ובעיקר ה"אמת" של הבטון החשוף), חלחלה גם לעולם הנסתר של המערכות הטכניות. ומשום שרובן היו נסתרות מהעין, הדרך לגלות את ה"אמת" של המערכות הטכניות עברה לכאורה בעצם חשיפתן. החשיפה הזאת קיבלה ביטוי גם בחללי הפנים וגם בחזיתות המבנים; לפתע פתאום, אי-שם באמצע שנות החמישים, החלו ארכיטקטים להשתמש בצנרות כמרכיב פיסולי אקספרסיבי, להחצין אותן, למשוך אליהן את העין (החל בארובת האוורור של לה קורבוזיה באוניטה ד'אבטסיון במרסיי, עבור בפירי המערכות הריקים למחצה של לואי קאהן בבניין המעבדות על שם ריצ'רדס בפילדלפיה, וכלה בסבך הצנרות של ריצ'רד רוג'רס ורנצו פיאנו במרכז פומפידו בפריז).

מה שבאמת משנה לבנהאם אינו השאלה האם המערכות הטכניות מוסתרות או נחשפות לעין, אלא עד כמה הארכיטקטים שאחראים על שילובן בבניינים עושים זאת מתוך הבנת הטכנולוגיה ופועלים כדי להבטיח פעולה מיטבית שלה

אין ספק שהיה מדובר במשב רוח רענן באוצר המילים היבשושי של העיצוב האדריכלי, אבל גם הוא התקשה לגשר על הפער המהותי שבין טכניקה ואסתטיקה: קצת כמו החתול של שרדינגר, גם הצנרות מפסיקות להיות רק צנרות ברגע שצופים בהן, ברגע שהן הופכות למרכיב פיסולי, ברגע שבו מתחילים להתייחס לאפקט החזותי שלהן. במקרה הטוב, כשיש מאחוריהן גם היגיון טכני, הצנרות החשופות עשויות להיות "שקר שאומר אמת", אם להיתלות באמירה המפורסמת של פבלו פיקסו; במקרה הרע, הן עלולות לחבל בתפקוד היעיל של המבנה. משום כך, מה שבאמת משנה לבנהאם אינו השאלה האם המערכות הטכניות מוסתרות או נחשפות לעין, אלא עד כמה הארכיטקטים שאחראים על שילובן בבניינים עושים זאת מתוך הבנת הטכנולוגיה ופועלים כדי להבטיח פעולה מיטבית שלה.

בסופו של דבר, לא התוצר האדריכלי הקונקרטי הוא מה שמשנה באמת, אלא המצב הנפשי של הארכיטקט. בנהאם מחפש לא רק ארכיטקטורה אחרת אלא גם, ובעיקר, ארכיטקטים אחרים, ארכיטקטים שמגלים הבנה מספקת לאופן תפקודן של המערכות הטכניות כדי שיוכלו לשלב אותן כחלק בלתי ניתן להפרדה מהארכיטקטורה של הבניין, בין שהן מוסתרות ובין שחשופות. הקפיצה הטכנולוגית שבנהאם מייחל לה אינה בבניינים עצמם, אלא בתודעה של הארכיטקטים שמתכננים אותם. תודעה זו סבלה לדעתו ניוון עמוק משום ש"הארכיטקטים כמקצוע מאורגן שמחו להעביר כל צורה של ניהול סביבתי, מלבד הניהול המבני, למומחים אחרים (מהנדסי חשמל, מהנדסי מכונות; מומחי הסקה ואוורור; יועצים בתחומי התחבורה וניהול המערכות, התקשורת והבקרה), והם לימדו את הארכיטקטים הצעירים להמשיך בהשתמטות המכוונת; מרבית תלמידי שנה ג' לארכיטקטורה יכולים לחשב שלד בטון מבני פשוט, אבל עד לזמן האחרון ידעו רק מעטים כיצד לחשב עומסי חום סולאריים, שלא לדבר על שיקולים סביבתיים מורכבים יותר".

מודרניזם ומתודולוגיה

״ארכיטקטורת הסביבה המתכווננת״ אינו ספר בעל משנה סדורה, ואין בסופו תשובות ברורות וחד-משמעיות באשר לאופן המדויק שבו ארכיטקטורה וטכנולוגיה יכולות בכל זאת לדור בכפיפה אחת, לכל הפחות בהרגלי התכנון של הארכיטקטים. למרות הפוטנציאל הנפיץ של תוכנו והאמירות המושחזות שהוא משופע בהן, נדמה שהספר זכה לקבלת פנים פושרת למדי עם יציאתו לאור ב-1969, בייחוד לנוכח המעמד שיצר לו בנהאם במהלך שנות השישים כאחד הכותבים המבריקים והמרתקים ביותר על ארכיטקטורה. ייתכן שהאשמה העיקרית, כפי שגם מרמז על כך בנהאם עצמו בהקדמה המעודכנת למהדורה השנייה (שיצאה ב-1984), טמונה בשינויים שחלו בסביבה האינטלקטואלית בעקבות מרד הסטודנטים של 1968, ובעיקר בריאקציה נגד האופטימיזם הטכנולוגי, המודרניסטי להכעיס, שהספר של בנהאם משופע בו.

על רקע ביקורת הולכת וגוברת על העולם החדש והמופלא שניסתה הארכיטקטורה המודרנית לחולל באירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, הותקפה הגישה שייצג בנהאם משום שהתעלמה לכאורה מההיבטים הפוליטיים והחברתיים של הארכיטקטורה

על רקע ביקורת הולכת וגוברת על העולם החדש והמופלא שניסתה הארכיטקטורה המודרנית (ובייחוד זו של הברוטליזם) לחולל באירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, הותקפה הגישה שייצג בנהאם משום שהתעלמה לכאורה מההיבטים הפוליטיים והחברתיים של הארכיטקטורה, הזוהרים הרבה פחות מההבטחה הטכנולוגית. גם העובדה שבנהאם עצמו היה האיש שיילד, ולו רעיונית, את הברוטליזם (במאמר הברוטליזם החדש [The New Brutalism] מ-1955) ודאי שלא סייעה לו בעולם שבו הפך הברוטליזם מדגל שמונף בגאווה בשורות האוונגרד לסדין אדום בעיני ה"פרוגרסיבים". אפילו הדיבור על "סביבות מתאימות לפעילות אנושית" נראה לפתע מנותק מהשיח הסביבתי-אקולוגי שערער על עליונותה של אותה "פעילות אנושית" תלויית טכנולוגיה. התפעלותו הבלתי מסויגת של בנהאם מה"מצב הרגנרטיבי", זולל האנרגיה, של הארכיטקטורה נתפסה כשערורייתית במיוחד על רקע משבר האנרגיה של 1974-1973.

ביקורת צוננת לא פחות נבעה מהתפתחויות בשיח האדריכלי בשנות השבעים ובעיקר מצמיחתו של הפוסט-מודרניזם, שעיקר עיסוקו בתדמית הצורנית ובהקשרים ההיסטוריים של הבניין והרבה פחות במכונאות של הבניין. בנהאם, מתעב מושבע של הפוסט-מודרניזם (במאמרו האחרון, שהושלם זמן קצר לפני מותו ממחלת הסרטן, כתב בנהאם כי הפוסט-מודרניזם "אינו ארכיטקטורה, אלא בניין המחופש בבגדי נשים"), הקדיש את הפסקה האחרונה במהדורה השנייה של הספר כדי לחזור ולהדגיש שללא הטכנולוגיות הסביבתיות החדשות, המאפשרות לנתק את הצורה של הבניין מן התפקוד שלו, לא היו "הפוסט-מודרניסטים בני ימינו" יכולים בכלל להתפנות ברצינות לפיתוחה של שפת הציטוטים וקריצות העין שהפכה את חזיתות הבניינים ל"טקסטים" שנועדו "לתקשר" משמעות.

הביקורת המאוחרת הזאת חשפה בצורה חדה הטיה מסוימת בקו המחשבה של בנהאם, שעל אף ההתמקדות לכאורה ב"סביבות המתאימות לפעילויות אנושיות" המשיך לגלות העדפה ברורה לבניינים שלא רק פועלים ביעילות טכנולוגית, אלא גם מביעים את היעילות הזאת באופן חזותי ברור. כפי שכתב נייג'ל וייטלי, מחבר הביוגרפיה הרעיונית של בנהאם, הסביבות שבנהאם כותב עליהן "חייבות להיות סביבות מודרניסטיות מתכווננות, לא רק כדי לתחום את היקף המחקר, אלא גם בשל העדפותיו של בנהאם ומחויבויותיו". משום כך, לדוגמה, גילה בנהאם העדפה ברורה לבניין לרקין של פרנק לויד רייט על פני בית החולים המלכותי על שם ויקטוריה שקדם לו, שעל אף חדשנותו הטכנולוגית עוצב ברוח סגנונית מיושנת. ההעדפה הזאת נותרת בלתי מנומקת לאורך הספר כולו, והיא מוזרה במיוחד לנוכח התלהבותו המקבילה של בנהאם מהיכולת ליצור "סביבות מתאימות" נטולות בניין כמו הדרייב-אין, המכונית וחליפת החלל. בנהאם אמנם נהג לומר ש"הדרך היחידה להוכיח שיש לך דעה, היא לשנות אותה מדי פעם", אבל נדמה שלפחות במקרה זה אין מדובר בשינוי דעה, אלא בחוסר יכולת להכפיף העדפות אסתטיות אישיות לקריטריונים ברורים של שיפוט.

אסתטיקה ותפקוד

למרות הביקורת, ארכיטקטורת הסביבה המתכווננת מהפכני דיו בדרך שבה הוא מציב את התפקוד הפיזיקלי של הבניין במוקד הדיון בארכיטקטורה, או לפחות כנקודת ייחוס בעלת משמעות בדיון הזה. ההתמקדות של בנהאם בתור הזהב של הארכיטקטורה המודרנית, ובעיקר האופן חסר הרחמים שבו הוא חושף את הבורות הטכנולוגית של רובם המכריע של המייסטרים הגדולים, לא היתה מקרית, אלא נבעה מהפער הזועק שבין הדיבור ה"טכנולוגי" הנועז והתפקוד הממשי, המקרטע, של המבנה שאפיין את יצירות המופת של "הסגנון הבינלאומי". וגם אם לאורך שנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 היה נדמה שביקורת כזאת רלוונטית פחות, בעולם שבו ה"טכנולוגיה" כמעט נמחקה מהדיבור האדריכלי ה"נכון", באו שני העשורים האחרונים והחזירו לשולחן השרטוט (או למעשה, למסך המחשב) את היומרה הטכנולוגית, הפעם בזכות אימוץ הדרגתי של שיטות עבודה ממוחשבות, ובעיקר של שיטות עיצוב ממוחשבות, במשרדי ארכיטקטים.

התיאטרון המלכותי הלאומי בלונדון. נבנה בשנת 1976 בסגנון הברוטליזם. צילום: וורס

התיאטרון המלכותי הלאומי בלונדון. נבנה בשנת 1976 בסגנון הברוטליזם. צילום: וורס

לבנהאם, שנפטר ב-1988, לא היתה הזדמנות לבחון את הגל הטכנולוגי הנוכחי ולחוות עליו את דעתו, אבל אפשר להסתכן ולנחש שהיה מתמוגג לגלות דור חדש של ארכיטקטים שמדברים טכנולוגית אך ממשיכים להתעלם מהטכנולוגיה. בנהאם גם לא היה מתפלא לראות שגם היום, כפי שהיה לפני כמעט חצי מאה, "[הצינורות] מוסתרים בתוכניות לימודי הארכיטקטורה כפי שהם מוסתרים בבניינים" דווקא בשעה ש"אף צורה של בניין אינה מגיעה לדרגת המורכבות של המערכות שמשרתות אותו או של הפעילויות שהוא משרת", כפי שכתב לאחרונה היסטוריון הארכיטקטורה מארק ויגלי (Wigley).

מה שבכל זאת השתנה מעט בעשורים האחרונים הוא המקום ההולך וגדל שתופס השיח הסביבתי לא רק בשדה המצומצם של הארכיטקטורה, אלא גם במערכת הרחבה יותר האחראית להקמת "סביבות מתאימות לפעילויות אנושיות". תקני חובה או רשות להבטחת רמות משופרות של תפקוד סביבתי של בניינים, בעיקר בתחום היעילות האנרגטית, סייעו ( בעיקר באירופה ובצפון אמריקה) לחזור ולהציף את הסוגיה הטכנולוגית כחלק בלתי נפרד מהתהליך הקונקרטי של תכנון בניינים. עם זאת, על אף שבמדינות מסוימות אחראים הארכיטקטים מבחינה פורמלית לחישוב התפקוד האנרגטי של בניינים (וגם זאת ברמה פשטנית למדי), לרוב נשכרים לביצוע המשימה יועצים חיצוניים שתפקידם "לפתור" את הבעיות שיוצרת ה"ארכיטקטורה", במעמד דומה לזה של יועצי מיזוג האוויר, החשמל והאינסטלציה.

קשה לראות בשינוי הזה תוצאה ישירה של התפתחויות שחלו במוקדי העניין של הארכיטקטים, ובעיקר לא בפרקטיקות התכנון של הארכיטקטים. השינוי לא היה מתרחש אלמלא היה לטכנולוגיה הסביבתית המודרנית מחיר אנרגטי נכבד, אלמלא היתה "רגנרטיבית" בלשונו של בנהאם. המחיר האנרגטי הכבד של בניינים, שכרוך גם במחיר סביבתי ניכר כל עוד נעשה שימוש באנרגיות מתכלות ומזהמות, הוליד בתחילה תגובה ריאקציונרית שביקשה להחזיר את הגלגל לאחור, להיפטר מהטכנולוגיות הסביבתיות ולחזור לפתרונות סביבתיים "ורנקולריים" ו"פסיביים" שנולדו בתקופות נטולות אנרגיה חשמלית זמינה.

מגמה זו לקתה במידה לא מבוטלת של עיוורון מדעת, משום שללא הטכנולוגיות עתירות האנרגיה קשה לדמיין את קיומה של ציוויליזציה עירונית צפופה ומתועשת, על הישגיה הלא-מבוטלים, וקשה עוד יותר להאמין בהיעלמותה מרצון. וכך, גם אם ניתן לתכנן פה ושם מבנים קטנים ויפים שיהיו מנותקים לגמרי מרשת החשמל, מבנים עם "טביעת רגל" אקולוגית אפסית, אפשר לומר בביטחון כי גם אחרי ארבעה עשורים של "חזרה למקורות" הקדם-חשמליים, מדובר בפתרונות אזוטריים ושוליים שרחוקים מאוד מלספק תשובות של ממש בקנה המידה המתאים לעולם המעויר של המאה ה-21. הפתרון האמיתי לאתגר של האנרגיות המתכלות טמון במציאת מקורות אנרגיה חלופיים, מתחדשים ולא מזהמים, ולא בוויתור על השימוש האקטיבי באנרגיה חשמלית. משום כך, הביקורת על בנהאם, כאילו התלהבותו מה"מצב הרגנרטיבי" מעודדת בזבזנות אנרגטית, קלושה למדי: לא בנהאם הוא המעודד בזבזנות, אלא דווקא הארכיטקטורה שמתעלמת מהמחיר האנרגטי הבלתי נמנע של הבנייה המודרנית ואינה עושה דבר כדי להשתמש בידע המדעי הקיים כדי לצמצם אותו. משהומצא מיזוג האוויר, לא סביר למנוע את השימוש בו, אבל סביר בהחלט לדרוש מארכיטקטים להקטין את עומסי החום או הקור שמחולל המבנה כדי להפחית עד למינימום ההכרחי את השימוש במזגן.

בניינים הם כיום הזירה המשמעותית ביותר שבה נצרכת אנרגיה בעולם המפותח (בארצות הברית של היום, כארבעים אחוז מכלל צריכת האנרגיה השנתית מופנית לתפעול בניינים, ובעיקר לתאורה, להסקה ולמיזוג אוויר). לאחראים לתכנון של בניינים, ובראש ובראשונה לארכיטקטים (מי שנתפסים עדיין כסמכות העליונה בשרשרת המקצועית של מקצוע התכנון), יש אחריות ישירה גם לכמות האנרגיה שנצרכת בהם. ההתנערות מאחריות בטיפול בהיבטים הטכנולוגיים והסביבתיים, ובעיקר רדידותו של השיח האדריכלי בנושאים של טכנולוגיה וסביבה, מביאים ליצירתה של ארכיטקטורה בזבזנית, מנופחת ולא פעם משוללת תבונה. בשיטות העבודה הנהוגות היום בעולם הארכיטקטורה, אילו היו ארכיטקטים מתכננים מכוניות, היינו נוהגים כולנו במהירות מרבית של עשרים קילומטר לשעה, ממלאים דלק כל שלושה קילומטרים ומתקדמים תמיד באלכסון. כל זה היה מטריד פחות ואולי אפילו משעשע במידה מסוימת אלמלא היתה צריכת האנרגיה, במציאות הנוכחית של מקורות אנרגיה מתכלים ומזהמים, כרוכה גם בהשלכות סביבתיות, מיידיות ובין-דוריות, שהן הרות אסון.

בנהאם טען שההסתמכות על הטכנולוגיות הסביבתיות איפשרה את החופש הצורני ההולך ומשתכלל של הארכיטקטורה. החופש הזה מעלה ביתר חריפות שאלה עקרונית הנוגעת לארכיטקטורה כמזיגה בין אמנות חזותית והנדסאות פונקציונלית

על הכישלון המתמשך של המקצוע האדריכלי בהטמעת טכנולוגיות סביבתיות כחלק מחומרי העבודה של הארכיטקט אפשר ללמוד גם מהאופן שבו התקבלה מהפכת המחשוב בעולם הארכיטקטורה. שימוש במחשבים מאפשר היום לנבא בקלות יחסית את התפקוד הסביבתי של מבנים עוד לפני הקמתם, או במילים אחרות, לדעת בדיוק רב מה המחיר האנרגטי הצפוי של המבנה עוד בשלב התכנון. עם זאת, נדמה שארכיטקטים רבים רואים במחשב אמצעי עיצוב, לא אמצעי חישוב; הם ממשיכים לדבר "אדריכלית" במקום לדבר במספרים. "ארכיטקטורת המחשב" של היום מבוססת בעיקר על סוג אחר של תוכנות שכל מטרתן היא לסייע בעיצוב הצורני של המבנה, במנותק משאלות של תפקוד פיזיקלי וצריכת אנרגיה, גם כשמדובר בגוונים מתקדמים יותר בקשת הרחבה של תוכנות העיצוב (לדוגמה, תוכנות המבוססות על הזנת ערכים "גמישה" של פרמטרים מרחביים קבועים). נדמה שהיום, אחרי מודרניזם של Form Follows Function ופוסט-מודרניזם של Form Follows Fiction, הגענו ללא הרבה יותר מאשר Form Follows Form.

כפי שטען בנהאם בצדק, ההסתמכות על הטכנולוגיות הסביבתיות היא זו שאיפשרה את החופש הצורני ההולך ומשתכלל של הארכיטקטורה. החופש הזה מעלה ביתר חריפות שאלה עקרונית הנוגעת לארכיטקטורה מעצם הווייתה, כמזיגה בין אמנות חזותית והנדסאות פונקציונלית. מצד אחד, כמעט מפתה לעזוב "את כל השטויות הסביבתיות האלה" ולהתקדם עם הארכיטקטורה, להשאיר את ההנדסה למהנדסים ולהתמקד בנראוּת של הבניין, באיכויותיו ה"חלליות" וב"חוויות" החושיות שהוא מעורר. מן הצד האחר, אפשר שלא להיכנע לגישה כזאת, שמצמצמת את טווח ההשפעה של הארכיטקטורה, ולנסות להוכיח "רוח של תבונה" (במילותיו של בנהאם) על ידי תפירה מהודקת של צורה ותפקוד סביבתי באופן שיצמצם למינימום את צריכת האנרגיה שלו, אבל גם את הנפח המבני שמוקדש למערכות הסביבתיות. בסופו של דבר, מה שחשוב למשתמשים הוא מה שהטכנולוגיה המוטמעת במבנה יכולה לתת, והרבה פחות מה שהארכיטקטורה (כלומר, הערך הרטורי העודף שמצמידים הארכיטקטים לבניין) יכולה לתת.

בנהאם, כך נדמה, תמך בנחרצות בגישה השנייה. בעיניו, מאחר שהטכנולוגיות החדשות הן גם טכנולוגיות עתירות נפח, החוכמה האדריכלית טמונה גם בצמצום היחס שבין הנפח השימושי של הבניין והנפח השירותי שלו, הנפח שתופסות המערכות שמאפשרות את השימוש בו. מאותה סיבה בדיוק לא יכול היה בנהאם שלא לבקר את בניין המעבדות של לואי קאהן, שונא צנרות מוצהר, שבמקום לייצר ארכיטקטורה "רזה" ומהודקת שתכיל בתוכה את הצנרות, פנה בבניין המעבדות על שם ריצ'רדס לפתרון "שמן" ומנופח של הצמדת פירי צנרת מגושמים ומיותרים, ריקים ברובם, כדי לסלק כל עדות לצנרות בתוך מה שבעיניו נחשב כ"ארכיטקטורה".

אם לחזור לאמירה המפורסמת של פיקסו, הפירים של בניין המעבדות בפילדלפיה הם שקר שאומר שקר, נפח מוגזם שמכסה על צנרת דקה. לעומתם, קשת הפתרונות של פרנק לויד רייט (ומאוחר יותר של ריצ'רד רוג'רס או נורמן פוסטר), מעידים "שתכנון לטובת שירותים טכניים אינו רק עניין של מציאת דרכי התקנה אלגנטיות [...] אלא של הפעלתם בשותפות עם המבנה, כך שהשלם יהיה גדול מסכום חלקיו". חלון יכול לאפשר קשר חזותי עם החוץ אבל גם להחדיר לבניין אנרגיה סולארית פסיבית, זיז חיצוני יכול להדגיש את האסתטיקה האופקית של המבנה אבל גם לספק הגנה משמש ישירה, הצבת הבניין במגרש יכולה להשפיע על המרחב הציבורי שלידו אבל גם להקטין את צריכת האנרגיה שלו.

מה שבנהאם השתוקק לגלות הוא תבונה בתכנון, שימוש מושכל בטווח המלא של המערכות הטכניות של הבניין כדי ליצור ארכיטקטורה. את המערכות הטכניות האלה אפשר להחצין (כמו בבניין לויד'ס של ריצ'רד רוג'רס), להשתמש בהן כשֶקר שאומר אמת, אבל גם להסתיר מאחורי תקרות או בתוך קירות, ובלבד שהן יובאו בחשבון בתהליך התכנון של הארכיטקט ולא יטואטאו מתחת לשטיח דמיוני שלא מתעופף לשום מקום. בסופו של דבר, כפי שכותב בנהאם בדברי הסיום של ארכיטקטורת הסביבה המתכווננת, "הכוח הסביבתי הגדול ביותר הוא המחשבה", ובהירותה וצלילותה הן אלה שצריכות לבוא לידי ביטוי בתכנון "הסביבות המתאימות לפעילויות אנושיות", בתוך או מחוץ לבניינים.

במבט לאחור, נדמה שנבואת הזעם של בנהאם על עדרים של יועצי מיזוג אוויר ואינסטלציה שישטפו את עולם הארכיטקטורה כשהם משנים את פניה של הארכיטקטורה ללא הכר היתה מוגזמת. הטכנולוגיה לא הביאה למהפכה שיצרה ארכיטקטורה אחרת מאחורי גבם של הארכיטקטים, ואפילו לא ליצירתם של ארכיטקטים אחרים. מה שנותר תקף גם היום הוא דווקא הפער ה"ספציאליסטי" בין מי שעוסקים ב"ארכיטקטורה" ובין מי שאחראים לאספקת הפתרונות ה"טכניים" שמכשירים את הארכיטקטורה לשימוש סביר כסביבה המתאימה לפעילות אנושית; במילותיו של בנהאם, "הארכיטקטורה, כפי שמלמדים אותה, עוסקים בה ומבינים אותה בדרך כלל במערב, היא עדיין רק מעט יותר מוורנקולר כפרי".

קידושה של הצורה על פני התפקוד הסביבתי הביא לכך שהארכיטקטורה היום, אפילו יותר מבעבר, לכודה בסגידה לדימוי החזותי; במערך השיקולים של הארכיטקט, פגיעה בתפקוד הסביבתי על חשבון הצורה עדיפה תמיד על פגיעה בצורה על חשבון התפקוד הסביבתי. גם היום הרוב המכריע של הארכיטקטים יודעים להגיד מה הבניין שלהם "עושה" ואולי אפילו כמה הוא שוקל, אבל לא כמה אנרגיה הוא צורך או כמה דלק הוא שורף. הטכנולוגיה היתה יכולה להיות קרש ההצלה שבעזרתו היה ניתן למשות את הארכיטקטורה ממערבולת של פורמליסטיקה עקרה, אבל, כך נדמה, זהו קרש שאליו מרבית הידיים אינן ממהרות להישלח.

המאמר הוא אדפטציה מיוחדת להקדמה שכתב אור אלכסנדרוביץ׳ לתרגום החדש שלו לספר ״ארכיטקטורת הסביבה המתכווננת״ מאת ריינר בנהאם, בהוצאת ידיעות ספרים.   אור אלכסנדרוביץ' הוא אדריכל, חוקר, עורך ומתרגם. בימים אלה הוא דוקטורנט לארכיטקטורה באוניברסיטה הטכנולוגית של וינה ועורך סדרת "ארכיטקטורות" בהוצאת "בבל". 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אור אלכסנדרוביץ'.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על הרבה רוח, מעט תבונה

01
יוחאי בן דוד

שלום,
הרבה מהביקורת שכתבתה אינה מדויקת. למשל :" את המערכות הטכניות האלה אפשר להחצין ... לשטיח דמיוני שלא מתעופף לשום מקום. " היום כל סטודנט לאדריכלות לומד נפחים ופרוגרמות של שירות בבניין ומשלב אותם כחלק אינטגרטיבי בפרויקטים אקדמיים, שלא נדבר בכלל על הפרקטיקה המקצועית שכל אדריכל צעיר מתמודד עם דרישות ולחצים של יועצים בשביל להביא לתכנון כולל של פרויקט מסוים. בהחלט חלה תפנית מעניינת (התמונה הראשונה שלך מדברת על זה) לגבי מהם התכנים שאדריכל מתכנן היום. ריבוי המקצועות שמעורבות בבניית בניין מודרני הם מחוץ להבנתו המקצועית של האדריכל ולכן העיצוב והתכנון מושפעים ממנו. יש ביקורת רבה על כך שאדריכל יכול היום רק לצייר חזית יפה כאשר כל שאר האלמנטים המבניים הם מחוץ לשליטתו. בעיניי אדריכל יצירתי מספיק, מסוגל לקחת את האילוצים הטכנים השונים ועשות בהם מניפולציה כזו שבסוף יתרמו לכוונות התכנון האדריכלי הכולל שלו. הביקורת שלך לכן היא מעט רדודה ולא עכשווית שכן השאלה היותר מעניינת בשיח האדריכלי היא מהן הכוונות שאדריכלים לוקחים על עצמם? מה בין הניבוי של התכנון למציאות בשטח? ועוד ועוד
תתאמץ יותר פעם הבאה להביא מאמר שתואם את איכות "אלכסון" ולא אמירות בסגנון יאיר לפיד מתחכם על אדריכלות.
תודה ובהצלחה.