זה לא מסובך

ג'ון גוטמן הוא הרומנטיקן המחושב ביותר בעולם. הוא מתעקש שאהבה היא צורה של אנרגיה, ושואף להביע את הדינמיקה של מערכות היחסים האנושיות בצורה מתמטית – כדי להציל אותן
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"ברוב המקרים, הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות באהבה זה לתקן את הפשלות שלנו". זאת מפני שגם בני הזוג הטובים ביותר מפספסים כל הזמן ניסיונות קטנים להתקרבות; 75 אחוז מהזמן לפחות, אם לדייק, אומר ג'ון גוטמן (Gottman). וגוטמן הוא טיפוס שמקפיד על דיוק. הצפנתי לאורך החוף המערבי ואז חציתי את מיצר פיוג'ט כדי לראות כיצד הכהן הגדול של חקר מערכות היחסים הפך את החוויה הקשה ביותר להגדרה – אהבה –לדבר מדויק מיסודו: מתמטיקה.

גוטמן התפרסם בזכות מספרים מסוימים. הוא כבר מזמן גילה שכדי לשמור על מערכת יחסים מספקת, בני הזוג צריכים לייצר חמש שניות של רגשות חיוביים על כל שנייה של רגשות שליליים במהלך עימותים. זאת מכיוון שהיכולת של רגשות שליליים כמו בוז והתגוננות לפגוע במערכת היחסים רבה יותר מהיכולת של רגשות חיוביים לעזור לה. מאז הוכח שיחס זה של חמש לאחת הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לאקסיומה בפסיכולוגיה, ושהוא חל באופן כללי על היבטים רבים של הרווחה הנפשית.

לשליליות פשוט יש השפעה רבה יותר על המוח, ואלא אם ננקוט צעדים לנגוד אותה, העלבונות ילכו ויצטברו ויגדילו ללא הרף את הסבירות שבני הזוג יתרחקו זה מזה רגשית. אם תתנו לגוטמן להתבונן בכם ובבן זוגכם בזמן שאתם מדברים על דבר מה – כל דבר – במשך כמה דקות, הוא יוכל לחזות בדיוק של קרוב ל-90 אחוז אם תישארו ביחד, ולמשך כמה זמן.

יחס ה"חמש-לאחת" הוא בסיסי כל כך,עד שגוטמן הציב אותו במקום הראשון מבין 45 "עקרונות האהבה הטבעיים" המופיעים בספרו החדש, “Principia Amoris”, שאותו הוא מגדיר כעבודתו החשובה ביותר. הספר מתבסס על יותר מ-40 שנות מחקר חדשני (שרובו נערך במעבדה דמוית-דירה שהוקמה כדי לחקור התנהגות של זוגות) וחושף את הסדר והחוקיות שלדברי גוטמן מנחים את כל מערכות היחסים המבוססות על אהבה.

גוטמן מצא שבכל מקום על פני כדור הארץ, אנשים אומדים באופן אוטומטי כל אינטראקציה אנושית על סולם שנע מחיובי עד שלילי. כדי לתקן את הנזק שנגרם כשאנו מחמיצים ניסיון של בן הזוג להתקרב אלינו ולתקשר איתנו, עלינו להקדיש תשומת לב רבה יותר לצרכיו

אהבה היא מערכת אנרגטית, הוא אומר, וכשבני הזוג מתקשרים זה עם זה, הם יוצרים שדה כוח: לכל אחד מהם יש כוח להשפיע על מה שבן זוגו יעשה בהמשך. “Principia Amoris” מייצג בצורה מתמטית את הדרכים שבהן בני הזוג משפיעים זה על זה ואת ההשלכות של האינטראקציות שהם מקיימים ביניהם.

גוטמן מצא שבכל מקום על פני כדור הארץ, אנשים אומדים באופן אוטומטי כל אינטראקציה אנושית על סולם שנע מחיובי עד שלילי. כדי לתקן את הנזק שנגרם כשאנו מחמיצים ניסיון של בן הזוג להתקרב אלינו ולתקשר איתנו, עלינו להקדיש תשומת לב רבה יותר לצרכיו. וזה הוא מדד האמון, אומר גוטמן -- המידה שבה אתם מאמינים שבן הזוג מתחשב באינטרסים שלכם ומסוגל להקשיב לכם בלי להתגונן, גם אם באותו רגע אתם לא מסוגלים לסבול זה את זה. זהו הגורם החשוב ביותר שיכול לעזור לנישואין לחצות את נקודת השבר הידועה שמגיעה לאחר שבע שנים.

זהו גם הביטוי החברתי של התופעה הידועה בתורת המשחקים בשם "שיווי משקל נאש": הנקודה, שנקבעה על-ידי המתמטיקאי חתן פרס נובל ג'ון נאש, שבה שני אנשים בכל סוג של אינטראקציה ממקסמים את היתרונות שלהם. נדמה שאנשים המצטיינים במערכות יחסים הם אלה שנשמעים למוטו: "כשכואב לך, העולם עוצר ואני מקשיב". הביטוי הזה נשמע כמו קטע משיר, ולא כמו עיקרון מתמטי. "שירה ומתמטיקה אינן שונות כל כך", אומר גוטמן. "כשמודדים את הדבר הנכון, מקבלים את תמצית הרגש".

גוטמן, הפסיכולוג פורץ הדרך, תמיד נמשך למתמטיקה. הוא גדל בברוקלין, בן למהגרים אוסטרים. כשהיטלר פלש לאוסטריה ב-1938, הוריו עדיין היו נשואים טריים – אביו סטודנט לרפואה, ואימו טבחית בבית מלון. היהודים סולקו מבתי הספר לרפואה (שאיבדו 50 אחוז מחברי הסגל ו-40 אחוז מהסטודנטים שלהם), והאוהבים הצעירים נמלטו לשווייץ כשבאמתחתם רק קוביית סוכר ולימון, כפי שמספרת האגדה המשפחתית. אף על פי שהמדינה החליטה לא לקבל עוד יהודים, הורשו בני הזוג להיכנס בגלל ההכשרה הקולינרית של אמו של גוטמן. היא נשלחה לעבוד כטבחית במחנות פליטים.

כשהכריז הדיקטטור רפאל טרוחיו שארצו תקבל מאות אלפי פליטים יהודים מאירופה, הגוטמנים עזבו את שווייץ ועברו לרפובליקה הדומיניקנית. גוטמן נולד שם ב-1942. שלוש שנים מאוחר יותר הגיעו הוריו לארצות הברית והתמקמו במיאמי, עד שיום אחד אביו התיישב בחלקו האחורי של אוטובוס וגרם למהומה. המשפחה, שנחרדה ממצב היחסים הבין-גזעיים בדרום, עזבה לניו יורק והתיישבה בשכונה יהודית אורתודוקסית בברוקלין. גוטמן הצעיר בילה שעות במוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע ובספרייה הציבורית של ברוקלין. בגיל 9, לאחר שקרא במהלך נסיעותיו ברכבת התחתית את ספרו הקלאסי של פול דה קריף,“ציידי החיידקים”, הוא החליט להיות מדען. הוא השתוקק למיקרוסקופ, וכשהוריו הפתיעו אותו וקנו לו אחד שראה בחלון ראווה, הוא הקים את המעבדה הראשונה שלו -- בתוך ארון -- שם בחן כנפי זבובים ואצות.

להוריו הייתה מערכת יחסים יציבה, למרות שמדי פעם בפעם הם היו רבים. לאביו הייתה ילדות קשה: אמו מתה כשהיה בן חמש, והוא נשלח לישיבה בפולין, שם היה בן חסות של הקהילה היהודית. "לא היה לו מודל לחיקוי שיראה לו איך להיות אבא טוב, אבל הוא בכל זאת הצליח", נזכר גוטמן. "הוא זכר את חוויית הילדות שלו, והייתה לו אמפתיה ייחודית לילדים". אמו הייתה אישה טובה והאידיאליזם שלה היה מרגיז לפעמים את אביו. פעם אחת, כשמיהרה המשפחה לבית הכנסת, אמו ראתה אישה בוכה על מדרגות בניין מגורים סמוך. הסתבר שהאישה הזאת, אלמנה טרייה, סולקה מדירתה. אמו השתלחה בבעל הבית, שהיה גם הוא בדרכו לבית הכנסת. "היא אמרה לו שאין לו זכות לדבר עם אלוהים ושהיא תוודא שכולם יודעים מה הוא עשה לאותה אישה", אומר גוטמן. "אבי כעס שנאחר בגללה, אבל היא אמרה לו שזה המקום שאלוהים נמצא בו, שזה המקום שאנחנו צריכים להיות בו. כזאת היא הייתה – רגישה מאוד למוסר ולצדק״.

לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה הקהילה היהודית משוכנעת שאלברט איינשטיין הוא הגורם לניצחון בעלות הברית. "איינשטיין אפילו לא עבד על פרויקט מנהטן, אבל היה מיתוס כזה ש-E=MC2 ניצח את המלחמה", אומר גוטמן

יום אחד, אביו של גוטמן לקח אותו ואת אחותו לטיול בפארק וזעזע אותם כשאמר להם שיצטרכו להחליט אם הם רוצים לגור עם אמא או עם אבא. "כעסתי כל כך", זכר גוטמן. "אמרתי לו שאני רק ילד ושאני לא אמור לקבל החלטות כאלה. אמרתי לו שאני מקווה שהם יישארו יחד. וכך היה".

זו הייתה הפעם הראשונה שגוטמן הבין כי גם הקשר בין בני זוג נשואים עלול להיות שברירי ביותר, אבל הוא לא חשב מעודו שזה דבר שאפשר לחקור. לא, גוטמן – כמו ילדים יהודים רבים בני גילו – היה מאוהב במתמטיקה. לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה הקהילה היהודית משוכנעת שאלברט איינשטיין הוא הגורם לניצחון בעלות הברית. "איינשטיין אפילו לא עבד על פרויקט מנהטן, אבל היה מיתוס כזה ש-E=MC2 ניצח את המלחמה", אומר גוטמן. "אני גדלתי במחשבה שמתמטיקה היא דבר מגניב ורב עוצמה".

״לקראת היער II״ מאת אדוארד מונק.

״לקראת היער II״ מאת אדוארד מונק.

כשהיה סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת פיירלי דיקינסון, לימד גוטמן חדו"א וגיאומטריה אנליטית בשיעורי ערב. הוא התקבל ל-MIT על מלגת וודרו וילסון. ברגע שהגיע לשם, הוא התאכזב לגלות שיש קרע בין המתמטיקה היישומית למתמטיקה התיאורטית, וקורסי המתמטיקה שלו נעשו הרבה פחות מעניינים מהטקסטים הפסיכולוגיים של שותפו לחדר. הוא סיים את התואר השני, אך אז נטש את המתמטיקה לטובת הפסיכולוגיה, למגינת לבו של אביו.
הוא השלים דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת ויסקונסין, שם הפך לפסיכולוג ילדים. הוא פיתח שיטות לחקר אינטראקציות המובילות לידידות בין ילדים ורכש מומחיות במדידת מערכות יחסים דיאדיות. אבל הגירושין שכמעט וקרו בין הוריו הותירו את חותמם, וכשעבר לאוניברסיטת אינדיאנה הוא הקים את המעבדה הרשמית הראשונה שלו והחל לחקור "הצלחות ואסונות באהבה".

שיעורי הגירושין באמריקה הרקיעו שחקים בתחילת שנות ה-70. עוד ועוד זוגות הפגינו נכונות לפנות לעזרה, אף על פי שמעטים הציעו אותה

בשלב זה, התרבות הפופולארית כבר הייתה מוכנה למחקר מעין זה. שיעורי הגירושין באמריקה הרקיעו שחקים בתחילת שנות ה-70. עוד ועוד זוגות הפגינו נכונות לפנות לעזרה, אף על פי שמעטים הציעו אותה. "לא היו אז טיפולים זוגיים -- לא כאלה שהיו מבוססים מבחינה מדעית", אומר תומס ברדברי, מייסד המעבדה לנישואין ופיתוח משפחתי ב-UCLA. "בשלב ההוא, רוב המחקר הפסיכולוגי התמקד באינדיבידואל. היה צורך בפסיכולוגים שיחקרו אינטראקציות חברתיות, יצפו בהן ויחשפו את המידיות והעושר הרב הטמון בהן".

גוטמן השיג מכשיר להקלטת וידאו, כלי מחקר חדש יחסית, והתחיל לתעד זוגות בעת שיחה. הוא חקר את ההקלטות שוב ושוב כדי לראות אם זוגות מאושרים ואומללים שונים זה מזה בצורה כלשהי. הוא החל להתמקד יותר ויותר בביטויים הרגשיים שלהם – שלעתים היו חולפים, אך בכל זאת מוחשיים – ובאופן שבו אנשים חווים את רגשותיו של בן הזוג. באינדיאנה הוא חבר לרוברט לוינסון (Levenson), גם הוא מרצה לפסיכולוגיה, שהתעניין במדידת תגובות פיזיולוגיות במהלך אינטראקציות בין בני זוג.

השניים הפכו לחברים טובים, וחברותם נמשכת עד היום. "זה סיפור אהבה", אומר לוינסון וצוחק. רבים מעמיתיהם צחקו גם כן; הם חשבו ששיטות המחקר שלהם משוגעות.בפסיכולוגיה היה מקובל אז למדוד תגובות לגירויים מבוקרים מאוד – ירי אקדח, למשל. אבל לצפות בזוגות ולבקש מהם לדבר על בעיה בקשר? זה לא רציני. "אנשים חשבו שזו תהיה התאבדות מקצועית לעבוד איתנו!" נזכר לוינסון. "הם אמרו שלא נמצא שום דבר אם נשים חיישנים על הזוגות האלה ונצלם אותם כשהם מדברים על הבעיות שלהם. הטלוויזיה מלאה היום באנשים ששופכים את הלב בפני זרים, אבל ב-1974 לא היה ג'רי ספרינגר".

הזוגות אכן נפתחו, ובזמן שההקלטות תיעדו את שיחותיהם, מכשירים אחרים מדדו את מהירות זרימת הדם, קצב הלב, מוליכות העור והטמפרטורה שלו ועוד. תוך זמן קצר הבחין גוטמן ברגעים של עקביות שבהם המדדים נעו באותם כיוונים אצל שני בני הזוג והעידו על רגש חזק הזורם ביניהם. הוא ניטר את המדדים כנגד משתנים אחרים, כמו מילים, הבעות פנים ונימת הקול.

החיישנים הראו שבני הזוג המאושרים ביותר חשים שלווה פנימית זה בחברת זה, בשעה שהאומללים ביותר, גם אם נראו שלווים, היו במצב של עוררות פסיכולוגית – נכונים לקרב.
התיעוד בווידאו היה חשוב, אך לא פחות חשוב היה סולם הדירוג שגוטמן ולוינסון פיתחו כדי שהנבדקים יוכלו לסכם את האופן שבו חוו את רגשותיו של בן זוגם. כשהנבדקים צפו בשיחה המצולמת, הם התבקשו, כל אחד בנפרד, להשתמש בסולם כדי לדרג את תחושותיהם במהלך כל אינטראקציה. "סולם הדירוג מבהיר דברים רבים", מסביר גוטמן. "אם אדם אחד מרגיש טוב לגבי האינטראקציה והאחר מרגיש רע, אז יש בנישואים האלה משחק סכום-אפס: האחד מנצח והאחר מפסיד. אבל אנשים שתופסים את האינטראקציה בצורה דומה הם אנשים שעובדים יחד. אכפת להם זה מערכיו של זה. אם אנחנו מתואמים, זה אומר שהתחושה שלך לגבי האינטראקציה חשובה לי מאוד ומשפיעה על התחושה שלי לגביה".

כדי לעשות סדר בכל המילים, האינטונציות, הבעות הפנים והמסרים הבלתי מילוליים האחרים שמהווים את אבני הבניין של הקשר הזוגי, גוטמן קודד כל תגובה בצורה מדוקדקת. בסופו של דבר הוא חזר למתמטיקה. הוא יישם את הרעיונות והמתודות החישוביות של תיאורטיקנים מתחום תורת האינפורמציה, כמו קלוד שנון, ובעזרתם מצא בנתונים שלו דפוסים שאפשרו לו לחזות איך התנהגותו של בן זוג אחד משפיעה על התנהגותו של האחר.

ב-1981 התפרקו הנישואין השניים של גוטמן, לאחר עשר שנים. "הלוואי שהייתי יודע אז יותר על תהליך בחירת בן הזוג, אבל זה היה עניין מסתורי בשבילי", הוא מתוודה

אך בדיוק כשהמחקר החל להמריא, חייו האישיים של גוטמן התרסקו. ב-1981 התפרקו הנישואין השניים שלו –היו לו נישואין קצרים ואומללים בזמן התואר השני – לאחר עשר שנים. "הלוואי שהייתי יודע אז יותר על תהליך בחירת בן הזוג, אבל זה היה עניין מסתורי בשבילי", הוא מתוודה. "לא ידעתי מה לחפש, אילו היבטים חשובים, איך מרגישים כשמערכת היחסים עובדת היטב. הכול צריך להיות מאוד עדין וחם, אחרת משהו לא בסדר. אפשר לתקן את זה, אבל לא הבנו את זה אז".

"כל החוקרים הגדולים של מדעי החברה לומדים משהו שלא בא להם באופן טבעי", מציין לוינסון, כיום מרצה בברקלי. "המחקר כרוך בגילוי אישי. לג'ון היו מערכות יחסים טובות והיו לו גם רעות, ובשבילו זה חלק מהמסתורין של החיים". ב-1986 עבר גוטמן לאוניברסיטת וושינגטון בסיאטל. הוא גם התמסר למציאת בת זוג חדשה ויצא עם כ-60 נשים בשישה שבועות דרך מודעות במגזינים ועיתונים. "ג'ולי שוורץ הייתה מספר 61 –דמות חריגה בחבורה", הוא אומר. "האחרות לא ידעו לצחוק. אבל כשדיברתי עם ג'ולי בטלפון, ארבע שעות חלפו במהירות וצחקנו כל הזמן". בשלב זה הבין גוטמן את חשיבותם של ידידות והומור באהבה; בזמן עימות, הומור מרגיע את בני הזוג פנימית וחיצונית. גוטמן ושוורץ נישאו ב-1987.

ד״ר ג׳ון גוטמן עם אשתו השלישי ג׳ולי גוטמן.

ד״ר ג׳ון גוטמן עם אשתו השלישי ג׳ולי גוטמן.

באוניברסיטת וושינגטון הקים גוטמן את "מעבדת האהבה" – חלל המשקיף על האגם ומנסה לדמות מלון נוסח Bed and Breakfast. הוא סרק הודעות על חתונות בעיתונים המקומיים וגייס 130 זוגות של נשואים טריים, מייצגים מבחינה דמוגרפית, שיבלו 24 שעות במעבדה תחת פיקוח. גוטמן רצה לראות איך זוגות מייצרים אינטימיות כשהם מבלים יחד. בעזרת עמיתים ועוזרי מחקר בחן גוטמן את קלטות הווידאו המתעדות את הזוגות ושם לב שבני הזוג נוהגים לבצע גישושים, מין מהלכי פתיחה שמהווים הזמנה לשיחה, צחוק או תגובה כלשהי. שש שנים לאחר מכן, כשהוא יצר קשר עם חלק מהנבדקים האלה, 17 אחוז כבר לא היו נשואים. כשהוא צפה בקלטות מחדש, הוא גילה שבקרב הגרושים, בני הזוג הגיבו ל-33 אחוז בלבד מהגישושים, בעוד שאלה שנותרו נשואים נענו להם 86 אחוז מהזמן, וכך בנו מאגר של רגשות חיוביים שאפשר להם להפגין חום רב יותר זה כלפי זה בזמן עימות.

מחקריו של גוטמן זוכים זה מכבר לתשומת לב ציבורית. אחרי ככלות הכול, הם עוסקים באהבה – נושא אפוף מסתורין ומיתוסים שמהווה ציר מרכזי בחיינו ובחיפוש אחר משמעות. ובכל זאת, גוטמן זכה לזריקה רצינית של פרסום ב-2005, כשמלקולם גלדוול תיאר בעמודים הפותחים של ספרו רב המכר, "ממבט ראשון" (“Blink”), כיצד השנים שעבד בקידוד שיחות בין בני זוג הבהירו לו שדגימות קטנות של אינטראקציות מסוגלות לחשוף את אופייה של מערכת היחסים השלמה.

המחקר חלחל לתרבות וכעת נדמה כאילו ממצאיו היו שם כל הזמן."לעתים קרובות, המחקרים החשובים ביותר מאששים דברים שכבר ידענו", אומרת הפסיכולוגית הרייט לרנר, מחברת הספר “The Dance of Anger”. "כשאדם אחד לא מסוגל להגיש מנחת פיוס והאחר לא מסוגל לקבל אותה; כשאף אחד מבני הזוג לא מסוגל לנקוט יוזמה, לשנות את כיוון השיחה ולשכך את המריבה; כשהאינטראקציה רוויה בביקורתיות ובוז והתחמקויות; כשהערות ומחוות שליליות עולות במספרן על החיוביות –מובן שמערכת היחסים בצרות צרורות".
"כשאני מצטטת את דוקטור גוטמן, המוצרט של חקר מערכות היחסים, אנשים מקשיבים", אומרת לרנר. "לאמירות כמו, 'המחקר של דוקטור גוטמן מוכיח ש...', יש השפעה גדולה. לעתים קרובות, שינוי דורש מאיתנו להפנים, ברמה עמוקה יותר, אמיתות שאנחנו כבר יודעים".

הניסיון להבין אהבה הוא כמו הניסיון להבין את מזג האוויר, טוען גוטמן: זה מורכב, אבל בסופו של דבר קיימים שם דפוסים שהמתמטיקה מסוגלת לפרש

אמיתות כאלה לא היו ברורות לנו עד שהוא וחוקרים נוספים גילו אותם בעזרת תצפיות וניתוח מעמיק, אומר גוטמן. הן נראות מובנות מאליהן רק בדיעבד. "כשאני מכשיר מטפלים קליניים, אני מדבר על 15 המיתוסים הזוגיים שאנשים נהגו להאמין בהם – ואנשים מסוימים עדיין מאמינים בהם. המיתוסים האלה הופרכו לחלוטין במחקר", אומר גוטמן. לדוגמה, ״מידה כנגד מידה״, תפיסה שלפיה במערכות יחסים מוצלחות אנשים עושים דברים זה למען זה בתמורה לדברים טובים שנעשו למענם. התפיסה הזאת הובילה לטיפולים שבהם בני זוג עורכים מו"מ ומגדירים מה הם רוצים זה מזה. אבל מסתבר שנתינה המבוססת על ציפייה לתמורה היא סימן למערכת יחסים במצוקה, ולא למערכת יחסים בריאה.

ב-“Principia Amoris” ליטש גוטמן את התובנות שאסף לאורך עשרות שנות מחקר והביע אותן גם במילים וגם במשוואות דיפרנציאליות. במשך יותר מ-15 שנה הוא עבד עם המתמטיקאי והביולוג ג'יימס מארי (Murray), ויחד הם המירו את ממצאיו למשתנים הניתנים לכימות. לאחר מכן הם יצרו משוואות המראות כיצד מתנהלת האינטראקציה בין המשתנים האלה, וכיצד הם מובילים קשרים זוגיים לתהומות או לפסגות. הניסיון להבין אהבה הוא כמו הניסיון להבין את מזג האוויר, טוען גוטמן: זה מורכב, אבל בסופו של דבר קיימים שם דפוסים שהמתמטיקה מסוגלת לפרש. "אמרו לסטיבן הוקינג שקהל הקוראים שלו יקטן בחצי בכל פעם שהוא יכניס משוואה, אז הוא הכניס רק אחת", אומר גוטמן. "הספר שלי מלא במשוואות, ושמתי אותן בצד, בתיבות נפרדות, כי ידעתי שלפסיכולוגים רבים יש פוביה מתמטית. אבל כשהם מתעלמים מהמתמטיקה, הם מתעלמים מהיסודות התיאורטיים של דפוסים מסוימים שזוהו בצורה אמפירית".

לטענתו, כשמטפלים מבינים את הדפוסים ואת המשתנים, הם יכולים לצלם זוג במשך רבע שעה, לבלות שלושת רבעי שעה בקידוד הווידאו, ולהשתמש בסדרה של משוואות המבהירות על אילו תכונות של בני הזוג או של מערכת היחסים צריך לעבוד. גם אם הם לא משתמשים במשוואות בצורה הזאת, המתמטיקה עדיין שופכת אור על הדינמיקה בין בני הזוג.
גוטמן, אופטימיסט נצחי, חושב שנדרש עוד זמן עד שהתחום יבין את חשיבות עבודתו. ספרו לא זכה לתגובות מפסיכולוגים, אבל כן קיבל תשומת לב ממתמטיקאים כמו האנה פריי, שדנה בו בספרה החדשה, “The Mathematics of Love”, וכן בהרצאת TED הפופולרית שלה.
המתמטיקה של האהבה ממשיכה להפריך רעיונות מקובלים לגבי הגורמים שעוזרים לנישואין לשגשג.לדוגמה, עולה ממנה מסקנה בלתי אינטואיטיבית – שהזוגות בעלי הקשר האיתן ביותר הם אלה שנמנעים מעימותים. הם פשוט לא נכנסים ל"מירוץ החימוש הגרעיני בשליליות", דבר שזוגות רבים אחרים נוטים לעשות כל אימת שעולה בעיה. "מטפלים שונאים לשמוע את הממצא הזה על הימנעות מעימותים", אומר גוטמן, כי הם רואים כל כך הרבה זוגות שמסתבכים בגלל ההימנעות הזאת. "אבל מה שהם רואים בטיפול הם זוגות בעלי סגנונות עימות סותרים. הימנעות מעימותים מתרחשת רק כששני בני הזוג הם בעלי נטייה הימנעותית".

ב-18 השנים האחרונות חצה גוטמן את גבולות התיאוריה ופיתח טיפול מעשי שממיר קשרים מ"אסונות להצלחות". שותפתולמפעל הזה היא אשתו, ג'ולי, פסיכולוגית בעצמה. יחד הם ייסדו את מכון גוטמן בסיאטל, שבו מטפלים וזוגות מן השורה לומדים את התוכנית שלהם. גוטמן ויתר על משרתו המלאה באוניברסיטת וושינגטון לפני 14 שנה. אך למרות שהוא בן 74, קשה לומר שהוא בפנסיה.

כיום הוא פועל באי אורקס. הגוטמנים מתבלים את ההכשרות והטיפולים שהם עורכים בדוגמאות מחיי הנישואין שלהם עצמם. הם מתארים "תקריות מצערות" שהם חוו ומראים כיצד הם פתרו אותן. כיוון שאף על פי שהוא וג'ולי מומחים לנושא, הוא אומר, כולם נמצאים באותה סירה כשמדובר באהבה: אם מניחים (בנדיבות) שבני זוג פנויים זה לזה רגשית כ-50 אחוז מהזמן, אז ההסתברות ששניהם יהיו פנויים זה לזה באותו זמן היא 25 אחוז בלבד. לכן במהלך 75 אחוז מהזמן, בני הזוג פועלים בשדה מוקשים של תקשורת מפוספסת, ומצב עניינים זה עלול להוביל לאומללות ועימותים.

יש עוד שאלות רבות שדורשות מענה. הגוטמנים פיתחו שיטת התערבות –המבוססת על רכישת כישורים להתנהלות במערכת יחסים והרגעה עצמית רגשית – בשביל זוגות שריביהם יוצאים משליטה ונעשים אלימים; הם רוצים להוכיח את היעילות של השיטה הזאת על מקרים שהופנו אליהם על-ידי בתי המשפט. לג'ון יש גם שיטות התערבות שהוא מתכנן לבדוק בקרב זוגות שבהם אחד מבני הזוג ניהל רומן, ובמערכות יחסים שבהן לאחד מבני הזוג יש הפרעת פוסט-טראומה או התמכרות. "מערכת היחסים עשויה להיות הכלי החשוב ביותר בדרך להחלמה", הוא אומר. "אנחנו חושבים שמצאנו את הטכנולוגיה שתעזור בכך". אבל בסופו של דבר, האם צמצום הרומנטיקה לכדי אוסף של משוואות לא עושה לנו ספוילר, אני שואלת. גוטמן עונה בשאלה משלו: "האם הבנת האופן שבו כוכב עובד מפחיתה את הפליאה שאנו חשים כשאנו מביטים בשמי הלילה? או שמא הידע רק מוסיף להוד ולהדר שאנו מוצאים בהם?".

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2015 Sussex Publishers LLC.
Distributed by Tribune Content Agency

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קריסטין אולסון, Psychology Today .

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על זה לא מסובך