זוגיות בקליק

חדש וגם ישן משמשים בערבוביה בחיפוש אחר אהבה בעידן של צרכנות, שוויון לכאורה ופוסט-רומנטיקה
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

האמריקנים נחשבים כיום מתאימים במיוחד לדייטינג החל מגיל ארבע עשרה, ואף קודם לכן, ועד גיל שלושים ומעלה. זוהי תקופה של בערך חמש עשרה שנה, או קרוב לחמישית מתוחלת חייהם. יחסית לפעילות שנפרשת על פני פרק זמן ארוך כל כך, קשה מאוד להגדיר מה זה דייטינג (כלומר "לצאת" עם אדם אחר). המונח הזה שרד יותר ממאה שנים של שינויים במנהגי החיזור, ואנחנו עדיין לא יודעים מה משמעותו. ילדים בכיתה ו' טוענים שהם "יוצאים" אחרי משא ומתן נרחב המתבצע בתיווך צד שלישי, שאחריו הם הולכים יחד לגלידה. סטודנטים רבים מתחילים לצאת רק אחרי שהם כבר קיימו יחסי מין. אפשר להחיל את המונח "דייטינג" על מערכות יחסים בלעדיות או לא מחייבות, קצרות טווח וארוכות טווח. וכעת, הודות לאפליקציות הסלולריות, המונח דייטינג מתייחס גם לשורת מפגשים בבר שמטרתם לבחון מגוון מסחרר של "התאמות" (Matches) שהתקבלו בהינף אצבע.

קשה מאוד להגדיר מה זה "דייטינג", ולא פחות מכך מה תכליתו בימינותכלית הדייטינג אינה ברורה בהרבה מהגדרתו. לפני המאה העשרים, כשאנשים התחילו "לצאת", הגברים היו "באים לביקור" אצל הנשים, וכל הצדדים המעורבים הסכימו, פחות או יותר, מה מטרת הביקור. בני זוג פוטנציאליים העריכו זה את זה בין כותלי ביתם, ההורים שלה בחנו את מידת ההתאמה שלו, ולאחר מכן הם התארסו, או שכל אחד פנה לדרכו. לאורך המאה העשרים, מפגשים מסוג זה נעשו רשמיים פחות, אבל אפילו מתלבטים כרוניים נדרשו לקבל החלטה, ויפה שעה אחת קודם. לפני חמישים שנה, 72 אחוז מהגברים ו-87 אחוז מהנשים התחתנו עד גיל עשרים וחמש. ב-2012, המצב התהפך, בפועל: 78 אחוז מהגברים ו-67 אחוז מהנשים לא נישאו עד גיל עשרים וחמש.

זוג מתנשק, בחור עם קעקוע

"אולי פרויקט עתידי", תצלום: אלבה סולר.

הסיבה המובנת מאליה לצניחת שיעורי הנישואים היא שחיקה כללית של המוסכמות החברתיות המסורתיות. סיבה ברורה פחות היא שהגיל החציוני של שני המינים בעת החתונה הראשונה גבוה כעת בשש שנים משהיה אצל הדור של שנות השישים. בשנת 2000, ג'פרי אַרְנֶט (Arnett), פסיכולוג התפתחותי מאוניברסיטת קלארק, טבע את המונח "בגרות מתהווה" (emerging adulthood), המתאר את שלב ההתנסות הממושך הקודם לשלב ההשתקעות. בעבר היה דייטינג אמצעי מוגבל בזמן להשגת מטרה מוגדרת. כיום הוא מטרה בפני עצמו.

דייטינג מזכיר התמחות ללא תשלום. אתם לא יכולים להיות בטוחים מה ייצא מזה, אבל אתם מנסים לצבור ניסיון. אם תעשו רושם טוב, אולי תקבלו ארוחה חינם

אבל קרוסלת הסקס וההתקשרויות הארעיות אינה נראית כמו מתקן כיפי במיוחד. אם אתם בין הרבים המשתמשים בשירותי דייטינג מקוונים (למעלה משליש מקרב הקבוצה שאנו מגדירים כ"רווקים מחפשים"), אתם יודעים באיזו מהירות דייטינג הופך לעבודה. מפתחי טינדר עיצבו את האפליקציה שלהם כמין משחק קלפים, כך שהיא תיראה קלילה וכיפית יותר מאשר שירותים כמו "אוקיי קיופיד", ששמים את הדגש על יצירת פרופיל מפורט. אבל עדיין נדרשים זמן רב וריכוז רב כדי לסנן כל כך הרבה זרים – או כדי להיות מסונן. כמו כל פרילנס אחר, עלינו לפתח מותג משלנו ולשמור על ערכו. במקרה הגרוע ביותר, מציינת מוירה וייגל (Weigel) בספרה האחרון Labor of Love: The Invention of Dating (משנת 2016), דייטינג מזכיר את "אחד מסוגי התעסוקה הכי פחות בטוחים בימינו: התמחות ללא תשלום. אתם לא יכולים להיות בטוחים מה ייצא מזה, אבל אתם מנסים לצבור ניסיון. אם תעשו רושם טוב, אולי תקבלו ארוחה חינם". בספר Future Sex (משנת 2016), הבוחן גם הוא את המוסכמות המיניות העכשוויות, הנימה עגומה אף יותר. המחברת אמילי ויט (Witt) כותבת: "לא ביקשתי מבחר גדול כל כך, וכשמצאתי את עצמי עם חירות מינית מוחלטת, הייתי אומללה".

אנו בשלביה הראשונים של מהפכת דייטינג. מבחר מערכות היחסים העצום שהאינטרנט מזמן לנו מחולל תמורה בטיבן של מערכות היחסים האלה. אמנם מוקדם לומר מה בדיוק השינוי הזה צופן בחובו, אך ויט ווייגל מציגות בפנינו נקודת מבט מועילה. הן אינן דודות שמתרעמות בכל פעם שמנהגי החיזור משתנים. בה בעת, הן אינן חלק מהדור החדש, הגדוש באנשים בעלי מגדר פלואידי, שמבחינתם רשימת הזהויות המיניות המתארכת מבשרת שחרור מהנחות היסוד ההטרו-נורמטיביות של ההורים והחברים. שתי הכותבות רווקות (וייגל כבר לא, אבל הייתה רווקה בעת כתיבת הספר), סטרייטיות בתחילת שנות השלושים לחייהן. הדור שלהן הוא "הדור האחרון", כותבת ויט, "שחי חלק מחייו בלי האינטרנט, שנדרש להסתגל לטכנולוגיה".

וייגל, דוקטורנטית לספרות השוואתית מאוניברסיטת ייל, החלה לכתוב את הסקירה שלה בנושא תולדות הדייטינג בארצות הברית – סקירה מקסימה בחוסר האקדמיות שלה, בדילוג בין נושאים – לאחר שנתקעה במערכת יחסים עם בחור אנוכי שהתלבט בינה לבין האקסית שלו. מאחר שלא הצליחה לתבוע את צרכיה, הביטחון שלו בזכותו המלאה לקבל בדיוק את מה שהוא רוצה (אפילו אם מה שהוא רוצה זה להיות בלתי החלטי), ייאש אותה. איזו הידרדרות! המהפכה המינית הכזיבה אותה. "השינוי שהיא חוללה בתפקידים המגדריים במערכות היחסים הרומנטיות לא היה גדול מספיק כדי שכולם באמת יהיו חופשיים כפי שהאידיאליסטים הבטיחו", היא כותבת. כדי להבין מדוע היא ונשים כמוה מרגישות חסרות כוח, היא החליטה לחקור את המורשת המקודדת בטקסי הדייטינג.

ויט, עיתונאית נועזת ומחברת ממוארים בעלת סגנון נשכני, הנוטָה לפקפק ביתרונות המודרניות, מעדיפה להביט קדימה. ללא בן זוג רציני באופק – "האהבה היא נדירה", היא כותבת, "ולעתים קרובות אינה הדדית" – היא יוצאת לבחון חלופות ל"גורל המונוגמי", מתוך תשוקה לעתיד שבו "עליונותו ותקפותו של מודל מיני אחד ויחיד" לא תהיה עוד מובנת מאליה. היא ממלאת את תפקיד המשקיפה-המשתתפת ומדלגת בין תת-תרבויות מיניות: חלקן הגדול תוצרים של האינטרנט, החל מאפליקציות הדייטינג, עבור באתרים של פורנוגרפיה פמיניסטית סאדו-מאזוכיסטית וכלה באתרי פיפ-שואו כמו Chaturbate. היא מקווה למצוא רמזים לשינויים שיתחוללו במערכות היחסים בעידן של פוסט-רומנטיקה ופוסט-נישואים.

ויט ווייגל אינן לוקות בתמימות או בנוסטלגיה. אם תבחנו אותן על יצירותיה של ג'יין אוסטן, או על תיאוריה מגדרית, סביר להניח שהן יצטיינו. הן מבינות שפרקטיקות זוגיות תמיד שיקפו תנאים כלכליים ויתרה מזאת, תמיד היו להן מאפיינים מובהקים של עסקה עבור נשים שחייהן ומחייתן היו תלויות בתוצאותיהן. בעיני רוחי אני מדמיינת את שתי המחברות כסטודנטיות הכותבות מאמרים בנושא האידיאל הרומנטי כהבניה אידיאולוגית, ובנושא הפקות חתונה ראוותניות כחרחורי הגסיסה של אותו אידיאל. אבל החיים אינם תואר שני. החיים הם החיים. ובתור הידעניות שהן, גם ויט וגם וויגל מתחילות את הפרויקטים שלהן בתחושה שהן "בודדות, מבוּדדות, ושאיננו מסוגלות לייצר את הקשרים שאנו מעוניינות בהן", כפי שאומרת ויט, והן יודעות שאינן הנשים היחידות שחשות כך. שתיהן רוצות למצוא דרכים אותנטיות יותר ליצור קשרים.

זוג מחובק, דייט

"Save the date", תצלום: ג'רד היל

כפי שמספרת וייגל, דייטינג הוא תוצר לוואי של תרבות הצריכה. תהליכי התיעוש במאה התשע עשרה הביאו את עידן הסחורות הזולות, והיצרנים היו צריכים להגדיל את היקף המכירות. נשים צעירות עברו לערים כדי לעבוד ופגשו ביום אחד יותר רווקים צעירים ממה שהיו פוגשות בעבר במשך שנים. גברים התחילו לקחת נשים למקומות בילוי שסיפקו לצעירים מסתור מעיניהם הבוחנות של המבוגרים – פארקי שעשועים, מסעדות, בתי קולנוע, ברים. "היזמים הראשונים שפיתחו פלטפורמות לדייטינג", כך מגדירה וייגל את בעלי מקומות הבילוי האלה. כך התחילה הרומנטיקה להיפרד מהמחויבות. הכלל החדש אמר: יש למדוד את הפריט לפני שקונים אותו.

בימים ההם, כמו בימינו, חששו המבקרים שהדייטינג ממסחר את החיזור. בתחילת המאה העשרים, עיתונאים ומטיפי מוסר טענו שהנוהג החדש הזה, גברים המזמינים נשים לארוחות ערב ומשלמים עבורן, שקול לזנות. בחלק מהמקרים זה בהחלט היה נכון – בדיוק כפי שהיום חלק מאתרי הדייטינג, כמו SeekingArrangement, משדכים בין בחורות צעירות לעשירים מבוגרים, המשלמים עבורן את שכר הלימוד והוצאות נוספות. "מאז המצאת הדייטינג, קשה מאוד לסמן את הגבול בין עבודת מין לדייטינג 'לגיטימי'", כותבת וייגל. זמן רב לפני שמשתמשי האפליקציות החלו לדרג בני זוג פוטנציאליים בקור לב, נאמר לצעירים שכדאי להם "לעשות סקר שוק". הם התדיינו אם הם "חייבים" משהו לאדם אחר "בתמורה" לבילוי. כיום, כותבת וייגל, אנחנו משתמשים בעגה עסקית בעליזות כמעט סוטה: מבצעים "ניתוחי עלות-תועלת" של מערכות יחסים ומדברים על "הסיכון הנמוך וההשקעה המעטה" הכרוכים בסקס מזדמן.

וייגל חוששת שהפן המסחרי של הסקס המזדמן מפחית את הרגישות שלנו ומחזק סטריאוטיפים. מי שמנסה להיחלץ מהתפקידים המגדריים הישנים נעשה בסופו של דבר מבוהל ומבולבל. "רוב חבריי מרגישים שדייטינג הוא כמו תיאטרון ניסיוני", כותבת וייגל. "אתם ובני זוגכם העליתם מדי ערב מחזות שונים, סותרים. עשיתם כמיטב יכולתכם". ייתכן שדייטינג הפך למופע אימפרוביזציה, אבל גם אם כן, מצבן של נשים כיום אינו פשוט יותר משהיה. אפשר אף לומר שהנורמות המיניות של ימינו מיטיבות עם גברים. נשים חייבות להתמודד עם שני לחצי זמן אדירים: לעשות רושם חיובי בתוך שניות, ולמצוא זיווג בהתאם לאילוצי השעון הביולוגי. כיום, יותר מאי פעם, הן חייבות למשטר את גופן ולרסן את תשוקותיהן – להימנע מלהיות "שמנה מדי, קולנית מדי, שאפתנית מדי, תלותית מדי", במילותיה של וייגל.

גם ויט אינה מרוצה מכך שתרבות השוויון המגדרי לא הצליחה להביא לשוויון מיני. אפילו נשים הרפתקניות, היא כותבת, עדיין נוטלות על עצמן את רוב הנטל הרגשי הכרוך בסקס מזדמן – "הן מנסות לשלוט בקשר, להעמיד פנים שהן נהנות ממשהו שפוגע בהן או מרגיז אותן, להגדיר סקסיוּת באמצעות תמונות שהראו להן, במקום לדעת מה הן עצמן רוצות". היא מחפשת אחר העצָמה של מיניות ללא עכבות, או, כפי שנהגו לומר פעם, אהבה חופשית. הדבר המוזר הוא שלאהבה החופשית שהיא מוצאת כמעט תמיד יש תנאים, ועל כן אינה חופשית כלל. ויט מתמקדת באינטראקציות מיניות בעלות אופי מסחרי מובהק (יוצאי הדופן הם שלישיות פוליאמוריות ו"ברנינג מן", פסטיבל של סקס, סמים ומימוש עצמי הנערך מדי שנה במדבר נבאדה). היא רוצה לדעת אם נשים המשתמשות בסקס כדי להרוויח כסף, או נשים שמשתמשות בגברים להנאתן, רוכשות ביטחון מיני רב יותר או מסגלות לעצמן יוזמה מינית רבה יותר.

ויט, כותבת מרובת-משלבים ומרובת-מבעים, מצליחה לשדר שעשוע, בלבול, גועל ואהדה, הכול בעת ובעונה אחת. היא נלחמת בחוסר הרצון שלה לצאת לדייטים דרך "אוקיי קיופיד", ובסופו של דבר אפילו נהנית מחלקם. היא מתיידדת עם נשים שעושות כל מיני דברים משונים בתמורה למיקרו-תשלומים ממשתמשי Chaturbate (לאפות קפקייקס בחזה חשוף; לספר לעוקבים שלהן על המשברים הקיומיים שהן חוות בעודן יושבות עירומות על המיטה). ויט נותנת לנשים האלה לשכנע אותה להעלות מופע משלה, אף על פי שהיא לחוצה מדי ומסתפקת בשיחה עם גבר ששוכב במיטה עירום כשהוא מרכיב משקפיים בלבד.

אבל היא הולכת רחוק יותר ב-OneTaste, חֶברה שמוכרת לאנשים סדנאות של משהו שנקרא "מדיטציה אורגזמית", סדנאות האמורות ללמד אנשים, ובעיקר נשים, להתמקד בהנאה המינית שלהן בלי הסחות דעת כמו רגשות, ציפיות ועכבות. ויט נרשמת לשיעורי ליטוף – רבע שעה של תפעול הדגדגן – שהיא עוברת אצל איליי, עובד "אפל" לשעבר שהפך לחבר צוות ב-OneTaste. בפעם הראשונה שהוא נוגע בה, היא חווה "נחת עמוקה, עזה", שאותה היא מייחסת לכך שאינה רוצה לשכב עם איליי ואינה נדרשת לעשות זאת. במפגש השלישי היא חווה אורגזמה, אך לאחר מכן חשה עצבות. אין ספק ש-OneTaste מנצל את ייאושן המיני של נשים בודדות, אבל ויט נותנת לעובדי החברה קרדיט על ניסיונם "לייצר חוויה אותנטית ועקבית יותר של פתיחות מינית... השיטה שלהם מוזרה, אבל לפחות הם מאמינים באפשרות".

ברנינג מן, זוג מתנשק

זוג בפסטיבל "ברנינג מן", תצלום: ג'ון קולר

כשוויט צוללת לרשת העמוקה ומתעמקת בצורות קיצוניות יותר של פורנוגרפיה, היא לא מגלה אך ורק אתרים המחזקים סטנדרטים של דיכוי, אלא גם אתרים החותרים תחתם – "אזורי הפרא שמעבר לגבול הנוצץ של האינטרנט התאגידי, מעבר לגופים הרזים ולרעמות השיער המבריקות של ערוצי הטלוויזיה המסחריים". מעבר לקשירות ולמשחקי המשמעת הרגילים, אזורי הסְפר המיניים האלה כוללים שיער ערווה סבוך, קעקועים, נוזלי גוף, מסכות של מתאבקים מקסיקניים, עוגות יומולדת, משקפי סקי ועוד. תפריטיהם של אתרי פֶטיש שונים כוללים הגדרות כמו "דגדגנים גדולים", "פטמות תפוחות", "הפלצות", "כוס שעיר", "מבוגרות שמנות", ו"מכוערים". ויט נרתעת מהתגובה החיובית שלה. "כשדפדפתי בכל העמודים האלה התנחמתי, באופן בלתי צפוי, בכך שמישהו תמיד ירצה לשכב איתי", היא כותבת. "זה היה ההיפך מהדרך ארוכה לעבר דעיכה מינית – זו שלימדו אותי לצַפות לה".

אבל מה לגבי הדרך לעבר שוויון מיני? אני מקווה שאיני נשמעת כמו דודה מבוהלת, אבל הלקחים שוויט לומדת לאורך מסעה אינם מנחמים במיוחד. מסופקני אם אנשים רבים חולקים את תקוותיה לעתיד הנישואים והאהבה. ויט עצמה עקבית באמביוולנטיות שלה: גם היא בעצמה אינה נשמעת נלהבת מדי באשר לאותן תקוות. מוסד הנישואים עלול להפוך למיזם חסות משותף לגידול הילדים; אנו עשויים לנסות "לנהל רגשית מספר מערכות יחסים בו-זמנית". זה לא נשמע מספק במיוחד. זה נשמע מתיש. מעניין שהפעם היחידה שוויט מרגישה מאושרת היא בברנינג מן, אותה עיר ארעית שאת טיבה היא מבינה היטב: "עשירים בחופשה שוברים את הכללים שבכל מקום אחר אנו סובלים כשאיננו מצייתים להם". ובכל זאת, הסמים הפסיכדליים, הגורו, הקשר המידי עם בחור שהיא פוגשת ומתלווה אליו לכיפת האורגיות – החוויה "הרגישה נכון", כותבת ויט, ועוררה בה חזון טנטטיבי של מיניות משוחררת יותר. אולי בני הדור הבא "יצרכו סמים חדשים ויעשו סקס חדש. הם לא יחשבו על עצמם כעל נשים או גברים. הם ימזגו את גופם עם מכונותיהם באופן מושלם, בלי המבוכה שאנו חשים, בלי תפישות האותנטיות שלנו". יכול להיות. אבל מה אחר כך?

וייגל, לעומתה, אינה מוותרת על החיפוש אחר חיבה מתמשכת. היא אינה מציעה לנו עולם חדש מופלא, רק מספר תיקונים לעולם הנוכחי. כפי שאפשר ללמוד בבירור מהסקירה ההיסטורית שלה, האהבה לעולם לא תשיל מעליה את השיקולים הכלכליים. עצתה לצעירים שיוצאים לדייטים בימינו היא להשלים עם המצב: דייטינג הוא אכן עסקה, והוא דורש עבודה. רק אז הם יוכלו להתמקד בשינוי החשוב-באמת: להתייחס לרומנטיקה לא כצרכנים, אלא כיצרנים. מה הם ייצרו? חיבה ודאגה. "האהבה מורכבת ממעשים של חיבה ודאגה שאנו יכולים להרעיף על כל מי שנבחר בו, כל עוד מערכת היחסים נמשכת", מזכירה וייגל לקוראיה. כן, החיבה והדאגה טומנות בחובן לא רק הנאה, אלא גם עבודה, אך זו עבודה מהסוג הטוב ביותר. העתיד – שלנו ושל הדור הבא – תלוי בכך. אם הדייטים שלנו יהיו בוגרים יותר וזהירים יותר, פחות כמו מסע קניות ויותר כמו תרגול לקראת אילוצי האינטימיות, אולי כל העסק הזה יפסיק להיות כל כך לא מספק.

ג'ודית שוּלביץ (Shulevitz) היא מחברת The Sabbath World: Glimpses of a Different Order of Time (משנת 2011).

כל הזכויות שמורות לאלכסון.Copyright 2016 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: זוגות נפגשים. תצלום: Oivind Hovland, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ודית שולביץ, The Atlantic.


תגובות פייסבוק