זיכרון מקועקע

סופר אפריקני מצביע על כך שהאחריות על העבדות נופלת גם על השחורים. התיקון והזיכרון הוא האחריות של כולנו.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בטבורה של כיכר "לָארגו דֶה פֶּלורינְיו" שבסלוודור דה באהייה בברזיל עומד עד היום עמוד הקלון, ה"פלוריניו", שאליו נכבלו העבדים שהובאו מאפריקה כדי להימכר לכל המרבה במחיר. סופו של מסע סיוטים הוביל לחיי עבדות וסבל, וגם שלושה דורות לאחר מכן, גם לאחר תום עידן העבדות, רוב תושבי המקום שרויים בעוני מחפיר. הם איבדו קשר פיזי עם מולדתם, וגם הקשר הרוחני שלהם איתה השתבש. גרוע מכך – הם איבדו תקווה לשינוי כלשהו במציאות חייהם.

המלך הלך אל אניית העבדים שעמדה להפליג לברזיל והסגיר את עצמו. הוא דרש שיכבלו אותו ובנוסף, שיטביעו על כל אחת מכתפיו את סימן הפִיגָה שלו בברזל מלובן, ושכך ייעשה לכל בן זכר מצאצאיו מעתה ועד עולם.

לֶדָה, אחת הדמויות הראשיות ברומן "פֶּלוּרִינְיו" (Pelourinho) של הסופר יליד גינאה טיירנו מוננמבו (Tierno Monenembo), גדלה בבקתה עלובה בפַבֶלָה הסמוכה לכיכר. בילדותה היא שרה שיר יחד עם לוּרדֶש, חברתה הטובה, שיר שהן למדו מאימותיהן מדלנה ואיגנסיה. שנים לאחר מכן, היא מופתעת כאשר היא שומעת את אותו השיר מפיה של מריה, אחת מעובדות המנזר שבו היא מתגוררת מאז מות אִמהּ. מריה מגלה לה שאין זה סתם שיר: "זוהי הסיסמה שהנָגוֹ , הגֶגֶה, היוֹרוּבָּה, המינֶה, ההאוּסָה והפוּלָני היו לוחשים זה לזה באפלה, בקורפּוֹ סנטו ובברוֹקינְיה, כשהיה ריח של מהומה באוויר. זה היה לפני הרבה מאוד זמן... השיר מספר סיפור אמיתי. הוא יתגשם בקרוב, זה רצון האל". אם-כן, השיר שימש שיר מחאה נגד הלבנים, חיזק את רוחם של העבדים והזכיר להם את ארצות מוצאם באפריקה כמקור לכוח וכיעד של תקווה. סופו של השיר הנבואי הוא: "מחר יבוא לזהור בהדרו/ הנסיך הגדול של דהומיי," ומריה, כמו מדלנה, אימה של לדה לפניה, משוכנעת שלא זו בלבד שהנסיך בוא יבוא, אלא שהוא גם יגאל את לדה מחיי העוני המחפיר וייקח אותה בחזרה לאפריקה.

פלוריניו, סלוודור דה באהיה, ברזיל

פלוריניו, המרכז ההיסטורי של סלוודור דה באהיה

ואמנם, דומה שנבואת השיר מתגשמת, גם אם באיחור, כאשר לסלוודור מגיע בחור אפריקני צעיר, נטול שם, המתעתד להיות סופר. הוא מגיע לברזיל בניסיון להתחקות אחר צאצאי בני שבטו האפריקנים, שהובאו לשם כעבדים דורות קודם לכן. הוא משוכנע שיצליח לאתר את בני משפחתו, למרות הזמן הרב שעבר, שכן הוא נושא על שתי כתפיו קעקוע של סמל ה"פיגָה"  שצורתו אגרוף קפוץ. הפיגה הוא קמע עתיק-יומין, המגן על העונד אותו מפני עין הרע. כיום, הוא הקמע הנפוץ ביותר בברזיל, לאחר שהובא לארצות אמריקה הן על ידי האירופאים והן על ידי העבדים האפריקנים.

האפריקני יודע כי באופן מסורתי, כל צאצאי השבט שלו נושאים את הסימן הזה, ולכן הוא מתכוון לחפש מי מקרב אנשי המקום נושא קעקוע זהה, וכך למצוא את קרוביו האבודים. ההסבר למנהג הזה מקורו באגדה שהאפריקני מספר לכל מי שמוכן לשמוע. האגדה מספרת על המלך נדינדי-סערה-גדולה, מלך שבט המאהי שבבֶּנין (דהומיי לשעבר), שהצליח להביס לא רק את כל העמים האחרים באזור אלא אף כפה את רצונו על הפורטוגלים. שבט המאהי כבר לא צריך היה לעבוד, שכן עבדים משבטים אחרים שרתו אותו. יום אחד, נדינדי השתכר והכריז: "אם אי-פעם יראו לי מישהו שלא אוכל לנצח ולשלוט בו - שיהפכוני לשפל בעבדים". המלך שלח את ה"גְריוֹ"  – מספר הסיפורים שלו – לחפש עוד ועוד שבטים שיוכל להביס, עד שהגריו המותש פגש ישיש, שהציע שיביאו אותו בפני המלך, כדי שהוא יראה למלך מי חזק ממנו. כשהמלך ראה את הישיש הוא פרץ בצחוק גדול. אך הישיש לא נרתע וטען כי עץ הבאובב חזק מן המלך. מיד דרש המלך שיבואו בני כל השבטים לראות כיצד עשרה חוטבי עצים יכרתו את עץ הבאובב האימתני ביותר, והוא ואנשיו יחזיקו בו ויישרו אותו בחזרה לתנוחתו המקורית. אלא שהעץ התמוטט במקום, הרג מאות ופצע גם את המלך. נחוש בדעתו לקיים את דברו, הלך המלך אל הסוהר של אניית העבדים שעמדה להפליג לברזיל והסגיר את עצמו. הוא דרש שיכבלו אותו ובנוסף, שיטביעו על כל אחת מכתפיו את סימן הפיגה שלו בברזל מלובן, ושכך ייעשה לכל בן זכר מצאצאיו מעתה ועד עולם.

ובכן, האפריקני שוכר את שרותיו של אִינוֹסֶנְסְיוֹ, פוחז מובטל שהוא פוגש ברחוב, ומבטיח לו פרס כספי אם יעזור לו לאתר גברים שעל כתפיהם מוטבע סמל הפיגה. בסופו של דבר, אינוסנסיו מצליח לגלות כי לשלושת האחים בָּאטָה, הידועים כפושעים מסוכנים, יש קעקועים כאלה, שהם מסתירים כי הם משוכנעים שבהם טמון סוד כוחם. האח הבכור מסכים לבסוף להקשיב לאינוסנסיו, אשר מבטיח לו דרך קלה לקבל כסף. הוא מאשר שלשלושתם יש אכן קעקועי פיגה על הכתפיים, וגם מספר שאביהם תמיד רצה לחזור לאפריקה ולא הצליח לעשות זאת, אך דאג להבהיר לבניו שאם יפגשו אדם עם אותם סימנים, ידעו כי מדובר בבן משפחתם. הפגישה בין האחים לאפריקנו נקבעת ליום שלישי הקרוב. אינוסנסיו רודף הבצע זקוק לזמן עד לפגישה כדי לוודא שאפריקנו ישלם סכום כפול מזה שהתחייב לו, כדי להתחלק עם האחים באטה בכסף. אך כאשר הזמן מגיע, הוא מתרשל ולא שם לב ליום בשבוע, והולך לעסוק בדברים אחרים. כשהאפריקני מתמהמה, פונים האחים "לטפל" בחבר באחת הכנופיות המתחרות בהם, וכך הם רוצחים בטעות את האפריקני במקום את יריבם.

פיגה, figa, ברזיל

ה"פיגה": סמל וקמיע על חולצה בברזיל. תצלום: Vista a sua ideia

כאשר הורה לכרות את עץ הבאובב, המלך נדינדי גדע הרבה יותר מעץ גדול, שכן ידוע שלעץ הבאובב חשיבות סמלית גדולה מאוד. ברחבי אפריקה הוא מככב באגדות רבות, ונחשב עץ מכושף, שלעליו, קליפתו ופרותיו שימושים מגוונים. הגזע הרחב של העץ משמש כמרכז חייו הרוחניים של השבט כולו, מקום כינוס זקני השבט, ואף מקום קבורתו של הגריו, ויש הרואים בעץ עצמו אחד מן האבות המייסדים. כמו הד למעשה הנמהר וחסר האחריות של נדינדי, כך גם צאצאיו הברזילאים, כורתים את הענף היחיד שיכול היה לחבר אותם לעם שלהם, ולהעניק להם מידע על מולדתם, זהות וכוח מחודשים. אלא שתושבי הפאבלה בסלוודור שרויים כבר מעבר לכל אפשרות של גאולה, והם מחבלים בבלי דעת בתקוותם האחרונה.

שלא כרבים מסופרי ה"מיגְריטוּד" (סופרים מהגרים שחורים הכותבים בצרפתית), מוננבמו מפנה אצבע מאשימה כלפי האפריקנים עצמם, ובראש ובראשונה כלפי אותם מלכים שסייעו במכירת העבדים ללבנים ובגדו בעמם. מריה מספרת ללדה כי נהגו לשכן במנזר את אנשי טַגְבָּסוֹ (מלך דהומיי בשנים 1732-1774), שהיו נשלחים לסלוודור כדי לפרוק עבדים או לקנות סוֹקָה (חלק מקנה הסוכר שניתן להנביט שוב). "הרבה נסיכים מדהומיי היו פה... אנשי רֶקוֹנקָבוֹ  היו באים ומצטופפים עד לקשתות הקתדרלה כדי לראות אותם צועדים תחת השמשיות שלהם אל ארמון המושל כדי לדון בעסקה עם המשנה-למלך". מוננמבו אינו חוסך את ביקורתו גם מצאצאי העבדים: רבים מהם מצטיירים כחסרי אחריות, נעדרי נאמנות לאחרים ולעצמם, שיכורים וחסרי מוסר – אך מעל לכל הם חוטאים בשכחה. תושבי סלוודור שכחו מזמן את מורשת אבותיהם וגם את מה שהתרחש בברזיל בימי העבדות. לעומתם, לדה מסוגלת לראות מעבר למציאות הרגילה, על אף עיוורונה, ומעבר לזמן ההווה. "הכיכר, אין להם [לפרחחים בכיכר] מושג מה המשמעות שלה, הם סתם צועדים לצד נשמתה" היא אומרת בתוכחה. לדה רואה בעיני רוחה את חג שלושת המלכים, שלכבודו היו מתלבשים הכול במיטב מחלצותיהם, כאשר ריפדו את הכיכר במצע של פרחים וחול לבן והשליכו בה כדורי שעווה חלולים ממולאים מים מבושמים. כל זה לא הפריע לכל המשתתפים לצפות בעבד הכבול כבר תשעה ימים לעמוד הפלוריניו, מוכה בהתמדה עד כדי אבדן צלם אנוש, על שום סירובו לומר את שמו החדש, השם שאותו נתן לו האדון הלבן. העבד מתעקש להגיד שוב ושוב את שמו האפריקני, ונכנע רק כאשר מאיימים לכבול את אשתו ההרה ולהכות אותה.

אין ספק שמוננמבו היה מסכים עם מישל פוקו לגבי האחריות הקולקטיבית לזוועות הנעשות בכיכר העיר. בספרו Surveiller et punir ("לפקח ולהעניש") מדגיש פוקו כי הדמות המרכזית בטקסי הוצאה להורג היא הקהל הצופה בה, שנוכחותו הממשית נחוצה לביצוע טקס, שמעניש את הקורבן ובכך מבסס את שלטון העריץ. האחריות הקולקטיבית מוטלת לא רק על אלו שהילכו בכיכר בזמנים שבהם עינוּ בטבורה עבדים, אלא גם על אלו הפוקדים אותה כעת, כאשר הבחור האפריקני מגיע לעיר ומחדש את נוכחותם של שליחי היבשת השחורה בברזיל. על מנת שמטרתו תושג וכדי שנוכחותו תחדש את הזיקה לאפריקה, באותו מקום שבו נעשה ניסיון אלים לקרוע את אפריקה מנפשם של השחורים, צריכה הקהילה של הזמן הזה להיות מסוגלת לנער את חבלי השכחה ולהסכים לחזור לאפריקה בכל דרך אפשרית, גם אם רק בדרך הפנימית שמתווה הדמיון.

ניסיונו ההרואי של העבד להתנגד לזהות הכפויה שהלבן מכריח אותו לקבל נידון מראש לכישלון. אך השם שהעבד נאלץ לומר בקול ולשאת הוא אינוסנסיו (שם שפירושו "תמים"), כשמו של המלווה של הבחור האפריקני. כילד, אינוסנסיו התרוצץ בכיכר, והוא מי שהתיז נוזל סוללות לעיניה של לדה, באכזריות ריקה, ועיוור אותה. הוא גם אחת משתי הדמויות שדרכן הבחור האפריקני מצליח "לדבר", על אף שמותו הוכרז בדף הראשון של הספר. בידי אינוסנסיו מפקיד מוננמבו את אזכור האגדה על המלך נדינדי והפצתה, ואת הפיכתה לטקסט הכתוב בדיו, העשויה מחייו של הבחור ומדמו של השבט שנכחד. הקשר הטקסטואלי בין דמות האפריקני ובין אינוסנסיו מודגש בכך שאינוסנסיו מכנה את האפריקני "אֶסְקְרִיטוֹרֶה" (“סופר") בעוד לדה, המסוגלת לזהות בו נצר לשבט, והתגלמות הנבואה המקודדת בשיר ילדותה, מכנה אותו "אפריקנו".

באובב, דהומיי, אפריקה

אדם ובאובב בדהומיי. תצלום: קרסטן טן ברינק

הרומן אמנם מתווה מסעות של בני-אדם: העבדים המובאים מאפריקה, המסע התקופתי של מלך דהומיי שנהג להפליג לסלוודור כדי לבדוק את שוק העבדים שהוא היה מספק לו סחורה אנושית, ומסעו העכשווי של הסופר בעקבות שורשי זהותו. אלא שהרומן הוא גם מסעו של השיר, שירן של הנשים והילדות: לדה ואימה מדלנה, איגנסיה, חברתה של האם, ולורדש חברתה של לדה, וכן מריה, האם המאמצת את לדה במנזר. השיר הוא חוליה שעדיין מחברת בין "אפריקנו" לבין תושבי פלוריניו, חוליה שעמדה בזמן ובתמורות הרבות שהתחוללו. השיר שרד הן את המסע מאפריקה לברזיל והן את מוראות הזמן, אולי אף טוב יותר מן האגדה. למעשה, דומה כי רק זיכרון אוראלי יכול להבטיח את המשך קיומו העתידי של השבט.

והנה, ספרו של מוננמבו בנוי גם הוא כמסמך אוראלי, למרות היותו, כמובן, גם מסמך כתוב. הנרטיב מורכב משני מונולוגים מקוטעים ושזורים זה בזה, מונולוגים של שתי דמויות, דמותה של לדה ודמותו של אינוסנסיו. המונולוגים מופנים אל אפריקנו או אסקריטורה המת. על אף שבסופו של דבר הוא לא הספיק לכתוב את הספר שלשמו הגיע לסלוודור, הרי שהספר שאנו, הקוראים, מחזיקים ביד הוא הספר שלו, ספר שמצליח לחדש את חיי הקהילה בצורה לא צפויה. באמצעות מהלך ספרותי מתוכנן היטב, מפקיד הסופר את המפתח להבנת המתרחש, להבנת העבר וההווה, בידי הקוראים. יתרה מכך, באותו מהלך גורם מוננמבו לקוראי הספר להפוך לשותפים פעילים, לאחראים מוחשיים לשימור הזיכרון, ובכך הקוראים הם המממשים את כוונתו המקורית של "אפריקנו". רק הקוראים מסוגלים לחבר את חלקי הפאזל המקוטעים, שמהם בנוי הטקסט, לכדי סיפור חייה של כל אחת מהדמויות ולהבין מה שהדמויות עצמן אינן מודעות לו: העובדה שלדה היא אמו של אינוסנסיו.

הקוראים הם גם העדים לתוצאות של התנהגותם של בני היבשת השחורה האבודים בסלוודור. הללו אינם נרתעים משכרוּת, משקרים ומשימוש באלימות, ואינם מסוגלים לנהל חיי משפחה סבירים. גם כאשר ניתנת ללדה הזדמנות להיחלץ ממצוקת הקיום בסלוודור על ידי נישואין עם בחור בריטי, היא עושה זאת על חשבון לורדש חברתה, שממנה היא "גונבת" את הארוּס. מעשה זה יוביל את לורדש לאבד עצמה לדעת, בעוד לדה עצמה לא תישאר נאמנה לארוס הבריטי. כפי שהיא כבר עשתה בעבר, היא שוכבת עם אחד הגברים בסלוודור תמורת כסף, ימים אחדים בלבד לפני חתונתה. על אף שלדה מצליחה לעזוב את ברזיל ולחיות באנגליה, ברגע שבעלה מבין שהתינוק שילדה איננו יכול להיות שלו, נוכח צבע עורו הכהה והדמיון הרב לאביו הביולוגי, הוא מתנער ממנה ומגרש אותה. לדה חוזרת ממסעה ומחיי הנוחות באנגליה עם תינוק שהיא מוסרת מיד לאיגנסיה, כדי שהיא שתגדל אותו במקומה. כך אינוסנסיו גדל אצל מי שנדמה לו שהיא סבתו, משוכנע שהוריו נספו בטביעת אנייה, כפי שמספרים לו. אין לו מושג שסבתו היא למעשה אם חברתה של אמו, וגם לא שאמו גרה קרוב מאוד אליהם ומכונה לדה "עיני ינשוף" – מאז שהוא עצמו עיוור אותה בכיכר העיר. גם אם לדה יודעת שאיגנסיה מגדלת את בנה, אין היא מזהה אותו ברחוב ובכל אופן היא אינה מעוניינת בשום קשר איתו. אינוסנסיו מצדו לא ידע לעולם את האמת על מוצאו.

סיפורם של האם והבן הוא דוגמה לרצף הטרגי של ההתפוררות המתמשכת של מרקם הקהילה בברזיל. על ידי הפיכת הקוראים לשותפים פעילים בחיבור חלקי הסיפור, מוננמבו מפקיד בידם גם את ההרכבה מחדש של המשפחה הגרעינית. בכך הקוראים הופכים לשותפים במעגל הסיפור האוראלי, נשאי הזיכרון, האגדה והשיר. הפיכת הקוראים לשותפים נעשית גם באמצעות הפנייה הישירה של לדה ושל אינוסנסיו לאפריקנו בלשון "אתה". וכך, בעת הקריאה, ובוודאי כיוון שאפריקנו אינו בין החיים, מושג אפקט פרפורמטיבי: תוך כדי הפעלת הטקסט על ידי קריאתו, הופך הקורא עצמו למושא הכלול בפנייה "אתה", שחל גם עליו, מוחל עליו וכולל אותו.

המסורת האוראלית האפריקאית מתפקדת כארכיון של הזיכרון הקולקטיבי. כוחה של המסורת הזאת טמון ביכולת שהאדם המערבי המודרני כמעט שכח שהייתה מנת חלקו בעבר, היכולת לזכור בעל פה. הגריו (גבר או אישה) הוכשר במשך שנים ושינן בעל פה את הסיפורים והשירים של השבט ולמד לדקלמם בפני הקהל. הזיכרון האוראלי מערב את השתתפותם הפעילה של כל הנוכחים, בריטואל שבו הופך כל אחד מהנוכחים לנשא של הסיפור והזיכרון. כפי שכתב ג'ון ניילס (Niles) בספרו "הומו-נַרַנס" (Homo Narrans, "האדם המספר") הנרטיב הוא הבסיס המרכזי לתרבות. מה שנכלל בכל תרבות תלוי במידה רבה בסיפורים שאנשים מספרים, שכן דרך הסיפורים ניתן מצד אחד לאחוז בעבר, ומצד אחר לייצר עולם ולתת לו קיום. מטבע הדברים, ככל שחוזרים על המילים, מיטיבים לזכור אותן. חריזה ומנגינה גם הן מסייעות לזיכרון, ויכולתם הבלתי נדלית של ילדים למשל לחזור על אותו שיר שוב ושוב מבטיחה את שימור תוכנו, תוך שמירה על עצם קיומו.

אין זה בגדר בלתי-אפשרי ששיר יצליח לחבר בין אנשים, בין דורות ובין יבשות. אמנם לפנינו יצירה ספרותית, אך במציאות ההיסטורית זכור מקרה שבו צאצאי שבט הגוּלָה שנמכרו לעבדות בדרום קרוליינה ובג'ורג'יה, הצליחו לשוב לכפר הולדתם של אבות אבותיהם בסיירה ליאון, בזכות שיר שאותו זכרה אישה בשם אמֶליה דוֹלי (Dawley). סיפור המקרה מתחיל בסטודנט מסיירה ליאון ששמע את אמיליה דולי שרה וזיהה את שפת השיר כשפת המֶנדֶה, שפת אמו, וזאת במסגרת עבודתו עם הבלשן האפרו-אמריקאי לורנצו טרנר (Turner), אשר תיעד את השיר כבר ב- 1930. שנים לאחר מכן, ב-1980, האנתרופולוג האמריקאי ג'וזף אופלה (Opala), והאתנו-מוזיקולוגית בשם סינת'יה שמידט (Schmidt), השתמשו בהקלטות של טרנר והשמיעו את השיר בכפרים שהם ביקרו בסיירה ליאון. הבלשן המקומי טאציף קורומה (Tazieff Koroma) הצליח לצמצם את אזור החיפוש על פי הניב הספציפי שהוא זיהה בשיר. לאחר חיפושים רבים, מצאו החוקרים נשים בכפר מרוחק בשם סֶנֶהוּן נגוֹלה (Senehun Ngola), שזיהו את השיר כשיר ששימש בזמן טקס הקבורה, שעליו אֲמונות הנשים. כמו בשיר בספרו של מוננמבו, שמנבא את חידוש הקשר בין בני השבט, כך ידעה אחת הנשים המבוגרות בכפר לספר על נבואה שגרסה ששיר האשכבה הוא שיצליח לחבר מחדש בין בני השבט. ואמנם, בזכות השיר הזה נערך מסע שורשים מאמריקה לאפריקה, מסע שתועד בשני סרטים דוקומנטריים מרגשים. דומה כי גם ברומן, החזרה לאפריקה תיתכן רק במוות, עם הפיכת הדמות לחלק מהמיתוס. בהתאם, "אפריקנו" נקבר ללא ארון, כדי שיקל לו לצאת מהקבר ולאחר שיהפוך לעיט יוכל לחזור לאפריקה בנפנוף כנפיים אחד.

ימנג'ה, קמנדומבלה, סלוודור, ברזיל

טקס לכבוד האלה ימנג'ה, במסגרת פולחן קנדומבלה, ברזיל. תצלום: זק מוריירה

טיירנו מוננמבו איננו עוסק בשחרור השחורים או בסבלם תחת השלטון הקולוניאלי הלבן. בניגוד לציפיות, הוא איננו משווה בין מצבם של הלבנים לזה של השחורים – עיקר עניינו בשחורים עצמם. הוא משתמש באפריקנו כסמל ההצלחה: אפריקנו מעורר אהדה רבה בקרב מי שפוגשים אותו, וקוצר הצלחות בקרב הנשים הנמשכות אליו בזו אחר זו. דווקא נוכחותו של בחור אפריקני, יפה תואר, עשיר, מצליח ובטוח בעצמו בקרב השחורים בברזיל היא שמדגישה את מצבם האומלל, ולאו דווקא ההשוואה המקובלת יותר בין שחורים ללבנים. מתוך כך מוננמבו מעניק לקוראים מבט ביקורתי על צאצאי העבדים בברזיל ועל התנהלותם: הפסיביות שלהם, כניעתם לתנאי מחייה קשים וחוסר היכולת שלהם להיחלץ ממצבם גם שנים רבות לאחר ביטול העבדות. צאצאיו של נדינדי התרגלו למצבם, וויתרו על עברם, ובכך חטאם. והמחיר: ניתוק מהמקור האפריקני שלהם עד כי אין הם יכולים לקבל את אפריקנו כאחד משלהם, וגם לא ליהנות מהאיחוד המחודש עם אנשי השבט.

אין אפשרות לתקן את החורבן שנגרם על ידי הקולוניאליזם. האסון שהתרגש על האפריקאים בשנות העבדות הארוכות והאכזריות אינו ניתן למחיקה. העבדים לא רק נותקו מכבודם האנושי ומחירותם, אלא גם הוגלו מאדמת אבותיהם, שהייתה חלק אינטגרלי מאמונתם, ממנהגיהם הפולחניים ומזהותם כעם. השיר והאגדה על נדינדי חיזקו את אלו שזכרו אותם והזכירו להם שלא תמיד היה גורלם כה אכזר. האגדה יכולה לשמש גם כמוטיבציה לשיפור מצבם העכשווי של צאצאי העבדים, עניין הנתון בידיהם: שכן אם, כפי שהאגדה מספרת, העבדות הייתה תוצאה של עונש-עצמי, הרי שגם ההשתחררות מתוצאות העבדות יכולה להיעשות על ידי העבדים לשעבר. לפי האגדה, והפיגה המעידה על כך עד היום, העבדות היא תוצאה של בגידה של שחור בשחורים, של יוהרה ושכרות, אלימות וחוסר אחריות, חוסר שיקול דעת וגלות מרצון. חטא בכך המלך האגדי, אבל חוטאים בכל אלה גם צאצאיו הממשיכים להתבוסס בתוצאות מעשיהם.

במהלך של היפוך כפול, סוד כוחם של האחים שהורגים את אפריקנו, וסוד כוחו של כל השבט, כפי שמיטיבה האגדה לספר, הוא בכך שאין לחפש אשמים רק בקרב הלבנים: השחורים, ונדינדי בראשם, הם שהביאו חורבן על בני השבט. אם את העבדות האפריקנים גרמו לעצמם, הרי שבידיהם גם להיחלץ מחלק מתוצאותיה. ידע וזיכרון הם הכלים הזמינים האפשריים במאבק זה, שכן הם יכולים להקנות תחושה של ערך עצמי ולבנות זהות חדשה, זהות קהילתית, כמו האצבעות היוצרות את האגרוף הקפוץ של הפיגה. יתכן מאוד כי השיבה לאפריקה אינה אפשרית. אך מוננמבו השכיל לשתף אותנו במסע המתווה דרך אפשרית לתיקון. אנטוניו מנצאטו (Manzatto) כותב בספרו Teologia e literatura ("תיאולוגיה וספרות") כי "אם סלוודור דה באהיה היא עירו של ז'ורז'ה אָמָאדו, הרי שהיא גם העיר השחורה ביותר בברזיל, הן מנקודת המבט של הרכב האוכלוסייה והן מבחינת התרבות. הקַנְדוֹמְבְּלֶה, למשל, ממלא תפקיד כמעט יסודי בחיי העיר, שמכונה גם "רומא השחורה", עד כדי כך חשובה בה אותה דת, אשר משפיעה, בין השאר, על לוח החגים של העיר." הוא מציין כי במפקד אוכלוסין משנת 1980 עולה כי 78% מאוכלוסיית באהיה היא מגזע שחור.

יחד עם זאת, יש לזכור שקנדומבלה איננה דת אפריקאית, אלא אחת הדתות האפרו-ברזילאיות, תוצר של מציאות דתית, תרבותית ולשונית חדשה, המורכבת מיסודות ילידיים-מקומיים, אפריקניים, ואירופאיים. החיבור המידי לאפריקה אמנם אבד, אך בעיר כמו באהיה יש די יסודות של תרבות וזיכרון כדי לשמש מפתח לחזרה ליבשת השחורה.

אלא שנוכח הקצוות הפרומים של הזיכרון, יש תפקיד חיוני ליוזמה של האדם שיבוא ויצביע על הצורך בשינוי ויעורר את הרצון של הקהילה כולה לחולל אותו.

 

נורית מלצר פדון היא צלמת וחוקרת העוסקת בספרות השוואתית ובהיסטוריה יהודית.

הרומן "פלוריניו" מאת טיירנו מוננמבו ראה אור בתרגום עברי של יורם מלצר בספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בשנת 2000.

תמונה ראשית: אישה בטקס דתי אפרו-ברזילאי בעיר אולינדה, ברזיל. תצלום: Perfeitura de Olinda

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי נורית מלצר-פדון.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על זיכרון מקועקע