חברים? עד כאן

לתחזק חברות ורשת חברים הוא עניין מורכב. מה עדיף: הרבה חברים? מעט? ועד כמה טובה לנו קירבה גדולה?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

מתי בפעם האחרונה דיברתם עם חברה או חבר והרגשתם שבאמת מבינים אתכם. שמכירים אתכם לעומק. אולי הרגשתם שהם הופכים אתכם לאדם טוב יותר, שבחברתם אתם שנונים יותר ומצחיקים יותר. הם עודדו אתכם, בשיחה ההיא. הקשיבו לכם, הביעו במילים מדויקות את דפוסי ההתנהגות שלכם ואז הציעו לכם דרכים לשנות אותם לטובה. ריכלתם יחד על חברים משותפים, דילגתם בין זיכרונות שאתם חולקים, וצללתם לעומקם של נושאים ששניכם אוהבים, בשיחה זורמת שכולה קצרנות פרטית וקודים שרק שניכם מבינים. אולי חשתם גל של הערצה כלפיהם, וגם גאווה על הדמיון ביניכם. התמלאתם בשביעות רצון עמוקה כיוון שהרגשתם שאדם שאתם מעריכים כל כך, מעריך אתכם גם כן: השיחה הסבה לכם אושר, העניקה לכם כוח, מילאה אתכם במרץ.

זוכרים את הפעם האחרונה שדיברתם עם חבר או חברה קרובים? השיחה הסבה לכם אושר, העניקה לכם כוח, מילאה אתכם במרץ ובשביעות רצון עמוקהאלה החברויות שמזינות את נשמתנו, מעצבות את זהותנו ומתוות את נתיבי חיינו. ומכיוון שהנושא נבחן פעמים רבות במעבדות מדעי החברה, אנו יודעים גם שהחברויות האלה תורמות לבריאותנו הנפשית והגופנית: חברים טובים משפרים את מערכת החיסון, מעודדים יצירתיות, מורידים את לחץ הדם, מעכבים דמנציה בקשישים ואפילו מפחיתים את הסיכוי שנמות בכל רגע נתון. אם אתם מרגישים שאינכם יכולים לחיות בלי החברים שלכם, הרי זאת אינה הגזמה.

חברים ביחד, שלוש אצבעות עם פרצופים

"חברים, ביחד". תצלום: ריץ' שירן

אבל אפילו החברויות הקלות והעשירות ביותר טומנות בחובן מתחים ועימותים, כמו מרבית מערכות היחסים בין בני אדם. הן עלולות לאבד מעט מקסמן ולא להצליח לעולם לחזור להיות מה שהיו, או אפילו להתמוסס לחלוטין מסיבות טראגיות, או בלי שום סיבה מיוחדת. ויש גם חברויות לא קלות כל כך, חברויות שנעשות קשות יותר ויותר עם הזמן, וחברויות רעילות, טורדות מנוחה. לחברים טובים יש יתרונות בשפע, והם מסבים לנו הנאה רבה, אבל הם גם גובים מחיר. כשמביטים בחברוּת במבט רחב וצלול, מבינים שמדובר במערכת יחסים הרבה פחות פשוטה והרבה פחות מאוזנת מכפי שמקובל להציגהּ.

חברים טובים משפרים את מערכת החיסון, מעודדים יצירתיות, מורידים את לחץ הדם, מעכבים דמנציה בקשישים ואפילו מפחיתים את הסיכוי שנמות בכל רגע נתון

ההתפכחות הראשונית מאידיאל החברוּת מגיעה עם הנתונים המראים כי רק כחצי מהחברויות הן הדדיות. הממצא הזה מזעזע אותנו – מחקרים מלמדים שאנו מניחים כי רובן המכריע של החברויות הן הדדיות. האם אתם יכולים לנחש אילו אנשים ברשימת החברים שלכם אינם מחשיבים אתכם לחברים?

הסבר אחד לחוסר האיזון הוא שחברויות רבות מבוססות על הרצון ביוקרה חברתית: מחקר מצא שמתבגרים רוצים להיות חברים של נערים פופולריים, אבל המתבגרים שבראש ההיררכיה בוחרים להם חברים כאוות נפשם (וכך מטים את הממוצע). בכתבה מ-2012 בניו יורק טיימס סיפר סטיבן סְטְרוֹגץ (Strogatz) על ראיה המאששת את המסקנה הנ"ל: ל"חברי" הפייסבוק שלכם תמיד יש, בממוצע, יותר "חברים" מכם. מסתבר שחברות אינה נווה מדבר המעניק לנו הפוגה מהמרדף אחר מעמד חברתי.

מערכות יחסים "אמביוולנטיות", כפי שנהוג לומר בעגת מדעי החברה, מתאפיינות בתלות-הדדית ובעימותים. לעתים יש לכם רגשות שליליים ורגשות חיוביים כלפי חבר בעת ובעונה אחת. יתכן שאתם מהססים לענות לטלפון כשהוא מתקשר. מתברר שגם הקשרים האלה נפוצים. יש לנו יחס אמביוולנטי כמעט כלפי מחצית מהחברים ברשת החברתית המרכזית שלנו. נכון, חלקם הגדול הוא בני משפחה (ואנחנו תקועים איתם), ובכל זאת, זהו צעד נוסף בדרך להתפכחות מאידיאל החברות.

גם חברים נאמנים, מהימנים ומעניינים – חברים טובים! – עלולים להיות רעים עבורנו אם יש להם תכונות שאינן חיוביות. מחקרי רשתות חברתיות מלמדים אותנו שחברים מדוכאים מעלים את הסיכוי שגם אנחנו נהיה מדוכאים, חברים הסובלים מהשמנת יתר מגדילים את הסיכוי שגם אנחנו נסבול מהשמנת יתר, וחברים שמעשנים או שותים הרבה מגדילים את הסיכוי שגם אנחנו נעשן ונשתה יותר.

לפעמים, לחברים "טובים" יש מטרות, ערכים או הרגלים שאינם תואמים את המטרות, הערכים וההרגלים שלנו. לפעמים חוסר ההתאמה הזה מתפתח עם הזמן. הם לא "עשו" לנו שום דבר. אבל הם אינם מאששים את הזהות שלנו ואינם נותנים לנו רוח גבית בחתירה לעבר מטרותינו. להישאר בחברתם זה כמו לצעוד נגד כיוון הרוח.

לא זאת בלבד שהחברויות האמביוולנטיות האלה מרגיזות אותנו, אלא שהן פוגעות בבריאותנו. ג'וליאן הולט-לנסטאד (Holt-Lunstad) מאוניברסיטת בְּריגאם-יאנג ובֶּרט אוצ'ינו (Uchino) מאוניברסיטת יוטה פרסמו ב-2003 מחקר שבו ביקשו מהנבדקים לחבוש מכשירים לניטור לחץ דם ולתעד את האינטראקציות שלהם עם אנשים שונים. רמות לחץ הדם היו גבוהות יותר במערכות יחסים אמביוולנטיות מאשר בחברת חברים או אפילו אויבים. הסיבה, ככל הנראה, היא הממד הבלתי צפוי של מערכות היחסים האלה, שמאלץ אותנו לשמור על ערנות: "האם ג'ן תהרוס את ארוחת חג המולד השנה?" מערכות יחסים אמביוולנטיות קושרו גם לעלייה בפעילות הלב ומערכת הדם, להזדקנות תאית מהירה יותר, לפגיעה בעמידות בפני לחץ ולירידה בתחושת הרווחה.

ואולי כדאי לציין גם את החברים-אויבים (Frenemies). מדובר בזן שונה של חברים, כיוון שהקשר שלנו עמם מאורגן בשכבות – חברותיוּת על גבי יריבות או סלידה – בניגוד למערכות היחסים האמביוולנטיות הכוללות תערובת של אהבה, שנאה, רוגז, רחמים, מסירוּת ורכוּת. עדויות רבות מלמדות שהקשר שלנו עם חברים-אויבים עשוי להיות כוח מניע בעבודה, בקשרים רומנטיים ובהורות.

כפי שקורה במשפחות אומללות, יש אינספור דרכים שבהן חבר או חברה יכולים להיות "רעים" לחלוטין, ללא כל שמץ של אמביוולנטיות. סוזן הַייטְלֶר (Heitler), פסיכולוגית קלינית מדנבר, ושרון ליווינגסטון (Livingston), פסיכולוגית ויועצת שיווק מניו יורק, חקרו את הנושא ומצא מספר תכונות טיפוסיות: חבר רע נותן לכם את התחושה שאתם מתחרים בחבריו האחרים; הוא מבקר אתכם בהתחסדות, אבל מתגונן כשאתם מבקרים אותו; הוא גורם לכם להרגיש שאתם צריך לברור מילים בקפידה פן תציתו את חמתו; הקשר איתו מרגיש כמו טלטלה רגשית בלתי פוסקת, כי יום אחד הוא קשוב ושופע מחמאות אך למחרת היחס שלו עוין.

ב-2014, צוות חוקרים מאוניברסיטת קרנגי מלון בפיטסבורג מצא שככל שרמת השליליות במערכות יחסים של נשים בריאות מעל גיל 50 עולה, כך עולה גם הסיכון שהן יסבלו מיתר לחץ דם. אינטראקציות חברתיות שליליות – תקריות הטומנות בחובן תובענות, ביקורת, אכזבה וחילופי דברים מרים – מקושרות לעלייה של שלושים ושמונה אחוז בסיכון ליתר לחץ דם. אצל גברים לא נמצא קשר בין מערכות יחסים רעות ליתר לחץ דם. סביר להניח שהסיבה לכך היא שמערכות יחסים חשובות יותר לנשים, ושהן מחוברתות להקדיש להן תשומת לב רבה יותר.

חברים, נזירים בודהיסטים, חברות, עליות ומורדות

"עליות ומורדות בחברות", תצלום: Mirage Clicks

יתרה מזאת, אינטראקציות שליליות עלולות לגרום דלקות אצל נשים וגברים גם יחד. ג'סיקה צ'אנג (Chiang), חוקרת מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס שערכה מחקר בנושא זה, אמרה שהצטברות של גורמי לחץ חברתיים עלולה לגרום נזק גופני, ממש כמו רעלן אמיתי.

חלק ממערכות היחסים הכואבות ביותר שלנו מתחילות בטוב, ומידרדרות בהמשך. אצל מתבגרים, לדוגמה, שיעורי התוקפנות ברשת גבוהים פי 4.3 בין חברים מאשר בין חברים של חברים. כפי שאמרה דיאן דה פואטייה, פילגשו של אנרי השני, מלך צרפת, במאה השש עשרה: "אם חשקה נפשך באויב טוב, בחר לך חבר: הוא יודע היכן להכות".

הסופר רוברט גרין מתייחס למדרון החלקלק הזה בספרו "כוח – 48 החוקים" (1998). גרין מתריע שכאשר אנו משלבים חברים במיזמים עסקיים, הם עלולים לעבור אט אט מהצד ה"טוב" של המתרס לצד "הרע", בין היתר בגלל האופן שבו בני אדם מגיבים לטובות גדולות:

"למרבה הפליאה, דווקא מעשה הנדיבות שלכם מפר את האיזון. אנשים רוצים להרגיש שהם ראויים למזלם הטוב, והטובה שלכם עלולה לכרסם בהם: הרי משמעותה שהם נבחרו מפני שהם חברים, ולאו דווקא מפני שהם ראויים. ישנו כמעט שמץ של התנשאות בהעסקה של חברים, וזה מייסר אותם בחשאי. הפגיעה תתגלה אט אט: מעט יותר כנות, הבזקים של טינה וקנאה פה ושם, ותוך זמן קצר החברות דועכת".

אה – אז יותר מדי נתינה ו"מעט יותר כנות" משבשים חברויות? המסקנה הזאת, שסותרת את אתוס הפתיחות המוחלטת והנדיבות הבלתי מוגבלת בין חברים, רומזת לנו מדוע יש כל כך הרבה חברים "רעים", "טובים ורעים" ו"טובים, ואז רעים". במאמרו The Evolution of Reciprocal Altruism (משנת 1971), כותב הביולוג האבולוציוני רוברט טריברס (Trivers) ש"בכל אדם אנו מזהים נטיות לאלטרואיזם ונטיות לתרמית", כשהכוונה ב"תרמית" היא לתת קצת פחות (או לקחת קצת יותר) מכפי שהחבר נותן לנו (או לוקח מאיתנו).

טריברס מסביר שהאבולוציה הפכה אותנו ל"רמאים מעודנים", ויצרה מנגנונים מורכבות לבלימת בגידות גדולות יותר וכן לבלימת אלטרואיזם "רב מדי". הוא כותב:

"במקרים של תרמיות גדולות, הרמאי אינו מעניק דבר בחזרה, והאלטרואיסט משלם את המחיר על האלטרואיזם שהוא העניק לו ללא תמורה... אין ספק שהברירה מבכרת הענשה מידית של הרמאי הגדול. במקרים של תרמית קלה, לעומת זאת, הרמאי כן מעניק בחזרה, אבל תמיד מנסה לתת פחות משקיבל, או ליתר דיוק, לתת פחות משחברו היה נותן במצב ההפוך".

מערכת הבקרה הפסיכולוגית הזאת כוללת תגמול אפשרי נוסף: "לחבב" מישהו. בזכות הברירה אנו מעדיפים לחבב פרטים אלטרואיסטים. כלומר אנשים טובים מושכים יותר חברים (אם כי זה קל יותר לאנשים טובים במעמד חברתי גבוה). אבל השאלה הנכונה אינה האם אנחנו רמאים או אלטרואיסטים, טובים או רעים, אלא באיזו מידה אנחנו טובים או רעים בהקשרים שונים ובמערכות יחסים שונות.

אולי הנדנדה הזאת בין בוגדנות לאלטרואיזם, המתייצבת על נקודת אמצע של 50/50, מסבירה מדוע הנתון "50 אחוז" ממשיך להופיע שוב ושוב במחקרים העוסקים בחברים ובמערכות יחסים. זכרו שחצי מהחברויות שלנו אינן הדדיות, חצי ממערכות היחסים ברשתות החברתיות שלנו הן אמביוולנטיות, וכן – אם לפנות לרגע לתחום זיהוי השקרים, המשיק לנושא שלנו – האדם הממוצע מזהה שקרים בכחמישים אחוז מהמקרים. האבולוציה נתנה לנו יכולת בסיסית לזיהוי שקרים כדי שלא נהיה פתיים גמורים, אך לוּ היינו מזהים את כל השקרים, כולל השקרים הלבנים, היינו עלולים לקמול תחת האמיתות הקופחות של עולם האינטראקציות החברתיות. בדומה לכך, פיתחנו גם את היכולת לזהות חלק מההתנהגויות הבוגדניות בחברים, אך לוּ היינו מזהים את כולן, ייתכן שלא היינו מסוגלים לרכוש חברים כלל. הנדנדה עולה ויורדת, וכמוה גם החברויות שלנו.

אם כל זה נשמע לכם כמו עסק מסובך למדי, דעו שטריברס מסכים אתכם. למעשה הוא משער כי התפתחות המערכת לוויסות אלטרואיזם כלפי פרטים שאינם בני משפחה, היא שגרמה למוחות שלנו לגדול כל כך בתקופת הפליסטוקן. חוקרי מוח רבים מסכימים עם המסקנה הזאת: בני האדם נעשו חכמים כדי שיהיו מסוגלים לנהל חברויות היטב.

הפסיכולוגית ג'ן יאגר (Yager), מחברת הספר When Friendship Hurts (משנת 2002), מצאה ששישים ושמונה אחוז מהמשיבים בסקרים שערכה נבגדו על-ידי חבר. אבל מיהם הבוגדים האלה? ואם השיעור גבוה כל כך, האם גם אנחנו בבוגדים?

הסעודה האחרונה, יהודה איש קריות, קרן היינריך בלוך

"הסעודה האחרונה", ויהודה איש קריות הבוגד בישו. קרל היינריך בלוך, סוף המאה ה-19. תצלום: ויקיפדיה

המחשבה המפחידה הזאת מובילה אותי לשאלה הבאה: האם אנחנו באמת מעוניינים לסלוח על חטאים קטנים? לשחרר קיטור לפני שהוא מצטבר ומפוצץ את החברויות שלנו? לעשות מאמץ להיפגש? לתת לאחרים ליהנות מהספק? האם אנחנו נותנים ככל האפשר, או שמא אנחנו מתחשבנים? האם אנחנו באמת עושים כמיטב יכולתנו? אולי זה גם מה שרוב חברינו חושבים שהם עושים. ואם הם אינם מתנהגים כמו חברים טובים, או אם הם התרחקו מאיתנו, או אנחנו מהם, אולי כדאי שנשלים עם הקרעים הנפוצים האלה בלי לכרוע תחת נטל אדיר של אשמה. האשמה הזאת דוחפת אותנו להדביק תווית לאנשים שאיננו רוצים עוד כחברים: רעילים.

כשחבר נפרד מאיתנו, או נעלם בלי הסבר, זאת עלולה להיות מהלומה כבדה. אמנם טבעי שרשתות חברתיות ישתנו או יצטמקו לאורך זמן, אבל אנחנו עדיין מצפים, משום מה, שחברויות יימשכו לעד. פרידות מחברים קוראות תיגר על התפישה העצמית שלנו, בייחוד כשמדובר בחברים ותיקים. לאחר פרידה כזאת, בכאבנו, אנו משליכים את החבר-לשעבר לסל "החברים הרעים".

אבל לפעמים אנחנו צריכים להיפרד מחבר כדי להפוך להיות אנו עצמנו. בספרה Connecting in College (משנת 2016), ג'ניס מק'קייב (McCabe) טוענת שקטיעת חברויות בשנות העשרה או בשנות העשרים לחיינו היא דרך לפתח את זהותנו. אנחנו בונים את הדימוי העצמי שלנו ואת אישיותנו כנגד חברינו, באופן חיובי ושלילי גם יחד.

אף על פי שאנו צריכים לקבל אחריות על ההתנהגות שלנו כלפי חברינו ועל החלק שלנו בעימותים ובפרידות מחברים, יש לא מעט גורמים שאינם בשליטתנו. מצבים שבהם אנחנו ואחד מחברינו משתייכים לאותה רשת חברתית ויש לנו חברים משותפים רבים, הם מצבים מאתגרים ביותר. נניח שמישהו חוצה קו אדום, אבל אינכם רוצים לחולל מהומה בקבוצה. אתם לא מודיעים לכולם שאתם כבר לא רואים בו חבר. אתם מתרחקים ממנו, אבל לא מספיק כדי להצית עימות, כי אז לחברים האחרים בקבוצה לא תהיה ברירה אלא להזמין רק אחד מכם למפגשים המשותפים. לפעמים אנחנו כפותים לחברים רעים.

הכוחות שמכתיבים למי אנחנו נשארים קרובים וממי אנחנו יכולים להיפרד, נסתרים אפילו מאיתנו. האם אין אנשים שאתם מחבבים מאוד ובכל זאת לא יצרתם איתם קשר כבר זמן רב? האם אין אנשים שאינכם מתחברים אליהם כל כך ובכל זאת אתם פוגשים לעתים קרובות? יכול להיות שחברי הקבוצה הראשונה מתייגים אתכם כ"חברים רעים" ממש ברגע זה.

התמודדות עם חברים רעים, פרידה מחברים, אכזבה מחברים – כל אלה הם חלק מלחיץ מהחיים, והם עלולים להזיק לנו גופנית ונפשית. אבל היעדר מוחלט של חברים הוא גורל מר הרבה יותר. תארו לכם ילד הנואש לחבר למשחק, מתבגר המשתוקק לפגוש מישהו שבאמת יבין אותו, או מבוגר המבין שאין אף אחד, אף אחת, שהוא יכול לחלוק עמם את כישלונותיו ואפילו את הצלחותיו. הבדידות כואבת לא פחות מצמא קיצוני או מרעב כבד. ג'ון קַסיוֹפּוֹ (Cacioppo), סוציולוג מאוניברסיטת שיקגו, מצא קשרים בין בדידות לדיכאון, השמנת יתר, אלכוהוליזם, בעיות לב, הפרעות שינה, יתר לחץ דם, התקדמות של מחלת אלצהיימר, תפישות עולם ציניות ומחשבות אובדניות. אבל אם יש לכם בעיות עם חברים, הרי יש לכם חברים – וזה אומר שהתמזל מזלכם.

אם הגעת עד לכאן...
יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת. לתמוך באלכסון

קרלין פלורה היא עיתונאית ועורכת לשעבר ב-Psychology Today. היא מחברת הספר “Friendfluence: The Surprising Ways Friends Make Us Who We Are".

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "שתי חברות", קרל שוונינגר הבן (1854-1903). תצלום: אירינה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קרלין פלורה, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על חברים? עד כאן

01
רוני קלדרון

מאוד קשה לי עם חברים. אנשים משעממים אותי. למשל... שלום,חבר קרוב שלי,הוא לא העיפרון המחודד ביותר בקלמר. עם יעקוב אני קצת משתעשעת.אבל בכללי קשה לי להתחבר.
אני נוטה להיות נמרה בודדת.

    02
    גל

    גם אני. אבל דווקא הזאבים והנמרות הבודדים מעניינים אותי, בניגוד לרוב האחרים. ומה שעוד יותר חשוב, שאני יכול להיות "ייצור" בחברתם, מבלי שזו תהיה בעיה. וזו הקלה גדולה וכיפית

05
צחי

מאמר נהדר. כמעט מדי יום אני מוצא את עצמי חושב על חברים קרובים, שאני מחשיב ככאלה לפחות, שאיתם אני לא נפגש או מדבר כמעט. וזה גורם לי להרגיש אשם ולהתגעגע. או על חברים שנעלמו לפתע וניתקו קשר. אני כבר לא רואה בהם, כמו בעבר, "חברים רעים", שהרי גם אני נעלם לאנשים לפעמים. וזה קואה מכל מיני סיות, לאו דווקא בגלל שאני לא מחבב אותם יותר או שהם מזיקים לי- פשוט משהו בכימיה שבנינו השתנה או שההבדלים גדולים מדי.