בטוקיו אל תעזו, בניו יורק אל תעזו לשכוח – מוסד הטיפים מבלבל תיירים, כלכלנים ואנתרופולוגים. האם הגיע הזמן לשים לו סוף?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות
האושר שאחרי הארוחה מתוק במיוחד כשמתרווחים בפינה מוצלת במרפסת שטופת שמש של מסעדה בוורנאצה, כפר ציורי בליגוריה שלחופהּ הצפון-מערבי של איטליה. אבל כל דבר טוב מגיע לסופו, וכדי לאותת שהארוחה נגמרה היה עליי לבצע עוד טקס פרידה אחד אחרון: להשאיר טיפ. או שלא. עברו כבר כמה ימים מאז שיצאתי לחופשה, והבנתי שבניגוד להרגל מהבית אני לא משאיר כאן טיפים, כי למיטב הבנתי זה לא משהו שאיטלקים עושים. אבל אז התחלתי לחשוש שאולי אני לא מעודכן. אז שאלתי את המלצר ישירות מה מקובל באיטליה. "לכל היותר אירו או שניים", הוא אמר. בתחילה הוקל לי, אבל אז חשבתי, האם המלצר שלנו לא רגיל לתיירים שמשאירים טיפ בהתאם למה שמקובל בארץ מוצאם? אז שאלתי אותו מה הוא יחשוב על אמריקאי שהשאיר לו טיפ של אירו בודד. Tirchio, הוא השיב: קמצן. ברומא אפשר להתנהג כרומאי, אבל אל תצפו בהכרח שיודו לכם על זה.
טיפים הם עניין מבלבל, ופרדוקסלי. אנחנו משאירים טיפ לאנשים שמספקים שירות אבל לא לאנשים אחרים, שעובדים לא פחות קשה ולא מרוויחים יותר. בטוקיו מעליב להשאיר טיפ, אך בניו יורק מעליב לא להשאיר טיפ גדול. ההנחה היא שמטרת הטיפ היא לעודד שירות טוב, אבל אנחנו משאירים אותו רק אחרי שהשירות כבר ניתן, כשמאוחר מדי לשנות את מהלך העניינים, ולעתים קרובות אנחנו משאירים טיפ לאנשים שלעולם לא ישרתו אותנו שוב. הטיפים מערערים את ההכללות הגורפות של הכלכלנים והאנתרופולוגים. אם נבין כיצד ומדוע אנחנו משאירים טיפ, נתחיל להבין גם עד כמה מורכבים ומרתקים הם בני האדם.
היסטוריונים מסכימים, באופן כללי, שהשארת טיפ היא מנהג אריסטוקרטי במקורו. באנגליה של המאה ה-17 ציפו ממבקרים שהתארחו בבית פרטי להשאיר עם עזיבתם סכום צנוע למשרתים. המנהג התפשט לבתי קפה, ואז לנותני שירות אחרים
רוב ההיסטוריונים מסכימים שהשארת טיפ היא מנהג אריסטוקרטי במקורו. באנגליה של המאה ה-17 ציפו ממבקרים שהתארחו בבית פרטי להשאיר עם עזיבתם סכום צנוע למשרתים, שנקרא vail. המנהג התפשט לבתי קפה, ואז לנותני שירות אחרים, ובסופו של דבר גם לארצות נוספות. מקור המילה "טיפ" אינו ברור. סביר להניח שהיא מגיעה מהמילה הלטינית stips, שמשמעותה "מתנה". מילון אוקספורד מציין כי השימוש הראשון במילה נעשה כבר בשנת 1706, מה שככל הנראה מפריך את המיתוס שמדובר בראשי תיבות ל-To Insure Prompt Service (כדי להבטיח שירות מהיר), שלט שסמואל ג'ונסון דיווח כי ראה על צנצנת טיפים בבית קפה במאה ה-18. נדיר שטיפים מבטיחים דבר כזה. כמו דמי העזיבה, ה-vail, רוב הטיפים ניתנים בשלב מאוחר מכדי שישפיעו על השירות; זאת הסיבה שהמנהג הזה מבלבל את הכלכלנים, שלא מבינים למה אנשים מוכנים לשלם על שירות יותר מהנדרש.
לא רק שהרעיון שטיפים נועדו להבטיח שירות טוב יותר פועל בניגוד למהלכו של הזמן, הוא סותר גם את מה שמלמדות אותנו תצפיות. מחקרים מראים שיש קשר חלש בלבד בין שביעות רצונם של לקוחות מהשירות לבין גודל הטיפ שהם משאירים. יש דרכים אחרות, בטוחות יותר, להגדיל את הטיפ מאשר להגיש שירות טוב, כמו לשכנע את הלקוח להזמין עוד מנות, או מנות יקרות יותר. חשבון גדול יותר כמעט תמיד גורר טיפ גדול יותר, כי רוב האנשים נותנים טיפ באחוזים.
גם אנתרופולוגים שוברים את הראש על העניין. כבר כמה עשרות שנים שהם מסתמכים על ההבחנה שעשו בתחילת-אמצע המאה ה-20 האנתרופולוג הפולני ברוניסלב מלינובסקי והסוציולוג הצרפתי מרסל מוס בין כלכלת מתנות לכלכלת סחורות (או חליפין). בכלכלת חליפין, כמו זו של האומות המתועשות של ימינו, יש לרכוש סחורות ושירותים, לרוב בכסף אך לעתים בצורה כלשהי של סחר חליפין. בתרבויות האלה מתנה אינה מתנה אם יש ציפייה לקבל למשהו בתמורה. אבל ישנם כללים ומנהגים בלתי רשמיים שמבטיחים כי לאורך זמן הנותנים הופכים למקבלים והמערכת פועלת לטובת כולם.
כל מסעדה סבירה יודעת שבביטוי "תעשיית האירוח" (hospitality industry), שתי המילים חשובות. נכון, הסועדים משלמים, אבל הצוות חייב לגרום להם להרגיש כמו אורחים, ולא רק כמו רוכשים. כך רואה זאת השף הראשי של מסעדת "נומה" בקופנהגן, שזכתה ארבע פעמים בתואר המסעדה הטובה בעולם. "רוב האנשים שעובדים במסעדות עושים כל שביכולתם למען האורח", אומר רנה רדזפי. "והטיפ הוא דרך להביע הערכה על זה".
שון היל, השף והבעלים של המסעדה בעלת כוכבי המישלן "וולנאט טרי" שבאברגאווני בוויילס, נותן דוגמה שמבהירה מתי הדבר נכון במיוחד. "אם אתם יושבים עד שתיים בבוקר על משקה אחד ומפטפטים עם החבר-הכי-טוב החדש שלכם, אז יש איזה מסכן שצריך לשבת שם ולחכות עד שתסתלקו בלי לקבל על זה תוספת תשלום. בנסיבות האלה טיפ הוא עניין של נימוס, אלא אם כן אין לכם בעיה שיגידו לכם ללכת הביתה ישר אחרי הקפה".
תפקידו המורכב של הטיפ משקף את תפקידה רב הפנים של המסעדה. במובן מסוים הוא מהווה תשלום, גמול פיננסי טהור על עבודה טובה. אבל טיפ הוא גם הכרת תודה, דרך להעניק לצוות את האמצעים לחוות בעצמם חלק מהתענוג שאתם עצמכם חוויתם כעת. ואולי זאת הסיבה שמלצרים מסוימים אומרים שהם תופסים את שני חלקי המשכורת שלהם בצורה שונה; עם השכר הבסיסי הם משלמים חשבונות, ועם הטיפ הם יוצאים בערב.
נראה שככל שעבודה במסעדה נחשבת מכובדת יותר בחברה, כך הצוות מקבל פחות טיפים. לכן יפן היא אחת המדינות היחידות בעולם שטיפים נחשבים בה לעלבון, כי הם נתפסים כחוסר כבוד למלצר
כל ניסיון לתת הסבר אוניברסלי לטיפים מסתבך כשמגיעים לסוגיית המקום. התשובה לשאלה איך ומתי אנו משאירים טיפ משתנה בהתאם לערכים ולמסורות של התרבות המקומית. אחד המשתנים המהותיים כאן הוא טבעו וחשיבותו של הכבוד בתרבות. נראה שככל שעבודה במסעדה נחשבת מכובדת יותר בחברה, כך הצוות מקבל פחות טיפים. לכן יפן היא אחת המדינות היחידות בעולם שטיפים נחשבים בה לעלבון, כי הם נתפסים כחוסר כבוד למלצר. התרבות היפנית מייחסת כבוד רב לכל אדם שממלא את תפקידו כמיטב יכולתו. אין הכוונה שלכל עבודה יש מעמד שווה, אלא שכל עבודה זוכה לכבוד הראוי לה. השארת טיפ מרמזת שהעבודה שלך אינה ראויה, ושהמלצר לא זוכה לאותה מידה של כבוד כמו אחרים שעושים את עבודתם בלי לקבל טיפ.
נראה שגם בעולם המערבי יש קשר בין דפוס השארת הטיפים לכבוד. בצפון אמריקה יש למלצרות מעמד נמוך מאוד, והטיפים גבוהים. המצב דומה גם בבריטניה. אבל בשאר אירופה מלצרות היא מקצוע מכובד יותר. חשבו על הדימויים הסטריאוטיפיים של מלצרים בצרפת או בבריטניה. ה"גרסון" הוא לרוב גבר מבוגר יותר, מקריח, שמגיש "סטייק-פריט" כל חייו; המלצרים הבריטים הם גברים או נשים צעירים, לרוב סטודנטים, שעושים קצת כסף עד שימצאו עבודה "אמיתית".
מעניין לראות שיש מתאם שלילי בין טיפים לכבוד, והדבר עשוי להסביר מדוע גובה הטיפ בסקנדינביה הוא מהנמוכים באירופה. טורה שיילסטאדונה, ראש הפדרציה המאוחדת של ארגוני הסחר הנורבגיים (Fellesforbundet), המאגדת בתוכה את עובדי המסעדות, המלצרים ועובדי המלונות באוסלו, יצא נגד השארת טיפים, חוץ מבמקרים שנתקלתם בשירות יוצא מן הכלל. "זה עיקרון בנורבגיה, שלכל אחד תהיה משכורת שהוא יוכל להתקיים ממנה", הוא אמר לעיתון הנורבגי המקוון Nettavisen ב-2013. הצהרה זו תואמת את ממצאיו של מייקל לין (Lynn), מרצה להתנהגות צרכנית ושיווק בקורנל. הוא מצא כי שכיחות הטיפים פוחתת ככל שאחוז התמ"ג הנגבה במסים עולה. בסקנדינביה, שבה המסים גבוהים, תפיסת הכבוד מכתיבה שהחברה כולה תהיה בנויה בצורה המבטיחה איכות חיים טובה לכול. כל אדם צריך להיות מסוגל להתקיים בכבוד אם הוא עובד קשה, וזה אומר שכר הוגן. זאת הסיבה שהטיפ הממוצע בנומה שבקופנהגן הוא שלושה אחוזים בלבד.
כשבוחנים את העניין מבעד למשקפיים האלה, טיפים נראים כמו מנהג אנכרוניסטי ששרד מתקופה שבה עובדי המסעדות היו האנשים העלובים ביותר, עם זכויות אדם מזעריות עד לא קיימות. שון היל נזכר כי לא רק שהסועדים "שילמו את רוב המשכורת של העובדים בטיפים", אלא שהשפים היו מקבלים מדי חודש סכום נאה מהספקים, במעטפות חומות שהכילו כחמישה אחוזים מעלות הסחורה. התלות בטיפים בבריטניה הייתה נפוצה עד 2009, אז נאסר על מעסיקים להשתמש בטיפים כדי להשלים את משכורת המלצרים לשכר מינימום. אבל תחום המסעדנות לא בדיוק הפך מאז לגן עדן לפועלים. "בתור מי שמכיר את תעשיית המסעדנות ואת המשכורות הנמוכות מבפנים", אומר רזדפי, "ותאמין לי שרוב השפים והמלצרים בקושי סוגרים את החודש – טיפים הם רכיב חשוב בתקציב החודשי של העובדים".
בהתחשב בקשר ההיסטורי והעכשווי בין השארת טיפים לבין שכר ותנאים רעים, לא מפתיע שיש מי שניסה לחסל את המנהג הזה כליל. ב-1904 הקים ויליאם ר' סקוט את "האגודה האמריקאית נגד טיפים". סקוט, שכתב את הספר The Itching Palm: A Study of the Habit of Tipping in America, חשב שטיפים מעודדים "נכונות להתרפס", ושזה מנהג בלתי דמוקרטי המזכיר את אירופה המלוכנית. בעשור השני של המאה ה-20, בזכות מאבקיו, היו הטיפים אסורים בארקנסו, ג'ורג'יה, מיסיסיפי, אייווה, קרוליינה הדרומית, טנסי ומדינת וושינגטון (אף על פי שכל החוקים האלה בוטלו בעשור שלאחר מכן). הוא בוודאי היה מתאכזב עמוקות לגלות שאמריקה של ימינו היא ביתם של משאירי הטיפים השמנים בעולם. וגם זה פרדוקס – הטיפ הוא תמצית האמריקאיות, אך בה בעת הוא בלתי אמריקאי ביסודו.
את המתח הערכי הזה אפשר להסביר כך: אף על פי שארצות הברית היא תרבות השואפת לשוויון, לא קיים בה העניין האירופאי הקולקטיביסטי בתוצאות כלכליות. בארצות הברית, שהיא אינדיבידואליסטית יותר, כבוד שווה משמעותו שלכל אדם יש חופש לבחור בכוחות עצמו, להרוויח את משכורתו בעצמו, תוך התערבות מזערית ככל האפשר מצד המדינה. הדגש הוא על שוויון הזדמנויות יותר מאשר על שוויון בשכר. וזה אומר שמלצרים רבים בארצות הברית עדיין תלויים בטיפים שלהם.
את ההבדלים התרבותיים אפשר להסביר חלקית גם בעזרת "תיאוריית ההוגנות" שפותחה ב-1963 על-ידי הפסיכולוג ההתנהגותי ג'ון סטייסי אדמס. התיאוריה הזאת אומרת שהורגלנו על-ידי החברה להרגיש חרדה או מצוקה כשמערכות היחסים שלנו עם אחרים אינן הוגנות. ביפן או בנורבגיה השארת טיפ מבליטה את ההבדלים המעמדיים ומגבירה את תחושת האי-שוויון והאי-נוחות. בבריטניה ובארצות הברית, לעומת זאת, טיפים נתפסים כדבר שמפחית את האי-שוויון בין הלקוח לצוות וכך משכך את המתח.
כיום אנחנו חיים בעולם נזיל הרבה יותר, ששינה את הדינמיקה בין לקוח למלצר. כבר לא מדובר באדם נעלה-חברתית המקבל שירות ממלצר נחות. האדם שמגיש לי קפה היום יקבל שירות ממישהו אחר למחרת
גם אם טיפים נחשבו בעבר מבזים, נראה שהיחס כלפיהם השתנה. אף אחד מהמלצרים שדיברתי איתם לא חשב שטיפ מעיד על התנשאות. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא שלפני זמן לא רב כל כך מעמדם החברתי של אנשים נקבע פחות או יותר על-ידי מקום לידתם, וכולם קיבלו את זה. כיום אנחנו חיים בעולם נזיל הרבה יותר, ששינה את הדינמיקה בין לקוח למלצר. כבר לא מדובר באדם נעלה-חברתית המקבל שירות ממלצר נחות. האדם שמגיש לי קפה היום יקבל שירות ממישהו אחר למחרת. יכול להיות שלברמנית יש הרבה יותר כישורים מאשר ללקוחה שלוגמת קוקטייל. אני חושב שזאת אחת הסיבות לכך שסועד שיתייחס היום למלצרים בהתנשאות יזכה לבוז, הן מצד צוות המלצרים והן מצד חבריו לשולחן.
לכן אולי מוגזם לטעון שטיפים הם מנהג רע במהותו. אבל בהתחשב בהבדלים האדירים המתקיימים בין מקום למקום, מהו המודל ההוגן ביותר, אם יש כזה?
יש מסעדות שניסו לחסל את הטיפים הוולונטריים לחלוטין. בבריטניה מקובל כיום להוסיף אוטומטית את דמי השירות לחשבון. בארצות הברית קבעה מסעדת ה"לינקרי" בסן דייגו דמי שירות של 18 אחוז ואמרה ללקוחות לא להשאיר טיפ, בעוד שה"טואסט קיצ'ן אנד בר" באוקלנד מוסיפה 15 אחוז לחשבונות ומשאירה בידי הלקוחות את ההחלטה אם להשלים ל-20 האחוז המקובלים יותר. רדזפי מתנגד למגמה הזאת באופן נחרץ. "אני לא אוהב את שיעורי הטיפים הקבועים שרואים בכל מיני מקומות", הוא אומר. "זה צריך להיות מבוסס על החוויה האישית של כל האורח ומה שהוא יכול להרשות לעצמו".
במסעדתו הקודמת, ה"מרצ'נט האוס" בלדלואו, כלל היל את השירות במחיר, אבל זה רק גרם למסעדה להיראות יקרה יותר מהמתחרות. במסעדה החדשה שלו, ה"וולנאט טרי", הלקוח מחליט מה גובה הטיפ, אבל היל מבין למה מקומות מסוימים מוסיפים את דמי השירות אוטומטית כשמדובר בחבורות גדולות של לקוחות: "שולחנות גדולים תמיד דורשים יותר עבודה, אבל משאירים טיפ קטן יותר".
בעיניי, הוספה אוטומטית של דמי שירות למחיר פוגעת במהות הטיפ, והופכת אותו ממתנה ישירה מהסועד למלצר למין עלות נוספת שנגבית בתיווך המעסיק. זאת הפרה של האיזון העדין בין עסקים להנאה, שאותו צריכה המסעדה לשמר. גם כשההחלטה אם להשאיר טיפ או לא נשארת בידי הלקוח, בתי עסק רבים לוחצים על הסועדים להיות נדיבים יותר באופן שעלול למתוח את גבולות סבלנותם. אחד הטרנדים הוא לתת ללקוח בסוף הארוחה מסוף תשלום אלקטרוני ובו כמה אופציות מוגדרות מראש לטיפ. לעתים קרובות האופציה הנמוכה ביותר (או ברירת המחדל) היא מעל הממוצע המקובל, וכל מי שרוצה להשאיר פחות חייב לעשות מאמץ מיוחד ולהרגיש קמצן.
אני חושש שבסופו של דבר כל הניסיונות האלה לשכנע או לאלץ את הלקוחות להשאיר טיפ נדיב רק יורידו להם את החשק להיות נדיבים, מכיוון שאנשים תמיד נכונים פחות לתת כשהם מרגישים שזה נכפה עליהם. וככל שדמי השירות האוטומטיים יהפכו לנורמה, פחות ופחות אנשים יעלו בדעתם להשאיר טיפ מרצון.
שיטת הטיפים נחשבת לעתים קרובות למערכת גסה ולקויה של תגמולים כספיים, אבל במיטבה היא מוסיפה דווקא ממד אנושי לחוויית האכילה. הנה לדוגמה ממצאים נוספים של מייקל לין – חבורות גדולות משאירות טיפ נמוך יותר, באחוזים; לקוחות קבועים נוטים להשאיר טיפ גדול יותר; ואנשים לרוב משאירים טיפ נדיב יותר לבני המין השני. כשבוחנים את הממצאים האלה יחד, אפשר לראות שככל שהמפגש בין הלקוח למלצר אישי יותר, כך הטיפ גבוה יותר. החשבון מכסה את הצד הפיננסי הטהור, אבל הטיפ, כמחווה וולונטרית טהורה, הוא סימן לכך שהערב היה יותר מאשר עסקה מסחרית.
ג'וליאן בגיני הוא העורך המייסד של הרבעון The Philosophers' Magazine. ב-2014 יצא לאור ספרו האחרון, The Virtues of the Table.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow them on Twitter.
תגובות פייסבוק
4 תגובות על טיפ זה לא אבקת כביסה
מין הראוי שכל התשרים שמקבלים מהלקוחות יחולקו באופן שווה בין כל עובדי המסעדה (סביר להניח שכולם מקבלים אותה משכורת בסוף החודש...). עובדי מטבח, ברמנים ומלצרים, כל אחד בדרכו תורם להצלחת המשימה!!!
ממבט שני, האם רופא כירורג שביצע ניתוח מוצלח זכאי לגמול מהמנותח. ואם כן, האחיות שעבדו איתו בחדר ניתוחים לא נתנו עבודה כדי שהניתוח יעבור בהצלחה???
נ.ב. מתייחס לגבר ואישה כאחד!!!
אם אכן מתייחס לנשים וגברים אולי היה ראוי לכתוב "האם רופאה כירורגית שביצעה ניתוח מוצלח זכאית לגמול מהמנותח. ואם כן, האחים שעבדו איתה בחדר ניתוחים וג'"?
:-) אשקול את הגישה הזאת לפעם הבאה!!!
שלום,
מאמר מעניין מאוד, ישנה שגיאת הקלדה שראוי לתקן:
"טיפים נתפסים..."
תמשיכו לפרסם תוכן מעניין ו אנחנו נמשיך לעזור בפרסום אותו התוכן ברשת החברתית ;)
על הפנים ועל המוות
מת'יו הטסוןהטכנולוגיה המתקדמת המסוגלת לזהות פנים, להשוות למאגרי נתונים וגם להסיק עלינו מסקנות...
X 22 דקות
נקניק בקיטבג
מילים נושאות זיכרונות קדומים. לעתים, הללו נבלעים בענני הזמן, ופעמים אחרות הם עדיין מבצבצים במילה עצמה, בגלגוליה בשפות השונות, כך שאפשר לקלוט רמזים מימי קדם וממה שאירע במהלך חייה.
ניגש ישר לנקניק. כלומר למילה "נקניק". צורתה אינה מרמזת על מקור עברי, על שורש שהיא נגזרה ממנו. ואכן, מדובר במילה ממקור זר. המקור הוא המילה היוונית הקדומה "לוּקָנִיקָה" (λουκάνικα) שמשמעותה בדיוק "נקניק". בעברית המילה מתוארת בצורה קרובה עוד בתלמוד הירושלמי, "נקוניקה", צורה המשקפת את הקירבה ליוונית. המעבר מ-ל' ל-נ' הוא דבר נפוץ ומקובל, שכן כל ארבעת העיצורים ברביעייה l-m-n-r (הזכורה לטוב מימי בית הספר כ-למנ"ר) מראים נטייה להתחלפות ביניהם.
אך בכך רק החל המסע בזמן ובמרחב. "לוקניקה" ביוונית קיימת גם בלטינית, וקשה לקבוע איזה משתי השפות אימצה את המונח ראשונה. מה שברור למדי הוא ש-lucanica היא מילה שמתקשרת לשטחה של איטליה של ימינו, וליתר דיוק בדרום המגף, ממש בין העקב לסוליה. שם נמצא כיום חבל בזיליקטה, שבחוף הרחב שלו הייתה התיישבות יוונית הרבה לפני התקופה הרומית, ושבכפרים בו מדוברים עד היום דיאלקטים יווניים. בכל אופן, אותה lūcanica מתייחסת לשם הקדום של חבל בזיליקטה, שם המשמש עד היום בפי אנשי דרומה של איטליה: חבל לוקאניה. כלומר, ה"לוקניקה" הייתה משהו שמקורו בחבל לוקאניה הקדום – מעדן הבשר המעובד הנדחס לתוך גרב דקיק העשוי מעי של בעל חיים. במילים אחרות: נקניק כפי שאנו מכירים עד היום.
לוקניה, ארצם של ה-lucani, בני העם הקדום שישב במקום ודיבר שפה הודו-אירופית משלו, שנעלמה בהדרגה עם השתלטות הלטינית, קיבלה את שמה בגלל מונח קדום מאוד, luc, שמובנו היה "אור", והוא קרוב מאוד ל-lux הלטיני (מקור שמו של פנס ה"לוקס" הארץ-ישראלי הידוע). כלומר "ארץ האור" ואולי "מזרח", כלומר מקור האור, מנקודת המבט של בני המקום הקדומים. בני לוקאניה הותירו אחריהם לא מעט שרידים, כמו ציורי קיר מרהיבים מהמאה הרביעית לפני הספירה, ויש לנו כל הסיבות להניח שהם ייצרו נקניקים גם מאות שנים קודם לכן, די זמן כדי שארצם תזוהה בלטינית וביוונית לא רק כארץ המזרח והאור העולה, אלא גם כמקור למעדן בשרי נחשק.
הצלחתו של הנקניק אינה מוטלת בספק. המילה מצויה במרחב גאוגרפי ולשוני אדיר. לא רק לעברית ולארמית היא הגיעה, אלא גם לערבית – "נָקאניק" ולפעמים גם "לָקאניק" (עוד עדות לחיוּת הרבה של המעתק הפונטי בקבוצה l-m-n-r) – ואף לפרסית (נָקָאנָק). לא מפתיע לגלות את המילה, בשינויים קטנים, ברחבי הבלקן וגם בשפות הרומאניות.
באלו האחרונות, מתגלים מספר פרטים מעניינים. באיטלקית lucanica אינה מציינת כל נקניק אלא סוג מסוים מאוד: נקניק עבה, כפרי, מבשר חזיר, שמיוחס למטבח הרומאי הקדום. בפורטוגזית של פורטוגל linguiça הוא נקניק ספציפי: שוב, מבשר חזיר, אך ארוך ודק יותר. ואילו בספרדית longaniza היא נקניק שצורתו ותכולתו המדויקות משתנות מארץ לארץ, אם כי הוא כמעט תמיד יהיה מבשר חזיר. עוביו ואורכו, התבלינים הכלולים בו וגם הצבע ומידת היובש הם עניין לגאווה מקומית, אם כי המונח נותר זהה, ואפילו הגיע לפיליפינים, עם הכיבוש הספרדי הארוך, שם הוא מוכר כ-longganisa, בשתי השפות העיקריות של ארץ האיים הגדולה, טָגָאלוֹג וסֶבּוּאָנוֹ, הנשמעות כיום ברחבי מדינת ישראל.
באלפי השנים מאז דחסו בשר מעובד וקצוף לשרוולים דקיקים ותלו אותם לייבוש בארצם של הלוקאנים, נעלמו בני העם ששמם הונצח בנקניק הבינלאומי, נעלם ההקשר הנוגע לאור ולעלות השחר בנוף של לוקאניה שהייתה לבזיליקטה. אמנם נוצרו אינספור גרסאות של המאכל, אך כולן שומרות על המאפיינים הבסיסיים מהתקופה היוונית הקדומה בדרום הרחוק של איטליה. המילה עצמה השתנתה אך מעט, הרבה פחות מהזיכרון הקולקטיבי של בני האדם שמשתמשים בה מהפיליפינים דרך בולגריה, ארץ הבאסקים ועד ברזיל ומקסיקו.
במבט רחב, יתכן שיש טעם להשוות מילים כמו "נקניק" לחומר גנטי שממשיך להתקיים בנו גם כשהאבות והאימהות הקדומים נעלמו וזכרם התפוגג. מילים כאלה מגלות עמידות מרשימה, וגם ממשיכות לפתח זרועות לכיוונים חדשים. הרי בעברית המדובר נוצר הפועל "לנקנק", ונוצר גם כינוי הגנאי "נקניק". וביוונית חדשה, מסתבר ש"לוקניקה", במובן מושאל, פירושה גם תיק רך וארוך, מהסוג המשמש חיילים. מה שנקרא במקומותינו "צ'ימידן" או "קיטבג", מילים עם גלגולים משלהן.
האני העצמאי
אטול גוואנדהמה חשוב בסוף החיים? הרפואה מתקשה להתמודד עם הזיקנה, כשנדרשים ליווי, חמלה...
X 18 דקות