ילדים זה (גם) שמחה

מה יותר טבעי מלהביא ילדים לעולם? אז מדוע עטופה ההורות כיום בחרדה כה גדולה?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"הגנן והנגר" (The Gardener and the Carpenter), ספרה האחרון של אליסון גופניק (Gopnik), הוא עוד אחד בשורה של עשרות אלפי ספרים בנושא גידול ילדים, המיועדים להורים ממעמד הביניים. אבל הספר שלה שונה, לטענתה, מכיוון שהוא מבחין בין "הורות", מילה שהיא אינה אוהבת, לבין "להיות הורה". כותרת ספרהּ נועדה להמחיש את ההבחנה הזאת: הנגר שואף לייצר מוצר מוגמר ומוגדר, והורים המנסים לייצר מוצרים מוגמרים עוסקים בהורות. "עבודה מוכוונת-יעדים", היא קוראת לזה.

הגנן, לעומת זאת, מספק תזונה וסביבה מוגנת שבה יכולים כל מיני דברים לצמוח באופנים בלתי צפויים, כולל, לפי המטאפורה שלה, סוגים שונים של ילדים, שיקבעו בכוחות עצמם את עתידם. גופניק כותבת: "במודל ההורות, להיות הורה ולהיות נגר זה אותו דבר... העבודה שלכם היא לעצב את החומר לכדי מוצר מוגמר, שיתאים לתכנית שעמדה לנגד עיניכם מלכתחילה". מן הצד האחר, "טיפוח ילדים הוא כמו טיפוח צמחים, ו'להיות הורה' זה כמו להיות גנן". היא קוראת לזה "סוג של אהבה", במקום "סוג של עבודה". לא קשה להבין באיזה צד של המתרס היא ניצבת. אחת הבעיות הרבות במטאפורה הזאת היא שרוב הגננים שאני מכירה לא יסכימו ש"הניצחונות הגדולים ביותר והרגעים המאושרים ביותר שאנו חווים כגננים, מתרחשים כאשר הגן יוצא משליטתנו (כשגננים שותלים צבעוני, הם מצפים שיצמח בגינתם צבעוני).

בית עץ, בית על עץ

בית עץ אדום, אורגון, ארה"ב. תצלום: KayCe97078

אז למה הבאתי ילדים לעולם? בין היתר כדי ליהנות מאהבתם ומחברתם של אנשים שאת אופיים וערכיהם עזרתי לעצב

אבל הבעיה המרכזית בהשוואה הזאת היא שמדובר באיש קש, או בשני אנשי קש. הורים מעטים בלבד הם גננים מובהקים או נגרים מובהקים. מלבד מקרי קיצון - כמו דורה בלאק (Black), שיחד עם בעלה ברטרנד ראסל (Russell) הקימה בית ספר ללא יעדים ב-1927, או כמו איימי צ'ואה (Chua), "האמא הנמרה" – הורים אינם משאירים את ילדיהם ללא הכוונה ואינם נותנים להם להפוך לכל מה שרק ירצו, אך בה בעת הם אינם מנסים לייצר מבוגר לפי שבלונה. רוב ההורים נמצאים איפשהו בין לבין, ונדמה לי שזה נכון גם לגופניק עצמה.

אנחנו שקועים כל כך בגידול ילדינו, שלפעמים אנחנו מתעלמים מרווחתם של ילדים באופן כללי

לדוגמה, היא אומרת שגננים יכולים "לעזור ליצור דור חדש שיהיה חסון וסתגלן ונחוש". לי זה נשמע כמו יעד. היא כותבת שכדי לפתח את כישורי השפה של הילדים, "באמת חשוב" לדבר איתם ולהקריא להם. זה לא יעד? ו"משימתם של ילדים בגיל בית הספר היא להתחיל לרכוש את הכישורים הנדרשים לחיים הבוגרים" – משהו שגם גננים וגם נגרים יסכימו עליו. אין ספק שגופניק מסורה לבניה הבוגרים ולילדיהם, ואני בטוחה שהיא סבתא נהדרת. אבל היא לא שכנעה אותי שהיא נוהגת אחרת מכל סבתא אמריקנית אמידה ומשכילה. היא צודקת, מן הסתם, כשהיא כותבת שאף אחד לא יכול לקבוע לאיזה מין מבוגר יהפוך כל ילד נתון, אבל מה שאנחנו כן יודעים הוא שהצלחה, תהיה הגדרתה אשר תהיה, היא אפשרות סבירה הרבה יותר במשפחות כמו שלה, בין שההורים הם גננים ובין שהם נגרים.

אבל גופניק מתעקשת להמשיך לדחוף את המטאפורה שלה ומגבה אותה בתיאורים של ניסויים, המוכיחים כי אפילו ילדים קטנים מאוד מבינים יותר משנדמה לנו, לכן במקום לנסות ללמד אותם, מוטב שפשוט נזוז מדרכם (חלק מהניסויים האלה מציקים לי, כי הם כרוכים ברמיית ילדים, ומובן שאי אפשר להעריך את תקפותם רק על סמך התיאורים הקצרים שבספר). היא מעודדת אותנו לשלב את ילדינו בפעילויות היומיום כדי שילמדו על-ידי צפייה בהוריהם ובמבוגרים אחרים, ועל-ידי חיקוי. היא צודקת, לדעתי, בכך שילדים צריכים ללמוד יותר באמצעות עשייה (כולל עזרה במטלות הבית), אבל למידה דידקטית ולמידה באמצעות עשייה אינן פעולות נפרדות לחלוטין.

מערכת החינוך אמורה להקנות לילדים כמות מינימלית של מידע (באמת הגיע הזמן שנחזיר לשימוש את מוסד ההרצאה הפרונטלית הישן והטוב). ילדים לא ילמדו אלגברה וביולוגיה בכוחות עצמם, וגופניק צודקת באופן חלקי בלבד באמירה ש"כדי ללמוד לכתוב יש לכתוב, שוב ושוב ושוב". כפי שהיא בוודאי מבינה, צריך גם לדעת דבר או שניים על כללי הדקדוק. אבל ביסודו של דבר, המסר המהותי שלה הוא שילדים לומדים יותר מניסיון מאשר מצפייה ב"בייבי איינשטיין", ואת זה אני מוכנה לקבל.

למרבה השמחה, גופניק זונחת את המטאפורה שלה לאורך רוב הספר, וגם אינה מתיימרת להסביר לכל הורה והורה איך עליו לגדל את ילדיו (לדוגמה, היא לא מסבירה לכם מה לעשות אם הילד מסרב לאכול את הירקות שבצלחת). ספרה אינו מדריך לגידול ילדים, כפי שהיא מבהירה מיד בהתחלה. במקום זאת, היא בוחנת את הנושא במבט רחב ונותנת לנו סקירה קצרה של... ובכן... הכול: אבולוציה, זואולוגיה השוואתית (ידעתם שעורבים הם מאוד מאוד חכמים, אולי אפילו חכמים יותר משימפנזים, במובנים מסוימים?), אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה התפתחותית, גנטיקה ואפיגנטיקה, סוציולוגיה ופוליטיקה. וכשהיא מותירה מאחור את הגננים והנגרים, הכול נראה הרבה יותר טוב, למרות רוחב היריעה הבלתי אפשרי של ספרהּ.

אחד מיתרונות הספר הוא שגופניק אינה מסווה את עמדתה לגבי פרקטיקה שארצות הברית אימצה לעצמה, משום מה: להניח למשפחות להסתדר בכוחות עצמן, בחברה שרק הולכת ונעשית פחות ופחות שוויונית. "הלחץ לרכוש מיומנויות הורוּת מכלה את ההורים ממעמד הביניים", היא כותבת.

הם משקיעים מיליארדי דולרים בחיפוש אחר עצות להורוּת וברכישת ציוד הקשור להורות. אך בו בזמן, המוסדות החברתיים של ארצות הברית – ממציאת מושג ההורות והמוקד העולמי שלו - מעניקים פחות תמיכה לילדים מאשר בכל מדינה מפותחת אחרת. שיעור תמותת התינוקות בארצות הברית ושיעור הילדים הנמצאים מתחת לקו העוני שם, במדינה שבה נמכרים כל ספרי ההורות האלה, הם הגבוהים ביותר בעולם המפותח.

היא צודקת לגמרי. בניגוד למדינות אחרות, אנחנו מספקים עזרה מועטת מאוד להורים ולילדים, אף על פי שמס שפתיים לגבי חשיבותם של ילדים אנחנו דווקא משלמים בשפע. ארצות הברית אינה מחייבת מעסיקים לתת חופשת לידה בתשלום (לאימהות, ועל אחת כמה וכמה לאבות), אינה מספקת סיוע בבית לאחר הלידה, אינה נותנת חופשה מהעבודה לטיפול בילדים חולים, אינה מממנת גנים להורים עובדים – אף אחד מהשירותים שצרפת, למשל, מציעה לאזרחיה באופן אוטומטי בלי לפשוט את הרגל (גופניק מציינת גם שאנחנו מזניחים את הקשישים באותו אופן, אף על פי שבמקרה הזה הביטוח הלאומי ומֶדיקֶר עוזרים). בקיצור, היא מיואשת, כמוני, מכך שכל משפחה בארצות הברית נאלצת להתמודד בכוחות עצמה, פחות או יותר, עם ההוצאות העצומות הכרוכות בגידול ילדים ועם הקשיים הרבים המלווים את תהליך זה. למעשה, כל משפחה אמריקנית נאלצת להתמודד לבד עם כל מקרה שבו מישהו מבני המשפחה זקוק לעזרה.

ילדים, ארצות הברית, דרום דקוטה, שמורה אינדיאנית

ילדים בשמורה אינדיאנית בדרום דקוטה, ארה"ב. תצלום: Yesy Belakar Memotrek

גופניק גם מציגה בקצרה עמדות ברורות לגבי מספר סוגיות שנויות במחלוקת. היא חושבת שהפלה היא שירות שאמור להיות זמין לכול, ומתוודה באומץ על כך שגם היא עברה הפלה. ברור שהיא סולדת ממדיניות כלי הנשק הנוכחית ברוב מדינות ארצות הברית – כלומר מכך שכמעט כל אחד יכול לקנות כל סוג של אקדח או רובה שהוא חושק בו. במשפט אחד היא מסכמת:

"בדיוק כפי שאנחנו יכולים לכסות שקעי-חשמל ולגדר גרמי מדרגות כדי להגן על ילדים בני שלוש, כך אנו יכולים לאמץ תקנות שונות, החל מהגדלת זמינותם של קונדומים וכלה בהפחתת זמינותם של כלי נשק, שלכל הפחות יקטינו את הסיכון הכרוך בהתנסויות המאפיינות את גיל ההתבגרות".

גופניק גם מתנגדת נחרצות לשימוש הגובר והולך במבחנים מתוּקננים בבית הספר, וכן לכל הפעילויות האחרות שכל מטרתן היא העשרת קורות החיים. אני מסכימה איתה, ולא מפני שמבחנים אינם יעילים בהכרח, אלא מפני שהתִקְנוּן והאופן שבו אנו משתמשים כעת במבחנים אינו מועיל (אפשר להקביל זאת לניסיונות הנוכחיים לתקנן את שירותי הבריאות. מורים ובתי ספר, בדומה לרופאים ובתי חולים, נתונים כיום לעוד ועוד הערכות ואף מתוגמלים, בין היתר, לפי תוצאות שכמעט אינן נוגעות לצורכיהם של התלמידים או של המטופלים שלהם). לא זאת בלבד שמבחנים מתוקננים מעודדים מורים להתמקד אך ורק במיומנויות הנדרשות כדי לעבור מבחן נתון ("ללמד למבחן"), אלא שהם מעודדים הזנחה של הנושאים שאינם כלולים במבחן – למשל, מוזיקה ואמנות.

כלומר, באופן פרדוקסלי, המבחנים המתוקננים שאמורים לשפר את החינוך, מביאים בפועל לתוצאה ההפוכה – הם מצרים אותו. גופניק חושבת שגישה זאת אף תורמת לעלייה במספר אבחנות ה-ADHD (הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות) – עניין שהיא מכנה "תעשייה ביתית".

כשבתי ספר נמצאים תחת לחץ להשיג תוצאות טובות במבחנים, יש להם מוטיבציה, מודעת או לא מודעת, לעודד אבחנות של ADHD – כי התרופות מאפשרות לילדים בעלי הישגים נמוכים לשפר את ציוניהם, או, לחלופין, כי האבחנות מוציאות את הילדים האלה ממאגר הנבחנים.

ילדים ממעמד הביניים מצויים כיום בלחץ יוצא דופן – לא רק בגלל המבחנים אלא גם בגלל כמויות עצומות של שיעורי בית ופעילויות מובנות נוספות, שאמורות לעזור להם להתקבל לאוניברסיטאות טובות. גופניק מייחסת את הבעיה הזאת ל"מודל ההורות", שלדבריה "יצר חיים מתוכננים יתר על המידה: שיעורים בבית הספר, ואחר כך חוגים, ואחר כך שיעורי בית". היא מוחה, בצדק, על המצב הקיים, אך טועה כאשר היא תולה את האשמה בהורים הנגרים. לדעתי הבעיה נובעת מכך שבחברה הסובלת מנטל כלכלי גדל והולך – אפילו במעמד הביניים – הורים חוששים שילדיהם ייקלעו לפיגור, שהם יבלו את כל חייהם הבוגרים במרתף הבית של הוריהם. הורים מבינים היטב שהכנסה היא בדרך כלל נגזרת של השכלה, והם רוצים להבטיח שבתי הספר שלהם יעמדו בקצב כבר מהכיתות הנמוכות. ומכאן המבחנים המתוקננים. המבחנים האלה נולדו מתוך חרדה וחוסר ביטחון, ולא בגלל סגנון הורות כזה או אחר. אני מכירה הורים רבים שהיו שמחים להפחית את נטל המבחנים ושיעורי הבית שילדיהם נדרשים לעמוד בו, אבל מרגישים שאין להם ברירה.

הספר של גופניק נפתח במשפט "למה להיות הורה?" זוהי שאלה טובה, אבל התשובה שלה מופשטת למדי: היא אומרת שילדים הם "הזדמנות להביא לעולם בן אדם מסוג חדש". היא מוסיפה גם שלהיות הורה זה מתיש אך מספק מאוד. אבל זוהי תשובה לשאלה מדוע אנחנו שמחים שהבאנו ילדים לעולם, ולא לשאלה מדוע הבאנו אותם מלכתחילה. אם אני חושבת על הסיבות שבגללן אנשים במשפחתי הביאו ילדים לעולם, אני מבינה שהן השתנו מדור לדור, אף על פי שחלק מהיבטי העניין נותרו זהים. סבא וסבתא שלי (שחיו בערך מ-1880 עד 1960), שתלו יבולים, דגו ובנו סירות, והביאו לעולם אחד עשר ילדים. הילדים סיפקו להם כוח עבודה הכרחי כבר מגיל צעיר מאוד, והיו להם מקור לגאווה, בייחוד לסבי (אני חושבת שהוא ראה בהם הוכחה לאוֹנוּתו). מובן שהם תרמו גם להנצחת שם המשפחה, ושימשו כמעין ביטוח רפואי לעת זקנה.

הוריי (בערך מ-1906 עד 1990), ניהלו חיים שונים בתכלית. היו להם שני ילדים בלבד, וכמעט שלא הבאנו להם תועלת. אבי עבד במשרד, שהיה יכול להיות ממוקם באותה מידה על הירח, ואמי הייתה עקרת בית שלא עשתה עם עצמה הרבה לאחר שסיימנו את הלימודים בבית הספר. אני חושבת שהם הביאו ילדים כי זה מה שציפו מהם, וחוץ מזה, מה עוד אמא שלי יכלה לעשות? אבל הם אהבו את המשפחה כרעיון (פחות בפועל). וחוץ מזה, גם מבחינתם, הילדים היו ביטוח לגיל הזקנה והבטחה להמשך השושלת, כפי שאכן קרה.

אני בת שבעים ושבע, וכמו גופניק גם אני אֵם לילדים בוגרים שיש להם ילדים קטנים משלהם. וכמו גופניק, גם אני אישה עם תארים אקדמיים ומקצוע תובעני. ידעתי שכוכב הלכת אינו זקוק לילדים נוספים, ובתקופתי המדינה כבר סיפקה רשת ביטחון כלשהי לזִקנה ולחולי. אז למה הבאתי ילדים לעולם? אני יכולה רק לומר שרציתי ילדים מאוד, בין היתר כדי ליהנות מאהבתם ומחברתם של אנשים שאת אופיים וערכיהם עזרתי לעצב (כאן גופניק עשויה להאשים אותי ב"נגרות", ואולי באמת הייתי נגרית במובנים אחדים, אבל אני חושדת שגם היא). וכמו גופניק, אני שמחה שהבאתי את ילדיי לעולם.

עם זאת, על אף שרשרת דורית רציפה של אנשים שהחליטו להביא ילדים – כל אחד מסיבותיו – אנו חיים כעת בתקופה שבה פחות ופחות נשים מקבלות את ההחלטה הזאת. הנתונים העדכניים מהמרכז הלאומי לסטטיסטיקות בריאות מלמדים כי שיעור הפריון בקרב נשים אמריקניות בגילאים 15-44 היה 62.9 לידות ל-1,000 נשים ב-2014 – השיעור הנמוך ביותר שתועד אי פעם. ב-1950 עמד שיעור זה על 106.2 ל-1,000 – גבוה בשבעים אחוז. יתר על כן, לפי הדברים שכתבה סופי גילברט (Gilbert) בסקירה שפרסמה באטלנטיק לספר בעריכת מייגן דאום (Daum) בשם Selfish, Shallow, and Self-Absorbed (משנת 2015) – ספר הכולל מאמרים מאת כותבים שהחליטו לא להביא ילדים – עשרים וחמישה אחוז מהנשים שלהן תארים אקדמיים לעולם לא יביאו ילד לעולם. אף על פי שמגזינים של סלבז אוהבים כיום לכתוב על תינוקות של סלבז, נדמה שיותר ויותר צעירים מטפחים מערכות יחסים זוגיות עם מספיק חום ואהבה כדי לוותר על ההורות.

מכל הסוגיות החשובות שגופניק מעלה בספרהּ, המורכבת ביותר היא המתח שבין אהבתנו לילדים לבין הדאגה לילדיהם של אנשים אחרים. היא מודה שאנחנו שקועים כל כך בגידול ילדינו, שלפעמים אנחנו מתעלמים מרווחתם של ילדים באופן כללי – ואפילו בכלל מהעולם – אבל היא אינה מרחיקה מספיק בטענותיה. מהן ההשלכות החברתיות של האהבה העזה שאנו חשים לילדינו?

הפילוסוף פרנסיס בייקון אמר שילדים הם "בני ערובה לגורל" (גם נשים היו בנות ערובה לגורל, מבחינתו, אבל חלק זה של הציטוט כבר אינו רלוונטי), ואין ספק שילדים מגדילים את האינטרס שלנו להשקיע בעתיד. סביר להניח שרובנו אוהבים את ילדינו אפילו יותר מאת עצמנו, ואנחנו עושים כל שביכולתנו כדי להבטיח את עתידם. לכן, באופן תיאורטי, אנחנו אמורים להיות מודעים אפילו יותר למצב העולם ולחלקנו בו. אנחנו אמורים לרצות להשקיע כל מאמץ אפשרי, לדוגמה, כדי להאט את ההתחממות הגלובלית, לשמר משאבים טבעים, לתחזק תשתיות ובאופן כללי לתרום ליצירת חברה הגונה ובת-קיימא.

אבל בתקופה זו של אי-שוויון מחריד בארצות הברית, לא זה מה שקורה. למען האמת, נדמה לי שההיפך קורה. אמריקנים אמידים ומשכילים – ובכך אני מתכוונת בערך לעשרים האחוזים העליונים בסולם הסוציו-אקונומי – מתרכזים דווקא בשימור הפריבילגיות של ילדיהם. אני חושבת שהנטייה הזאת התחוורה לי לראשונה בשנות התשעים, כשה-Soccer Moms (כינוי לאימהות מעמד הביניים המתגוררות בפרברים ומקדישות את מרב זמנן לפעילויות של ילדיהן) התחילו לנסוע במכוניות SUV שנראו כמו טנקים. באותה מידה הן היו יכולות להדביק על המכונית סטיקר שאומר, "יהיה מה שיהיה, הילדים שלי יהיו בטוחים, אפילו אם הילדים שלכם יתרסקו".

כדורגל, אם ובת, ארצות הברית

אם משגיחה על בתה באימון כדורגל, פרבר בניו ג'רזי. תצלום: ג'ים פנוצ'י

המצב כיום הרבה יותר גרוע. לא המכוניות, אלא שאר החיים. הורים ממעמד הביניים רואים כיצד מצבו של מעמד הפועלים מתערער והולך, ועל אחת כמה וכמה מצבם של העניים, ולכן הם נחושים לוודא שילדיהם יישארו בעֵבֶר הנכון של פער ההכנסות. הם מבינים שכדי לעשות זאת עליהם לספק לילדיהם השכלה רבה מתמיד ולהשאיר להם ירושות גדולות מתמיד. לכן מי שיכול להרשות זאת לעצמו, בוחר את בתי הספר הפרטיים הטובים ביותר, את המדריכים הטובים ביותר לשחייה, טניס, מוזיקה, אמנות וכל סוגי הפעילות האחרים, ומוודא שילדיו יצטרפו למספר החוגים הנדרש.

לילדים לא נשאר זמן לחקור את תחומי העניין שלהם או לקרוא ספרים שאינם מיועדים ללימודים – או סתם לשכב בדשא, להביט בעננים ולחלום בהקיץ. במקום זאת הם צונחים למיטה מותשים בסוף היום, קמים בבוקר וחוזרים לעבודה. לילד אסור להיות ביישן או מופנם, ולכן יש ילדים שזקוקים למקבילה המודרנית לשיעורים בהליכות ונימוסים – בדרך כלל טיפול כלשהו בהפרעה פסיכולוגית כזאת או אחרת. יש ילדים שמגיעים לתיכון עם צי של מורים פרטיים שיאמנו אותם לקראת מבחני הכניסה לאוניברסיטה. הם למדו בדיוק איך לכתוב חיבור מהסוג הנכון, החל מבחירת הנושא וכלה בפסקת הסיכום.

כל זה דורש כמות עצומה של עבודה ותשומת לב מצד ההורים, וכמובן גם כמות עצומה של כסף. ואני חושבת שמצב עניינים זה מסב לילדים חרדה רבה, כי נדמה להם שהכול תלוי בביצועים שלהם, ושהם נמצאים בתחרות עם ילדים דומים ממעמד דומה. הוריהם עסוקים כל כך בהבטחת עתידם – ולשיטתם גם בהבטחת אושרם – שכמעט לא נותר להם זמן לשום דבר אחר, כמו למשל פעילות אזרחית ופוליטית, התעדכנות באירועי המדינה והעולם, או קריאה לשם הנאה והעשרה. הם מקדישים את כל מרצם לבני הערובה שהם מסרו לידי הגורל.

ובאשר לכסף: הורים אמידים חוסכים כמה שיותר, ואם אפשר במסגרות פטורות ממס, למען עתיד ילדיהם. על כל מקרה שלא יבוא. איני יודעת מה ממוצע התרומות לצדקה במעמד הביניים הגבוה, אבל אני בספק שהוא מתקרב אפילו לעשירית מההכנסות. אין מדובר באנשים בלתי נדיבים מטבעם, הם פשוט מתנהגים ככה (אני חושבת שהמצב מעט שונה אצל אנשים עשירים באמת, האחוזון העליון. אצל רוב המשפחות האלה האמא נמצאת לעתים קרובות בבית, עם אוסף של משרתים, והפחד להידרדר בסולם הסוציו-אקונומי קטן יותר).

דבריי עלולים ליצור את הרושם שהאנוכיות והתחרותיות חוגגות בחברה האמריקנית, אבל איני חושבת שזה באמת המצב, או לפחות לא באופן גורף. מדובר בפחד טבעי של הורים בעולם שנעשה פחות ופחות יציב ושוויוני – וזאת הבחנה שונה בתכלית. אהבתם של הורים לילדיהם אינה שקולה לשום רגש אחר, והיא מצדיקה מבחינתם כמעט כל דבר. ובכל זאת יש כאן מידה של אנוכיות, כיוון שבעיני הורים רבים, הצלחת ילדיהם מאדירה אותם. ראו כיצד מועמדים למשרות פוליטיות בוררים את מילותיהם בקפידה. הם תמיד מדברים על "משפחות", לעולם לא על אינדיבידואלים, מכיוון שאנשים הרוצים יותר למען משפחתם אך לא למען עצמם נחשבים מוסריים יותר.

הנה שאלה: נניח שאנשי מעמד הביניים הגבוה והשכבה הנמוכה של העשירים לא היו מביאים ילדים לעולם. כיצד הם היו מתנהגים?

אולי טוב יותר. ייתכן שהם היו מקדישים תשומת לב רבה יותר לעולם שמחוץ לבתיהם ותורמים באופן פעיל יותר לקהילה. אולי הם היו נדיבים יותר כלפי אנשים שגורלם לא שפר עליהם בה במידה. אולי הם אפילו היו נכונים לקבל על עצמם שיעורי מס גבוהים הרבה יותר כדי להפחית את האי-שוויון, להילחם בהתחממות הגלובלית, לחזק את התשתית המתפרקת שלנו ולהרחיב את השירותים שמעניק הממשל. מובן שאפשר להעלות את הטיעון ההפוך: אם אין צאצאים, למה לטרוח? לואי החמישה עשר אמר כביכול Après moi, le deluge ("אחריי המבול"), וייתכן שזאת הגישה שאנשים ללא ילדים יאמצו להם. אבל איני חושבת כך. אני חושבת שהם יתפשו את עצמם דווקא כחברים בקבוצה גדולה הנמצאת יחד באותה סירת הצלה ומתקיימת בזכות תלות הדדית.

ילדים, אם כך, הם החדשות הטובות והחדשות הרעות גם יחד. מבחינת רובנו, הם מעשירים את החיים לאין ערוך. הייתי עושה כמעט כל דבר למען ילדיי, והם יעשו כל דבר למען ילדיהם. אך בה בעת, ילדים הם הבעיה. הם חשובים ויקרים כל כך שהוריהם מקדישים להם תשומת לב בלעדית ומתעלמים כמעט מכל דבר אחר – וחשים שיש להם הצדקה לכך. נדמה שזוהי משמעותה של אזרחות בימינו: כל משפחה דואגת לעצמה. הלוואי שהיינו מצליחים למצוא שביל ביניים – להביא ילדים לעולם, אך לא לתת לחרדה לגורלם לגבור על כל דחף אנושי אחר. כפי שגופניק חושבת, יועיל לנו מאוד ליישם, כמו מדינות מתקדמות אחרות, תקנות שתכליתן לעזור להורים לגדל ילדים – בין שתקראו לזה "הורות" ובין שתקראו לזה "להיות הורה".

על הספר

“The Gardener and the Carpenter: What the New Science of Child Development Tells Us About the Relationship Between Parents and Children” By Alison Gopnik, Farrar, Straus and Giroux, 302 pages.

מרשה אנג'ל (Angell) היא מרצה בפקולטה לבריאות גלובלית ורפואה חברתית בבית הספר לרפואה של הרווארד והעורכת הראשית לשעבר של כתב העת  The New England Journal of Medicine.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: אב רץ עם בנו במטוס מקופסת קרטון. תצלום: MECKY, אימג'בנק/ גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מרשה אנג'ל, The New York Review of Books.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על ילדים זה (גם) שמחה

01
יוניטי

כתבה ממש מעניינת. תודה :).

אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על השאלה הזאת, שמועלת פה, רק בהקשר ההפוך שלה,
אם אני רוצה באמת לתרום לחברה האנושית,
האם באמת להביא ילדים לעולם זאת לא הבחירה האנוכית?
להשקיע את כל המשאבים של הכסף והזמן שלך בקידום של שניים שלושה בני אדם, מכיוון שהם קשורים בצורה ישירה אלייך,
לעומת הבחירה לפזר משאבים בצורה מעגלית לאוכלוסיות שונות, לפרויקטים שונים? שכנראה גם הם יצרו מעגלי שיפור בעצמם...
ברצון להביא ילדים לעולם בעיני יש מרכיב אנוכי מעצם היותו, כי כמו שמישהו כבר אמר "כולם היו בני", אבל אין לזה הרבה שומעים.
ועוד יותר משעשעת העובדה שבני אדם שבוחרים לא להעמיד צאצאים נתפסים כאנוכיים וילדותיים,

באמת מי יתן ותמצא דרך האמצע :) ואולי זה הכיוון הנכון.